השמלה המושלמת

פרק 1

"גברים! אי אפשר לחיות איתם, אבל אם נירה בכולם נפשוט את הרגל," מיצי רטנה כשנכנסה דרך הדלת האחורית אל סלון הכלות שבבעלותה, בשותפות עם חברותיה, ג'ודי ופולה.

"את צודקת." ג'ודי סידרה על ראשה את הסרט הרקום בחרוזים ומילאה שלושה ספלים בתה צמחים. היא הניפה את צמותיה הבלונדיניות אל מעבר לכתפה. "לעיתים אני רוצה להרעיל את לייל."

"אבל אם מישהו אחר היה אומר את זה, היית מעלה אותו על המוקד."

פולה הרימה את ספל התה שלה ונשאה אותו אל השולחן. היא ירשה את צבעם הכהה של שערה ושל עיניה מאימה הטקסנית, אבל את כל האמונות התפלות קיבלה מאביה, יליד לואיזיאנה. היא העבירה את כף ידה שלוש פעמים מעל הספל לפני שטעמה ממנו.

פולה בת השלושים וחמש מעולם לא נישאה, אבל מבחינה טכנית אף אחת מהן לא הייתה נשואה. ג'ודי גרה עם לייל מאז סיימו את לימודיהם בבית הספר התיכון, אך הם מעולם לא נישאו כיוון שהתנגדו למסורת טקסי הנישואים.

עיניה החומות של ג'ודי רשפו. "מותק, לא הייתי מבזבזת דלק או עץ כדי לשרוף מישהו. אני מגדלת את המזון שלי בעצמי, זוכרת? הייתי מרעילה את העגבניות, וכך היה נראה כאילו מי שדיבר בגנות החבר שלי קיבל התקף לב. ואת לא צריכה לעשות ככה עם התה שלך. לא היה עולה בדעתי להרעיל אותך."

בגובה של כמעט מטר ושמונים ובמידת ג'ינס ארבעים וארבע, מיצי למדה להרגיש נוח עם עצמה רק בשנות בגרותה. לפני כן סבלה מהצקות בגלל מידותיה. היום חזרו התחושות האלה בגלל התחכמות שהשמיע גבר בקונדיטוריה הקטנה שברחוב הראשי בסלסט, טקסס.

"לעזאזל," קיללה, "שכחתי להביא את הדונאטס. אחזור מייד."

מישהו שכח ליידע את יצרני לוחות השנה שבמזרח טקסס מזג האוויר החם לא ממתין עד לימים האחרונים של יוני. התאריך הרשמי של תחילת הקיץ יהיה רק בעוד שלושה שבועות, אבל זה היה רק מאי והחזאי אמר שמידות החום יגיעו לשלוש ספרות. אביה של מיצי התבדח שראה כמה לטאות מצוידות במימיות.

כאשר מיצי חזרה, פניני זיעה הצטברו על שפתה העליונה. היא הניחה את הקופסה על השולחן ונטלה מגבת נייר כדי לנגב את הזיעה מפניה, אך לפני שהשלימה את המשימה נכנסה סבתה מצד אימה, פאני־לו, דרך הדלת האחורית. אביה של מיצי קנה את הבית עבורן כדי שיקימו בו את העסק שלהן, אבל פאני־לו נתנה להן את סכום ההשקעה הראשון לקניית בדים, מכונות תפירה חדשות ומזגן נפרד עבור חדר ההלבשה. היא סירבה להיקרא שותפה, אבל אהבה לקפוץ לבקר כשהתחשק לה. מיצי לא התנגדה לביקוריה. אחרי שנים רבות שבהן הייתה רחוקה, היא אהבה את נוכחותה הקרובה של סבתה, לא משנה באיזו שעה משעות היום.

פאני־לו לא הייתה גבוהה כמיצי, אלא אם נעלה את מגפי הבוקרים שלה. שערה האדום הבוהק נאסף על קודקודה בפקעת מרושלת, שנראתה קצת כאילו תקעה את אצבעה בשקע חשמל. עיניה הכחולות, המוקפות קמטים, נצנצו תמיד מעל מסגרת המתכת של משקפיה. היום לבשה אוברול וחולצת טי אדומה ודהויה, ואת מגפיה הרגילים. היא הציבה שקית נייר מלאה בעגבניות ובמלפפונים על השולחן.

"חם יותר מהקלשון של השטן שם בחוץ. הבאתי לכם דברים מהגינה של השכן. אלוהים יודע שאני לא יכולה לאכול את הכול וגם אם יכולתי, לא הייתי עושה את זה. נשים זקנות כמוני לא חייבות לאכול ירקות. הן יכולות לאכול דונאטס כשהן רוצות." היא רחרחה באוויר. "אני מריחה משהו נהדר."

"תה תפוז או קפה. שניהם מוכנים. מה תרצי?" שאלה מיצי.

"תודה, מותק. אני לא טיפוס של תה, אבל קפה נשמע נהדר." פאני־לו הרימה דונאט ונגסה בו. "אלוהים, זה טעים. עכשיו, למה הפנים שלך קודרות, מיצי?"

"מישהו עצבן אותה הבוקר." ג'ודי תמיד הייתה קצת שמנמונת ונמוכה ובקושי הגיעה לכתפיה של מיצי, אבל אחרי סיום התיכון היא רזתה. עכשיו הג'ינס הדהוי שלבשה היה תלוי עליה.

"היה איזה בחור טיפש שחיכה בתור בקונדיטוריה. הוא דיבר עם חבר שחיכה איתו בתור על אישה שאיתה יצא בסוף השבוע. הוא אמר שיש יתרונות בבילוי עם בחורה שמנה כי היא מספקת צל בקיץ וחום בחורף." מיצי נשאה שני ספלי תה אל השולחן ואז חזרה למזוג לסבתה קפה.

"ומה עשית?" שאלה פולה.

"אני מקווה שתלשת לו את כל השיער ואז לעגת לו שהוא קירח," אמרה פאני־לו.

"בהיתי בהם עד שהם ראו אותי. אף שהם היו שחצנים אני בטוחה שהם סובלים מתסביך נמוכי הקומה כי לא נדרש להם הרבה זמן לאסוף את ההזמנה שלהם ולהסתלק. הם לא נראו לי מוכרים. מחר הם יספרו סיפורים על האמזונה הגדולה ואדומת השיער שאיימה להצליף בהם עם יד אחת קשורה מאחורי גבה."

"עם אגו כמו שלהם, הם יגידו שהשאירו אותך מדממת על הרצפה ליד הוויטרינה של עוגות הקינמון." פולה צחקה. "היית צריכה לפחות להטיל עליהם קללה. סיפקתי לך מספיק מהן במשך השנים כדי שתוכלי לבחור אחת מתאימה."

מיצי דחפה את כוס התה שלה הצידה ומזגה לעצמה ספל קפה. היא טבלה דונאט בספל בלי שיהיה לה אכפת שפירורים נשרו לתוכו. "בחייך, פולה, בפעם האחרונה שהתרגזתי על מישהו אמרת לי לעולם לא להטיל קללה על מישהו כי היא עלולה לחזור אליי."

"יש לך איזה קללה בשבילי?" פאני־לו שאלה, "אני כועסת על אימא של ג'ודי. היא לחשה לי בשבוע שעבר בכנסייה שאני צריכה להתלבש בהתאם לתדמית שלי. אולי אני הבחורה הזקנה הכי עשירה בסלסט, אבל זה לא אומר שאני צריכה להתגנדר. חליפות המכנסיים הסרוגות שלי היו טובות מספיק לפני חמישים שנה והן בסדר גמור היום. הורדתי את הבוץ מהמגפיים בכניסה ואלוהים לא אמר לי שאני צריכה לעשות עוד משהו. עד שהוא יגיד, ונדה יכלה לסתום את הפה."

ג'ודי צחקה בציניות. "יש לך מזל שזה כל מה שהיה לה להגיד. היא כל הזמן מתבכיינת לי על משהו. אני חיה בחטא ולכן אלוהים מעניש אותי בעקרות עד שאתחתן עם לייל."

"אם פולה לא הייתה מקמצת בקללות שלה יכולנו להרוג שתי ציפורים במכה," אמרה פאני־לו.

"את יכולה לפזר מלח מעבר לכתף בפעם הבאה שתראי את ונדה. המשמעות של זה בעולם הקייג'ון1 היא שאת לא רוצה שכף רגלה תדרוך עוד בביתך," אמרה פולה.

"לא הייתי נותנת לה לעבור את סף ביתי גם אם הייתה דופקת בדלת, דבר שלא תעשה כי עמדתי לצד ג'ודי כשהיא ולייל עברו לגור יחד." פאני־לו לקחה עוד דונאט. "הביטוי 'כל אחד מקבל את מה שמגיע לו', מתאים גם לגברים ההם וגם לוונדה על שאמרו את הדברים המכוערים ההם. אבל מספיק בעניין הזה. השעה תשע והגיע הזמן לפתוח את העסק."

"את צודקת, סבתא. יש לנו שמלת כלה להכין למדידה סופית אחר הצהריים," אמרה מיצי.

"ויש לכן פגישה עם אלי־מיי כדי לעזור לה לעצב שמלה הבוקר. אז תיפטרי מכל הכעס הזה." פאני־לו לגמה מהקפה.

"אזדקק לכיסון תפוחים כדי לעשות את זה." מיצי חטפה את האחרון.

"הכומר פרנק המסכן ודאי ייאנח בהקלה כשיחתן אותה," פאני־לו הנמיכה את קולה, "את יודעת מה אומרים על בנותיו של המטיף? ובכן, היא בלי ספק מתאימה להגדרה."

"באמת?" שאלה ג'ודי, "את מתכוונת שאין לה הילה מתחת לכל השיער הבלונדיני הזה?"

פאני־לו נחרה בבוז. "מותק, הבחורה אולי מלאכית, אבל אם זה מה שהיא, זה כי היא זיינה כבר את כל הגיהינום."

מיצי כמעט נחנקה מהמאפה. "סבתא!"

"אמת היא אמת. את יכולה לצפות אותה בסוכר או בזבל פרות, זה לא ישנה דבר." פאני־לו משכה בכתפיה. "אני חייבת ללכת למכון היופי כדי לחפוף את רעמת השיער שלי. היה רצוי להסתפר, אבל אוסקר אהובי, מנוחתו עדן וזכרו לברכה, אהב את שערי ארוך." היא נשאה את עיניה לכיוון התקרה. "ואם אתה מפלרטט שם למעלה עם הנרייטה קופר, אחנוק אותך כשאגיע לשם." היא הסתכלה על מיצי. "יש לכן עוד חדשות שאני יכולה לספר במכון היופי?"

"אני לא יכולה לחשוב על עוד משהו," אמרה מיצי.

פאני־לו סיימה את הקפה ולקחה את הספל לכיור. "להתראות מאוחר יותר."

השלוש נופפו כשהיא עשתה את דרכה החוצה. ג'ודי לקחה עוד דונאט ונכנסה אל חדר התפירה מבעד לדלתות המסתובבות, מיצי מאחוריה. מעבר למטבח היה חדר אוכל עצום שעתה היו בו שלוש מכונות תפירה ושולחן גזירה ארוך שתפס מקום רב. בכניסה היה חדר המתנה ובו שתי ספות קטיפה ורודות, וביניהן שולחן קפה ועליו קטלוגים רבים של חתונות ושל שמלות כלה.

משמאל היה גרם מדרגות מעוגל. בובת תצוגה במידה גדולה ניצבה עליו, לבושה בשמלת כלה בעלת שובל שנפרש עד למדרגה העליונה. השמלה שלבשה הייתה הראשונה שהכינו השותפות עבור אחותה של פולה, סלינה, לפני כמה שנים. הן גם הכינו שמלת שושבינה עבור פולה ואת השמלה שלבשה לחתונה אימן, גלדיס.

החדר, שהיה בעבר חדר המגורים, היה כעת מכוסה במדפים שנשאו גלילי תחרה, סטן, משי וכותנה. לשם לקחה מיצי את הלקוחות כדי למדוד את מידותיהן ולהכין לוח זמנים למדידות, לאחר שאמרו לה באופן כללי איזו שמלה הן רוצות ליום המיוחד שלהן.

חדר השינה הראשי שימש חדר מדידות והן התקינו בו מזגן עוצמתי. ג'ודי ופולה הסכימו עם מיצי כשהכריזה שחדר המדידות יהיה הראשון בסדר העדיפויות. אין דבר גרוע יותר מחדר מדידות קטנטן ללא מיזוג אוויר עבור אישה בעלת קימורים המנסה ללבוש ולפשוט שמלות.

מיצי פתחה את מנעול הדלת הקדמית, יישרה את קטלוגי החתונה על שולחן הקפה ופתחה ספר ובו דוגמאות של שמלות כלה בעמוד הראשון. בתשע ורבע הדלת נפתחה בתנופה ואלי־מיי וטסון מיהרה פנימה.

"אני מצטערת שאיחרתי. אימא שלי התעקשה לבוא איתי והתקשיתי לשכנע אותה לוותר. קשה לי אפילו לדמיין איזו שמלה היא הייתה מנסה לבחור עבורי."

"שבי בבקשה, ובואי נדבר על מה את רוצה." מיצי הצביעה על הספה מצידו השני של שולחן הקפה. "אמרת שתביאי תמונות."

אלי־מיי שלפה קלסר והניחה אותו על ברכיה. "צמצמתי אותן לעשר, אבל אני מודיעה לך מראש, אני לא רוצה שמלה לבנה. אני לובשת מידה ארבעים ושמונה, אני לא רוצה להיראות כמו מרשמלו גדול."

"זה היום שלך," אמרה מיצי בהסכמה.

"זה מה שאמרתי לאימא, אבל היא חוששת מהרכילות." אלי־מיי צחקה. "היא חושבת שבגיל עשרים וחמש אני עדיין בתולה ושעליי ללבוש לבן עם הינומה שתכסה את פניי. אלוהים אדירים! יהיה חם ביולי. מה אם יתוש ייכנס מתחתיה? אחבוט בו במקום להגיד את הנדרים שלי."

"כמה אנשים הוזמנו?" שאלה מיצי.

"הזמנו את כל קהילת הכנסייה ואת כל קרובי המשפחה. אנחנו עורכים את כל העניין אצל הוריו של דארין, באסם הגדול. אימא לא מרוצה גם מזה, אבל אלוהים אדירים, יש אלף תושבים בסלסט. גם אם רק שליש מהם יגיעו, הכנסייה לא תספיק." אלי־מיי פתחה את הקלסר שלה והתחילה לדפדף בין הדפים.

מחשבותיה של מיצי נדדו בזמן שחיכתה. אלי־מיי צדקה באשר לאוכלוסייה של סלסט, אבל פאני־לו אמרה בעבר שכדי להגיע למספר כזה של אנשים, עורכי הסקר ספרו גם את הכלבים ואת החתולים. אנשים חשבו שהיה זה טירוף מצד מיצי וחברותיה לפתוח סלון כלות בעיר כה קטנה כי היא לא הייתה רחוקה מגרינוויל, הגדולה יותר. אבל לא הייתה עוד חנות כזאת בטווח של קילומטרים, ומאז פתחו אותה לפני שנה, הן הוצפו בעבודה. בשנה הבאה אולי אפילו יוזמנו ליריד הכלות בדאלאס. הן פתחו את החנות מאוחר מדי מכדי להשתחל ליריד השנה, אך הן היו ברשימת ההמתנה.

מיצי שקלה לשכור את אחת החנויות הפנויות באחד ממרכזי הקניות הקטנים שבמרכז העיר, אבל היא רצתה שהחנות תספק שמלות בתפירה אישית, והאווירה המיוחדת ששררה בבית הישן התאימה לקונספט הזה הרבה יותר. פולה התייחסה לזה כאל אות משמיים כשמצאה את הבית הזה, ששכן בפינת גוש הבניינים האחרון שאפשר היה לפתוח בו חנות.

לאחר כמה דקות, אלי־מיי הניחה תמונה על השולחן. "אני אוהבת את מפתח הצוואר ואת השרוולים של זו, אבל לא רוצה את גזרת האמפייר שלה. כולם בוודאי יחשבו שאני בהיריון."

כמו בכל הערים הקטנות בטקסס, בסלסט כולם הכירו אלה את אלה, ובדרך כלל גם ידעו מה עשה כל אחד. היה צורך בשיחת טלפון אחת כדי ששמועות על היריון יתחילו להתפשט.

אלי־מיי שלפה תמונה שנייה של שמלה הדוקה. "זה הסגנון שאני אוהבת, אבל אני רוצה אותה מרווחת יותר בגב כדי שאוכל לרקוד בקבלת הפנים בלי להרגיש כלואה." היא הניחה תמונה נוספת מעל הקודמות. "אני רוצה שובל כמו זה, עם ראשי התיבות שלנו רקומים בחרוזים, ועם לבבות משולבים. חיפשתי רעיונות לשמלות חתונה במשך שנה."

"נראה כאילו עשית את העבודה שלי במקומי." מיצי אספה את התמונות לקלסר. "בואי נעבור לחדר הבדים. על איזה צבע חשבת?"

"תחרה שחורה מעל סטן ורוד בהיר."

מיצי חשבה שעליה להזהיר את חברת הטלפונים הסלולריים. הבניינים בין סלסט לגרינוויל יתחילו לתסוס כשאנשים ישמעו שאלי־מיי מתכוונת ללבוש שחור לחתונתה. אביה, פרנק, כיהן כמטיף בכנסייה הגדולה ביותר בעיר ואימה, ננסי, ניגנה בפסנתר בבוקרי יום ראשון. לו מיצי הייתה סופרת ולא תופרת, היא יכלה למלא ספר שלם ברכילות שתעורר שמלת חתונה שחורה.

"את הבד הזה שם."

אלי־מיי שלחה את ידה אל גליל של תחרת שנטילי שחורה כאשר נכנסו אל החדר, אך היא הייתה נמוכה מכדי להגיע אליו.

מיצי הורידה אותו ואז משכה גליל של סטן לבן ואחד בוורוד בהיר. היא פרשה כמה מטרים על שולחן ארוך והניחה את התחרה השחורה על שניהם.

"לא הוורוד," אמרה אלי־מיי, "אימא תשתגע בגלל השחור גם ככה, אבל עם הוורוד איראה כאילו אני עירומה מתחת לתחרה. הלבן הזה יפה מאוד. איך הוא ייראה עם רקמת חרוזים לבנה?"

מיצי שלפה מגירה מלאה בחרוזים בגודל בינוני והניחה כמה מהם בצורת לב כפול. "מה דעתך?"

"אני אוהבת את זה." עיניה הכחולות של אלי־מיי נצצו. "יהיו לי ורדים לבנים בשיער עם נגיעה של תחרה שחורה."

"אולי אם אימך רוצה הינומה, נוכל לעשות משהו כזה." מיצי הרימה כובע יפהפה עשוי תחרה שחורה ובעל תיתורה רחבה, והניחה אותו על ראשה של אלי־מיי. "זו יכולה להיות אפשרות אחרת במקום הינומה, והכובע נראה נהדר על השיער הבלונדי שלך."

אלי־מיי פנתה אל המראה והתנשמה. "תראו אותי! זה מיוחד כל־כך, ואני יכולה לסדר את השיער בגלים גדולים. מה דעתך על קשר של בד טול שחור מאחור, שמעט ממנו ייפול על הגב שלי?"

מיצי לקחה גליל של טול מהמדף, גזרה ממנו שני מטרים, ובאמצעות סיכות חיברה אותו אל החלק האחורי של הכובע.

"כן! זהו זה. אני אוהבת את זה. מתי תוכלי להתחיל?" אלי־מיי שאלה, "ותוכלו לשמור הכול בסוד? אני לא בטוחה שאני רוצה שאימא תראה את זה לפני יום החתונה."

"חוקי הסודיות חלים עלינו פה, בסלון 'השמלה המושלמת', בדיוק כמו במשרדו של פסיכולוג," אמרה מיצי. "אצייר את השמלה ותוכלי לבוא ביום שישי כדי לאשר את העיצוב."

"פנטסטי. דארין ילבש טוקסידו לבן עם אבנט שחור־אדום בדוגמת פייסלי, והזר שלי יהיה מורכב מוורדים אדומים," אמרה אלי־מיי. "הכול ייראה מדהים."

"כן, זה מקסים, ולא שגרתי. אצטרך מלאי של תחרה שחורה אחרי זה. את עשויה להתחיל אופנה חדשה לגמרי." מיצי התקשתה שלא לחשוב על דבריה של פאני־לו בקשר להיותה של אלי־מיי מלאכית.

"זה יהיה משהו, לא? באיזו שעה לבוא ביום שישי?"

מיצי פתחה את יומן הפגישות שלה. "תוכלי באחת־עשרה וחצי? תאשרי את השמלה ואקח מידות. נסיים הכול בפחות מחצי שעה, אלא אם תרצי לערוך כמה שינויים. נקבע לך פגישות למדידות ונתחיל לעבוד ביום שני בבוקר."

"נהדר. אצא להפסקת צהריים מוקדמת מהעבודה. תודה לך על הכול." אלי־מיי חיבקה אותה.

אחרי שנפרדה מאלי־מיי, מיצי לקחה את הרשימות שלה לחדר התפירה וצנחה על כורסה. "אתן לא תאמינו. אלי־מיי וטסון מתחתנת בשמלת תחרה שחורה."

"אימא שלה יודעת?" שאלה ג'ודי.

"לא, ונשבענו לסודיות," ענתה מיצי.

פולה הוציאה קמע כסף בצורת מלאך מכיסה ונשקה לו.

ג'ודי ומיצי לא הצטרכו לשאול לפשר מעשיה. הם ידעו שהיא פורשת הילה סביב אימה של אלי־מיי כדי להגן עליה מפני התקף לב.

* * *

אחרי שבוע גרהם הריסון עדיין לא פרק את כל הארגזים בביתו החדש. הוא לא התחרט על המעבר, בעיקר לא אחרי פרץ ההצקות האחרון שחוו בנותיו בבית הספר.

ממה שסיפרה לו אליס, אחותו, בבתי הספר בסלסט לא הרשו דברים כאלה, ומכיוון שהייתה מורה לאנגלית בתיכון, היא תפקח עליהן עין. הוא מזג כוס קפה ונשא אותה אל שולחן המטבח. הבנות היו ערות והרעישו בחדריהן, כך שהיו לו רק כמה דקות נוספות של שקט.

דיקסי צצה במטבח, מזגה לעצמה כוס של מיץ תפוזים ולקחה את קופסת דגני הבוקר. "בוקר, אבא."

"בוקר, מתוקה." גרהם תהה אילו חיים היו לבנותיו אם אימן הייתה נשארת, אבל זו הייתה עתה עובדה מוגמרת. אף שהיא גרה עתה בדאלאס ואף שאמרה שהיא רוצה להיות חלק מחייהן של הבנות, היא איחרה בארבע־עשרה שנים בערך.

טאבי עצרה לרגע כשנכנסה למטבח כדי להעניק לו נשיקה על המצח. "דיברת כבר עם המקום ההוא לגבי השמלות שלנו לחתונה של החברה של אימא?"

"זה ברשימת הדברים שאני צריך לעשות היום. בחרתן צבע או דוגמה?"

"ליזי אמרה ורוד בזוקה, בכל סגנון שנרצה. אני שונאת את הצבע הזה." דיקסי נאנחה. "איראה כמו גוש של צמר גפן מתוק."

"השושבינות הגדולות ילבשו בורדו, אז ליזי חשבה שניראה חמודות בוורוד. היא לא ראתה אותנו מאז היינו תינוקות ורק ביקשה מאיתנו להיות שושבינות כי אימא גרמה לה להרגיש רגשות אשמה," אמרה טאבי. "אני בכלל לא רוצה ללכת."

"ובכן, לליזי צפויה הפתעה גדולה כשנופיע כשושבינות בשמלות הוורודות כמו בזוקה שלנו." דיקסי שפכה דגני בוקר לקערה והוסיפה חלב. "אנחנו כבר לא ילדות."

טאבי צחקה. "את צודקת בזה."

גרהם הסכים איתן, אבל שתק. גובהו היה מטר תשעים ושישה סנטימטרים ובנותיו התאומות ירשו את הגובה ממנו, לא מאימן, הבלונדינית הקטנה. בפעם האחרונה שמדד את הבנות גובהן הגיע למטר שבעים וחמישה סנטימטרים, וכמוהו, הן בהחלט לא היו דקיקות.

הוא לקח אותן לכל חנויות השמלות בגרינוויל ובאוסטין בניסיון למצוא להן שמלות לחתונת חברתה הטובה ביותר של אימן ביולי, אבל הן לא מצאו שמלות במידות שלהן. כשעברו לגור בסלסט דיקסי ראתה את השלט של 'השמלה המושלמת' במרחק קצר מהבית שגרהם קנה. כשחיפש מידע על סלון הכלות באינטרנט, גילה שתופרים שם שמלות כלה ושושבינה וכן שמלות לנשפי סיום הלימודים, אבל רק במידות גדולות.

"אבא, תוכל לעבור שם בדרך לעבודה? אולי כבר מאוחר מדי להכין עבורנו משהו במיוחד, אז תתכונן להתחנן או להציע שוחד," אמרה דיקסי.

הוא התרגל לבצע את כל המשימות המוטלות בדרך כלל על האם. לגרושתו, ריטה, פשוט לא היה כל אינסטינקט אימהי, ומאז שגילתה שהוריו, ששלטו בכספי המשפחה ולא שמחו כשברח להתחתן מייד עם סיום לימודיהם בתיכון, לא מתכוונים לתת להם מהכסף הרב שלהם, הפסיקה לגלות עניין בחיי הנישואים שלהם ועזבה אותו לפני שהבנות הגיעו לגיל שנתיים.

עם זאת, היא טלפנה אליו בחורף הקודם וביקשה לראות את הבנות. הוא הניח להן להחליט והן הסכימו לפגוש אותה לגלידה, אבל רק לשעה. מהמעט שסיפרו לו, התחושה הייתה כמו לפגוש בזרה. הוא קלט שרווח להן כשלא התקשרה שוב במשך חודשיים, ואז שאלה אם ירצו להיות שושבינות בחתונת חברתה הטובה. הן הסכימו לבלות את היום עם ריטה, אבל לא להישאר לישון אצלה. משמעות הדבר הייתה שגרהם יסיע אותן לדאלאס מוקדם בבוקר החתונה ויאסוף אותן בסיומה.

"אנחנו צריכות שמלות נשף גדולות ומפוארות וכך באמת ניראה כמו צמר גפן מתוק," אמרה טאבי, "עם צווארונים גדולים בסגנון דרומי וחגורות סטן רחבות. זה ילמד את אימא לקח על כך שרק אמרה איזה צבע והשאירה לנו לבחור את הסגנון. אני עדיין חושבת שהיא מתביישת בנו. היא נמוכה וקטנה, ורצתה בנות שייראו כמוה. באותו יום כשנפגשנו היא אמרה שזיהתה אותנו כי הזכרנו לה את דודה אליס."

רמזים קטנים למה שהרגישו לגבי הפגישה צצו במשך הזמן. גרהם צפה בשתיהן וגילה שהן באמת דמו קצת לאחותו. פחות בפנים ויותר במבנה הגוף – נערות גבוהות בעלות מבנה עצמות רחב – אבל את עיניהן הכחולות ירשו מריטה, שילוב מרשים עם שערן השחור והסמיך.

"זה רעיון נהדר. אנחנו יכולות לבקש מהגברת בסלון הכלות להכין לנו שמלות בסגנון של סקרלט או'הרה," אמרה דיקסי.

"בנות, זה לא הזמן לנקמה." גרהם לא היה מאשים אותן, אבל לא יכול היה להרשות להן לממש את התוכנית.

"לדעתי אנחנו צריכות לחבוש גם כובעים דרומיים גדולים," אמרה טאבי.

"לא, אימא אמרה שליזי הזמינה זרים מניצני ורדים לשערנו, עם סרטים בצבע בורדו שישתלשלו מאחור," הזכירה לה דיקסי.

"אולי כדאי שנהיה יחפות. נצבע את ציפורני הרגליים בשחור ונענוד טבעות על בהונותינו. אבא, אנחנו יכולות לעשות קעקועי חינה על הכתפיים עם הכיתוב 'נערות פראיות'?"

"אתן לא יכולות," אמר גרהם.

"אוף," אמרה דיקסי, "אז אולי נקנה שמלות בשני חלקים וננקב את הטבורים שלנו? נוכל להשיג אחת מאותן – "

"לא!" קולו של גרהם התרומם באוקטבה.

"אז אולי שמלות צמודות מסטן ורוד עם שסע בצד עד ה – "

גרהם הרים את ידיו. "זה מספיק, גבירותיי. אני לא רוצה לשמוע על שסעים עד אני לא יודע מה. אני הולך לעבודה והתפקיד שלכן היום הוא לסיים את פריקת הארגזים, לארגן את החדרים ולכבס את הבגדים. אתקשר מייד לאחר שאדבר עם הגברת בסלון הכלות, אבל אולי זה יהיה רק אחר הצהריים. אני לא יודע מתי היא פותחת את החנות ואני רוצה לדבר איתה אישית. אני לא מבין איך היא פתחה מקום כזה בסלסט."

"גם אני לא, אבל אני שמחה מאוד שהיא עשתה את זה," אמרה דיקסי.

"בעיקר אם היא תסכים," הנהנה טאבי. "תשלח לנו הודעה לאחר שתדבר איתה? כך אם היא מוכנה לפגוש אותנו היום, נוכל ללכת לשם."

"אעשה זאת." גרהם הרים את התיק ויצא מבעד לדלת האחורית.

הוא נהג במורד הכביש הראשי לסלון הכלות. כשגילה שהיא תיפתח רק בעוד חצי שעה, טלפן אל מזכירתו ויוויאן שאמרה לו שיש לו פגישות מהשעה תשע, בכל אחת מסוכנויות רכבי ה'קאדילק' שבבעלות משפחתו. משמעות הדבר הייתה שיהיה עליו לטפל בנושא השמלות בזמן הפסקת הצהריים שלו. אם בעלת הסלון תסכים לקבוע פגישה, יוכל לעבור דרך ביתו החדש להודיע על כך לבנות.

הוא הספיק להגיע לעבודה חמש דקות לפני הפגישה הראשונה ונופף אל ויוויאן לשלום כשנכנס אל הסוכנות.

"אנשי מחלקת השירות נמצאים בחדר הישיבות." היא נתנה לו קלסר. "אתן לך תזכורת בעוד ארבעים וחמש דקות, כך תוכל לסכם את הפגישה ולעשות הפסקה קצרה לפני שאנשי מחלקת הכספים יגיעו."

"לא הייתי יכול לנהל את המקום הזה בלעדייך." גרהם התכוון למה שאמר. אביו מת לפני שנה והשאיר לו את סוכנות הרכב על כל סניפיה. ויוויאן, עובדת בעלת ותק של ארבעים וחמש שנה, עזרה לו לתפוס את מקומו בצורה חלקה.

"אבא שלך נהג להגיד אותו הדבר. לכל אחד יש תחליף."

כשויוויאן חייכה, הקמטים שלה העמיקו ועיניה החומות נראו כחריצים. גרהם זכר זמן שבו שערה היה שחור, אך עתה היו בו פסים אפורים. היא לא הזכירה יציאה לגמלאות, אך היא התקרבה לגיל שבעים. הוא טפח על כתפה. "את לא כל אחד, מותק."

אפילו ללא תזכורת מויוויאן, הפגישה האחרונה הסתיימה חמש־עשרה דקות לפני הזמן. היא יצאה כבר להפסקת הצהריים כשהוא יצא מהמשרד כדי לנסוע מגרינוויל לסלסט. הוא לא ידע אם סלון הכלות ייסגר לשעה בצהריים, ולכן נהג מהר יותר מהמהירות המותרת וכשהגיע נותרו לו חמש־עשרה דקות.

מכיוון שהסלון שכן בתוך בית, הוא היסס אם לצלצל בפעמון, להקיש או פשוט להיכנס. הוא בחר באפשרות האחרונה וגילה שאיש איננו יושב מאחורי הדלפק בכניסה. אישה גבוהה ואדומת שיער בעלת עיניים כחולות ונוקבות הציצה מעבר למשקוף. "אני יכולה לעזור לך?" שאלה.

"אני מקווה שכן," הוא אמר. "רק עכשיו עברתי לגור כאן, ובנותיי התאומות זקוקות לשמלות שושבינה לאירוע שיתקיים ביולי. האם יהיה לך זמן להכין שמלות עבורן עד אז?"

העיניים האלה נראו לו מוכרות במעומעם, אבל הוא לא זכר שאי פעם פגש אותה. אולי היא רק הזכירה לו את ריטה, מכיוון שהם דיברו עליה בבוקר. היא יצאה לחלל החנות וסימנה לו לשבת. הוא שקע על ספת הקטיפה הוורודה, שהייתה נוחה למדי לגבר במידותיו, ובירך על כך שהבנות לא היו שם עם המצלמות שלהן. "אני גרהם הריסון." הוא התמקד בנקודה מעבר לכתפה השמאלית כדי לא לבהות היישר בעיניה. "הבנות שלי אינן נערות במידות קטנות. הכלה אמרה שכל דבר יתאים כל עוד השמלות יהיו תואמות וייראו כמו צמר גפן מתוק... לא, זה לא הביטוי הנכון." הוא התקשה בהגיית המילים 'ורוד בזוקה'.

האישה התיישבה מולו. "אני מיצי טיילור וכן, אנחנו מכינות שמלות שושבינה ממידה ארבעים ושתיים ומעלה. בנות כמה הנערות?"

"בנות חמש־עשרה, והן מידה ארבעים וארבע בג'ינס. כמו שאמרתי, הן לא ילדות. גובהן כמעט מטר ושמונים והן מה שאנשים מכנים 'נערות גדולות'." הוא כמעט הסמיק. אב לא אמור לדעת את הדברים האלה. הוא לא אמור היה לדעת מה מידת הנעליים שלהן, או מה הדיאודורנט החביב עליהן, אבל מכיוון שנאלץ למלא גם את תפקיד האם, לא הייתה לו כל ברירה.

"ואני יכולה להבין למה." עיניה הכחולות של מיצי אמדו את גובהו.

"נוכל לקבוע פגישה איתך? והאם יהיה לך די זמן להכין שמלות לפני יולי?" שאל.

"תקציב?" היא קשקשה בפנקס.

"כל מה שהן ירצו יהיה בסדר," ענה.

"בסדר, תן לי לבדוק ביומן הפגישות. אני חושבת שאין לנו פגישות אחרי השעה שלוש היום. האם הן לומדות בבית הספר כאן, בסלסט?"

"הן ילמדו פה בסתיו. רק עברנו לכאן לפני שבוע. אחותי מורה בבית הספר כאן. אליס הריסון. אולי את מכירה אותה?"

"כן, אני מכירה," אמרה מיצי. "אתה בטח לא זוכר אותי. הייתי בכיתה ט' כשאתה סיימת את הלימודים כאן."

"חשבתי שאת נראית לי מוכרת." הוא הנהן. "אבל לא הצלחתי להיזכר מהיכן."

"אבדוק ביומן. חכה לי כאן." תנועותיה היו מלאות חן אף שהייתה גדולה וגבוהה. היא הלכה לחדר הסמוך וחזרה אחרי כמה שניות. "אני פנויה בשלוש וחצי. תביא אותן?"

"תודה לך!" הוא נשף בהקלה אוויר שאפילו לא ידע שעצר בתוכו ונעמד על רגליו. "אנחנו גרים במרחק של כמה בתים מכאן, כך שהן יבואו לכאן לבדן. האם לתת לך מקדמה היום?"

"לא. נראה איך יתקדמו הדברים ואז אחשב את המחיר הכולל עבור החומרים והעבודה. אם תסכים ותחתום על החוזה, נתחיל מייד בתפירת השמלות," היא ענתה.

"נשמע לי פנטסטי." הוא הושיט לה כרטיס ביקור. "תוכלי להשיג אותי במספר הזה או להשאיר הודעה ואחזור אלייך מיידית. לא תוכלי להאמין בכמה מקומות ניסינו למצוא מה שהבנות צריכות, וכל הזמן הזה היית ממש כאן."

"כך הדברים האלה קורים." היא תחבה את כרטיס הביקור שלו לכיסה.

גרהם היה קצר רוח להגיע הביתה.

כאשר הגיע, הבנות ישבו ליד השולחן ואכלו שאריות לזניה מארוחת הערב. דיקסי הרימה עיניה במבט חקרני. "יש לכן פגישה בשלוש וחצי בסלון 'השמלה המושלמת'. מתברר שבעלת הסלון ואני למדנו יחד בבית ספר. היא תהיה נחמדה אליכן. נשאר משהו מהלזניה?"

טאבי קרנה. "זה נפלא, אבא. יש עוד מנה, והכנתי בראוניז הבוקר אז יש לנו קינוח."

דעתו של גרהם לא הייתה נתונה לאוכל, אלא לעיניה הכחולות של מיצי ולשערה האדום והמרהיב. למה מעולם לא שם לב אליה כשהיו בבית הספר?

 

קייג'ון היא קבוצה אתנית ותרבותית המתגוררת בעיקרה בלואיזיאנה שבארצות הברית ובפרובינציות הקנדיות הימיות, המורכבת מצאצאיהם של מתיישבים צרפתים נוצרים־קתולים שמקורם בקנדה.