השמש השחורה

"מה פירוש, 'הדוקטור מת'?"

המזכירה מבינה שניצב בפניה אחד מאותם פציינטים שקשה להיפטר מהם. היא משיבה בשאלה: "מה פירוש 'מה פירוש'?"

"מתי מת?"

"ד"ר פינפורד נהרג. לפני שבועיים."

"את רוצה לומר לי שגדעון נהרג? לפני שבועיים? ומי הרג אותו?"

"ד"ר גדעון פינפורד נהרג בפיגוע התאבדות. זה היה בעיתון. לא קראת? אדוני לא קורא עיתונים?"

"לפני שבועיים? אבל פגשתי את גדעון לפני שבוע!"

"לפני שבוע נגמרה השבעה!"

"ואני קבעתי איתו להיום בשלוש אחר הצהריים. בדיוק. גדעון אמר לי: אם תבוא בדיוק בשלוש, לא תצטרך להמתין בתור. גדעון יודע עד כמה אני שונא להמתין בתור."

סוף־סוף מרימה המזכירה את ראשה מצג המחשב ובוחנת את שאול. היא לא מבחינה בסימן של מבוכה בפניו, ועיניו מביטות בה מבעד למשקפיו בתובענות, ללא שום ניסיון לחמוק ממבטה החקרני. היא רואה מולה פציינט אופייני, אדם בשנות השישים לחייו, עם המבט העיקש הנפוץ כל כך בקרב הפציינטים של ד"ר פינפורד, משקלו מעט גבוה יותר מהרצוי, קירח למקוטעין, לבוש בחולצה לבנה קצרת שרוולים החושפת זרועות מדולדלות, מאלה שמשרדי רופאים־פסיכיאטרים מלאים בהם. רק עיניו מיוחדות: מבעד למשקפיים היתה יכולה לראותן — מוארות בצבע אפרפר־תכלכל. פרט לכך, לא היה שום דבר ייחודי באדם הניצב מולה, עיקש באמונה שפגש את ד"ר פינפורד שבוע לאחר שנהרג.

"אדוני לא קרא בעיתונים שהדוקטור שלנו נהרג בפיגוע בקפה 'גינתי בעיר'? כל העיתונים כתבו. שר הביטחון נאם: 'נגדע את ידיהם של הרוצחים.' כולם כתבו בעיתונים."

"כל העיתונים? יש לך טעות, גברתי הצעירה. אני קורא עיתונים מובהק. אני מכור לעיתונות. כל יום, מהכותרת הראשית ועד תחזית מזג האוויר. שום דבר לא נמלט מעיני, ולא קראתי מילה אחת על ד"ר פינפורד ועל הריגתו, כביכול, בפיגוע. גברתי, יש לך טעות. טעות מוחלטת. היה זה רק לפני שבוע, פגשתיו בבית הקפה שהזכרת, ב'גינתי בעיר'. קרוב לכאן, בדיוק מול הקליניקה. אם תקומי תוכלי לראות את בית הקפה במו עינייך, מבעד לחלון. והוא, הדוקטור, אמר לי..."

"לבוא היום. בדיוק בשלוש. כן, אני מבינה."

"הוא אמר לי כך: 'שאול, מצבך טוב מאוד. אינך זקוק לשום טיפול רפואי. אז מה אם אתה שוכח לפעמים שמות של מכרים ושחקני קולנוע? בגילנו כולם שוכחים שמות. ועניין הסיוטים? באמת לא פשוט. הצעקות שלך מעירות את מירה? אכן בעיה, אך נוכל לפתור אותה. אין כמעט בעיה שהפסיכיאטריה המודרנית אינה יכולה לפתור. היכנס אלי לכמה דקות ונראה מה נוכל לעשות...' כך הדוקטור אמר לי. ובאמת עניין הסיוטים בלילה מטריד אותי. רק הוא יוכל לעזור לי."

"אדוני, אני לא רוצה להתווכח איתך. באתי לכאן לבקשת האלמנה. לעשות סדר בניירות של המנוח."

"האלמנה? את מדברת על סטלה?"

"סטלה? אני מדברת על גברת פינפורד. היא ביקשה ממני לעשות סדר בניירות שהמנוח השאיר אחריו. בלגן שלם. אני היחידה שמסוגלת להשתלט על הבלגן שלו."

לפציינט אין סבלנות לשמוע את דברי המזכירה. "ואני מדבר על סטלה. אני מכיר אותה... כמה שנים? לא הרבה. רק איזה חמישים שנה! הכרתי את סטלה כשהיתה בת שמונה־עשרה. היית מאמינה? בת שמונה־עשרה! את לא יכולה לתאר לעצמך כמה יפה היא היתה אז..."

"ואני מבקשת שתסלח לי. יש לי מה לעשות."

לאחר כמה שניות של שתיקה אומר הפציינט, "תקראי לי פשוט שאול," והיא מתפרצת בקול רם כאילו ענתה למישהו שאינו מקבל את דעתה. "גדעון היה רופא דגול! ועוד יותר מזה הוא היה אדם גדול. מה זה אדם גדול, ענק! אין הרבה כאלה היום!"

אך שאול בשלו. "ואני אומר לך שסטלה היתה האישה היפה ביותר בישראל! היום קשה להאמין בכך, אבל זאת עובדה."

"אדוני, אדון שאול, אני מבקשת ממך בכל הנימוס. תעזוב אותי במנוחה."

"ומתי תוכלי לקבוע לי מועד אחר לפגישה עם הדוקטור? שוב. שמי שאול. את רוצה גם שם משפחה? מספר תעודת זהות?"

"אדוני, כדי לפגוש את ד"ר פינפורד תצטרך לעלות לשמים. לגן עדן. שם הוא — אולי — מחכה לך."

"את לא תצחקי עלי. אני מדבר אלייך בנימוס, נכון?"

"בסדר. אולי אני יכולה להפנות אותך לד"ר ברליצהיימר. הרבה פציינטים של ד"ר פינפורד עברו אליו לאחר הפיגוע."

"לד"ר ברליצ... מה?"

"ד"ר ברליצהיימר. גם הוא פסיכיאטר. הוא יושב כאן באותה קליניקה."

"מה פתאום אליו?"

"הוא וגדעון היו חברים־שותפים והתמחו באותן... בעיות."

שביב של הבנה מבזיק בעיני שאול. "גדעון לא אמר לי מילה אחת עליו." ולאחר הרהור, "אני מתחיל להבין משהו. לד"ר מה שמו הזה אין מספיק פציינטים. כעת אני מבין הכול."

"אדון שאול, אני ממש דורשת שתצא מכאן! מיד!"

"לא. אותי לא מוליכים באף. אני מבין. הכול כשר כדי לספק פרנסה לדוקטור ברליצ... איך את קוראת לו? אי־אפשר להסתיר ממני את האמת. ואת, את לא מתביישת?"

"אדוני על פרוזאק? יש לך מרשם מד"ר פינפורד?"

"פרוזאק? מה לי ולפרוזאק? באתי לגדעון רק למען הסר ספק. ליתר ביטחון, כמו שאומרים. הוא קבע איתי כאן בשעה שלוש. בדיוק. כדי שלא אחכה בתור. את מבינה, אני מכיר אישית את גדעון ואת סטלה אשתו כבר חמישים שנה! חמישים שנה! את מתארת לעצמך מה זה להכיר אנשים כל כך הרבה שנים?! למדתי עם גידי. כן, מה את זוקפת גבות. כך קראתי לו תמיד. לא גדעון ולא ד"ר פינפורד, אלא גידי. אנחנו חברים. הכי טובים שיש. וכשנפגשנו — ממש במקרה — בבית הקפה לפני שבוע, סיפרתי לו שיש לי בעיות זיכרון ושאני לא ישן כל כך טוב. יש לי סיוטים שבגללם אני מעיר את אשתי, את מירה, משנתה העמוקה. גידי אמר לי שאני נראה לו בריא לגמרי, אך ליתר ביטחון... את מבינה?... רק ליתר ביטחון... הוא רוצה לבדוק אותי פעם נוספת... ולא חשדתי, כלל לא, בכל הקנוניה הזאת לספק פציינטים למה שמו? לברליצ... משהו."

"אדוני, לד"ר יהושע ברליצהיימר יש המון פציינטים, וחוץ מזה יש גבול לסבלנות שלי. צא מכאן! אם אתה לא יוצא, אני קוראת למשטרה."

שאול נסוג מפני תוקפנות המזכירה. המילה משטרה מכה בו, אך הוא מצליח להגיב. "עוד נראה מי ילך למשטרה. אני עוזב כעת, אבל תגידי בבקשה לדוקטור ברליצשטיין הזה שעליתי עליו. שום דבר לא יעזור לו כעת. לא ארפה ממנו." הוא פונה אל הדלת בתנועה נמרצת, עוזב את הקליניקה ללא אומר כשהוא טורק בחוזקה את הדלת מאחוריו.

המזכירה גומעת מעט מים מהכוס שלפניה, מתנשמת עמוקות, שולפת כרטיסייה מתוך המגירה ניגשת אל הטלפון ובקול המום לוחשת, "הלו, גברת פינפורד. סליחה שאני מטלפנת אלייך בשעת המנוחה, אבל יש משהו שאני ממש מוכרחה לספר לך..."