השעות האחרונות 1: שרשרת של זהב

1

מלאכים טובים יותר

צִלְלֵי תְּשׁוּקוֹתֵינוּ עוֹמְדִים בֵּינֵינוּ לְבֵין הַמַּלְאָכִים

הַטּוֹבִים יוֹתֵר שֶׁלָּנוּ, וְכָךְ מַאֲפִילִים עַל אוֹרָם.

- צ‘ארלס דיקנס, ברנבי רדג‘

ג׳יימס הֶרונדייל היה באמצע קרב עם שד כשנשאב פתאום לגיהינום.

זאת לא הייתה הפעם הראשונה שזה קרה, והיא גם לא תהיה האחרונה. רגעים ספורים קודם לכן הוא כרע ברך בקצה של גג משופע במרכז לונדון עם סכין הטלה דקה בכל יד וחשב כמה דוחה הפסולת שהצטברה בעיר. נוסף על אבק, בקבוקי ג׳ין ריקים ועצמות של חיות, בהחלט הייתה ציפור מתה שנתקעה במרזב הגשם ממש מתחת לברכו השמאלית.

כמה זוהרים הם חייו של צייד צללים, באמת. זה נשמע טוב, הוא חשב בשעה שהתבונן בסמטה הריקה שמתחתיו: חלל צר חנוק באשפה, מואר באורו העמום של חצי הירח ממעל. גזע מיוחד של לוחמים, צאצאיו של מלאך, היה מחונן בכוחות שאפשרו ללוחמים הללו לאחוז בכלי נשק נוצצים עשויים מאַדָאמָס, ולשאת על גופם את הסימונים השחורים של הרוּנות הקדושות – רונות שבזכותן הם חזקים יותר, מהירים יותר וקטלניים יותר מכל בן אדם סתמי; רונות שבזכותן הם בוערים באור זוהר בחשכה. איש מעולם לא הזכיר דברים כמו לכרוע ברך בטעות על ציפור מתה בזמן שממתינים שיופיע שד.

בסמטה הדהדה צעקה. קול שג׳יימס הכיר היטב: קולו של מַתּיוּ פֵיירצַ׳יילד. הוא שיגר את עצמו מהגג בלי להסס אפילו רגע. מתיוּ פיירצ׳יילד היה הפַּרָאבָּטָאי שלו – אחיו לדם ושותפו ללחימה. ג׳יימס נשבע להגן עליו, לא שהייתה לכך חשיבות: הוא היה מוכן להקריב את חייו כדי להגן על חייו של מתיוּ עם השבועות ובלעדיהן.

תנועה הבזיקה בקצה הסמטה, שם היא התעקלה אל מאחורי שורה צרה של בתים. ג׳יימס חג לאחור כששד שואג הגיח מבין הצללים. היו לו גוף אפור מצולע, מקור חד ומעוקל שבקצותיו שיניים מאונקלות וכפות רגליים רחבות ושטוחות דומות לכפות חיה שטפרים מחוספסים בלטו מהן. שד דְיוּמַאס, ג׳יימס חשב בקדרות. הוא בפירוש זכר שקרא על שדי דיוּמאס באחד מהספרים העתיקים שדודו גֶ׳ם נתן לו. היה אמור להיות בהם משהו ייחודי. אכזריים מאוד, אולי, או מסוכנים בצורה יוצאת דופן? כמה אופייני, לא? אחרי כל החודשים האלה בלי שתזדמן להם שום פעילות שטנית, הוא וחבריו נתקלים באחד השדים המסוכנים ביותר שקיימים.

ואם כבר מדברים על זה – איפה החברים שלו?

הדיומאס שאג שוב והתנודד לעברו של ג׳יימס כשריר זולג מפיו בחוטים ארוכים של רפש ירקרק.

ג׳יימס הניף את זרועו לאחור והתכונן להטיל את הסכין הראשונה. עיניו של השד ננעצו בו לרגע. הן בהקו בירוק ושחור, והיו מלאות בשנאה שהפכה פתאום למשהו אחר.

משהו שנראה כמו זיהוי. אבל שדים, לפחות מן הסוג הנחות, לא מזהים בני אדם. הם בעלי חיים אכזריים שרק שנאה וחמדנות צרופה מניעות אותם. ג׳יימס היסס מרוב הפתעה, והרגיש כאילו הקרקע מתנודדת תחת רגליו. היה לו רק רגע אחד לחשוב, אוי לא, לא עכשיו, לפני שהעולם האפיר ודמם. הבניינים סביבו נהפכו לצללים מחוספסים והשמיים למערה אפלה מפוספסת בברקים לבנים.

הוא סגר את ידו הימנית סביב הסכין – לא הניצב, אלא הלהב. טלטלת הכאב הייתה כמו סטירה שהעירה אותו בחטף מערפול החושים. העולם שב במהירות ותקף אותו בכל רעשיו וצבעיו. הוא בקושי הספיק לקלוט שהדיומאס מזנק באוויר ושולף לעברו את טפריו כאשר מערבולת של חבלים התעופפה בשמיים, לכדה את רגליו של השד ומשכה אותו לאחור.

תומאס! ג׳יימס חשב, ואכן חברו הגדול והגבוה הופיע מאחורי הדיומאס, חמוש בבּוֹלָה. מאחוריו היו כריסטופר, חמוש בקשת, ומתיוּ, בידו להב שרפים.

הדיומאס פגע בקרקע בשאגה נוספת בדיוק כאשר ג׳יימס הטיל את שתי הסכינים שלו. אחת מהן ננעצה בגרונו של השד והאחרת במצחו. עיניו של השד התגלגלו לאחור, הוא פרכס, וג׳יימס נזכר פתאום מה קרא על שדי דיומאס.

"מתיוּ –" הוא התחיל לומר בדיוק כשהיצור התפקע והמטיר על תומאס, כריסטופר ומתיוּ אִיכּוֹר ורסיסים שרופים של מה שאפשר היה לתאר רק כרפש דביק.

מטונפים, ג׳יימס נזכר באיחור. שדי דיומאס הם מטונפים במיוחד. רוב השדים נעלמים כשהם מתים. לא שדי דיומאס.

הם מתפוצצים.

"איך – מה –?" כריסטופר גמגם וניכר בו שהוא לא מוצא את המילים. ריר טפטף מאפו המחודד וממשקפיו בעלי מסגרת הזהב. "אבל איך...?"

"אתה מתכוון לשאול איך יכול להיות שסוף כל סוף איתרנו את השד האחרון בלונדון והוא גם היה הכי מגעיל מכולם?" ג׳יימס הופתע לגלות שקולו נשמע נורמלי כל כך: הוא כבר התחיל להתנער מהלם ההצצה לממלכת הצללים. לפחות הבגדים שלו לא נפגעו: נראה שהשד התפוצץ בעיקר על פני הצד האחר של הסמטה. "אל תשאל שאלות מיותרות, כריסטופר."

לג׳יימס הייתה הרגשה שחבריו מביטים בו במורת רוח. תומאס גלגל עיניים. הוא קרצף את עצמו בממחטה שגם היא הייתה שרופה למחצה ומכוסה באיכור, כך שהיא לא הועילה במיוחד.

להב השרפים של מתיוּ החל להתיז ניצוצות. להבי שרפים, חדורים באנרגיה של מלאכים, היו לעיתים קרובות הנשק האמין ביותר של צייד הצללים וההגנה הטובה ביותר נגד שדים, אבל עדיין היה אפשר להטביע אותם בכמות מספקת של דם שדים. "זאת שערורייה," מתיוּ אמר וזרק הצידה את הלהב הכבוי. "אתה יודע כמה הוצאתי על המותנייה הזאת?"

"אף אחד לא אמר לך לצאת לסיור נגד שדים בבגדים של ניצב בהצגה ׳חשיבותה של רצינות׳," ג׳יימס אמר וזרק אליו ממחטה נקייה. כשהזיז את ידו הוא הרגיש שהיא מעקצצת. על כף היד היה חתך מדמם מלהב הסכין. הוא קמץ את ידו לאגרוף כדי שחבריו לא יראו אותו.

"אני לא חושב שהוא לבוש כמו ניצב," אמר תומאס, שהפנה את תשומת ליבו אל כריסטופר ועזר לו להתנקות.

"תודה," מתיוּ אמר בקידה קלה.

"אני חושב שהוא לבוש כמו דמות ראשית." תומאס חייך חיוך רחב. היו לו פנים מהחביבות ביותר שג׳יימס ראה מעודו ועיניי דבש טובות. אף לא אחד מהדברים האלה העיד שהוא נהנה מאוד ללגלג על חבריו.

מתיוּ ניגב את שׂערו הזהוב העמום בממחטה של ג׳יימס. "זאת הפעם הראשונה אחרי שנה שיצאנו לסיור ובאמת נתקלנו בשד, ולכן הנחתי שהמותנייה שלי כנראה תצא בשלום הערב. הרי גם אף אחד מכם לא בלבוש קרב."

זה היה נכון שציידי צללים צדו לרוב בלבוש קרב מיוחד, מעין שריון גמיש עשוי מחומר שחור נוקשה דמוי עור חסין בפני איכור, להבים ודברים כאלה, אבל בשל היעדר נוכחות אמיתית של שדים ברחובות, כולם הפסיקו להקפיד במיוחד על הכללים.

"תפסיק לשפשף אותי, תומאס," כריסטופר אמר ונופף בזרועותיו. "אנחנו צריכים לחזור אל השטן ולהתנקות שם."

מלמולי הסכמה נשמעו בקרב הקבוצה. כשהלכו בבגדים דביקים בחזרה לרחוב הראשי ג׳יימס שקל את העובדה שמתיוּ צודק. אביו של ג׳יימס, ויל, סיפר לו לעיתים קרובות על הסיורים שנהג לעשות עם הפּראבָּטאי שלו, גֶ׳ם קַרסטיירס – עכשיו דוד גֶ׳ם של ג׳יימס – בימים שבהם נלחמו בשדים כמעט בכל ערב.

ג׳יימס וציידי צללים צעירים אחרים עדיין סיירו במסירות ברחובות לונדון וחיפשו שדים שעלולים לפגוע באוכלוסיית הסתמיים, אבל בשנים האחרונות השדים הופיעו רק לעיתים מועטות ונדירות. זה היה טוב – ברור שזה היה טוב – ובכל זאת. זה היה משונה מאוד. הפעילות השדית בשאר העולם עדיין הייתה כרגיל, אז מה הפך את לונדון למיוחדת?

סתמיים רבים עדיין הסתובבו ברחובות העיר למרות השעה המאוחרת. איש מהם לא העיף מבט בחבורה של ציידי הצללים המלוכלכים שעשו את דרכם ברחוב פְלִיט; רונות התעתוע שלהם הפכו אותם לבלתי נראים לעיני כל מי שלא ניחן במתת הראייה.

תמיד מוזר להיות מוקפים בבני אדם שלא רואים אותך, חשב ג׳יימס. רחוב פְליט היה משכנם של מערכות העיתונים ובתי המשפט של לונדון, ובכל מקום היו פאבים מוארים מלאים בעובדי דפוס, בעורכי דין ובעוזרים משפטיים שעבדו עד מאוחר ושתו עד אור הבוקר. הצופים נהרו מתוך התיאטראות והמיוּזיק הוֹלס שברחוב סְטְרָנְד, וקבוצות של צעירים לבושים בהידור, צוחקים וקולניים, רדפו אחרי האומניבוסים האחרונים של הלילה.

גם השוטרים סיירו במקופים שלהם, ואלה מתושבי לונדון שאיתרע מזלם ולא היו להם בתים ללכת אליהם, השתופפו ורטנו סביב פתחי אוורור של מרתפים שמשבים של אוויר חמים היתמרו מהם – אפילו באוגוסט הלילות היו לפעמים לחים וקרירים. כשחלפו על פני קבוצה של דמויות מכווצות כאלה אחת מהן הרימה את מבטה, וג׳יימס הבחין בחטף בעור חיוור ובעיניים נוצצות של ערפד.

הוא הסיט את מבטו. שוכני התחתיות לא היו מעניינו אלא אם כן הפֵרו את חוקי המסדר. והוא היה עייף, למרות סימני רונות האנרגיה שלו: הוא תמיד הרגיש סחוט אחרי שנגרר לעולם האחר של אור אפור וצללים שחורים מחוספסים. זה קרה לו שוב ושוב כבר שנים: שריד של דם המכשפים של אימו, הוא ידע.

מכשפים הם צאצאים של בני אדם ושדים: בעלי יכולת להשתמש בקסמים אבל לא לשאת רונות או להשתמש באַדָאמָס, המתכת הגבישית השקופה שממנה מגולפים אַסְטֶלוֹת ולהבי שרפים. הם ענף אחד מארבעת הענפים של שוכני התחתיות, לצד ערפדים, אנשי־זאב והפֵיי. אימו של ג׳יימס, טֶסָה הֶרונדייל, הייתה מכשפה כזאת, אבל אימה לא הייתה בת אנוש רגילה אלא ציידת צללים. לטֶסָה עצמה הייתה פעם יכולת לשנות את דמותה ולאמץ את הופעתו של כל אחד, חי או מת: יכולת שאין לשום מכשף אחר. היא הייתה יוצאת דופן גם במובן אחד נוסף: מכשפים לא יכולים להביא לעולם ילדים. טֶסָה הייתה ייחודית. כולם תהו מה תהיה משמעות הדבר מבחינתם של ג׳יימס ואחותו, לוסי, הנכדים הראשונים של שד ובת אנוש שנודעו מאז ומעולם.

במשך שנים רבות נראה שלא הייתה לזה שום השפעה. גם ג׳יימס וגם לוסי יכלו לשאת סימני רונות ונראה שהיו להם אותן יכולות כמו לכל צייד צללים אחר. שניהם יכלו לראות רוחות רפאים – כמו גֵ'סָמִין, הרוח הקשקשנית שהתגוררה במכון – אבל זה לא היה חריג במשפחת הֶרונדייל. נראה שלמרבה המזל שניהם עשויים להיות נורמליים, או לפחות נורמליים ככל שציידי צללים יכולים להיות. נראה שאפילו המסדר – הגוף המנהל של כל ציידי הצללים – שכח מהם.

ואז, כשמלאו לג׳יימס שלוש־עשרה, הוא עבר לראשונה לממלכת הצללים. רגע אחד הוא עמד על דשא ירוק, ורגע לאחר מכן על אדמה חרוכה. שמיים חרוכים באופן דומה התקמרו מעליו. עצים מעוותים הגיחו מהאדמה כמו טפרים מחוספסים השורטים את האוויר. הוא ראה מקומות כאלה בהדפסים של גלופות עץ בספרים עתיקים. הוא ידע על מה הוא מסתכל: עולם השדים. ממד של הגיהינום.

כעבור כמה רגעים הוא נזרק בחזרה לכדור הארץ, אבל חייו אף פעם לא חזרו להיות כמו קודם. במשך שנים קינן בו הפחד שהוא עלול להיזרק בחזרה לתוך הצללים בכל רגע. כאילו חבל בלתי נראה קישר אותו לעולם השדים, ובכל רגע החבל הזה עלול להימתח ולמשוך אותו מתוך הסביבה המוכרת למקום של אש ואפר.

בשנים האחרונות, בעזרתו של דודו גֶ׳ם, הוא חשב שהשתלט על העניין. אף על פי שהחוויה הערב ארכה רק שניות ספורות היא זעזעה אותו, והוא חש הקלה כשהופיעה מולם "מסבאת השטן".

"השטן" שכנה ברחוב פְליט 2, בסמוך לבית דפוס מכובד למראה. בשונה מבית הדפוס, היא הייתה מוגנת בלחש תעתוע כדי שסתמיים לא יראו אותה ולא ישמעו את רעשי ההוללות הקולניים שבקעו מהחלונות ומהדלת הפתוחה. קירות המבנה היו מעוטרים במסגרות עץ בסגנון טיודור, אבל העץ העתיק היה רקוב ומתפצל ורק לחשי קסם של מכשפים מנעו ממנו לקרוס. בעל המסבאה, אֶרני איש־הזאב, מזג פַּיינטים מאחורי הדלפק, והקהל היה תערובת של שדונים וערפדים ואנשי־זאב ומכשפים.

קבלת הפנים שציידי צללים זכו לה במקום מעין זה הייתה בדרך כלל קרה, אבל הלקוחות של מסבאת השטן היו רגילים לַנערים. הם קידמו את פניהם של ג׳יימס, כריסטופר, מתיוּ ותומאס בקריאות ברכה ולעג. ג׳יימס נשאר בפאב כדי לקחת משקאות מהמוזגת, פּוֹלי, ואילו האחרים טיפסו לחדרים שלהם וטפטפו דם שדים על המדרגות תוך כדי הליכה.

פולי הייתה אשת־זאב, והיא לקחה את הבנים תחת חסותה שלוש שנים קודם לכן, כאשר ג׳יימס שכר לראשונה את חדרי עליית הגג מכיוון שרצה מקום מפלט פרטי שאליו יוכלו הוא וחבריו לסגת בלי שהוריהם יתרוצצו סביבם. היא הייתה הראשונה שהחלה לכנות אותם "האנשים העליזים", על שם רובין הוד וחבורת הגנבים שלו. ג׳יימס חשד שהוא רובין מלוקסלי ומתיוּ הוא ויל סקרלט. תומאס בהחלט היה ג׳ון הקטן.

פולי גיחכה. "כמעט לא זיהיתי כמה מכם כשנכנסתם הנה מרוחים באיך־קוראים־לזה."

"איכור," ג׳יימס אמר ולקח מידה בקבוק של יין לבן. "זה דם של שדים."

פולי עיקמה את האף ותלתה על כתפו כמה מגבות כלים בלויות. היא נתנה לו מגבת נוספת, שאותה הצמיד לחתך שבכף ידו. החתך הפסיק לדמם אבל עדיין פעם בכאב. "מה אתה אומר."

"עברו יובלות מאז שראינו שד בלונדון," ג׳יימס אמר. "יכול להיות שהתגובה שלנו לא הייתה זריזה מספיק."

"אני מתארת לעצמי שהם פוחדים מדי להראות את הפרצופים שלהם," פולי אמרה בנימה ידידותית והסתובבה לתת כוס ג׳ין לפּיקְלְס, הקֵלְפִּי המקומית.

"פוחדים?" ג׳יימס חזר אחריה. "פוחדים ממה?"

פולי הופתעה. "אה, שום דבר, שום דבר," היא אמרה ומיהרה להתרחק לקצה האחר של הדלפק. ג׳יימס טיפס לקומה העליונה במצח מקומט. דרכיהם של שוכני התחתיות היו לפעמים מסתוריות.

מדרגות חורקות על פני שתי קומות הובילו לדלת עץ שעליה נחקק לפני שנים: אין חשיבות לדרך שבה אדם מת, אלא לדרך שבה הוא חי. ס"ג׳

ג׳יימס הדף את הדלת בכתפו ומצא את מתיוּ ואת תומאס כבר שרועים סביב שולחן עגול במרכז החדר הספון בעץ. כמה חלונות עם זכוכית גבשושית ומצולקת מזִקנה השקיפו החוצה אל רחוב פְליט המואר לסירוגין בפנסי רחוב ואל בתי המשפט המלכותיים לצדק מעברו האחר של הרחוב, שנראו במעומעם בלילה המעונן.

החדר היה מקום חביב ומוכר, עם קירות בלויים, אוסף של רהיטים מרופטים ואש קטנה בוערת באח. מעל האח עמד פסל שיש של ראש וחזה של אפולו, שאפו נשבר כבר מזמן. סביב הקירות היו ערוכים ספרים על תורת הנסתר שכתבו קוסמים סתמיים: הספרייה במכון לא הרשתה להכניס דברים כאלה, אבל ג׳יימס אסף אותם. הוא הוקסם מהרעיון של אנשים שלא נולדו לעולם הקסמים והצללים ובכל זאת השתוקקו אליו עד כדי כך שלמדו איך לפרוץ את השערים בכוח.

גם תומאס וגם מתיוּ כבר היו נקיים מאיכור ולבשו בגדים מקומטים אבל נקיים, ושׂערם – שערו החום הבהיר של תומאס ושערו הזהוב הכהה של מתיוּ – עדיין היה לח. "ג׳יימס!" מתיוּ הריע כשראה את חברו. עיניו נצצו באופן מחשיד; על השולחן עמד בקבוק ברנדי שחציו כבר נשתה. "האם זה בקבוק של אלכוהול זול שאני רואה מולי?"

ג׳יימס הניח את בקבוק היין על השולחן בדיוק כשכריסטופר הגיח מחדר השינה הקטן שבקצה הרחוק של חלל עליית הגג. חדר השינה היה שם עוד לפני ששכרו את המקום: עדיין הייתה בו מיטה, אבל אף אחד מהאנשים העליזים לא השתמש במקום לשום מטרה חוץ מאשר רחצה, אחסון כלי נשק והחלפת בגדים.

"ג׳יימס," כריסטופר אמר, ונראה מרוצה. "חשבתי שהלכת הביתה."

"איזו סיבה יש לי ללכת הביתה?" ג׳יימס התיישב ליד מתיוּ וזרק את המגבות של פולי על השולחן.

"אין לי מושג," כריסטופר אמר בעליזות והביא לעצמו כיסא. "אבל יכולת ללכת. אנשים עושים דברים מוזרים כל הזמן. הייתה לנו טבחית שיצאה לקניות ומצאו אותה אחרי שבועיים בריגֶ׳נטס פארק. היא נהפכה לשומרת גן חיות."

תומאס הרים גבות. ג׳יימס ושאר חברי הקבוצה אף פעם לא ידעו אם להאמין לגמרי לסיפורים של כריסטופר. לא שהוא היה שקרן, אבל הוא נטה להקדיש רק שבריר של תשומת לב לכל דבר שלא היה כלי מעבדה או מבחנה.

כריסטופר היה בנם של סֶסילי, דודתו של ג׳יימס, ושל דוד גֵבּריאל. הוא ניחן במבנה העצמות העדין של הוריו, בשיער חום כהה ובעיניים שאפשר היה לתאר את צבען רק כלילך. "איזה בזבוז על בן!" אמרה ססילי לא פעם באנחה קורבנית. כריסטופר היה אמור להיות פופולרי בקרב בנות, אבל המשקפיים העבים שלו הסתירו את רוב פניו, ומתחת לציפורניו תמיד היה תקוע אבק שרפה. רוב ציידי הצללים התייחסו לאקדחים ולרובים של סתמיים בחשדנות או בחוסר עניין – הטבעת רונות במתכת או בקליעים מנעה מאבק השרפה להתלקח, וכלי נשק ללא רונות היו חסרי תועלת נגד שדים. כריסטופר, לעומת זאת, היה אובססיבי לרעיון שיוכל להתאים נשק חם למטרותיהם של הנפילים. ג׳יימס נאלץ להודות שיש משהו מושך ברעיון של התקנת תותח על גג המכון.

"היד שלך," מתיוּ אמר פתאום, רכן קדימה ונעץ את עיניו הירוקות בג׳יימס. "מה קרה?"

"סתם חתך," ג׳יימס אמר ופתח את כף ידו. הפצע היה חתך אלכסוני ארוך לרוחב כף היד. כשמתיוּ אחז בידו של ג׳יימס, צמיד הכסף שג׳יימס ענד תמיד על מפרק כף ידו הימנית הצטלצל כנגד בקבוק היין שעמד על השולחן. "היית צריך להגיד לי," מתיוּ אמר ושלף אַסְטֶלָה מתוך המותנייה שלו. "הייתי מטפל בך בסמטה."

"שכחתי," אמר ג׳יימס.

תומאס, שהעביר אצבע סביב שולי הכוס שלו בלי לשתות, שאל, "קרה משהו?"

תומאס היה מהיר תפיסה במידה מעצבנת. "זה היה מהיר מאוד," ג׳יימס אמר באי־רצון קל.

"הרבה דברים ׳מהירים מאוד׳ הם גם רעים מאוד," מתיוּ אמר והצמיד את חוד האסטלה לעורו של ג׳יימס. "גיליוטינות צונחות מהר מאוד, לדוגמה. כשניסויים של כריסטופר מתפוצצים, לעיתים קרובות הם מתפוצצים מהר מאוד."

"ברור שלא התפוצצתי ולא כרתו לי את הראש בגיליוטינה," אמר ג׳יימס. "אני... עברתי לממלכת הצללים."

ראשו של מתיוּ התרומם בבת אחת, אם כי ידו נותרה יציבה בשעה שהאירָצֶה, רונת ריפוי, הלכה והצטיירה על עורו של ג׳יימס. ג׳יימס חש את הכאב שבידו מתחיל להתפוגג. "חשבתי שכל העניין הזה נפסק," הוא אמר. "חשבתי שג׳ם עזר לך."

"הוא באמת עזר לי. עברה שנה מאז הפעם האחרונה." ג׳יימס הניד את ראשו. "אני מניח שהתקווה שזה ייעלם לתמיד הייתה מופרזת."

"זה לא קורה בדרך כלל כשאתה נסער?" תומאס שאל. "זה היה בגלל שהשד תקף?"

"לא," ג׳יימס מיהר לומר. "לא, אני לא יכול לתאר לעצמי – לא." ג׳יימס ציפה לקרב כמעט בקוצר רוח. זה היה קיץ מתסכל, הראשון זה יותר מעשר שנים שאותו לא בילה עם בני משפחתו באידריס.

אידריס שכנה במרכז אירופה. זאת הייתה ארץ בתולית, מוגנת מכל עבר ונסתרת מעיניים סתמיות ומהמצאות סתמיות: מקום ללא מסילות רכבת, ללא בתי חרושת וללא עשן פחם. ג׳יימס ידע מדוע המשפחה שלו לא יכלה לנסוע לשם השנה, אבל היו לו סיבות משלו לרצות להיות שם ולא בלונדון. הסיורים היו אחת מהסחות הדעת היחידות שהיו לו.

"שדים לא מטרידים את הבחור שלנו," אמר מתיוּ, שסיים לצייר את רונת הריפוי. בקרבה כזאת לפּראבָּטאי שלו, ג׳יימס הריח את הניחוח המוכר של הסבון של מתיוּ מעורב באלכוהול. "זה בטח היה משהו אחר."

"אז אתה צריך לדבר עם הדוד שלך, ג׳יימי," אמר תומאס.

ג׳יימס הניד את ראשו. הוא לא רצה להטריד את דוד ג׳ם בגלל משהו שעכשיו הוא הרגיש שהיה רק הבזק רגעי. "זה שום דבר. השד הפתיע אותי; תפסתי את הלהב בטעות. אני בטוח שזה מה שגרם לזה."

"הפכת לצל?" מתיוּ שאל והחזיר את האסטלה שלו למקום. לפעמים, כשג׳יימס נמשך לתוך ממלכת הצללים, חבריו דיווחו שראו את שולי דמותו מיטשטשים. בכמה הזדמנויות הוא הפך כולו לצל כהה – בצורת ג׳יימס, אבל שקוף וחסר גוף. פעמים מעטות – מעטות מאוד – הוא הצליח להפוך את עצמו לצל כדי לעבור דרך דבר מה מוצק. אבל הוא לא רצה לדבר על המקרים האלה.

כריסטופר הרים את מבטו מהמחברת. "אם כבר מדברים על השד –"

"שלא דיברנו עליו," מתיוּ ציין.

"תגידו שוב מאיזה סוג הוא היה?" כריסטופר שאל וכרסם את קצה העט שלו. לעיתים קרובות הוא תיעד את פרטי מסעות הלחימה בשדים. הוא טען שזה עוזר לו במחקר. "זה שהתפוצץ, אני מתכוון."

"בניגוד לזה שלא התפוצץ?" אמר ג׳יימס.

תומאס, שהיה לו זיכרון מצוין לפרטים, אמר, "זה היה דיומאס, כריסטופר. מוזר שהוא היה כאן; בדרך כלל הם לא נמצאים בערים."

"שמרתי קצת מהדם שלו," כריסטופר אמר ושלף ממקום כלשהו על גופו מבחנה פקוקה מלאה בחומר ירוק. "אני מזהיר את כולכם לא לשתות מזה."

"אני מבטיח לך שלא התכוונו לעשות משהו כזה, נעל סתומה שכמוך," אמר תומאס.

מתיוּ הצטמרר. "מספיק לדבר על דם שדים. בואו נרים שוב כוסית לכבוד תומאס שחזר הביתה!"

תומאס מחה. ג׳יימס הרים את הכוס שלו ושתה עם מתיוּ לחייו של תומאס. כריסטופר התכוון להשיק את המבחנה שלו בכוס של ג׳יימס אבל מתיוּ, שקילל בשקט, החרים אותה ונתן לכריסטופר כוס יין במקומה.

למרות המחאות, תומאס נראה מרוצה. רוב ציידי הצללים יצאו למעין טיול גדול כשמלאו להם שמונה־עשרה ועזבו את המכון הביתי שלהם לטובת מכון בארץ זרה; תומאס חזר רק לפני כמה שבועות מתשעה חודשים במדריד. מטרת המסע הייתה ללמוד מנהגים חדשים ולהרחיב אופקים: תומאס בהחלט התרחב, אם כי בעיקר במובן הפיזי.

אמנם תומאס היה המבוגר ביותר בחבורה שלהם, אבל קומתו הייתה נמוכה. כאשר ג׳יימס, מתיוּ וכריסטופר הגיעו למזח כדי לקדם את פני הספינה שהגיעה מספרד, הם סרקו במבטם את ההמונים וכמעט לא הצליחו לזהות את חברם בצעיר השרירי שירד בכבש הספינה. תומאס היה עכשיו הגבוה מכולם והיה שזוף כאילו גדל בחווה ולא בלונדון. הוא היה מסוגל להניף חרב רחבה ביד אחת, ובספרד הוא אימץ כלי נשק חדש, בּוֹלָה, העשוי מחבלים חזקים וממשקולות שהוא סחרר סביב ראשו. מתיוּ אמר לא פעם שזה כמו להיות מיודד עם ענק חברותי.

"כשתסיימו לגמרי יש לי כמה חדשות," תומאס אמר והטה את כיסאו לאחור. "אתם מכירים את האחוזה העתיקה הזאת בצִ׳יזִיק שהייתה שייכת פעם לסבא שלי? שנקראה פעם בית לַייטווּד? המסדר העניק אותה לדודה שלי, טַטִיאָנָה, לפני כמה שנים, אבל היא אף פעם לא השתמשה בה – היא העדיפה לגור באחוזה באידריס עם בת דודה שלי, אֶה..."

"גרטרוּד," כריסטופר מיהר לסייע לו.

"גרֵייס," ג׳יימס אמר. "קוראים לה גרייס."

היא הייתה גם בת דודתו של כריסטופר, אבל ג׳יימס ידע שהם מעולם לא פגשו אותה.

"כן, גרייס," תומאס הסכים. "דודה טטיאנה השאירה אותן בבידוד מזהיר באידריס – בלי מבקרים וכל זה – אבל כנראה היא החליטה לעבור בחזרה ללונדון, כך שהוריי די מתרגשים מזה."

ליבו של ג׳יימס פעם לאט ובכוח. "גרייס," הוא התחיל לומר, וראה את מתיוּ מלכסן אליו מבט מהיר. "גרייס – עוברת ללונדון?"

"נראה שטטיאנה רוצה להציג אותה בחברה." תומאס נראה מבולבל. "אני מניח שפגשת אותה באידריס? הבית שלכם שם לא צמוד לאחוזת בּלַאקתוֹרְן?"

ג׳יימס הנהן אוטומטית. הוא חש את משקלו של הצמיד סביב מפרק כף ידו הימנית, אף על פי שכבר ענד אותו שנים רבות כל כך עד שבדרך כלל לא היה מודע לנוכחותו. "בדרך כלל אני פוגש אותה בכל קיץ," הוא אמר. "לא בקיץ הזה, כמובן."

לא בקיץ הזה. הוא לא היה יכול להתווכח עם הוריו כשאמרו שמשפחת הֶרונדייל תבלה את הקיץ הזה בלונדון. הוא לא היה יכול לציין את הסיבה שבגללה רצה לחזור לאידריס. הרי בסופו של דבר, ככל שהם היו מודעים לזה, הוא בקושי הכיר בכלל את גרייס. הוא לא היה יכול להסביר את הבחילה והאימה שאחזו בו בגלל המחשבה שלא יפגוש אותה במשך שנה נוספת.

זה היה סוד שהוא נשא מאז מלאו לו שלוש־עשרה. בעיני רוחו הוא ראה את השערים הגבוהים המתנשאים מול אחוזת בּלאקתורן ואת ידיו הנשלחות קדימה – ידיים של ילד, נטולות צלקות, חותכות בשקדנות את השׂריגים הקוצניים. הוא ראה את האולם הארוך שבאחוזה, ואת הווילונות המתבדרים מעל לחלונות, והוא שמע מוזיקה. הוא ראה את גרייס בשמלת השנהב שלה.

מתיוּ התבונן בו בעיניים ירוקות מהורהרות שכבר לא ריקדו. מתיוּ היה היחיד מבין חבריו של ג׳יימס שידע שיש קשר בין ג׳יימס לגרייס בּלאקתורן.

"לונדון ממש מוצפת באנשים שרק עכשיו מגיעים," העיר מתיוּ. "גם משפחת קַרסטיירס תהיה איתנו בקרוב, לא?"

ג׳יימס הנהן. "לוסי משתגעת מהתרגשות לפגוש את קוֹרדִילִיָה."

מתיוּ מזג עוד יין לכוס שלו. "אי אפשר להאשים אותם שנמאס להם מחיי הכפר בדֶבוֹן – איך קוראים לבית שלהם? סִירֶנווּרת? אני מבין שהם יגיעו בעוד יום או יומיים –"

תומאס הפך את כוס המשקה שלו. איתה נפלו גם המשקה של ג׳יימס והמבחנה של כריסטופר. תומאס עדיין לא היה רגיל לכך שגופו תופס כל כך הרבה מקום בעולם, ולפעמים היה מגושם.

"כל משפחת קַרסטיירס תבוא, אמרת?" הוא שאל.

"בלי אליאס קַרסטיירס," אמר מתיוּ. אליאס היה אביה של קורדיליה. "אבל קורדיליה כן, וכמובן..." קולו דעך בצורה רבת משמעות.

"אוי, לכל השדים והרוחות," כריסטופר אמר. "אַלָסְטֵייר קַרסטיירס." הוא נראה קצת אחוז בחילה. "אני זוכר אותו כמו שצריך? הוא בלתי נסבל, נכון?"

"׳בלתי נסבל׳ הוא ניסוח נדיב," ג׳יימס אמר. תומאס ניגב את המשקה שנשפך. ג׳יימס התבונן בו בדאגה. כשלמדו בבית הספר, תומאס היה ילד קטן וביישן ואלסטייר היה בריון נבזי. "אנחנו יכולים להתרחק מאלסטייר, טום. אין שום סיבה שנבלה איתו, ואני מתאר לעצמי שגם הוא לא משתוקק לחֶברה שלנו."

תומאס השמיע צליל משתנק, אבל לא בתגובה לדבריו של ג׳יימס. תכולת המבחנה של כריסטופר שנשפכה עטתה גוון חום־סגול כהה והחלה לאכל את השולחן. כולם זינקו להרים את מגבות הכלים של פולי. תומאס שפך קנקן מים על השולחן והרטיב לגמרי את כריסטופר, ומתיוּ התגלגל מצחוק.

"תשמע," כריסטופר אמר והסיט שיער רטוב מעיניו. "אני באמת חושב שזה עבד, טום. החומצה נוטרלה."

תומאס הניד את ראשו. "מישהו צריך לנטרל אותך, טמבל –"

מתיוּ געה בצחוק היסטרי.

בתוך כל הכאוס, ג׳יימס לא יכול היה שלא להרגיש מרוחק מאוד מהכול. במשך שנים רבות מאוד, במאות רבות של מכתבים סודיים בין לונדון לאידריס, הוא וגרייס נשבעו זה לזה שיום אחד הם יהיו יחד; שיום אחד כשיהיו מבוגרים הם יתחתנו, בין שהוריהם יסכימו לכך ובין שלא, ויגורו יחד בלונדון. זה תמיד היה החלום שלהם.

אם כך, למה היא לא הודיעה לו שהיא מגיעה?

"אוי, תראו, הרוֹיַאל אלברט הוֹל!" קראה קורדיליה, שהצמידה את אפה לחלון הכרכרה. זה היה יום יפהפה, אור שמש קורן הציף את לונדון וטור הבתים הלבנים הבוהקים של דרום קֶנְזִינְגְטוֹן זהר כמו שורות של חיילי שנהב במערכת שחמט יקרה. "באמת יש ארכיטקטורה מרהיבה בלונדון."

"הערה שנונה," אמר לאיטו אחיה הגדול, אלסטייר, שקרא בהפגנתיות ספר עיון מתמטי בפינת הכרכרה כאילו הוא מכריז שהוא לא מוכן לטרוח להציץ החוצה דרך החלון. "אני בטוח שאף אחד מעולם לא העיר בעבר שום דבר על הבניינים של לונדון."

קורדיליה הביטה בו בזעם, אבל הוא לא הרים את מבטו. הוא לא מבין שהיא רק מנסה לעודד את רוחם של כולם? אימם, סוֹנָה, נשענה באפיסת כוחות על דופן הכרכרה, שקעים סגולים מתחת לעיניה ועורה השחום, שבדרך כלל היה קורן, נראה חיוור. קורדיליה הייתה מודאגת בגללה כבר שבועות, מאז שהחדשות על אבא הגיעו מאידריס אל דֶבון. "העניין הוא, אלסטייר, שעכשיו באנו לגור כאן, לא לביקור. נפגוש אנשים, אנחנו יכולים לארח, אנחנו לא צריכים לגור במכון – אם כי הייתי רוצה להיות קרובה ללוסי –"

"ולג׳יימס," אלסטייר אמר בלי להרים את מבטו מהספר.

קורדיליה חרקה שיניים.

"ילדים." אימה של קורדיליה הציצה בהם בתוכחה. אלסטייר נראה ממורמר – רק חודש אחד נותר עד יום ההולדת התשעה־עשר שלו, ולפחות בעיני עצמו הוא בהחלט לא היה ילד. "זה עניין רציני. כפי שאתם יודעים היטב, לא באנו ללונדון כדי להשתעשע. באנו ללונדון למען המשפחה שלנו."

קורדיליה החליפה מבט פחות עוין עם אחיה. היא ידעה שגם הוא מודאג בגלל סוֹנה, אם כי הוא לעולם לא היה מודה בזה. היא תהתה בפעם המיליון כמה ידע על המצב של אבא. היא ידעה שהוא יודע יותר ממנה, וגם שהוא לעולם לא ידבר איתה על כך.

היא חשה צביטה קלה של התרגשות כאשר הכרכרה עצרה ליד קוֹרנווֹל גַארדֶנס 102, אחד משורה של בתים ויקטוריאניים לבנים ומפוארים שהמספר שלו היה צבוע בצבע שחור חמור סבר על העמוד הימני ביותר. כמה דמויות עמדו על מדרגות הכניסה מתחת לאכסדרה. קורדיליה זיהתה מייד את לוסי הֶרונדייל, קצת גבוהה יותר מכפי שהייתה בפעם האחרונה שקורדיליה ראתה אותה. שׂערה החום הבהיר היה אסוף מתחת לכובע והמעיל והחצאית בצבע התכלת שלבשה התאימו לעיניה.

לצידה עמדו שתי דמויות. אחת מהן הייתה אימה של לוסי, טֶסָה הֶרונדייל, אשתו המפורסמת – לפחות בקרב ציידי הצללים – של ויל הֶרונדייל שניהל את המכון בלונדון. היא נראתה רק קצת מבוגרת יותר מבתה. טֶסָה הייתה בת אלמוות, מכשפה ומְשַׁנַּת־צורה, ולא הזדקנה.

לצידה של טֶסָה עמד ג׳יימס.

קורדיליה זכרה איך פעם, כשהייתה ילדה קטנה, היא הושיטה יד כדי ללטף ברבור באגם הקרוב לביתה. העוף שיגר את עצמה לעברה, התנגש בכוח במרכז גופה והפיל אותה. במשך דקות אחדות היא שכבה על העשב כשהיא משתנקת ומנסה להסדיר את נשימתה בבעתה שמא לעולם לא תשאף שוב אוויר לריאותיה.

היא חשבה שזה כנראה לא הדבר הרומנטי ביותר בעולם לומר שבכל פעם שהיא רואה את ג׳יימס הֶרונדייל היא מרגישה כאילו תוקף אותה עוף מים, אבל זאת הייתה האמת.

הוא היה יפה, יפה עד כדי כך ששכחה לנשום כשהסתכלה עליו. היה לו שיער שחור פרוע וסתור שנראה כאילו יהיה רך למגע, וריסיו הארוכים והכהים הקיפו עיניים בגון הדבש או הענבר. עכשיו כשהיה בן שבע־עשרה הוא כבר עבר את שלב ההתבגרות המגושם והיה כולו מלוטש ומקסים, מורכב בצורה מושלמת, כמו פיסת ארכיטקטורה מופלאה.

"אוף!" כפות רגליה פגעו בקרקע והיא כמעט מעדה. איכשהו היא פתחה בכוח את דלת הכרכרה ועכשיו עמדה על המדרכה – טוב, בעצם התנודדה והתאמצה לשמור על שיווי משקל על רגליים שנרדמו אחרי שעות של חוסר פעילות.

ג׳יימס היה לצידה מייד, הניח יד על זרועה וייצב אותה. "דֵייזי?" הוא שאל. "את בסדר?"

הכינוי שהעניק לה. הוא לא שכח.

"סתם מסורבלת." היא הביטה סביבה בצער. "קיוויתי להגעה חיננית יותר."

"אין מה לדאוג." הוא חייך וליבה זינק בקרבה. "המדרכות של דרום קנזינגטון מרושעות. גם אותי הן תקפו יותר מפעם אחת."

תגיבי בצורה מתוחכמת, היא אמרה לעצמה. תגידי משהו שנון.

אבל הוא כבר הסתובב והניד את ראשו אל אלסטייר. קורדיליה ידעה שג׳יימס ואלסטייר לא חיבבו זה את זה בבית הספר, אם כי אימה לא ידעה על כך. סוֹנה חשבה שאלסטייר היה פופולרי מאוד.

"אני רואה שהגעת, אלסטייר." קולו של ג׳יימס היה חסר הבעה באופן מוזר. "ואתה נראה –"

הוא התבונן בשׂערו הצהוב־לבן הבוהק של אלסטייר במידה מסוימת של תדהמה. קורדיליה המתינה שימשיך, בתקווה שיגיד אתה נראה כמו לפת, אבל הוא לא אמר את זה.

"אתה נראה טוב," הוא סיים.

הבנים הביטו זה בזה בשתיקה בשעה שלוסי ירדה בריצה במדרגות וכרכה את זרועותיה סביב קורדיליה. "אני כל כך, כל כך שמחה לראות אותך!" היא אמרה בדרכה קצרת הנשימה. אצל לוסי הכול תמיד היה כל כך כל כך משהו, בין שהיה יפהפה או מרגש או מחריד. "קורדיליה היקרה, אנחנו נהנה כל כך –"

"לוסי, קורדיליה והמשפחה שלה באו ללונדון כדי שאת וקורדיליה תוכלו להתאמן יחד," אמרה טֶסָה בקולה העדין. "יהיו בזה הרבה עבודה ואחריות."

קורדיליה השפילה מבט אל נעליה. היה נחמד מצידה של טֶסָה לחזור על הסיפור שבני משפחת קַרסטיירס באו ללונדון בחיפזון מפני שקורדיליה ולוסי צריכות להיות פּראבָּטאי, אבל זאת לא הייתה האמת.

"טוב, את בטח זוכרת את עצמך בגיל שש־עשרה, גברת הֶרונדייל," אמרה סוֹנה. "בנות צעירות אוהבות ריקודים ושמלות. אני בהחלט הרגשתי כך כשהייתי בגילן, ואני מתארת לעצמי שגם את."

קורדיליה ידעה שזה לא לגמרי נכון לגבי אימה, אבל שמרה על שתיקה. טֶסָה קימרה את גבותיה. "אני אכן זוכרת שהשתתפתי פעם בהתהוללות של ערפדים. ובאיזו מין מסיבה בבית של בֶּנֶדיקט לַייטווּד, לפני שהוא נדבק באבעבועות שדים והפך לתולעת, כמובן –"

"אימא!" לוסי אמרה בזעזוע.

"טוב, הוא באמת הפך לתולעת," ג׳יימס אמר. "בעצם יותר לנחש ענקי ומרושע. זה לגמרי היה אחד החלקים הכי מעניינים בשיעורי ההיסטוריה."

נחסכה מטֶסָה תגובה נוספת כאשר הגיעו עגלות המובילים שנשאו את חפציה של משפחת קַרסטיירס. כמה גברים גדולים זינקו מאחת העגלות וניגשו להסיר את יריעות הקנבס שכיסו את הרהיטים השונים שנקשרו בקפידה למקומם בחבלים.

אחד הגברים עזר לרִיסָה, המשרתת האישית והטבחית של סוֹנה, לרדת מאחת העגלות הראשונות. ריסה עבדה אצל משפחת גַ׳הָנְשָׁה כשסוֹנה הייתה נערה מתבגרת ומאז נשארה איתה. היא הייתה סתמית שניחנה בראייה, ולפיכך בת לוויה רבת־ערך לציידת צללים. ריסה דיברה רק פרסית; קורדיליה תהתה אם הגברים בעגלה ניסו לנהל איתה שיחה. ריסה הבינה אנגלית היטב, אבל העדיפה לשתוק.

"בבקשה הודי בשמי לססילי לַייטווּד על כך שהשאילה לנו את עובדי משק הבית," אימה של קורדיליה אמרה לטֶסָה.

"אה, נכון! הם יבואו בימי שלישי וחמישי כדי לעשות את העבודות הקשות, עד שתמצאי משרתים הולמים משלך," טֶסָה השיבה.

"העבודות הקשות" היו כל מה שריסה – שבישלה, ערכה קניות ועזרה לסוֹנה ולקורדיליה עם הבגדים שלהן – לא הייתה אמורה לעשות, כמו לקרצף את הרצפה או לטפל בסוסים. המחשבה שבני קַרסטיירס מתכננים לגייס משרתים משלהם בקרוב הייתה עוד בדיה מנומסת, ידעה קורדיליה. כשעזבו את דֶבון סוֹנה פיטרה את כל המשרתים פרט לריסה בניסיון לחסוך כמה שיותר כסף בזמן שאליאס קַרסטיירס המתין למשפט.

חפץ גדול על אחת מעגלות ההובלה משך את עיניה של קורדיליה. "אימא!" היא קראה. "הבאת את הפסנתר?"

אימה משכה בכתפיים. "אני אוהבת שיש מוזיקה בסביבה." היא החוותה בידה בהתנשאות שתלטנית לעבר הפועלים. "קורדיליה, יהיו פה בלגן ורעש. אולי כדאי שאת ולוסי תצאו לסיבוב בשכונה? ואלסטייר, אתה תישאר כאן ותעזור לכוון את המשרתים."

קורדיליה שמחה מאוד על האפשרות לבלות לבדה עם לוסי ואילו אלסטייר נראה קרוע בין חמיצות על כך שייאלץ להישאר מאחור עם אימו לבין יהירות שחצנית על כך שהופקדה בידיו האחריות של הגבר בבית.

טֶסָה הֶרונדייל נראתה משועשעת. "ג׳יימס, לך עם הבנות. אולי לגני קנזינגטון? הדרך קצרה והיום יפהפה."

"גני קנזינגטון הם בהחלט מקום בטוח," ג׳יימס אמר בכובד ראש.

לוסי גלגלה עיניים ואחזה בידה של קורדיליה. "אז בואי," היא אמרה ומשכה אותה במורד המדרגות אל המדרכה.

ג׳יימס, עם רגליו הארוכות, השיג אותן בקלות. "אין צורך לברוח, לוסי," הוא אמר. "אימא לא מתכוונת למשוך אותך בחזרה ולדרוש שתגררי פסנתר לתוך הבית."

קורדיליה לכסנה אליו מבט. הרוח פרעה את שׂערו השחור. אפילו השיער של אימהּ לא היה כהה כל כך: היו בו גוונים של אדום וזהב. שׂערו של ג׳יימס נראה כמו דיו שנשפך.

הוא חייך אליה בקלילות, כאילו לא תפס אותה הרגע נועצת בו מבט. אבל בעצם אין ספק שהיה רגיל למבטים שננעצים בו ובציידי הצללים האחרים, ולא רק בגלל המראה שלו אלא גם מסיבות אחרות.

לוסי לפתה את זרועה. "אני כל כך שמחה שאת כאן," היא הצהירה. "אף פעם לא חשבתי שזה יקרה באמת."

"למה לא?" ג׳יימס אמר. "החוק מחייב אתכן להתאמן יחד לפני שתוכלו להיות פּראבָּטאי, וחוץ מזה, אבא מעריץ את דייזי, והוא זה שקובע את הכללים..."

"אבא שלך מעריץ את כל בני משפחת קַרסטיירס," קורדיליה אמרה. "אני לא בטוחה שזה דווקא לזכותי. יכול להיות שהוא מחבב אפילו את אלסטייר."

"אני חושב שהוא שכנע את עצמו שלאלסטייר יש מעמקים נסתרים," ג׳יימס אמר.

"גם לחול טובעני יש מעמקים נסתרים," אמרה קורדיליה.

ג׳יימס צחק.

"זה ממש מספיק," לוסי אמרה וחבטה בכתפו של ג׳יימס ביד עטויה בכפפה. "דייזי היא החברה שלי, ואתה משתלט עליה. לך בבקשה לאיזה מקום אחר."

הם הלכו לאורך רחוב קווינס גֵייט לכיוון רחוב קנזינגטון, מוקפים בהמולת תנועה של אומניבוסים. קורדיליה דמיינה לעצמה את ג׳יימס משוטט לו ונעלם בהמון, שם ללא ספק ימצא עיסוק מעניין יותר או אולי ייחטף על ידי יורשת יפהפייה שתתאהב בו בִּן רגע. דברים כאלה קורים בלונדון.

"אני אלך עשרה צעדים מאחוריכן, כמו נושא שובל," ג׳יימס אמר. "אבל אני חייב לשמור אתכן בטווח ראייה, אחרת אימא תהרוג אותי, ואז אני אחמיץ את הנשף מחר ומתיוּ יהרוג אותי, ואני אמות פעמיים."

קורדיליה חייכה, אבל ג׳יימס כבר התחיל להשתרך מאחור כפי שהבטיח. הוא הלך מאחורי הבנות והשאיר להן מרחב לשוחח; קורדיליה ניסתה להסתיר את אכזבתה על היעדרו. הרי בסופו של דבר היא מתגוררת בלונדון עכשיו, המפגשים עם ג׳יימס כבר לא יהיו הצצות נדירות, ויש לקוות שיהפכו לחלק מחיי היום־יום שלה.

היא העיפה בו מבט; הוא כבר שלף ספר וקרא בו תוך כדי הליכה כשהוא שורק לעצמו חרישית.

"על איזה נשף הוא דיבר?" היא פנתה ללוסי. הן חלפו מתחת לשער הברזל המחושל של גני קנזינגטון ונכנסו לתוך צללים שהטילו עלי העצים. הגן הציבורי היה מלא במטפלות שדחפו עגלות עם תינוקות ובזוגות צעירים שטיילו יחד מתחת לעצים. שתי ילדות קטנות הכינו שרשראות של חינניות וילד בחליפת מלחים כחולה רץ עם חישוק וצווח מרוב צחוק. הוא נתקל בגבר גבוה שהרים אותו, צחק והניף אותו באוויר. קורדיליה עצמה לרגע את עיניה וחשבה על אביה, איך זרק אותה באוויר כשהייתה קטנה מאוד וגרם לה לצחוק ולצחוק אפילו כשתפס אותה בדרך למטה.

"זה שיהיה מחר בערב," לוסי אמרה ושילבה את זרועה בזרועה של קורדיליה. "אנחנו עורכים לכבודכם נשף קבלת פנים ללונדון. כל הלשכה תהיה שם, ויהיו ריקודים, ולאימא תהיה הזדמנות להציג לראווה את אולם הנשפים החדש. ולי תהיה הזדמנות להציג אותך לראווה."

קורדיליה חשה צמרמורת חולפת בגופה – חלקה התרגשות, חלקה פחד. "הלשכה" היה השם הרשמי של ציידי הצללים של לונדון: בכל עיר הייתה לשכה שהייתה כפופה למכון המקומי, כמו גם לסמכות העליונה של המסדר ולקונסולית. היא ידעה שזה טיפשי, אבל המחשבה על אנשים רבים כל כך העבירה עקצוצי חרדה בעורה. בחיים שחיה עם בני משפחתה – בנסיעות תמידיות, חוץ מאשר כשנמצאו בסִירֶנווּרת שבדֶבון – לא היו המונים.

ובכל זאת זה מה שהיה עליה לעשות – זה מה שכולם באו ללונדון לעשות. היא חשבה על אימהּ.

זה לא נשף, היא אמרה לעצמה. זאת ההתכתשות הראשונה במלחמה.

היא הנמיכה את קולה. "כולם שם – כולם יודעים על אבא שלי?"

"אה, לא. רק אנשים מעטים מאוד שמעו פרטים כלשהם, והם די שותקים בנושא הזה." לוסי התבוננה בה ונראתה מהורהרת. "אולי תהיי מוכנה – אם תספרי לי מה קרה, אני נשבעת שלא אשתף בזה נפש חיה, גם לא את ג׳יימס."

ליבה של קורדיליה כאב כפי שכאב בכל פעם שחשבה על אביה. ובכל זה היה עליה לספר על כך ללוסי, והיא תיאלץ לספר על כך גם לאחרים. היא לא תוכל לעזור לאביה אלא אם כן תדרוש בצורה ישירה את מה שהיא רוצה. "לפני בערך חודש אבא שלי נסע לאידריס," היא אמרה. "הכול היה סודי מאוד, אבל התגלה קן של שדי קְרַאוִיאָד ממש מחוץ לגבול אידריס."

"באמת?" לוסי אמרה. "אלה המסוכנים, לא? אוכלי אדם?"

קורדיליה הנהנה. "הם חיסלו כמעט להקה שלמה של אנשי־זאב. בעצם אלה היו הזאבים שהביאו את החדשות לאַליקאנטֶה. הקונסולית הרכיבה משלחת של נפילים וזימנה את אבא שלי בגלל המומחיות שלו בשדים נדירים. הוא עזר לתכנן את המשלחת שנועדה לחסל את הקראוִיאָדים, עם שניים משוכני התחתיות."

"זה נשמע מרגש מאוד," לוסי אמרה. "ואיזה יופי לעבוד ככה עם שוכני התחתיות."

"זה היה אמור להיות מרגש," קורדיליה אמרה. היא העיפה מבט לאחור. ג׳יימס היה רחוק למדי ועדיין קרא. לא היה שום סיכוי שהוא שומע אותן. "המשלחת השתבשה. שדי הקראוִיאָד נעלמו – והנפילים הסיגו גבול של ארץ ששבט של ערפדים חושב שהיא שלהם. התחולל קרב – קרב קשה."

לוסי החווירה. "בשם המלאך. מישהו נהרג?"

"כמה נפילים נפצעו," קורדיליה אמרה. "ושבט הערפדים החליט שאנחנו – ציידי הצללים – כרתנו ברית עם אנשי־הזאב כדי לתקוף אותם. היה שם בלגן גדול, משהו שיכול היה לבטל את ההסכמים."

לוסי נראתה נחרדת. קורדיליה לא האשימה אותה. "ההסכמים" היו הסכמי השלום בין ציידי הצללים לשוכני התחתיות שעזרו לשמור על הסדר. אם הם יופרו עלול להתחולל כאוס עקוב מדם.

"המסדר פתח בחקירה," קורדיליה אמרה. "טוב ויפה. חשבנו שאבא שלי אמור להיות עד, אבל במקום זה הוא נעצר. הם האשימו אותו על כך שהמשלחת השתבשה. אבל זה לא היה באשמתו. הוא לא יכול היה לדעת –" היא עצמה את עיניה. "העובדה שהוא אכזב כל כך את המסדר כמעט הרגה אותו. הוא ייאלץ לחיות עם האשמה כל חייו. אבל אף אחד מאיתנו לא ציפה שהם יפסיקו את החקירה ובמקום זה יעצרו אותו." ידיה רעדו; היא שילבה אותן בחוזקה. "הוא שלח לי מכתב אחד, אבל מאז הוא לא שלח שום דבר: הם לא מאפשרים את זה. הוא מוחזק במעצר בית באליקאנטֶה עד שייערך המשפט שלו."

"משפט?" לוסי שאלה. "רק לו? אבל גם אחרים היו אחראים על המשלחת, לא?"

"היו אחרים, אבל הם החליטו שאבא שלי יהיה השעיר לעזאזל. הם מאשימים אותו בכול. אימא שלי רצתה לנסוע לאידריס כדי לפגוש אותו, אבל הוא לא הרשה לה," קורדיליה הוסיפה. "הוא אמר שבמקום זה אנחנו חייבים לעבור ללונדון – שאם הוא יורשע, הקלון שייפול על המשפחה שלנו יהיה עצום ואנחנו צריכים לפעול במהירות כדי להדוף אותו."

"זה יהיה ממש לא הוגן!" עיניה של לוסי הבזיקו. "כולם יודעים שציד צללים הוא תפקיד מסוכן. אין ספק שאחרי שאבא שלך ייחקר הם יקבעו שהוא עשה כמיטב יכולתו."

"אולי," קורדיליה אמרה בקול שקט. "אבל הם צריכים להפיל את האשמה על מישהו – והוא צודק בזה שאין לנו הרבה חברים בקרב ציידי הצללים. עברנו הרבה ממקום למקום בגלל המחלה של בּאבּא, ואף פעם לא גרנו תקופה ארוכה במקום אחד – פריז, בומביי, מרוקו –"

"אני תמיד חשבתי שזה זוהר מאוד."

"ניסינו למצוא אקלים שיהיה הכי טוב לבריאות שלו," קורדיליה אמרה, "אבל עכשיו אימא שלי מרגישה שאין לה הרבה בעלי ברית. זאת הסיבה שאנחנו כאן, בלונדון. היא מקווה שנוכל לרכוש חברים במהירות כדי שאם אבא שלי יעמוד בפני מאסר יהיה מישהו שיעמוד לצידנו ויגן עלינו."

"תמיד יש את דוד ג׳ם. הרי הוא בן דוד שלך," לוסי הציעה. "והאחים השתקנים זוכים להערכה רבה במסדר."

דוד ג׳ם של לוסי היה ג׳יימס קַרסטיירס שנודע בקרב רוב בני הנפילים בשם האח זכריה. האחים השתקנים היו הרופאים והארכיונאים של הנפילים: הם היו אילמים, מאריכי חיים ורבי־עוצמה, והם התגוררו בעיר השתקנים, מבנה קבורה מפואר מתחת לפני האדמה עם אלף כניסות בכל רחבי העולם.

הדבר המוזר ביותר בהם בעיני קורדיליה היה שכמו המקבילות להם, אחיות הפלדה – שגילפו כלי נשק ואסטלות מאַדָאמָס – הם בחרו להיות מה שהיו: ג׳ם היה פעם צייד צללים רגיל, הפּראבָּטאי של אביה של לוסי, ויל. כשהפך להיות אח שתקן רונות רבות־עוצמה השתיקו אותו, צילקו אותו ועצמוּ את עיניו לנצח. האחים השתקנים לא הזדקנו מבחינה גופנית אבל גם לא היו להם ילדים, נשים או בתים. החיים האלה נראו לקורדיליה בודדים מאוד. היא בהחלט ראתה את האח זכריה – ג׳ם – בהזדמנויות חשובות, אבל היא לא הרגישה שהיא מכירה אותו היטב כפי שג׳יימס ולוסי הכירו אותו. אביה מעולם לא חש בנוח בנוכחותו של אח שתקן ובמשך כל חייו ניסה כמיטב יכולתו למנוע מג׳ם לבקר את המשפחה שלהם.

לו רק היה אליאס חושב אחרת, ג׳ם היה עשוי להיות בעל ברית עכשיו. במצב הנוכחי לקורדיליה לא היה מושג איך לגשת אליו בכלל.

"אבא שלך לא יורשע," לוסי אמרה וחפנה את ידה של קורדיליה. "אני אדבר עם הוריי –"

"לא, לוסי." קורדיליה הנידה את ראשה. "כולם יודעים שהמשפחות שלנו קרובות. הם יחשבו שאימא שלך ואבא שלך לא אובייקטיביים." היא נשפה. "אני מתכוונת לפנות אל הקונסולית בעצמי. ישירות. אולי היא לא מבינה שהם מנסים להעלים את השערורייה הזאת עם שוכני התחתיות בכך שהם מאשימים את אבא שלי. קל יותר להצביע על אדם אחד מאשר להודות שכולם עשו טעויות."

לוסי הנהנה. "דודה שרלוט כל כך טובת לב, קשה לי להאמין שהיא לא תעזור."

דודה שרלוט הייתה שרלוט פיירצ׳יילד, האישה הראשונה שנבחרה אי־פעם לקונסולית. היא גם הייתה אימו של הפּראבָּטאי של ג׳יימס, מתיוּ, וחברת משפחה ותיקה של משפחת הֶרונדייל.

לקונסולים היה כוח עצום, וכשקורדיליה שמעה לראשונה על המעצר של אביה היא חשבה מייד על שרלוט. אבל הקונסולית לא חופשייה לעשות כל מה שהיא רוצה, הסבירה סוֹנה. במסדר יש קבוצות, סיעות חזקות שתמיד לוחצות עליה לעשות דבר זה או אחר, ומסוכן מדי להכעיס אותן. אם הם יפנו אל הקונסולית זה רק יחמיר את מצב המשפחה שלהם.

בינה לבין עצמה קורדיליה חשבה שאימהּ טועה – האם לא זאת ההגדרה של כוח, היכולת להסתכן בכך שתכעיס אחרים? מה הטעם להיות קונסולית ממין נקבה אם עדיין צריך לדאוג שכולם יהיו מרוצים? אימהּ זהירה מדי, חששנית מדי. סוֹנה חשבה שהדרך האפשרית היחידה לצאת מהמצב הנוכחי שלהם היא שקורדיליה תינשא למישהו בעל השפעה: מישהו שיוכל להציל את שמה הטוב של המשפחה שלהם אם אליאס יישלח לכלא.

אבל קורדיליה לא אמרה את זה ללוסי. לא הייתה לה כוונה לגלות את זה לאף אחד. היא בקושי הייתה מסוגלת לחשוב על זה: היא לא התנגדה לרעיון הנישואים, אבל זה צריך להיות לאדם הנכון וזה צריך להיות מתוך אהבה. זה לא יהיה כחלק מעסקה שמטרתה לצמצם את קלון המשפחה שלה כשאביה לא עשה שום רע. היא תפתור את זה בתבונה ובגבורה – לא בכך שתמכור את עצמה ככלה.

"אני יודעת, זה ממש נורא כרגע," לוסי אמרה, ולקורדיליה הייתה הרגשה שהחמיצה כמה דקות מדבריה של לוסי, "אבל אני בטוחה לגמרי שזה ייגמר בקרוב ואבא שלך יחזור בבטחה. ובינתיים את תהיי בלונדון ותוכלי להתאמן איתי – אוי!" לוסי חילצה את זרועה מזרועה של קורדיליה והכניסה יד לתיק היד שלה. "כמעט שכחתי. יש לי בשבילך עוד פרק של ׳קורדיליה היפה׳, מוכן לקריאה."

קורדיליה חייכה וניסתה לדחוק את מצבו של אביה ממחשבותיה. "קורדיליה היפה" היה רומן שלוסי התחילה לכתוב כשהייתה בת שתים־עשרה. הוא נועד לעודד את קורדיליה במהלך שהות ממושכת בשוויצריה. הוא תיאר את הרפתקאותיה של אישה צעירה בשם קורדיליה, יפהפייה הורסת בעיני כל רואיה, ושל האיש יפה התואר שאהב אותה, לורד הוֹק. למרבה הצער הם הופרדו כאשר קורדיליה היפה נחטפה בידי פיראטים, ומאז היא ניסתה למצוא את דרכה בחזרה אליו, אם כי המסע שלה הסתבך בגלל הרפתקאות רבות כמו גם בגלל גברים מושכים אחרים – שתמיד התאהבו בה והשתוקקו שתינשא להם – רבים כל כך עד שקורדיליה האמיתית כבר התבלבלה בספירה.

בכל חודש, במסירות, במשך ארבע שנים, לוסי שלחה לקורדיליה בדואר פרק חדש וקורדיליה הצטנפה לה עם ההרפתקאות הרומנטיות של בת דמותה הבדיונית ושקעה בפנטזיה לזמן מה.

"נפלא," היא אמרה ולקחה את הדפים. "אני מחכה בקוצר רוח לגלות אם קורדיליה מצליחה לברוח ממלך השודדים המרושע!"

"טוב, כפי שמתברר, מלך השודדים הוא לא לגמרי מרושע. את מבינה, הוא הבן הצעיר ביותר של דוכס שתמיד היה – מצטערת," לוסי סיימה בהכנעה למראה מבטה הנזעם של קורדיליה. "שכחתי שאת שונאת שמספרים לך את הסיפור לפני שאת קוראת אותו."

"נכון." קורדיליה חבטה בזרועה של חברתה בכתב היד המגולגל. "אבל תודה, יקירתי, אני אקרא אותו מייד כשיהיה לי רגע פנוי." היא העיפה מבט מעבר לכתפה. "זה – זאת אומרת, גם אני רוצה לפטפט איתך לבד, אבל זאת לא גסות רוח איומה לדרוש מאחיך ללכת מאחורינו?"

"בכלל לא," לוסי הרגיעה אותה. "תסתכלי עליו. הוא שקוע לגמרי בקריאה."

ואכן כך היה. אמנם ג׳יימס נראה מרוכז לגמרי במה שקרא, אבל בכל זאת הוא הצליח לעקוף בחן מעורר התפעלות עוברים ושבים שבאו מולו, מדי פעם אבן או ענף שנפל, ופעם אחת אפילו ילד קטן שהחזיק חישוק. קורדיליה הניחה שאילו היא הייתה מנסה לעשות תרגיל כזה היא הייתה מתנגשת בעץ.

"יש לך כזה מזל," היא אמרה כשהסתכלה בג׳יימס מעבר לכתפה.

"למה?" לוסי הביטה בה בעיניים פעורות לרווחה. עיניו של ג׳יימס היו בגון הענבר, ואילו עיניה של לוסי היו כחולות חיוורות, בהירות בכמה גוונים מעיניו של אביה.

ראשה של קורדיליה הסתובב חזרה בבת אחת. "אה, מפני –" מפני שאת זוכה לבלות עם ג׳יימס בכל יום? היא התקשתה להאמין שלוסי תראה בזה מתנה מיוחדת; אנשים לא רואים את זה כך כשמדובר בבני משפחה. "הוא כזה אח גדול טוב. אם הייתי מבקשת מאלסטייר ללכת עשרה צעדים מאחוריי בפארק הוא היה נצמד אליי בכוונה כל הזמן כדי לעצבן אותי."

"פּפפט!" לוסי קראה. "ברור שאני מעריצה את ג׳יימי, אבל הוא היה נורא בזמן האחרון, מאז שהוא התאהב."

באותה מידה היא יכלה כבר להפיל נשק תבערה על ראשה של קורדיליה. היא הרגישה כאילו הכול מתפרק סביבה. "הוא מה?"

"התאהב," לוסי אמרה שוב בהבעה של מישהי שנהנית לשתף ברכילות. "אה, ברור שהוא לא יגלה לי במי, כי זה ג׳יימי והוא אף פעם לא מגלה לנו שום דבר. אבל אבא אבחן אותו והוא אומר שזאת בהחלט אהבה."

"את גורמת לזה להישמע כמו שחפת." ראשה של קורדיליה הסתחרר מרוב תדהמה. ג׳יימס מאוהב? במי?

"טוב, זה קצת דומה, לא? הוא חיוור ומצוברח ובוהה החוצה דרך החלון כמו קיטס."

"קיטס בהה החוצה דרך חלונות?" לפעמים היה קשה לעמוד בקצב של לוסי.

לוסי המשיכה לדבר בלי להיות מוטרדת מהשאלה אם המשורר הרומנטי החשוב ביותר באנגליה בהה או לא בהה החוצה דרך חלונות. "הוא לא מוכן לגלות שום דבר לאף אחד חוץ ממתיוּ, ומתיוּ שותק כמו קבר כשמדובר בג׳יימס. אבל הבוקר שמעתי במקרה חלק מהשיחה שלהם –"

"במקרה?" קורדיליה הרימה גבה.

"יכול להיות שהתחבאתי מתחת לשולחן," לוסי אמרה בנימה מלאת כבוד עצמי. "אבל זה היה רק כי איבדתי עגיל וחיפשתי אותו."

קורדיליה כבשה חיוך. "תמשיכי."

"הוא בהחלט מאוהב, ומתיוּ חושב שהוא מתנהג בטיפשות. זאת נערה שלא גרה בלונדון אבל היא עומדת להגיע הנה לשהות ממושכת. מתיוּ לא מרוצה ממנה –" לוסי השתתקה בפתאומיות ולפתה את מפרק כף ידה של קורדיליה. "אוי!"

"אַי! לוסי –"

"אישה צעירה מקסימה שעומדת להגיע ללונדון! אוי, אני כזאת טיפשה! ברור למי הוא התכוון!"

"זה ברור?" שאלה קורדיליה. הן הלכו והתקרבו לאגם לוֹנג ווֹטֶר המפורסם; היא ראתה את השמש מתנוצצת על פני המים.

"הוא התכוון אלייך," לחשה לוסי. "אוי, זה כל כך מקסים! תארי לעצמך שתתחתנו! נוכל להיות אחיות באמת!"

"לוסי!" קורדיליה הנמיכה את קולה ללחישה. "אין לנו הוכחה שהוא התכוון אליי."

"טוב, הוא משוגע אם הוא לא מאוהב בך," לוסי אמרה. "את נורא יפה, וכמו שמתיוּ אמר, בדיוק הגעת ללונדון לשהות ממושכת. מי עוד זאת יכולה להיות? הלשכה הרי לא כל כך גדולה. לא, זאת את בוודאות."

"אני לא יודעת –"

עיניה של לוסי התעגלו. "את לא אוהבת אותו? טוב, אי אפשר לצפות שתאהבי אותו, עדיין לא. זאת אומרת, את מכירה אותו כל החיים, כך שאני מתארת לעצמי שהוא לא מרשים במיוחד, אבל אני די בטוחה שתוכלי להתרגל לפרצוף שלו. הוא לא נוחר ולא מספר בדיחות גסות. באמת, הוא בכלל לא נורא," היא הוסיפה בתבונה. "רק תשקלי את זה? תרקדי איתו ריקוד אחד מחר. יש לך שמלה, נכון? את חייבת ללבוש שמלה מקסימה אם את רוצה להמם אותו כמו שצריך."

"יש לי שמלה," קורדיליה מיהרה להרגיע אותה, אף על פי שידעה שהיא בכלל לא מקסימה.

"אחרי שתהממי אותו," לוסי המשיכה, "הוא יציע לך נישואים. ואז נחליט אם תסכימי, ואם תסכימי, אם תהיה לך תקופת אירוסים ארוכה. אולי עדיף שתהיה, כדי שנוכל להשלים את אימוני הפּראבָּטאי שלנו."

"לוסי, את עושה לי סחרחורת!" קורדיליה אמרה ושלחה מבט מודאג מעבר לכתפה. האם ג׳יימס שמע משהו ממה שאמרו? לא, נראה שלא: הוא עדיין הלך בנחת וקרא.

תקווה בוגדנית גאתה בליבה ולרגע היא הרשתה לעצמה לדמיין שהיא מאורסת לג׳יימס ומתקבלת בברכה במשפחתה של לוסי. לוסי, אחותה בעיני החוק עכשיו, נושאת זר פרחים בחתונתה. החברים שלהם – בהחלט יהיו להם חברים – קוראים, אה, אתם כזה זוג מושלם –

היא קימטה פתאום את מצחה. "למה מתיוּ לא מרוצה ממני?" היא שאלה, ואחר כך כחכחה בגרונה. "זאת אומרת, אם אני הנערה שהם דיברו עליה, ואני בטוחה שאני לא."

לוסי נופפה בידה בקלילות. "הוא חושב שהנערה שהם דיברו עליה לא אוהבת את ג׳יימס. אבל כמו שכבר וידאנו, את יכולה להתאהב בו די בקלות אם תשקיעי בזה קצת מאמץ. מתיוּ מגונן מדי על ג׳יימי אבל אין מה לפחד ממנו. אולי הוא לא מחבב הרבה אנשים, אבל הוא נחמד מאוד אל אלה שהוא כן מחבב."

קורדיליה חשבה על מתיוּ, הפּראבָּטאי של ג׳יימס. מתיוּ כמעט לא נפרד מג׳יימס מאז למדו שניהם בבית הספר באידריס, והיא פגשה אותו פה ושם באירועים חברתיים. מתיוּ היה כולו שיער זהוב וחיוכים, אבל היא חשבה שאם תישקף לג׳יימס סכנה שייפגע, עשוי להימצא אריה מתחת לחתלתול.

אבל היא לעולם לא תפגע בג׳יימס. היא אוהבת אותו. היא אהבה אותו כל חייה.

ומחר היא תזכה להזדמנות לומר לו את זה. לא היה לה ספק שהוא יעניק לה את הביטחון לפנות לקונסולית ולהציג בפניה את הנימוקים של אביה למידת הרחמים, אולי עם ג׳יימס לצידה.

קורדיליה זקרה את סנטרה. כן, אחרי הנשף מחר החיים שלה יהיו שונים מאוד.