השקופים – חוק מס’ 1: אל תתבלט!

 - 1 - עולם המתים

לפני שאני מתחיל לספר לכם את הסיפור המוזר הזה, אתם חייבים להיות מעודכנים בפרט אחד חשוב: הרעיון לחזור לעולם החיים בכלל לא היה שלי, אלא של עֲמָשָׂא. הוא זה שהיה מושפע מכל הפרסומות, ובגללן הוא הגיע למסקנה שנמאס לו להיות מת, אבל לא היה לו האומץ לחזור לחיים לבדו. לכן הוא שיכנע אותי להצטרף לבקשה המיוחדת שהוא עמד להגיש לאחת הסוכנויות לענייני שיבה.

אני מתאר לעצמי שאתם לא יודעים מי אני, ושאתם גם לא יודעים מי הוא עמשא. שמי אוּרִיָה בן אֲמיתַי ואני משבט יהודה. הייתי נערו של מנשה בן המלך חזקיהו, גם עמשא היה נערו. יחד שירתנו אותו בנאמנות, עד שהבניין שבו גרנו קרס והחיים שלנו הסתיימו.

הבניין קרס ולכן עמשא ואני לא הספקנו לראות את מנשה מולך. אני לא יודע אם זה היה הפסד כזה גדול, כי נודע לנו שהוא לא היה מלך מי–יודע–מה טוב, וזה למרות שהוא מלך הרבה מאוד שנים. הוא קיבל את המלוכה בגיל 12, ואנחנו נקברנו מתחת לבניין שבוע לפני כן.

אם עצוב לכם לקרוא את הדברים האלה, כלומר על הריסת הבניין כשאנחנו מתחתיו וכל זה, תוכלו להירגע. החיים של המתים לגמרי לא רעים. מפעם לפעם נערכות אפילו מסיבות ואנחנו רוקדים. אבל אין כיבוד, כי למתים אין גוף ואין פה והם לא יכולים לאכול.

בעיה נוספת של המסיבות היא שאין בנות. כלומר יש בנות, אבל רק רוחות. רוחות של בנים ורוחות של בנות זה בדיוק אותו דבר, כך שאפילו אם תיכננתָ להתאהב, לא תצליח להגשים את זה. לכן בריקודים כל אחד רוקד עם עצמו, ואפשר להגיד שזה די משעמם.

לי, באופן אישי, חשוב מאוד להתאהב וזה כמובן בגלל שלא זכיתי להתאהב בחיי. לכן מה שנותר לי זה רק לחלום על נערות יפות. רוחות רפאים עדיין יכולות לחלום, וזה בהחלט יתרון.

אבל אל תדאגו, אין לכם מה לרחם עלינו. יש עוד אירועים מרתקים חוץ מהמסיבות. כמעט בכל יום מגיעים מתים חדשים ומעדכנים אותנו במה שקורה בעולם החיים. כך למשל, המת האחרון עידכן אותנו בהמצאה החדשה של אייפון דגם 4, אבל הוא לא הביא איתו דוגמה להראות לנו, ולכן היינו צריכים להסתפק בתיאור שלו.

הוא תיאר לנו עוד כל מיני המצאות מדהימות, כמו למשל מתג, שאם אתה לוחץ עליו נדלק אור בחדר, ואם אתה לוחץ עליו בכיוון ההפוך, האור נכבה. שמחתי בשמחתם של הילדים שלא צריכים לצאת לקושש עצים ולא צריכים להדליק אבוקות.

הבעיה העיקרית בלהיות מת היא שאתה לא גדל. אם מתָּ בגיל 13, אתה נשאר בן 13. אם מתָּ בגיל שלוש, אתה נשאר בן שלוש. ככה יצא שלא רק שלא הספקתי להתאהב, אלא שאחותי ציפורה, שבעולם החיים היתה תינוקת כשאני מתי, נהייתה אישה מבוגרת כשהיא באה הנה, וכשנפגשנו היא התחילה לצעוק עלי ולחנך אותי כאילו אני חייב לה משהו.

טוב, כמו שאתם יכולים לנחש כבר יש לי שתי סיבות שיצדיקו את ההסכמה שלי להצטרף לבקשה של עמשא. סיבה ראשונה: להתאהב, סיבה שנייה: בעולם החיים הייתי הבן הבכור והיו לי שבע אחיות. אחרי שכולן הגיעו אלינו, נהייתי הכי צעיר והכי דפוק, ומשהו די דומה קרה גם לעמשא, רק שאצלו מדובר באחים ולא באחיות.

חוץ מזה בזמן האחרון זה באופנה לחזור לחיים. קמו כל מיני סוכנויות שמציעות דילים, ובכל מקום אתה נתקל בפרסומות שקוראות לך להציע מועמדות לחזור לחיים.

יש כל מיני דילים: יש טיול מאורגן, שמיועד בעיקר למבוגרים; יש נופשונים בבתי–מלון שמיועדים למשפחות; ויש ביקורי תלמידים, שהם ממושכים במיוחד.

כל סוכנות מציעה לך חוויות חד–פעמיות, וכל מי שחזר מסיבוב כזה מספר ניסים ונפלאות על כל מיני דברים שאפילו בדמיון אתה לא יכול לתאר לעצמך, והם הרבה יותר מתוחכמים ממתג שלוחצים עליו ומדליקים אור. למשל מכשיר מכושף שנקרא טלוויזיה, ומכשיר עוד יותר מכושף שנקרא מצלמת וידיאו, ורכבות ומטוסים שהדמיון מתקשה לתאר.

בקיצור, אם אתה נמצא בעולם המתים ורוצה לחזור לסיבוב בעולם החיים, אתה צריך לבחור לך את אחת הסוכנויות, לפנות אל המשרד שלה לענייני שיבה ולבחור את הדיל שאתה רוצה.

מובן שזה עולה כסף, גם בעולם שלנו אין חוויות חינם. אבל אל תדאגו, לעמשא ולי יש כסף. כשהבניין נהרס ונפל עלינו, הצלחנו להגיע לארגז האוצר שהיה בו ולקחת כמה מטבעות זהב לפני שמתנו.

עמשא ואני בחרנו בביקורי תלמידים ממושכים. החלטנו שאם אנחנו כבר עוברים לעולם החיים, מה הטעם לעשות את זה לזמן קצר? אם כבר, אז לפחות לשנה.

הבעיה בביקורי תלמידים היא האודישן. מי שלוקח נופשון או טיול מאורגן לא חייב לעבור אודישן, אבל מי שמועמד לביקור תלמידים חייב לעבור אודישן, וזה בהחלט די מלחיץ.

אבל עמשא ואני החלטנו להתגבר על הלחץ. לקחנו את הכסף, בחרנו בסוכנות הכי ידועה והתייצבנו בתור מול דלפק ההרשמה. היה שם תור די גדול של רוחות של ילדים, שדחפו זה את זה וצעקו זה על זה.

כשעמשא ואני סוף סוף הגענו אל הפקיד, הוא שאל אותנו אילו נתונים מיוחדים יש לנו שיכולים להצדיק את הבקשה שלנו לחזור לחיים דווקא בביקורי תלמידים ממושכים.

עמשא הביט בי ואני הבטתי בו. הוא קיווה שאני אמצא נתון, ואני קיוויתי שהוא ימצא נתון.

מאחורינו צעקו ילדים, "נו כבר! נו כבר!" ולכן היינו צריכים לזוז הצידה להתייעצות ולתת לאחרים לעקוף אותנו.

עמשא שאל אותי, "לאילו נתונים הוא מתכוון?"

ניסיתי לחדד את המחשבה שלי, אבל לא הצלחתי למצוא תשובה.

ואז לעמשא היה רעיון. "בוא נעתיק ממה שאחרים כותבים," הוא אמר.

אמרתי לו שבסדר, אבל לעצמי חשבתי שזה מצב קצת הזוי. אתה רוצה לחזור לעולם החיים, ואתה בכלל לא מסוגל למצוא נתון אחד שיצדיק את ההעדפה שלך על פני אחרים שרוצים אותו דבר?

אני העתקתי מילד שכתב: "אני מסוגל לשמור סוד". מובן ששיניתי את הנוסח, וכתבתי שהנתון שמצדיק את הבקשה שלי הוא שאני שתקן ומסוגל לשמור סוד.

עמשא העתיק מילדה, שכתבה שיש לה הרבה כסף ושהיא יודעת לשחק.

בעיניי זאת היתה סיבה טיפשית, כי היה ברור שלכל אלה שעומדים בתור יש כסף. לקטע של המשחק לא הקדשתי מחשבה מיוחדת.

בטפסים שלנו היו הצהרות שהיינו חייבים לחתום עליהן. כל אחד מאיתנו היה צריך לכתוב שהוא מצהיר שהוא לא ישנה את דעתו, ושגם אם יהיה לו ממש רע בעולם החיים, הוא יחזיק שם מעמד במשך כל התקופה שהוקצתה לו, שזה לפחות חודש שלם.

ההצהרה הזאת די הלחיצה אותי, כי פתאום עלה בדעתי שאני עלול לא להסתגל לחיים שם וממש לרצות לחזור.

עמשא ראה שאני משתהה ושאל מה הולך.

אמרתי לו שאני קצת חושש מהצהרות.

הוא אמר שהחששות הם שטויות. מה יכול לקרות לי? הרי אני כבר מת.

הסברתי לו שאני עלול לא להסתגל, עובדה שגם בארמון של הנסיך מנשה נחשבתי לנער בעייתי, שאוהב להסתגר בחדרו ולהתבודד.

הוא צחק והבטיח שבמקרה של אי הסתגלות הוא יבוא לעזור לי.

טוב, בסוף הצהרנו וחתמנו, והפקיד שלח אותנו חזרה לחלקות שלנו בעולם המתים כדי להמתין לתשובות.

רוחה של אחותי ציפורה, שהתעופפה מעלי ישר כשחזרנו, מייד דרשה לדעת איפה היינו ומה עשינו.

עמשא הוציא לה לשון שקופה ואמר שזה לא עניינה.

אני רוצה שתדעו שהרוחות בעולם המתים שקופות. כך שכשמישהו זקוק לאיזשהו איבר גופני, האיבר הזה צץ באופן שקוף לגמרי. לכן הלשון שעמשא הוציא לציפורה היתה שקופה, וציפורה עצמה שלחה יד שקופה כדי לנסות לתפוס אותו ולהכות אותו, אבל הוא התרומם וריחף מעליה.

ציפורה נעלבה והזהירה את עמשא שאם הוא ימשיך להיות חצוף, היא תלך למלך להלשין עליו.

חשוב שתדעו שבמשך הזמן גם המלך מנשה הגיע אלינו, אבל כשהוא נכנס, הוא בקושי זיהה אותנו. תחשבו על זה שהוא היה בן 67 כשהוא מת, ובגיל הזה מי יכול לזכור את הנערים ששיחקו איתו כשהוא היה ילד?

למזלנו, עוד לפני שציפורה החליטה אם להלשין למלך על עמשא או לא, התקבלה תשובה ממשרד השיבה של הסוכנות.

למרות שהיתה על המשרד התנפלות גדולה, וכמו שאתם זוכרים היה תור גדול של מבקשים לחזור לעולם החיים במסגרת ביקורי תלמידים, איכשהו הטפסים של עמשא ושלי זכו לטיפול מיוחד ולאישור, ושנינו קיבלנו הזמנה רשמית לאודישן.

עכשיו אני יכול לגלות לכם שבזמן ההמתנה, מה שהכי הפחיד אותי היה שרק אני אתקבל ועמשא לא. היה ברור לי שאני לא רוצה להיפרד ממנו. אם לחזור לעולם החיים, אז יחד; ואם לא, אז גם כן יחד; ואם לא, אז מוטב שהוא יתקבל ואני אשאר כאן. אני מעדיף להישאר לבדי במקום מוכר, ולא להיות לבדי במקום לא מוכר.

באופן כללי עמשא הרבה יותר חברותי ממני. גם בארמון היו לו קשרים עם הרבה נסיכים, שבאו להתוודות לפניו וגילו לו סודות וביקשו ממנו בקשות.

עמשא אומר שזכינו ליחס מיוחד כי היינו נעריו של המלך, ולכן התייחסו אלינו בכבוד. אני חשבתי שזכינו ליחס מיוחד כי הכסף שלנו מצא חן בעיני הפקיד.

בין שעמשא צודק ובין שאני צודק, העובדה היא שנקראנו לבוא והתרגשנו נורא. עמשא סירק את שערו השקוף ואני סרקתי את שערי השקוף כדי שניראה יפים.

בדרך אל המשרד לענייני שיבה של הסוכנות שבה נרשמנו, פגשנו את המלך מנשה. הוא היה כפוף ונשען על מקל והסתובב עם כתר שקוף על ראשו. אף אחד לא השתחווה לו.

בעולם החיים הוא היה המלך היחיד שמלך על יהודה. בעולם המתים היו הרבה מאוד מלכים שמתו במשך השנים, והסתובבו עם כתרים על הראש. אפילו דויד המלך היה ביניהם, ולכן מנשה לא עשה רושם מיוחד על אף אחד.

אם אנשים רצו להתחנף למלך, הם התחנפו בעיקר לדויד, שניגן בכינור ממש יפה.

עמשא אומר שלמלכים אין שום סיכוי לקבל אישור לחזור לעולם החיים. הוא הסביר לי שבעולם החיים בהווה כבר אין מלכים בירושלים. במקום מלך יש נשיא ויש גם ראש–ממשלה, אבל הם לא מקבלים את התפקידים שלהם בירושה אלא נבחרים על ידי העם. לכן אם איזה מלך יבקש לחזור כדי למלוך מחדש, רוב הסיכויים שהעם, שבראשו הנשיא וראש–הממשלה, יסלק אותו בכוח.

אתם בטח שואלים את עצמכם איך עמשא יודע את כל הדברים האלה. התשובה מאוד פשוטה: הוא הוציא מידע מפיהם של החדשים. הוא ממש התנפל על כל מי שהגיע וחקר אותו. אמרתי לכם שהוא חברותי, לא?

המלך מנשה עצר אותנו. "הֵי, אתם!" הוא קרא אלינו.

עשינו את עצמנו כאילו אנחנו לא מהתקופה שלו ולא מכירים אותו, כי לא רצינו שהוא יעכב אותנו ויתחיל לתת לנו פקודות.

אבל המלך מנשה מיהר אחרינו וקרא שוב, "הי, אתם!"

עמשא הסתובב אליו ושאל אותו מה הוא רוצה.

המלך מנשה אמר שהוא מוכן לשלם לנו הרבה כסף, אם נגיש בקשת שיבה בשמו.

אמרנו לו שאנחנו לא יכולים, כי אנחנו ממהרים.

המלך איים עלינו שהוא יעניש אותנו.

"היום אתה כבר לא מלך שלנו," עמשא אמר לו, "ואין לך שום עדיפות עלינו, כי בעולם החיים יש משטר דמוקרטי!" ואז ברחנו.

הערצתי את עמשא על זה שיש לו אומץ להגיד דברים כאלה למלך. לא היה לי שום מושג מה זה משטר דמוקרטי, אבל שמחתי שהוא החבר הכי טוב שלי, כי אני לא ממש אמיץ.

היתה לנו עדיפות על המלך, כי הוא היה זקן ואנחנו צעירים, ולכן הוא לא הצליח להשיג אותנו.

אני חייב לומר שזאת היתה חוויה נהדרת לסרב למלך ולא להיזרק לבית–האסורים. למען האמת, אני מודה שרציתי להוציא לו לשון, אבל לא עשיתי את זה משתי סיבות: א', מפני שסבא שלי, סופר המלך, חינך אותי שחייבים לכבד קשישים. ב', הלשון שלי בין כה וכה היתה שקופה, וגם אם הייתי מוציא אותה, מנשה לא היה מצליח להבחין בה, כי הוא כבר היה כבד ראייה.