השלכות 2: אמת

 פרק 1

אין גבול למה שאדם מסוגל לעשות ולמקומות שאליהם הוא מסוגל להגיע, אם לא אכפת לו מי זוכה בתהילה.

צ’ארלס אדוארד מונטגיו

ריצ’ארד בוזלי סקר את משרדו והרהר במקומו בהיסטוריה. המשרד רחב הידיים הדיף ניחוח של יוקרה. מדפי ספרים מרשימים כיסו את הקירות, ושולחן הכתיבה שלו, העשוי מהגוני, השרה תחושה מלכותית. דגלי ארצות הברית ודגל מדינת איווה היו תלויים במקום בולט מאחורי כיסא העור שלו. חמישה עשר חודשים בלבד חלפו מאז החל את כהונתו השנייה כמושל, והיו כל כך הרבה מטרות ששאף להשיג. הבוחרים התקבצו סביבו לאחר מותם הטראגי של בנו היחיד ומשפחתו. הם נתנו בו אמון, בו וברעיונות שלו, בערכים שלו. הוא הביט בתמונה המשפחתית שלו עם בנו, כלתו ונכדו ותהה מהם הערכים שלו. יכול להיות שהם היו מתנשאים מדי. מנותקים. אולי הכול היה אחרת אילו היה מוותר על משרת נבחר הציבור.

רוח קרה של חודש מרס באיווה נשבה מחוץ לחלון שלו ביבבה עזה שחדרה מבעד לזכוכית המבודדת. ריצ’ארד בוזלי ראה את בבואתו משתקפת על רקע השמים השחורים, וידע את האמת: למילים “יכול להיות“ אין משמעות! המשפחה שלו איננה, והסבב השלישי של טיפולי הכימותרפיה שלו יתחיל מחר. בסבב השני הוא איבד את השיער ואת האנרגיה שלו, ויכול מאוד להיות שהסבב השלישי יגרום לו לאבד את חייו. ואם לא, הסרטן בטח יחסל אותו. הוא ראה את דמותו הכחושה והתבונן בידיו - וכל מה שראה היה חיוורון אפרורי. העור שלו נראה כמו מעטפת גדולה מדי, תלויה ברפיון על עצמותיו. זה הזכיר לו עד כמה החיים אינם הוגנים; הוא קיווה שהמוות, לפחות, יהיה הוגן.

ריצ’ארד בוזלי עמד להתפטר רשמית ממשרתו כמושל איווה במסיבת עיתונאים שנועדה להתקיים למחרת בצהריים. סגן המושל, שלדון פרסטון, יושבע מיד לתפקיד ויכהן בו עד סוף הקדנציה. הלילה, לבד במשרדו, המושל בוזלי בחר לקבל את כל ההחלטות החשובות. לא נשאר לו מה לאבד. שמועצת המנהלים תלך לעזאזל. הלילה, רק לבחירה שלו יש משמעות.

מי אומר שמעשה טוב, שנעשה מסיבות לא נכונות, הוא לא מעשה טוב למרות הכול? כרגע הנפש שלו אמרה לו להתבונן שוב. לא לעזוב את המקום הזה, מוקד כוח, בלי לדעת שהוא עשה כל מה שהיה יכול. הוא התרווח בכיסא העור המפואר, והחליט שזה בדיוק מה שהוא מתכוון לעשות. ההיסטוריה תשפוט בעצמה.

ערימת בקשות החנינה כבר נידונה וצומצמה. החדשות על פרישותו הצפויה עוררו בקשות נוספות רבות. מועצת המנהלים בחנה את בקשות החנינה הרבות ובחרה מתוכן עשר. עשר בקשות של אסירים, שכלואים באחד מבתי הסוהר של איווה, ובקרוב מאוד יצאו לחופשי. מחר יודיעו לעשרת האנשים האלה שגזר הדין שלהם שונה ושתקופת המאסר שלהם הסתיימה.

המושל בוזלי בחן את ערימת הדפים לשמאלו. בערימה הזו היו אחד עשר אנשים אחרים. על פי המלצות המועצה, האסירים האלה יישארו בכלא. הם ירצו את מלוא תקופת המאסר שנגזרה עליהם על יד שופטיה רבי העוצמה והמתנשאים של המדינה. בידיים רועדות - רעד שנבע לא מרגש אלא מהכימיקלים שהוזרמו לעורקיו - המושל בוזלי בחן את ערימת האסירים שנידונו להישאר מאחורי הסורגים עד תום תקופת מאסרם.

רשימת העבירות הייתה מגוונת: אנסים, זונות ועוד. איכשהו, מבעד לתאים הנגועים שחדרו אל תוך מוחו, ריצ’ארד זכר מה המשימה העומדת בפניו. הוא דפדף פעם נוספת בערימת המסמכים, ובסופו של דבר מצא את השם שחיפש. כן, היא נשואה לאנטוני רולינגס. הוא הרי היה בחתונה שלהם. פיו של ריצ’ארד בוזלי נמתח פתאום לחיוך. היו לו לאחרונה רק מעט מאוד סיבות לחייך. שרירי הפנים שלו בוודאי יתעייפו במהרה, אבל הוא נהנה משביב האופוריה.

הוא חזר וקרא את התיק: קלייר ניקולס: לא הוגש כתב הגנה מול ההאשמה בניסיון לרצח ולכן לא נמצאה אשמה בפסק דין רשמי, מאז המעצר נרשמה התנהגות טובה, לא היו מקרים של חוסר משמעת, אין עבירות קודמות, נידונה לשבע שנים, בילתה בכלא כבר ארבעה עשר חודשים. נוכח מגוון העבירות המיוצגות על ידי האסירים שכבר עמדו לקבל חנינה, המושל בוזלי שאל את עצמו למה הוועדה מאפשרת לאישה הזו להישאר בכלא; האמת היא שהוא ידע את התשובה. ה“וועדה“ הייתה מורכבת מחמישה חברים בעלי השפעה פוליטית רבה - או לפחות הבטחה להשפעה כזו, במדינת איווה - וכל אחד מהם כיהן בתפקידו לתקופה של ארבע שנים. כולם ידעו שכדי להצליח באיווה, אסור להם להרגיז את אנטוני רולינגס.

ריצ’ארד בוזלי הבין שעומדת בפניו הזדמנות נדירה לנקום את מותו של בנו. הוא למד לא מעט ממגעיו עם פוליטיקאים ואנשים כמו אנטוני רולינגס. הוא עצם את עיניו ודמיין את איש העסקים הנכבד מחייך, לוחץ ידיים ומפזר הבטחות; אלא שהמושל בוזלי ידע שלהחלטתו של רולינגס לסגור את מפעל המתכת בפלינט, מישיגן, יש מחיר יקר. ייתכן שנוצרי טוב לא היה מעסיק את עצמו בחיפוש נקמה, אבל כשהתבונן בדף שמולו, הוא תהה אם לא אלוהים הוא שהגיש לו את ההזדמנות הזאת.

הוא לא בזבז שנייה במחשבה מיותרת. המושל ריצ’ארד בוזלי חתם בתחתית הבקשה. הוא נטל לידו את החותמת הרשמית של מדינת איווה והעניק למסמך תוקף חוקי. כן, עשרת שמותיהם של האסירים שנועדו מלכתחילה לקהל חנינה כבר נכללו בהודעה שנשלחה לעיתונות. זה יהיה בסדר. לרגע אחד העיתונים לא ישימו לב לסיפור האנושי האדיר הזה: איש הציבור מתקן עוול נושן ומשחרר מהכלא את אשתו לשעבר של המנהל הבכיר. ריצ’ארד בוזלי היה בטוח שהעולם לא יתעלם ממה שיקרה לאחר מכן, אבל היה לו ברור שאיכשהו, איש יחסי הציבור של מר רולינגס יצליח לסובב את הסיפור הזה לטובתו. אם כי אולי, בזכות העובדה שהשם שלה לא ייכלל ברשימת החנינות הראשונה שתתפרסם, תהיה לגברת ניקולס הזדמנות לספר את הסיפור שלה בעצמה.

למחרת, כשניצב מול העיתונות המקומית והארצית, המושל בוזלי חתם על עשר בקשות חנינה. על פי חוקי מדינת איווה, אסיר שקיבל חנינה זכאי לכך שכל רישומי המעצר הקשורים להרשעה הזו יימחקו. חנינה מלאה מעניקה לאסירים בחזרה את כל זכויות האזרח שנלקחו מהם בחוק עם הרשעתם, ומוחקת רשמית את הענישה ואת כל ההשלכות החוקיות האחרות של אותו פשע. אדם שקיבל חנינה נחשב מאותו רגע זכאי, ממש כאילו הוא או היא מעולם לא ביצעו את העבירה שבגינה הורשעו.

וחשוב מכול, חנינה שמעניק נציג רשמי של המדינה היא סופית ואי אפשר לערער עליה. המושל בוזלי הכניס את עשרת המסמכים לתיקייה המתאימה, שבה כבר היה מונח כתב חנינה אחד. הוא חייך קלושות לעבר המצלמות, קם והלך לעבר הדלפק. “גבירותיי ורבותיי, זה עתה צפיתם בפעולה האחרונה שלי כמושל המדינה הנפלאה הזו. אני פורש היום ממשרתי היוקרתית בלב כבד...“

הפקיד לקח מידו את התיקייה והניח כל מסמך במעטפה כנדרש. מיד יתקשרו לכל אחד מעורכי הדין המייצגים את האסירים, האסירים עצמם יקבלו הודעה מתאימה ואם יסכימו לקבל את החנינה, לא יהיה אפשר לערער עליה יותר. בסופו של התהליך, בתי המשפט יקבלו הודעה רשמית על כל כתב חנינה כזה. כל כך הרבה פעולות ורגשות היו מעורבים בעניין, עד שאפילו הפקיד לא שם לב שמילא אחת עשרה מעטפות במקום עשר.

*

בקצה הרחוב שבו שכן גם בית המושל, בבניין משרדים אחר, עורכת הדין ג’יין אליסון צעדה במתח הלוך ושוב ברחבי משרדה הקטן וייחלה לשמוע צלצול טלפון. זאת הייתה בקשת החנינה הראשונה שהגישה. כבר יצא לה לחכות במתח לפסקי דין של חבר משובעים: פסקי דין שקבעו מה יהיה עתידם של לקוחותיה ואם יצאו לחופשי. משום מה, הפעם הייתה לה הרגשה שונה - הזויה. הלקוחה שלה כבר איבדה את חירותה ואת עתידה כשסירבה לענות לכתב האישום שקבע כי ביצעה ניסיון לרצח.

ג’יין זכרה איך עמדה לצדה של גברת ניקולס ונמלאה תחושה עמוקה של ייאוש - חוסר אונים מוחלט - בזמן ששתיהן הקשיבו לשופט דן בהשלכות החלטתה של קלייר. בראשית לימודיה בפקולטה למשפטים, ג’יין למדה לשמור על מרחק רגשי מלקוחותיה. בדרך כלל היא הצליחה. זה היה עניין של הישרדות. היא לא תוכל לעזור ללקוח הבא אם תמשיך לשקוע במחשבות על לקוחות שלא הייתה מסוגלת להושיע. למרות זאת, ביום ההוא, לפני שנה, ג’יין רצתה לשבת ולבכות עם קלייר ניקולס. הכול היה מעוות כל כך.

הזמן עובר והעונות מתחלפות. לקוחות חדשים באים והולכים. הזדמנויות צצות. עורכת הדין אליסון עבדה כעת בחברה שמשרדיה היו בלבה של בירת איווה. החיים היו מלאי עניין. ג’יין המשיכה בדרכה. עד לפני שלושה ימים, כששליח הגיש לה מכתב רשמי שעליו נכתב: “מסווג: לעיניה של עורכת הדין ג’יין אליסון בלבד.“ בתוך המעטפה היא מצאה בקשת חנינה עבור קלייר ניקולס. היא לא נדרשה לעשות דבר, אלא רק לחתום כעורכת הדין המייצגת את האסירה. הפתק המצורף, המודפס, היה קצר:גברת אליסון,

את אולי זוכרת לקוחה שייצגת לפני כשנה, קלייר ניקולס. מצ“ב כתב בקשת חנינה המופנה למושל בוזלי. את בוודאי מודעת לכך שתקופת כהונתו במשרה עומדת להסתיים. כתב החנינה הזה חייב להגיע למשרדו עוד היום. כל שאת נדרשת לעשות הוא לחתום. מצ“ב המחאה שנועדה לכסות את שכרך בנידון.

תודה לך.יכול להיות שזו ההמחאה, על סך מאה אלף דולר, לפקודת “עצמי“, או שזה הפתק שאיש לא חתם עליו - אבל היה נדמה לה שלא יהיה נכון לענות בחיוב. איזו עורכת דין שפויה תהיה מוכנה לקבל משימה ותשלום ממקור לא ידוע? העתיד שלה, וגם רישיון עריכת הדין שלה, היו תלויים בהחלטה הזו. ג’יין ידעה שכדאי לה להתייעץ עם השותפים בחברה. היא התכוונה להתייעץ אתם, עד ששמה לב לשעון בתחתית צג המחשב שלה: השעה הייתה 16:32. משרד המושל נמצא במרחק עשר דקות הליכה.

ג’יין הגישה את בקשת החנינה חתומה.

ועכשיו, היא חיכתה במתח לראות מה יקרה. החלטת המושל התקבלה. ג’יין צפתה ברשת במסיבת העיתונאים שלו. היא צעדה הלוך ושוב במשרדה והמשיכה לתהות עד כמה אתית וחוקית הייתה ההחלטה שקיבלה. אם הטלפון שלה לא יצלצל, ואם לא תאושר בקשת החנינה, איש לעולם לא ידע שהיא הוגשה. ההמחאה תישאר במגירה שלה. בלי קשר להחלטת המושל, האפשרות לפדות את ההמחאה נראתה לה לא מוסרית.

על הקיר, בתוך מסגרת עץ אלון מרשימה ועל רקע מהודר, הייתה תלויה תעודת התואר שקיבלה מאוניברסיטת איווה, הפקולטה למשפטים. האור השתקף בחותמת הרשמית ובהק אפילו מבעד לזכוכית. האם ההחלטה שלה לעזור לאישה ולקבל על עצמה את המשימה הזו תשליך לפח את שנות הלימוד האלה שלה?

היא המשיכה לצעוד הלוך ושוב על השטיח. הרבה עבודה חיכתה לה, אבל מסיבת העיתונאים הסתיימה כבר לפני שעה, והיא לא הצליחה להתרכז בדבר מלבד הרצון שלה שהטלפון יצלצל. אם השיחה לא תגיע בקרוב, היא כבר לא תגיע לעולם.

זיכרונות מפרשת קלייר ניקולס הציפו את מחשבותיה של ג’יין. הרעיון לבקש חנינה מעולם לא עלה בדעתה, אבל היה מדובר ברעיון טוב. החלק שהפחיד אותה - לעזאזל, זה בטח הפחיד גם את האדם ששלח לה את טופס הבקשה - היה אנטוני רולינגס. האיש היה בעל השפעה עצומה, ואם חנינה כזו תוענק בסופו של דבר, יכולות להיות לה השפעות מרחיקות לכת. ג’יין ניסתה להדחיק את המחשבות האלה. היא לא יכולה לחשוב על זה עכשיו. אין לה ברירה אלא לחכות.

היא שקעה לעומק מחשבותיה, וצלצול הטלפון גרם ללבה לפעום בקצב מהיר ולגופה להתכווץ. היא נעצה את עיניה בטלפון לרגע. האם היא מדמיינת? האם מכשיר הפלסטיק הקטן באמת משמיע קולות? היא הושיטה אל האפרכסת יד רועדת וגייסה את היכולות שרכשה בהופעותיה בבתי משפט כדי למנוע מקולה לרעוד. “הלו, כן, מדברת ג’יין אליסון...“

*

ג’יין אחזה בהגה המכונית בכוח עד שפרקי אצבעותיה הלבינו מרוב מאמץ. הנסיעה מדה מוין למיצ’לוויל ארכה פחות מחצי שעה, ובשעה שתיים ורבע בצהריים התנועה לא היוותה בעיה. את ג’יין לא הפסיקה להטריד העובדה שהיא ממשיכה לעבוד בחשאי. איש על פני כדור הארץ לא ידע מה היא עושה. וזה העצים את המסתורין.

שמי חודש מרס ההפכפכים נמתחו מעליה, אפורים עד האופק. הצללים היו שונים ולא שונים בו בזמן. עננים ועוד עננים. זה הכול. ג’יין פנתה מזרחה על הכביש המהיר איי־80 וחשבה על האסירה, הכלואה הרחק מחייה ומאהוביה, במרחק קילומטרים בודדים בלבד. בתיק המסמכים שלה, שהיה מונח על המושב שלצדה, היה מסמך בן עמוד אחד בלבד, שעתיד לשנות לנצח את חייה של קלייר ניקולס.

לפני שלושה ימים המסמך הזה בכלל לא היה קיים. ג’יין אליסון תהתה מאיפה הגיעו בקשת החנינה וההמחאה. צעד נכון או טעות - בכל מקרה, היא החליטה לשמור את הסיפור לעצמה. בעולם של כסף והשפעה, כל אחד יכול להתפתות לספר לאנטוני רולינגס על הבקשה שהגישה.

היא לא האשימה איש, בשום שלב, אבל קלייר העלתה טענות, אמירות מבוססות מאוד והאשמות. כמו אובך העולה מהאדם אל תוך שמי הערב הצוננים, העדות שלה התפוגגה. יותר משנה לאחר מכן, לאיש, אפילו לא לעיתונים חטטניים, לא היה מושג על קיומו של פן אחר לגמרי באישיותו של מי שנחשב נער הזהב של איווה. הקול הקטן בתוככי נשמתה של ג’יין הזהיר אותה שלא לחלוק מידע על פעילויותיה הנוכחיות. ברגע שהכול יושלם, היא תבקש פגישה עם השותפים בחברה. בתקווה שהם יבינו. ברגע זה, ג’יין בחרה לדאוג במקום זה להשלכות האפשרויות על חייה האישיים של קלייר.

קשה להאמין, אבל רשימת החנינות שנשלחה לעיתונות למחרת מסיבת העיתונאים לא כללה את קלייר ניקולס, ולמרות זאת - המסמך היה בידיה של ג’יין. ג’יין אליסון עצרה את מכוניתה במגרש החניה לאורחים וחשה את כל גופה נדרך בציפייה. לפני ארבעה עשר חודשים היא לא הצליחה לעזור ללקוחה שלה, אבל היום היא תצליח.

תחושת ההתעלות התפוגגה כשלפתע הבינה משהו. ג’יין קפאה במקומה, ידה מושטת אל הדלת והמחשבה שיתקה אותה במקומה. למי יש מאה אלף דולר שיאפשרו לו לשחרר את קלייר מהכלא? היא הייתה משוכנעת כל כך שמדובר במישהו שחושש מפני אנטוני רולינגס. מה אם זה לא מישהו שפוחד ממנו, אלא הוא בעצמו? יכול להיות? אבל למה?

יכול להיות שכשהגישה את בקשת החנינה ג’יין לא עשתה מעשה חתרני אלא שימשה כלי משחק? מה אם החירות שהיא עומדת להעניק לקלייר היא לא יותר מאמצעי פיתוי שיוביל אותה ליפול ברשת? ידה אחזה בידית הדלת, והבטן שלה התכווצה. ג’יין לא הסכימה להניח למחשבות האלה לעצור אותה. קלייר ניקולס ראויה לחירות. ג’יין צריכה לפעול ולהבטיח שקלייר לא רק תצא לחופשי באדיבות מדינת איווה, אלא תצא אל מחוץ לגבולות מדינת איווה.

*

אור פלואורסצנטי מצמרר האיר את חדר המבקרים הקטן והמוזנח. האור המלאכותי העצים את המראה הצונן של השולחן והכיסאות העשויים מתכת. ג’יין הציצה בשעון שוב ושוב. כמה זמן לוקח להביא לחדר הזה את האסירה?

התשובה הייתה שלוש עשרה דקות. כמעט שלוש עשרה דקות אחרי שג’יין הגיעה לחדר הקטן וחסר הצבע, נפתחה הדלת. קלייר ניקולס, מלווה בסוהרת, נכנסה והתיישבה בכיסא שמולה. היא נראתה בדיוק כמו שג’יין זכרה, השיער החום שלה היה משוך לאחור וקשור בקוקו. למרות שהעור שלה היה חיוור וחסר כל איפור, עיניה הירוקות היו מלאות חיים. היה להן אמנם מבנה גוף דומה, אבל האסירה נראתה זעירה הרבה יותר בטרנינג האסירים הרשמי.

“ג’יין, אני מופתעת לראות אותך. למה באת?“ השאלה של קלייר נשמעה בקול רם להדהים.

“שמעת פעם על חנינה?“

“כן, זה משהו שהנשיא עושה לפני שהוא פורש מתפקידו. למה?“

“כי זה גם משהו שהמושל עושה לפני שהוא פורש מתפקידו.“

עיניה הירוקות של קלייר התכווצו והיא התקשתה למצוא מילים מתאימות. “אני לא מבינה.“

“המושל בוזלי חולה בסרטן. הוא התפטר ממשרתו היום.“

“זה מצער אותי. אני חושבת שהוא היה בחתונה שלי.“ היא השתתקה לרגע והרהרה במה שנאמר. “מה אמרת על חנינה?“

“קלייר, הוא חתם על מספר חנינות לפני שהתפטר. באתי לדבר אתך על אחת מהן, על החנינה שלך.“

קלייר שמעה את מילותיה של ג’יין. היא ניסתה לעבד את המידע במהירות, אבל שום דבר לא נשמע לה הגיוני. במקום מילים, עיניה נמלאו דמעות.

ג’יין הביטה בלקוחתה לשעבר מתמודדת עם המציאות החדשה. “קודם כול, את חייבת להסכים לקבל את החנינה.“ ג’יין שלפה את המסמך מתוך התיק שלה והניחה אותו על המשטח החלקלק שמול קלייר. “ברגע שתסכימי, תהיי חופשייה.“

האסירה נעצה את עיניה במסמך שהיה מונח לפניה. היא קראה את שמה ואת ההאשמות. חתימתו של המושל בוזלי התנוססה על המסמך ולצדה חותמת רשמית של מדינת איווה. קו אחד בלבד נותר ריק, הקו שנועד לחתימה שלה. כשעיניה הוסרו מהמסמך וחזרו להביט באישה שהייתה עורכת הדין שהגנה עליה לפני שלושה עשר חודשים, הן הבהיקו ולחלוחית כיסתה את לחייה.

קלייר נזקקה לאישורים. פעמים רבות מדי בחייה רימו אותה. “למה אני מקבלת חנינה... ויוצאת לחופשי... מה זה אומר? חופשי במובן של חירות מלאה או שאני עדיין אצטרך להיות בפיקוח מתמיד...?“ הקול שלה גווע מעוצמת הרגש.

ג’יין הושיטה את ידה ואחזה בידיה הרועדות של קלייר. “אם תחתמי על כתב החנינה, תהיי חופשייה. חנינה פירושה שכל ההאשמות יימחקו. הן נמחקות לגמרי מהתיק שלך. את זוכה למחילה מלאה, ואת רשאית לצאת היום מהכלא ולא לחזור אליו לעולם.“ המילים האלה נפלטו מבין שפתיה של ג’יין, וקלייר הלכה ואיבדה את יציבתה הנחושה, הכתפיים שלה נשמטו וראשה הורכן. לא הקולות שהשמיעה העידו על כך שהיא מתייפחת בבכי, אלא רטט הכתפיים שלה. ג’יין לחצה את ידיה. “תוכלי ללכת לאן שתרצי, מתי שתרצי. קלייר, לאן את רוצה ללכת?“

עיניה הירוקות נצצו בעודה נועצת את מבטה בפרקליטה שלה. “לאן אני רוצה ללכת?“ ראשה של קלייר הסתחרר; עבר זמן רב כל כך מאז שהורשתה לתכנן את עתידה בעצמה. היא הצליחה למצוא שוב את קולה וענתה, “אני לא יודעת.“

“אני חושבת שהשאלה הראשונה שאת צריכה לשאול את עצמך היא: האם אני מסכימה לקבל את החנינה?“ ג’יין ראתה את החזה של קלייר עולה ויורד בכבדות. האישה בתלבושת הכתומה הנהנה נואשות ושוב לא הצליחה למצוא מילים מתאימות. “אחר כך את צריכה לחתום על כתב החנינה.“

קלייר שבה והנהנה.

לקח לה זמן, לג’יין, עד שהצליחה להרגיע את הלקוחה שלה. רק לאחר מכן קלייר חתמה. ההליך הושלם, קלייר עתידה לצאת מבית הכלא בחברתה של ג’יין עוד לפני סוף היום.

“מתי אשתחרר?“ הצליחה קלייר לומר, בקול מהוסס בהרבה מקודם.

“אני לא אצא מפה היום בלעדייך.“

עיניה של קלייר קרנו בהערצה כשהביטה בפרקליטתה. “מה אני צריכה לעשות?“

“יש בתא שלך משהו שאת רוצה לקחת אתך?“

קלייר חשבה על חפציה האישיים. כן, היו שם תמונות, מכתבים, חומרי תחקיר וכמה מזכרות. היא הנהנה.

“אז תחזרי לתא עם הסוהרת. אני אקח את טופס החנינה אל משרדי הנהלת הכלא. מישהו יביא אותך אליי בעוד זמן קצר.“ קלייר המשיכה להנהן שוב ושוב. “יחזירו לך את כל החפצים שלקחו ממך ביום שבו נעצרת, כולל הבגדים שלך. הבאתי לך כמה בגדים אחרים, למקרה שאלה שלבשת באותו היום כבר לא מתאימים לך.“

“תודה.“ קלייר השפילה את עיניה אל עבר השולחן. “אין לי כסף כדי לשלם לך על עבודתך.“

ג’יין חשבה על ההמחאה שקיבלה. “בואי נוציא אותך מפה ואחר כך נדבר על פיצוי.“

החיוך של ג’יין התגלה כמדבק. קלייר השיבה לה חיוך ולחצה את ידיה של ג’יין.

“לפני שאת חוזרת לתא, למי אני יכולה להתקשר? יש מישהו שיכול לבוא לפגוש אותך? מישהו שייקח אותך לאן שהוא? או שאת רוצה להישאר באיווה?“

ג’יין התפללה בשתיקה שהלקוחה שלה תרצה לעזוב ושיש לה לאן ללכת.

“לאן אני יכולה ללכת?“

“לכל מקום שתרצי. למי אני יכולה להתקשר?“

קלייר הרהרה. היא רצתה לעזוב את איווה ואת כל הזיכרונות האלה בהקדם האפשרי. אבל מי יכול לעזור לה? אין לה כסף. אחותה תבוא, אבל זה ייקח זמן. חוץ מזה, גם לאמילי אין כסף. ואז היא חשבה על מישהו - אם כי לא היה מדובר ממש בחברה.

לפני חודשים רבים, אחרי שקיבלה את קופסת הסודות של אנטוני, קלייר החליטה ליצור קשר עם אמבר מקוי, ארוסתו של סיימון ג’ונסון. היא חשה שיש ביניהן קשר - שתי נשים שנפגעו בגלל מעשיו של אנטוני רולינגס. היום היא חשבה שאמבר היא היחידה שמסוגלת לעזור לה. “אמבר מקוי, מנכ“לית חברת סיג’ו גיימינג בפאלו אלטו, קליפורניה. אני לא יודעת מה מספר הטלפון שלה.“

ג’יין רשמה את הפרטים וענתה, “אל תדאגי, אני אצור אתה קשר עוד לפני שתחזרי לפגוש אותי במשרד.“

“תודה.“ קלייר קמה והלכה לעבר הדלת. כשהושיטה את ידה כדי לנקוש בדלת היא חזרה ואמרה, “באמת, ג’יין, תודה. ממש לא ציפיתי לזה... בחיי.“

“נמשיך לדבר במכונית. עכשיו לכי לאסוף את החפצים שלך, מחכה לך בחוץ עולם גדול ונהדר.“

ג’יין התבוננה בקלייר זוקפת את ראשה ומותחת את כתפיה. לאחר מכן היא נקשה בדלת והובלה אל התא שלה. כעבור מספר דקות, קלייר נאלצה לספוג את ההשפלה הכרוכה במעמדה כאסירה. הסוהרת לא ידעה שהיא כבר חופשייה. להבדיל מהפעם הקודמת שבה ג’יין ראתה את קלייר מובלת משם, הפעם היא התנחמה בידיעה שהמצב הזה זמני בלבד.

*

ג’יין תהתה למה זה לא מסובך יותר. היה אמור להיות קשה יותר לשחרר אסירה מכלא של אסירים ברמת סיכון בינונית, ולמרות זאת, בעזרת פיסת נייר שעליה חתימתו של המושל, קלייר ניקולס ישבה כעת במושב הנוסע של הטויוטה קורולה שלה, לבושה בג’ינס ובנעליים גבוהות שנעלה ארבעה עשר חודשים קודם לכן.

קלייר בחרה ללבוש את החולצה שג’יין הביאה לה. היא הייתה גדולה עליה, אבל למרות זאת, כשג’יין בחנה אותה מזווית העין, קלייר לא נראתה מוטרדת. להפך. היה נדמה שהנוף מהפנט אותה, ומדי פעם היא פלטה אנחה או פערה את עיניה. ג’יין ניסתה לדמיין איך קלייר מרגישה עכשיו. ברור שהלקוחה שלה מוצפת רגשות כעת. החיים שלה שוב השתנו לגמרי ובבת אחת. כל אחד היה מתקשה לעכל מעבר כזה.

מדי פעם ג’יין העיפה מבט במראה האחורית. שום דבר לא העיד על האפשרות שמישהו עוקב אחריהן; למרות זאת, אם האיש שהציע לה מאה אלף דולר יודע על שחרורה של קלייר, ג’יין חששה שהוא או היא עלולים לחכות לצאתן מהכלא.

ג’יין שברה את השתיקה כשאמרה, “לא דיברתי עם גברת מקוי, אבל העוזרת שלה אמרה שיחכה לך כרטיס טיסה בדוכן של אמריקן איירליינס.“

*

“אין לי בכלל תעודת זיהוי משום סוג.“ ההבנה הפתאומית הזו הפחידה את קלייר. האם הפרט הזה יכול לגרום לה לחזור לכלא?

“כן, יש לך. מדינת איווה הנפיקה לך תעודת זהות ואישור על החפצים שלך. יש לך את כל אלה, נכון?“

קלייר חיבקה את חפציה. כל מה שהיה שייך לה בעולם כולו היה מונח בתוך שקית ניילון קטנה. לצד הפריטים שלקחה מתאה, השקית של קלייר הכילה גם סוודר קשמיר כחול ואת התכשיטים שענדה ביום שבו נעצרה. מעט מאוד חפצים לאישה בת עשרים ותשע. “יש לי. לא הבנתי שתעודת הזהות הזו תקפה גם מחוץ לכלא.“

כשג’יין הפנתה את הטויוטה לכביש המהיר מספר 235, היא שאפה עמוקות והעזה להעלות את הנושא המביך. “קלייר, אני צריכה לספר לך משהו. זה לא היה רעיון שלי לבקש עבורך חנינה.“

קלייר התנערה בבת אחת מעומק המחשבות שלתוכן שקעה; היא ניסתה להתמקד כל כולה באדם שהציל אותה, במי ששחרר אותה מחיים של בדידות; אבל אחרי כל כך הרבה זמן בבידוד, היה קשה לה לנהל שיחה. קלייר ניסתה נואשות למלא את השקט. אחרי שאחד האנשים מדבר, מגיע תורו של השני. היא יכולה לעשות את זה. “למה את מתכוונת?“

ג’יין סיפרה לקלייר על המכתב האנונימי, על בקשת החנינה שכמעט מולאה לגמרי, ועל ההמחאה המוכנה לפדיון. היא לא הזכירה דבר בנוגע לחששות שמילאו אותה ממש לפני שנכנסה לכלא.

קלייר שאלה, “מי יכול להוציא מאה אלף דולר כדי לשחרר אותי?“

“אני לא יודעת.“

קלייר בחנה את הבעת הפנים, שפת הגוף ונימת הקול של האישה שישבה לצדה. עבר זמן רב, אבל היא האמינה שג’יין מדברת בכנות. עורכת הדין שלה לא יודעת מי טמן את הזרע שהניב את חירותה.

ג’יין המשיכה, “אני יכולה לומר לך שבהתחלה האמנתי שמי שזה לא יהיה, רצה לשחרר אותך בלי לקשור את שמו לנושא. האמנתי גם שמדובר במישהו שמגן על עצמו מפני בעלך לשעבר.“

קלייר עיכלה אט־אט את המילים. זה נשמע לה הגיוני. אם טוני ידע שמישהו עוזר לה לצאת מהכלא, מי יודע מה הוא עלול לעשות; ואז היא שמה לב לכל המילים שנאמרו. “בהתחלה? ג’יין, למה את מתכוונת כשאת אומרת ‘בהתחלה’?“

ג’יין ענתה, בעוד הטויוטה עושה דרכה לעבר נמל התעופה הבינלאומי של דה מוין. “אני חייבת להודות שחלפה בי גם מחשבה אחרת.“ קלייר לא אמרה מילה. היא הקשיבה והתבוננה. ג’יין המשיכה, “מה אם החנינה, המכתב והכסף הגיעו ממקור לא צפוי, ממישהו שעבורו מאה אלף דולר זה שום דבר?“

עיני האזמרגד של קלייר נפערו לרווחה. שיכרון החושים שמילא את ריאותיה התפוגג במהירות. הנשימה שלה כמעט נעצרה והצריכה מאמץ וכוונה. היא גמגמה. “את חושבת שזה ט... טוני?“ קלייר נלחמה בבחילה הגואה בתוכה. “למה שהוא יעשה את זה?“

“אני באמת לא יודעת. פשוט חשבתי שהכי טוב יהיה להוציא אותך מאיווה, בעיקר לפני שיתחיל מחול השדים בעיתונות.“

קלייר חיבקה את חפציה והצמידה אותם אל החזה ההולם שלה. זיכרונותיה מהעיתונאים שלא הרפו, וחשוב מזה - מבעלה לשעבר - הפחדים הנושנים שבו והציפו אותה. היא שבה והביטה בג’יין ושמה לב שעיניה של ג’יין נעות במהירות בין הנוף שלפניהן לבין המראה האחורית. מה אם טוני או מישהו אחר עוקב אחריהן? קלייר ענתה, “כן, בבקשה, זה מה שנעשה.“

*

נציגת אמריקן איירליינס בדלפק לא פקפקה בתוקפה של תעודת הזהות שהנפיקה לקלייר מדינת איווה. בתוך שניות היא הגישה לקלייר את כרטיס העלייה למטוס, כרטיס לטיסה ישירה במחלקה ראשונה לסן פרנסיסקו, שהייתה עתידה להמריא בעוד שעה וחצי.

כל צעד שעשתה לעבר שער העלייה למטוס הקל מעט את הכבדות בצעדיה של קלייר. למרות שהחרדה והמתח שחוותה תחת שליטתו של טוני נקשו על דלתות לבה ונשמתה של קלייר, היא ניסתה נואשות להדחיק את הפחדים האלה. תשומת הלב והחיבה שקיבלה מהפרקליטה שלה עזרו לה לשאת את הנטל. לא היה לקלייר זמן להבין את החירות הפתאומית שלה. היא פנתה לעברה של ג’יין ושאלה, “ספרי לי שוב על החנינה. אני צריכה להתייצב אצל מישהו?“

ג’יין הסבירה. “כל מה שקשור להאשמה בניסיון לרצח נמחק ולא קיים יותר. המעצר, ההצהרה בבית המשפט, המאסר - הכול איננו. התיק שלך ריק, כאילו כל זה מעולם לא קרה.“ היא הדגישה, “קלייר, ארבעה עשר החודשים האחרונים מעולם לא קרו.“

“שלושים ושישה,“ תיקנה אותה קלייר.

ג’יין הביטה אל תוך עיניה של הלקוחה שלה. היא ראתה את עיני הקורבן מלפני יותר משנה; אלה לא היו עיניה של מי שניסתה לרצוח. העצבות המהולה בבלבול הבהירו לה שהחופש לא יהיה פשוט. היה קל יותר להוציא את קלייר מבין קירותיו של מתקן הכליאה לנשים של מדינת איווה מאשר למחוק את שלושים ושישה החודשים האחרונים מזיכרונותיה. ג’יין לא יכלה לעשות או לומר דבר שיעזור או יקל את מחשבותיה החרדות של הלקוחה שלה. המטרה היחידה הייתה להוציא את קלייר בשלום ממדינת איווה.

“בבקשה, תשמרי על עצמך,“ אמרה ג’יין, והוציאה מתיקה מעטפה וכרטיס. “זה כרטיס הביקור שלי ועליו מספר הטלפון הנייד והמספר שלי במשרד וגם כתובת האי־מייל. אם אוכל לעזור במשהו, בבקשה, אל תהססי להתקשר אליי. במעטפה הזו יש כמה דברים שאני חושבת ששייכים לך.“

קלייר לקחה את הדברים מעורכת הדין שלה ופתחה את המעטפה באיטיות. היא גילתה בתוכה חמישים דולר בשטרות של עשרה דולרים, והמחאה לפדיון מיידי על סך מאה אלף דולרים. “לא, ג’יין. אני לא יכולה לקבל את זה. זה נועד לך. זה התשלום שלך על העזרה לי.“

“המזומן יעזור לך לשלם כל מיני דברים עד שתגיעי אל החברה שלך, ובנוגע להמחאה, זה סכום מגוחך תמורת עבודה של כמה שעות. תסתדרי לך, וכשתוכלי תשלחי לי תשלום מתאים עבור שירותיי. תחשבי על זה בתור כסף שנועד לאפשר לך להתחיל את החיים החדשים שלך.“

“אבל אנחנו לא יודעות ממי הכסף.“

“לא, אנחנו לא יודעות. אם במקרה זה ממי שאנחנו חושדות שזה, הוא לא ישמח לדעת שזה הגיע אלייך?“

שפתותיה של קלייר נמתחו באיטיות כלפי מעלה; היא טלטלה את ראשה. “לא. לא, הוא לא ישמח.“ קלייר בחנה את הקהל הרב במקום בחיפוש אחר פנים מוכרות. היא נשמה לרווחה נוכח ים הפנים הזרות שסביבה והמשיכה. “ובגלל זה אני מסכימה.“

שתי הנשים התחבקו. “תודה לך, ג’יין, על הכול.“

קלייר מתחה את כתפיה והסתובבה לעבר שער העלייה למטוס. חלף זמן רב מאז שטסה בטיסה מסחרית, אבל היא ידעה שלג’יין אסור להמשיך אל מעבר לבדיקה הביטחונית בלי כרטיס עלייה למטוס. למרבה השמחה, גם לאחרים אסור לעבור.

*

ג’יין התבוננה בקלייר עד שחלפה על פני נציגי חברת התעופה ונעלמה בקהל. היא פלטה אנחה קולנית והודתה לאלוהים שאיש לא זיהה את הלקוחה שלה, ושהעיתונאים עדיין לא יודעים על שחרורה. לא היה לה מושג כמה זמן ייקח עד שכל הגורמים המעוניינים לדעת יגלו את דבר שחרורה וטיסתה של קלייר. ג’יין קיוותה שזה ייקח מספיק זמן.

*

קלייר ניקולס ישבה בשורה של כיסאות פלסטיק שחורים מחוברים, אחזה בחיקה את כל חפציה עלי אדמות וספגה אט־אט את המראות שסביבה. היו שם אנשים משוחחים, קוראים ואפילו ישנים. מדי פעם הופרע רעש הרקע העמום בקריאות שבקעו ממערכת הכריזה. אלה הכריזו על עליות למטוסים, ועל טיסות אחרות שהתעכבו. איש לא שם אליה לב. לאיש לא היה אכפת שלפני ארבע שעות בלבד היא הייתה אסירה של מדינת איווה. הזמזום במוחה של קלייר החל להירגע, והדופק שלה התייצב. בעוד שלושים וחמש דקות היא תעלה על המטוס. קלייר קיוותה שלא תשמע הכרזה שתודיע לה שהטיסה מתעכבת. היא אולי לא זוכרת מתי בפעם הראשונה הגיעה לאיווה, אבל היא התענגה על העזיבה הסופית שלה. לא היו לה כוונות לחזור לכאן.

המונולוג הפנימי שלה נקטע כששמעה את שמה. “גברת ניקולס?“ איש ביטחון גדול גוף רכן לעברה על מנת ללחוש באוזנה.

קרבתו ומילותיו של האיש הבהילו אותה, אבל היא הצליחה לענות. “כן? אני קלייר ניקולס.“

“בבקשה, התלווי אליי.“

הו, אלוהים, לא! בבקשה, תנו לי לעלות על המטוס. הלחלוחית חזרה ומילאה את עיניה של קלייר בניגוד לרצונה, וזעקות אזעקה הדהדו בתוך ראשה. היא ניסתה לדבר בקול יציב, למרות צווחות האימה המחרישות שרק היא יכלה לשמוע, ומלמלה, “אני מצטערת. אני לא חושבת שאוכל לעשות את זה. אני עלולה להחמיץ את הטיסה.“

“גברת ניקולס, בבקשה בואי למשרד שלי. אני אסביר לך הכול.“

קלייר אחזה בשקית שלה ותהתה מה לעשות עכשיו. היא לא הייתה צריכה להיפרד מג’יין, עדיין לא. יש לה את כרטיס הביקור של ג’יין. היא יכולה לטלפן אליה. הקול שלה ונימת הדיבור היו מהוססים. “אני ממש לא רוצה להתלוות אליך.“ אנשים החלו ללטוש מבטים.

האיש דיבר בלחישה. “גברת ניקולס, הכרטיס שלך בוטל.“ היא טלטלה את ראשה במחאה. “זה בסדר.“ הוא הניע את שפתיו בקרבת אוזנה, כדי שאיש מלבדה לא ישמע אותו ולחש, “בבקשה, הירגעי. הכרטיס שלך בוטל כי מגיע מטוס פרטי לאסוף אותך.“

קולו של קצין הביטחון הגיע אליה מבעד למנהרה ארוכה ואפלה. התעלה נסגרה. ונותרה האפלה בלבד...