השיר העשירי

1

זה קרה, כמו כל הדברים הנוראים, ברגע הכי פחות נוח.

אביגיל סמואלס התעוררה כשאור השמש זרם מבעד לזגוגיות הוויטראז' של הדלתות הצרפתיות היפהפיות שלה. עיניה, שנפקחו לאִטן, קלטו את התחרה העדינה של הווילונות ואת העץ המבהיק של מיטת האפריון העתיקה שלה. נשיקת הפרֵדה העדינה של בעלה עוד השתהתה על שפתיה, זיכרון עמום, מתוק. זה היה יום שלישי, היום החופשי שלה, והוא השתדל לא להעיר אותה לפני שיצא לעבודתו.

כמה מזל יש לי, אמרה לעצמה וזימזמה את השיר האחרון שהורידה מהאינטרנט — שיר הלל קליט של אהבה וגעגוע שהלחין וביצע נער בן שש־עשרה. אולי היא מזדקנת, אבל הטעם המוזיקלי שלה לא השתנה: גם היום היא אוהבת כל מה שמעורר בה חשק לרקוד. גם העובדה הזאת שימחה אותה.

המים חמים מספיק כדי לגרום כוויות, חשבה בעונג כשוויסתה את הטמפרטורה בברז היקר להחריד. היא זכרה את השנים הרזות יותר שלהם, את הדירה הראשונה עם המקלחת השבורה שסיפקה רק מים פושרים עד הצהריים, ובכמות שהספיקה רק לאדם אחד. היא הושיטה את ידה לקחת מגבת אמבט עבה ותפוחה, ובחנה בחטף את בבואת גופה העירום במראָה. היא בהתה בשדיה השופעים, בבטן ובירכיים המעוגלות ותהתה לאן נעלם גופה. עכשיו נראתה כמו ציור מסדרת ה"רוחצות" של רנואר — אישה מלאה שלא כצו האופנה אך לא בלתי מצודדת. להפתעתה, לא הרגישה דכדוך. המילה שהידהדה במוחה היתה דווקא "מיניות". היא תהתה לפשר המושג הזה בגילה, כשבן זוגה הוא בעל שהיה פעם החבר שלה, שאוהב אותה — את הגוף הזה כמו את המקורי — והיא משיבה לו אהבה זה ארבעים שנה ויותר.

היא כרכה את המגבת סביב גופה, הסתכלה בראי וסירקה את שערה הרטוב. הוא לא איבד מסמיכותו, השיער, וגם לא מהברק שלו, אף כי הימים שבהם גלש במורד גווה כנהר כהה חלפו לבלי שוב, עם צבע המהגוני הטבעי שלה. עכשיו היה השיער קצר, וצבעו חום דבשי — צבע שמקורו בבקבוקים ובשפופרות, והוא נמשח בידיים עטויות כפפות פלסטיק. ואף שפניה שמרו על המבנה הצר שלהם, ולמרבה ההפתעה נחרצו בהם רק קמטים מועטים — עדות לחיים שלווים, נוחים וכמעט תמיד מאושרים — עפעפיה כבר התחילו לצנוח ובמצחה נחרשו תלמים. רק בעיניה — אליפסות גדולות כהות, שעליצות וסקרנות עדיין ריצדו בהן — נגלתה לה מפעם לפעם הדמות שהיתה זכורה לה כדמותה שלה.

בדחף רגעי הדפה ופתחה את דלתות הפטיו ויצאה אל המרפסת. "איזה יופי! ממש לצלול החוצה! ...כמו טפיחה של גל; נשיקה של גל." חשבה, נזכרת במילותיה של גברת דאלוויי שהיא עצמה לימדה לא מזמן בכיתה י"א שלה. ריחם החריף של עלי שלכת רטובים נישא ועלה באפה, והקרירוּת המרעננת של האוויר הבוסטונאי, שהזכירה לה סיידר צונן, היתה משכרת.

היא אהבה מאוד את הסתיו, את כל גוני הקיץ שדהו בשמש ונצבעו עכשיו בצבעים עזים של אדום וזהוב, אך עדיין נאחזו בשבריריות בענפים שיתכסו שלג בקרוב.

כמה נפלא! הבית היפה שלי, הגן הנהדר שלי הגדול כמו פארק שגנָנים קפדניים מטפחים אותו, האירוסים של בתי, תכנון המסיבה, השמים הכחולים של בוסטון. היא הסתחררה בצעדי ריקוד סביב החדר. היום לא יֵרד גשם, ולא חשוב מה אמרו החזאים. היום יהיה מושלם, אמרה לעצמה והחליקה לתוך בגדים שנראו קלים לָעונה.

כשפסעה לאורך המסדרון כבר יכלה לשמוע את הזמזום של שואב האבק: משק הבית התחיל את היום בלעדיה. לא חשוב כמה שנים היא כבר מעסיקה עוזרת, היא עדיין לא התרגלה לכך. ייתכן שהעוֹבדות חשו בָּאי־נוחות שלה. הן מעולם לא נשארו לעבוד בביתה לאורך זמן.

אֶזמֵרַלדה עובדת אצלם כבר שישה חודשים. עכשיו היתה בחדר האוכל ושאבה את השטיחים. כשראתה את אביגיל כיבתה את המכונה ופניה העגולים — חלקים כתפוח של סתיו — הופנו מעלה בהססנות.

"לא לא, אל תפסיקי! רציתי רק להגיד בוקר טוב ושאני יוצאת לכמה זמן, לעשות סידורים למסיבה."

"מסיבת האירוסים, כן. לבת שלך. מיס קיילה," הינהנה האישה וחייכה בנימוס, מעמידה פנים שאכפת לה. אביגיל חייכה חזָרה בנועם, מעמידה פנים שהיא מאמינה שאכפת לה.

נפלא לצעוד לאורך הרחוב בשעות המוקדמות של היום במקום להיות תקועה בכיתה! היא צהלה כמו קלריסה דאלוויי המאוהבת "בנהמה ובמהומה... במכוניות, באוטובוסים, במשאיות... בתרועות, בצלצולים ובמזמורו הגבוה והמוזר של מטוס כלשהו מעל..." החיים, בוסטון, הרגע הזה של ספטמבר.

היא חייכה אל הצל שלה כאילו הוא בן לוויה, והתענגה על הזווית המיטיבה של השמש שטישטשה את כל הפרטים העלובים של ההזדקנות. אבל אחר כך שמה לב לקווצות השיער הקטנות שהזדקרו ורטטו ברוח: עוד ניסיון של מעצב שיער יקר שהשתבש. טוב, נו, חייכה לעצמה ושיטחה אותן בטפיחות קלות. מהי לחישה קלה כזאת של מורת רוח לעומת שיר ההלל לַשמחה המהדהד בקול בכל נים של הווייתה?

היא הרימה את פניה הקורנים לעבר השמים, לעבר אלוהים.

מושלם כל כך!

המילים כמעט הפכו למַנטרה במהלך החודש האחרון. רגע ההתחלה היה כשקיילה — ידה לפותה בחוזקה בכף ידו של סֶת — הודיעה: "אנחנו מאורסים!" אביגיל עצמה עכשיו את עיניה לרגע והתענגה על הזיכרון: פניה הבוהקים של הצעירה בילדיה, עיני השקד הגדולות שלה, המלאות ברק וניצוצות, כמו אבני חן מלוטשות היטב שפאותיהן הרבות מתגלות במלוא הדרן. אביגיל זכרה עכשיו בבירור את תחושת הגאווה והניצחון. האושר והאהבה היו משום־מה חמקמקים יותר, כמו מים בחול, נספגים ונבלעים. אבל הדברים האלה ברורים מאליהם, הלא כן?

כי איזו סיבה בעולם יש שלא לשמוח? אפילו קיילה, שהיתה רגילה לגיזות זהב הצונחות לחיקה בלי מאמץ מיוחד, חייבת להעריך את האדם שהוא בבחינת מענה לתפילותיה של כל אם יהודייה — זה שבקרוב, ובעזרת השם, יהיה בעלה.

ברכות ואיחולים לזוג כזה, חשבה, הם כמו ברכת שהחיינו על פרי מושלם שלא טעמת מזמן: שניהם סטודנטים למשפטים בהרווארד, שניהם יהודים, שניהם ממשפחות אמידות המשתייכות לאותו בית כנסת בפרוור יוקרתי של בוסטון.

אבל גם כשביטאה, כמו בתפילה, את הכרת הטובה שלה, הודתה שלא רק המזל שיחק כאן תפקיד. היתה לי איזושהי תרומה לעניין, אמרה לעצמה, וראשה כמעט הסתחרר מתחושת הניצחון. מה היא לא עשתה כדי לטפח את קיילה? הסיפורים לפני השינה, המורים הפרטיים, השיחות הארוכות, ההשתתפות והמסירות בכל מפגש כיתה, בכל משחק, בכל אירוע ספורטיבי... וקיילה אכן גמלה לה יותר מכפי שחלמה אי־פעם. ציוני "מעולה", מצטיינת הכיתה, שגרירה במשלחת נוער לנורווגיה... ועכשיו, בקרוב, בוגרת בית הספר למשפטים של הרווארד.

כמו אתלט הניצב על דוכן המנצחים, ממתין לשמוע את ההמנון של ארצו מתנגן קבל עם ועולם מפני שהוא קפץ גבוה מכולם, רץ מהר מכולם או זרק רחוק מכולם, שָמחה עכשיו אביגיל בניצחונה האימהי. עצביה חזקים כסלע, ידיה ורגליה מהירות וחזקות, וגם אם לא עשתה זאת עם אחיה ואחותה הבוגרים של קיילה, עם הילדה הזאת היא דילגה בהצלחה מעל כל המשוכות של האימהוּת המודרנית ושיכללה את מיומנויותיה כאם. חבל שלא מחלקים על זה מדליות, כי עם קיילה היא בהחלט היתה זוכה בזהב.

היא שמעה מכונית צופרת והסתובבה. זאת היתה ג'וּדית, אשת הרב. חיוך ענקי היה מרוח על פניה כשהניעה את שפתיה והגתה את המילים, "מזל טוב!" מאחורי שמשת המכונית שלה.

עדיין לא היתה כל הודעה רשמית, אבל השמועה כבר עשתה לה כנפיים.

"תודה!" החזירה אביגיל בתנועות שפתיים. ממש באותו רגע ראתה את גברת שוורץ במדרכה ממול, צועדת בכיוון ההפוך.

גברת שוורץ פערה את פיה וצעקה, "אביגיל! רק עכשיו שמעתי על קיילה! איזה יופי!"

אביגיל נופפה חזרה, שמחה וטובת לב. "תודה! תודה!" צעקה חזרה. "את באה למסיבה, כן?"

"את המסיבה הזאת לא הייתי מחמיצה בשום אופן!"

אביגיל הרגישה כמעט כמו ידוּענית, כאילו העיר כולה שייכת לה.

אופנוע חלף על פניה בשאגה, חותך את האוויר וקוטע את מחשבותיה. היא הרימה את מבטה אל העצים הזקנים המתנועעים, ופתאום נפל עליה פחד. סבתה היתה אומרת, "קעין עין הרע," "בלי עין הרע". בימי הביניים כל מזל טוב היה תמיד מקור חרדה לאלה שזכו בו, הרגיעה את עצמה. אנשים נהגו להקיש על סירים, להכין קמעות ולענוד אותם כדי להרחיק את אֵלות הזעם ששמחה כמו שלה שיחררה לחופשי. היא שאפה אוויר מלוא ריאותיה, נשפה את כל המחשבות הרעות החוצה והתרכזה. תחילה עליה לטפל בנושא הקייטרינג ואחר כך בענייני הפרחים. היא צריכה לבדוק את הזמנות החדרים במלון "מריוט" המפואר לדודים שבאים מחוץ לעיר, לאחותו של אדם ולגיסו. והיא צריכה גם לבחור בית דפוס שיכין כרטיסי שמות לאורחים, ומן הסתם גם בִּרְכּוֹן ברכת המזון עם תמונת הזוג הצעיר, אף על פי שאדם אולי צודק כשהוא אומר שזה מוגזם. הרי יהיה עליהם להזמין ברכונים כאלה לחתונה עצמה. אלא שלאביגיל לא התחשק לחסוך עכשיו.

הם התקדמו יפה בחיים. ממשכורת עלובה של מנהל חשבונות זוטר לרווחים של חברה עצמאית לניהול חשבונות, חברה שהם בעליה, ושלקוחותיה מככבים במאמרים של עיתונים כלכליים. נדרשו לכך שנים רבות. בנם הבכור, ג'ושוע, בדיוק התחיל את בית הספר התיכון כשקנו סוף־סוף את בית חלומותיהם, בית היסטורי קולוניאלי ברחוב מבוקש, מרחק נסיעה קצרה ממרכז בוסטון ומאוניברסיטת הרווארד. השיפוץ לבדו ארך שנים.

עכשיו פנתה לכיכר הרווארד. הסטודנטים ששכרו את הדירות הקטנטנות שם כבר עברו לגור בהן לקראת תחילת שנת הלימודים. הם מילאו את הרחובות, צעירים נאים ומטופחים, עדיין במכנסיים קצרים ובגופיות, כאילו די בהתרסה שלהם כדי להדוף את החורף.

כבר כמעט עשרים וחמש שנה היא מלמדת ספרות בבית ספר תיכון. היא אוהבת צעירים. אוהבת להסתכל בהם — בפניהם המאירים, החלקים, הכנים, בגופם הגמיש והנאה, בחיוכיהם. היא חיבבה את ההתקוממות האינטליגנטית שלהם כנגד התפשרויות כפויות עם החוכמה המסורתית. לעתים קרובות חשבה שלמדה לא פחות משלימדה. וזה אולי היה הפחד הגדול ביותר שלה בכל הקשור למקצועה: "הדעתנות העיקשת" כפי שקרא לה ד"ה לורנס, המורד הידוע שנלחם בצביעות. העובדה שהכול חוזר על עצמו שוב ושוב, הצורך "לכסות חומר", המקהה את חושיהם של הצעירים הרעננים והנלהבים, שלראשונה בחייהם עומדים להיתקל בעולם עתיר נסים ונפלאות.

זה לא קרה, לפחות לא לעתים קרובות מדי. כשהיתה דורשת מהם לקרוא למשל את "אנטוניה שלי" של וילה קאתר, או את "ענבי זעם" של סטיינבק, או את "יומנה של אנה פרנק", הרגישה כמו צופה במאורע מסעיר שעומד להתחולל ממש מול עיניה. לפעמים, נאלצה להודות במבוכה בינה לבין עצמה, היתה לה אפילו הרגשה שהיא מעין שותפה לכתיבת הספר, ולכן ראויה למקצת השבחים על איכויותיו הנפלאות.

התלמידים תמיד היו בעיניה אתגרים חדשים ורעננים — לא שונים בהרבה מהספרים עצמם. בתחילת כל שנת לימודים היתה לה הרגשה שהיא מקלפת את העטיפה מעל כריכותיהם הנוקשות, ושבתוך כל אחד צפוּן סיפור ייחודי ומרתק. את מערכת היחסים שלה עם כל תלמיד ותלמיד התחילה בתקווה, ותמיד נשארה בסביבה וחיפשה את הדברים הטובים עד שנאלצה להודות בהפך. זה לא קרה הרבה. כי מי שמחפש היטב ומַתמיד בסירובו לוותר על תקווה, תמיד ימצא משהו.

כמה נחמד להיות צעירה, שכל כך הרבה ימים, חודשים ושנים עוד לפנייך! כמה נחמד שאין לך אף קמט ויש לך עצמות חזקות ושיניים לבנות בוהקות, שאורתודנט יקר יישר בצורה מושלמת. לשונה שייטה על פני שיניה. החיוך שלה דווקא לא היה מושלם. יש נשים בגילה שעושות יישור שיניים — יש כיום גשרים בלתי נראים ויש ציפויי חרסינה... אבל הדבר נראה לה כמו הבלי גנדוּר ומותרות, שלא לדבר על הטִרדה הכרוכה בכך. וחוץ מזה, לה יש גבר שאומר לה כבר ארבעים שנה שהיא האישה היפה בתבל.

היא חייכה לעצמה וחיכתה בפינת הרחוב לאור הירוק ברמזור.

בחלון הראווה של חנות התמרוקים הוצגו נרות בניחוח חמוציות בתוך מעמדים קטנים, עשויים קש. אבל האין זה נדוש להשתמש בפריטי קישוט של סתיו במסיבת האירוסים? בדלועים, בקישואים, בחמוציות ובתפוחים? אדם היה אוהב את זה מאוד. כתום הוא הצבע האהוב עליו, בכל גוון שלא יהיה. הילדים היו מקנטרים אותו לפעמים על מפגעי המלתחה שלו, "אסונות" שהיה אפשר לייחס בעצם להתלהבות הזאת שלו משלל גוני הכתום. אך מכיוון שמעולם לא ערך קניות ממש — אלא אם כן נקלע למצב חירום, למשל כשנשאר בלי גרביים — דמו הרכישות שלו לדחפים ספונטניים שהשתלטו עליו כשחלף על פני חנות ששלטי 70 אחוז הנחה על כל הפריטים התנוססו בחזיתה. הנחות הענק האלה כללו בהכרח לא מעט פריטי לבוש גבריים בגוונים בלתי נתפסים של כתום, כתום מזעזע ולכן בלתי מָכיר: מקטורנים, חולצות, אפודות, עניבות, מעילי גשם ואפילו מגפיים.

היא הניעה את ראשה מצד לצד. לחנויות הצדקה שמוכרות בגדים משומשים יש תמיד, בזכות מר אדם סמואלס, מלאי של פריטי איכות משובחים בצבעים האלה. הם כמעט לא נמכרים. אחרי הכול, אפילו לעניים יש סטנדרטים.

היא נכנסה לחנות ומיששה באצבעה את נרות השעווה, ושאפה אל קרבה את הריחות המתוּבלים. את ההחלטות האלה יהיה אפשר לקבל אחר כך. עד כה התייחסה קיילה ב"לא משַנה" קליל לכל מה שקשור למסיבת האירוסים. רק את קווי היסוד הגדירה באופן חד־משמעי: שעות הערב, עניבות שחורות, קייטרינג הכי טוב שיש, ומאה עשרים עד מאה חמישים אורחים, לא יותר.

"אביגיל?"

היא הפנתה את ראשה. זאת היתה סנדרה משהו, אישה שהיא הכירה במעורפל מאירועים בבית הכנסת. מישהי שלובשת בגדי מעצבים משונים, רחבים כשק, ושערה קצוץ באכזריות. היא ובעלה היו מסוג האנשים שתמיד רוצים משהו: ייעוץ חינם בענייני מסים, עצות טובות להשקעה, תרומות למטרות לא ברורות או התגייסות של בני שיחם לתוכניות התנדבות זוללות־זמן שיפארו את תדמיתם שלהם. היא חייכה.

האישה כרכה סביבה את זרועותיה ונישקה אותה על לחייה: "מזל טוב! רק עכשיו שמעתי. חדשות נהדרות, האירוסים של הבת שלך!"

"מה? איך את...?"

"חברה שלך דוריס סיפרה לי. איזה יופי!"

דוריס? "כן, נכון, תודה רבה לך," אמרה אביגיל ונאנחה בינה לבינה. בראשה הוסיפה עכשיו את שמה של סנדרה ואת זה של דוריס, הזכורה רק במטושטש, לרשימת האורחים שכבר עכשיו היתה גדושה מדי, מלאה באנשים שתצטרך להזמין כדי שלא ייעלבו. נדמה שכשמסיבה מסתמנת באופק, אנשים מרחרחים אותה מרחוק ומתחילים להגדיל את מנת חביבותם כדי שיוזמנו אליה.

"טוב, אז נתראה בבית הכנסת!" אמרה אביגיל, נופפה בידה ויצאה מהחנות במהירות.

כשהלכה לעבר חנות הקייטרינג, היתה אביגיל מתוחה. היא קיוותה שלא תהיה מריבה עם קיילה בנושא הקייטרינג. היא בשום אופן לא תעליב את ארתור כהן (שהוא, בכל זאת, חבר בקהילת בית הכנסת וגם ידיד ותיק) ותלך לסַפָּק אחר.

היא זכרה את מסיבת יום ההולדת החמישים של אדם. אביגיל אמנם עשתה אז את כל העבודה בעצמה, אבל קיילה הרגישה שיש לה הזכות להחליט על רשימת המוזמנים. "לא, אל תזמיני את אלה, הם כל כך משעממים," אמרה ומתחה קו על שמותיהם של הנרייטה וסטיבן. הם היו ידידים ותיקים, ותיקים מאוד, אנשים שהיא ואדם הכירו מאז השבוע הראשון שלהם בבוסטון. כל אחת מהמשפחות השתתפה בכל המסיבות החשובות בחיי האחרת, בסעודות ליל שבת משותפות ובחופשות שתיכננו יחד. הם היו כמו קרובי משפחה.

"אבל אותנו הזמינו לַיום הולדת חמישים של סטיבן!" מחתה אביגיל.

"אוף! האיש הזה הוא נאד נפוח, ואשתו אפילו יותר גרועה..." קיילה קימטה את אפה החמוד בעווית של גועל. "חשבתי שנהיה רק אנחנו, את יודעת, המשפחה," המשיכה ומחקה עוד זוג חברים ותיקים מאוד של הוריה.

אביגיל לא אמרה דבר, אבל הזמינה את מי שרצתה.

זאת היתה מסיבת הפתעה. היא ציפתה שכל הילדים יארגנו משהו מיוחד לכבוד אדם. ג'ושוע באמת הכין, כמובן. הוא צילם סרט וידיאו נוגע ללב, שבו ראיין את כל חבריהם וקרוביהם ויצר מתנה נפלאה. שושנה, שהיתה בחודש השמיני להריונה ואם לפעוט בן שנתיים שצריך להשגיח עליו, עשתה בכל זאת את כל סידורי הפרחים, כתבה בכתב ידה את כל כרטיסי הישיבה ואפתה מאות עוגיות סוכר שנחשבו לתחום המומחיות שלה. קיילה, לעומת זאת, הגיעה בסערה בליל המסיבה, שעה אחרי שאביגיל ביקשה ממנה לבוא, ושאלה איך אפשר לעזור.

"שום דבר, מותק. הכול מסודר. אני כל כך שמחה שאת כאן," אמרה אביגיל וחייכה אליה באהבה, אך בקושי בלעה את רוקה. "אבא יגיע עוד מעט. מצלצלים בדלת. את מוכנה לפתוח, מתוקה?"

סטיבן והנרייטה עמדו בפתח, ומאחוריהם ארתור והלן ועוד כמה מוזמנים שקיילה מחקה מהרשימה. קיילה העלתה חיוך מעושה על פניה, אחר כך הזעיפה פנים כל הערב, ולבסוף עזבה את הבית בלי לומר שלום.

"הוד מעלתה לא מרוצה מהנתינים שלה," מילמל אדם ביבושת כשאביגיל עידכנה אותו בפרטים.

למחרת, כמובן, ביקשה קיילה להתנצל והיתה מלאת חרטה. "פשוט היה לי משהו באמת פרטי ומיוחד שתיכננתי לאבא. נאום שלם ש..."

אביגיל חשה מדקרת אשמה. אולי קילקלה איזה רגע יפה ומיוחד בין אב לבתו? אולי היתה באמת סיבה מצוינת להתנהגות החצופה של בתה? אולי קיילה נמצאת דווקא במקום גבוה יותר, שאביגיל לא מסוגלת לראות אותו אפילו בדמיונה?

ואולי לא.

כמו תמיד, שתיהן התנצלו, התחבקו והחליטו לשכוח את העניין.

לרגע חשבה שאולי תשוחח על כך בגילוי לב עם בתה. היא חיטטה בתיק שלה וחיפשה את מכשיר הטלפון הנייד, אבל אז נזכרה שהשאירה אותו בבית, על המכתבה שלה, מחובר למטען.

מוטב כך. היא פשוט לא תעלה את הנושא. קיילה לא תזכור ממילא, אמרה לעצמה ונזכרה במסיבת יום ההולדת השישה־עשר של בתה. בחודשים שקדמו לה הפגינה קיילה אדישות בכל פעם שהנושא עלה. היא אמרה שהעניין ילדותי ומטופש, כמו "מסיבות נושא" של ילדים. לכן הסתפקה אביגיל בעוגת יום הולדת ובהזמנת בני המשפחה וקומץ חברים של קיילה. אבל כשקיילה הלכה למסיבת יום ההולדת השישה־עשר של חברה, שהתחילה בפארק שעשועים ונמשכה באולם הנשפים של "הילטון" בשכונת בק ביי בהופעה חיה של להקה מקומית נערצת, שינתה קיילה את דעתה.

הדברים הסתדרו, כמובן, ברגע האחרון: הלהקה, האולם וכל השאר. קיילה היתה אסירת תודה ומאושרת ומקסימה. היא נהנתה מכל רגע. אביגיל, מצדה, היתה מוכנה בהחלט לעשות עכשיו כל מה שבתה תרצה — חוץ מהקייטרינג ורשימת המוזמנים — אם קיילה רק תטרח להגיד מה היא רוצה. ובזמן.

אלוהים אדירים, נזפה בעצמה. הכלה יפה מדי. שווה בכלל לדאוג בגלל הדברים האלה? יש לך בת יפהפייה. סטודנטית למשפטים בהרווארד. בחורה שמאורסת לחלומה של כל אם יהודייה. מִכרֶה של נחת. הניחי לזה!

אולי רק תקנה כמה נרות חמוציות ותראה אותם לקיילה.

אבל קודם כול עליה לסכם את עסקת הקייטרינג.

"הַיי, גֵייל," אמרה כשנכנסה לחנות הקייטרינג והאוכל המוכן. "אבא שלך פה?"

"אה, גברת סמואלס!" הבחורה הרימה את עיניה מצג המחשב שלה וסגרה אותו במהירות. פניה הסמיקו מאוד — כמו רוטב עגבניות, חשבה אביגיל, ותהתה אם זה היה צבעם מלכתחילה, כשרק נכנסה לחנות, והיא פשוט לא הבחינה בכך קודם לכן. היא עמדה ובהתה בפליאה בפניה של הנערה, שצבעם העמיק עכשיו והפך לארגמן. "אני הולכת לקרוא לאבא," אמרה גייל ונמלטה מהמקום.

דקירה זעירה של אי־נוחות חדרה פתאום לתודעתה השלווה והמאושרת של אביגיל סמואלס. היא הופתעה. הבזק קצר וחסר כל בסיס של ראיית הנולד התחיל לשלוח גל של בחילה ומתח לאיברי גופה.

היא היתה מסוג האנשים שמזדהים תמיד, באופן בלתי מודע, עם האדם שבחברתו הם נמצאים — שריד לתסביך הנחיתות של ילדותה, שגרם לה להתנהג תמיד כמו זיקית כדי לשאת חן. כולם צריכים לאהוב אותה. ואם היא מידָמה בדיוק לאדם שבחברתו היא נמצאת באותו רגע, מצבה משתפר.

"אה, אלברט."

פניו היו נעימים, אך לא מזמינים, ונדמה שקמט מוזר של אי־נוחות הסתמן בין גבותיו. "אביגיל."

שקט מוזר השתרר כשניסתה להבין מה קורה. האם היא חייבת לו כסף? אדם תמיד משלם את החשבונות, וללא דיחוי. אולי קיילה סיפרה בטעות לאחת מחברותיה על רעיון הקייטרינג החיצוני, והשמועה הגיעה אליו? אבל גם אם כן, הרי היא עצמה נמצאת כאן ברגע זה ממש, מוכנה לבצע את ההזמנה...

"אני כל כך... מצטער," אמר לבסוף.

כמו דמות במחזה גרוע היא הסבה את ראשה לאחור לראות אל מי הוא מדבר. לא היה שם אף אחד.

"מה קרה, אָל?"

הבעת זעזוע עלתה על פניו. "היה כתוב באינטרנט. גייל הראתה לי..." הוא השתתק פתאום. בבת אחת התחוור לו שהוא עומד להיות האדם שיבשר את החדשות האלה לאישה שהוא מכיר ומחבב. ואלה חדשות שמוטב לאדם לשמוע כאשר הוא נמצא בין אנשיו, בביתו, מוקף באנשים היקרים לו מכול.

"אני חושב שכדאי שתשבי, אביגיל."

כשגייל פתחה את המחשב שלה והראתה לה את העמוד המדובר, התיישבה אביגיל בזהירות בכיסא שאלברט הביא לה. אחר כך הסתכלה מעבר לכתפה מבעד לחלון הראווה ובדקה אם שאון ההתרסקות שמילא את תוּפי אוזניה הוא תאונת דרכים או שחייה פשוט מתנפצים לרסיסים בעצם הרגע הזה.