השקופים – חוק מס’ 4: אל תתערב!

 – 1 - הפרויקט

בבית–הספר שלנו יש לנו מורה לגיאוגרפיה, שהוא לא רק מורה אלא גם רכַּז השיכבה. בהתחלה, כששמעתי עליו, חשבתי בטעות שהוא מרכז את השיכבה, כי מי הוא רכַּז שיכבה אם לא זה שמרכז את השיכבה? חשבתי שהוא לוקח שיכבה של איזשהו חומר, וגורם לשיכבה הזאת להיות מרוכזת יותר, משהו בסגנון התרכיזים למיצים שאתם מוכרים בסופרמרקטים שלכם. תרכיזים למיצים הם מיצים מרוכזים, נכון? אז שיכבה מרוכזת שרכָּז ריכז אותה אמורה להיות תרכיז של שיכבה, לא?

ואל תנסו לחפור יותר מדי ולשאול אותי איך אמורה להיראות שיכבה מרוכזת. אני משאיר את זה לדמיון שלכם, אבל ליתר ביטחון אבקש מהצייר להציע לכם את ההצעה שלו.

טוב, נעזוב את זה. במשך הזמן, ובלי לשאול יותר מדי שאלות מחשידות, הבנתי ששיכבה היא קבוצה של תלמידים. זה לא שהם שוכבים זה ליד זה ויוצרים שיכבה. זה אומר משהו אחר לגמרי, שהם כולם בערך באותו גיל. כאילו, כיתות ח’1 וח’2 וח’3 יחד הן שיכבה. והרכָּז לא סוחט את התלמידים ועושה מהם תרכיז שיכבתי או משהו, וגם לא מרכז סביבו את התלמידים, אלא אחראי על משהו.

בשלב הזה של ההתקדמות שלי בהבנת העניינים, כלומר אחרי שהבנתי מהי שיכבה, חשבתי שהתפקיד של הרכָּז הוא לדאוג שכל התלמידים של השיכבה יהיו מרוכזים וממוקדים בלימודים. הייתי בטוח שהוא מזמין כל אחד אליו ומלמד אותו באופן אישי להתרכז. זה לא קרה. מאוחר יותר התברר לי שהוא מרכז דברים אחרים. למשל מה? למשל את הפרויקט.

שמו של הרכָּז החברתי שלנו הוא אריה ארוך, והוא באמת מזכיר אריה, אבל הוא בכלל לא ארוך אלא אפילו די קצר אבל דווקא רחב מאוד. בדמיון שלו לאריה חסר לו זנב. חוץ מזה הרבה פרטים מתאימים: השערות שלו הן כמו רעמה, השפם שלו הוא כמו שפם של אריה והבגדים שלו תמיד חומים בהירים, שזה הצבע של האריה.

לכן התבדחתי עם דניאל ואמרתי לה:

“מעניין אם הוא גם שואג.״

ודניאל הביטה בי במבט מזלזל וענתה:

“אם התכוונת להצחיק, זאת ממש לא בדיחה.״

מובן שלא נשארתי חייב, והחזרתי לה:

“שלא תחשבי שהבדיחות שלכם יותר מצחיקות.״

זו היתה כמובן טעות, כי דניאל מייד שאלה:

“מה זה נקרא ‘הבדיחות שלכם’? של מי בדיוק?”

ואני קצת התבלבלתי, אבל מהר מאוד יצאתי מהמצב המביך ואמרתי:

“של הירושלמים, אלא של מי?״

אם לא הייתי ממהר לעבור לקטע של הפרויקט, הייתי מפרט לכם את הוויכוח שהתעורר באותו רגע בין דניאל לביני. דניאל שאלה אם באילת יש בדחנים יותר גדולים מאשר בירושלים, ואני אמרתי לה שברור. היא ביקשה דוגמה. בגלל שלא היתה לי דוגמה (איך יכולה להיות לי, הרי מעולם לא הייתי באילת ובטח שאני לא מכיר שם אף אחד) אמרתי לה:

“פחחח...״

אבל היא לא ויתרה, ואמרה שבכל פעם כשאין לי מה להגיד, אני אומר “פחחח...״

ואני אמרתי:

“מעניין ממי למדתי את זה.״

והיא שאלה ממי, ואני עניתי, והיא ענתה, וכמו שכבר אמרתי נעזוב את זה עכשיו, כי אני רוצה לספר לכם משהו אחר לגמרי.

את הפירוש למילה פרויקט מצאתי דווקא במילון ולא בגוגל. איך הגעתי למילון? הגעתי אליו כי היו לנו בעיות חיבור לאינטרנט משום שהיתה הפסקת חשמל. הייתם צריכים לראות אז את דניאל וינון ועופרי, וגם את רינת וגלעד, איך כולם ממש התחרפנו...

דניאל צעקה:

“תגידו, עשיתם לי תרגיל מלוכלך או משהו?״

היא התכוונה להורים שלה, כאילו הם אשמים בהפסקת החשמל.

עופרי צעק:

“אולי תזמינו כבר טכנאי?״

ינון קבע:

“זה בטוח נקמה של משפחת גרין! חייבים לבדוק אם גם להם אין חשמל!״

וכאן אני חייב להסביר לכם, שבני משפחת גרין הם השכנים שלנו ואנחנו מסוכסכים איתם כבר זמן רב.

רינת רצה לטלפן אל מישהו מחברת חשמל שהיה אמור לתקן את התקלה, וכל הזמן סיננה:

“איזה מין שירות זה, אם לא עונים?״

וגלעד איים:

“אני אתבע אותם! שיהיה ברור לכם שאני אתבע אותם!״ אבל הוא לא הסביר את מי בדיוק הוא יתבע.

באותו ערב הייתי היחיד ששמר על קור–רוח. נהניתי מאוד מהאור שהפנס סיפק לי. שמחתי לדעת שבמאה ה-21 אפשר למצוא הסברים למילים לא רק בגוגל. במילון שמצאתי בספרייה של הבית חיפשתי את המילה “פרויקט”. דווקא שמחתי שיש לי הזדמנות להכיר את המילון הזה, הוא מאוד מצא חן בעיניי.

קודם כול גיליתי ש”פרויקט” זו מילה שבאה מלועזית.

ואז הייתי צריך לחפש מה זה “לועזית”.

הבנתי שלועזית זאת שפה זרה.

אחרי שהבנתי את זה, חזרתי למילה “פרויקט”.

גיליתי שיש למילה “פרויקט” כמה פירושים.

מכל הפירושים מה שהכי התאים לי היה: “מטלה או מבצע הדורשים מאמץ רב״.

“אני ממש מרחם על האנשים האלה״ סימסתי לעמשא, "הם סוגדים לחשמל כמו שעובדי האלילים סוגדים לאלילים שלהם"

"אחי, יש אנשים שנתקעו במעליות בגלל הפסקת החשמל הזאת" עמשא השיב לי.

"אני לא מבין למה הם לא יכולים לעלות במדרגות ברגל" כתבתי לעמשא.

"אתה יותר מדי ביקורתי" היתה התשובה של עמשא.

"ואתה יותר מדי מתחנף לאנשים של המאה ה-21!" כתבתי לו.

"פחחחח..." הוא ענה לי.

"פחחח גם לך" סגרתי את ההתכתבות.

רוצים לדעת מה אנחנו, כלומר בתקופה שלנו, היינו עושים בלי חשמל בכלל? זה לא שאצלנו לא היו מנורות. היו. אבל הן דלקו עם שמן והאור לא היה חזק, ואנחנו היינו יושבים סביב מנורה אחת ומשוחחים, והצללים היו רוקדים על הפנים של הנוכחים, ולדעתי היה ממש כיף. היתה אווירה חמה כזאת. כולם היו צפופים כזה. אף אחד לא חשב על האפשרות להיות סגור בחדר שלו, כי לאף ילד לא היה חדר.

נחזור לפרויקט: הפרויקט שמרכז אריה ארוך (שכמו שהזכרתי אינו ארוך אלא רחב), רכַּז השיכבה שלנו, הוא פרויקט מחויבות חברתית. במילים אחרות, ובהתאם להגדרה של המילון, זהו מבצע של מחויבות חברתית הדורש מאמץ רב.

באולם הספורט שבו התכנסה כל השיכבה, אריה ארוך הסביר לנו שבחטיבה שלנו, כל תלמיד חייב להשקיע זמן במשהו חברתי. משהו חברתי הוא נתינה לחברה, או במילים פשוטות, הפרויקט שבו מדובר הוא בעצם מבצע של עזרה לזולת.

כל מי שקרא את הספר הקודם [השקופים 3] בוודאי זוכר את הפגישה המרגשת שלי עם רוחו של הנביא הגדול והנערץ ישעיהו בן אמוץ. למי שלא קרא, או לא ממש זוכר, אני יכול להגיד שהפגישה ההיא היתה פגישת ייעוץ. אני הייתי במצב בעייתי ולא ידעתי מה לעשות, ונביא האמת הנערץ המליץ לי להצטיין, אבל לא בספורט או בלימודים, אלא בעיקר במעשים טובים.

אני מספר לכם את זה, כי כששמעתי את הנאום הנלהב של אריה ארוך (הדי קצר), אמרתי לעצמי: ‘סבבה, אוריה! שים לב איך דברים מסתדרים בחיים שלך! בדיוק כשהחלטת לחפש הזדמנויות למעשים טובים, מכריזים בבית–הספר שלך על פרויקט מחויבות חברתית. אם לזה לא קוראים צירוף מקרים, אז למה כן?’

מובן שעמוק בלב הבאתי בחשבון את האפשרות שזה ממש לא צירוף מקרים, אלא סידור עניינים שנעשה במיוחד בשבילי על ידי כוחות חזקים בעולם הרוחות. אולי הנביא בכבודו ובעצמו החליט להתערב בעניינים של עולם החיים כדי לעזור לבן טיפוחו, כלומר לי? אולי הנביא הוא זה ששתל במוחו של אריה ארוך (הקצר) רכַּז השיכבה את הרעיון של הפרויקט החברתי?

אריה אמר:

“אנחנו נכין רשימה של התנדבויות, ונפרסם אותה באתר של בית–הספר, וכל אחד מכם יבחר את התחום שמתאים לו.״

“למה אתם צריכים להכין רשימה?״ שאלתי, וכמובן כל המבטים הופנו אלי, “לא יהיה יותר קשה אם אנחנו בעצמנו נבחר מה לעשות?״

“יותר קשה?״ אריה לא הבין.

“פרויקט אמור להיות מבצע שדורש מאמץ רב, לא?״ עניתי לו.

“תגיד, אתה נורמלי?״ כמה תלמידים התנפלו עלי, “אתה מחפש קשיים?״

“ברור, לא?״ שאלתי.

“לאאאאא!!!״ כולם צרחו עלי.

“מה אתה מתערב בכל דבר?״ דניאל התעצבנה.

“מה אתם רוצים ממנו?״ ים הגנה עלי, וכבר בשלב הזה אני מציע לכם לזכור שהיא היחידה שהגנה עלי, כי היא עוד תחזור בסיפור הזה לפחות כמה פעמים.

“חברים, בואו נחזור לענייננו,״ אריה ארוך הרכָּז שאג, כאילו ההערה שלי לא היתה קשורה לענייננו.

בהפסקה דניאל הסבירה לכולם שמחלת הנשיקה שבה חליתי (זוכרים מהספר הקודם?) חירפנה אותי לגמרי.

שתקתי ולא אמרתי לה שאני ממש לא מחורפן, ומי שמחורפן זה אריה הרכָּז שעומד לפרסם רשימה של התנדבויות.

תהרגו אותי אם אני מצליח להבין את הרשימה הזאת. בשביל מה יש לנו שכל בראש, אם לא כדי לחשוב בעצמנו איך אנחנו רוצים לעשות מעשים טובים? בשביל מה אנחנו בני–אדם, אם אחרים מחליטים בשבילנו איפה אנחנו יכולים להתנדב?

“אני לא מבינה למה את מלכלכת עליו!״ ים התנפלה על דניאל.

“את, אל תתערבי!״ דניאל ענתה לה.

“זכותי להביע את דעתי!״ ים לא ויתרה.

“דעתך לא מעניינת אף אחד!״ דניאל התעצבנה.

“אני חושבת שאורי ממש צודק,״ ים התעלמה מהקביעה של דניאל שדעתה לא מעניינת אף אחד, “התנדבות צריכה לבוא מהלב, ולא מרשימה של מישהו.״

“חנפנית!״ דניאל אמרה לים.

“את בעצמך!״ ים ענתה לדניאל.

בואו נעזוב שנייה את שתי הבנות האלה, כי אני רוצה להסביר לכם משהו בקשר לנביאים. אתם חייבים להבין שבתקופה שלנו, כלומר בתקופת חזקיהו המלך, בכל מה שנוגע לנביאים, היו שני סוגים של אנשים. היו כאלה שהעריצו את הנביאים, והיו כאלה ששנאו אותם וניסו לפגוע בהם. הנביאים יצאו נגד המלכים ונגד העשירים שלא מתחשבים בעניים, באלמנות וביתומים ולא תומכים בהם. הנביאים אמרו שלאלוהי ישראל יותר חשוב שתהיו רגישים למצוקות של הזולת, מאשר שתבואו לבית–המקדש ותתפללו ותקריבו קורבנות לאלוהים.

על הדברים האלה הכוהנים, למשל, ממש התעצבנו, כי הם הקריבו את הקורבנות. הם הבינו שאם הנביאים יקבעו כללים בארץ יהודה, הם יאבדו את המעמד שלהם.

ומי עוד התעצבן? ברור שהמלכים (לא כולם). זה ממש לא מצא חן בעיניהם שהנביאים מתערבים יותר מדי בעניינים.

לעומת המלכים והכוהנים, רוב העם, כלומר אלה שלא היו עשירים וחזקים אלא סבלו מהמיסים הכבדים שהטילו עליהם המלכים, העריצו את הנביאים.

אני זוכר שפעם אבא שלי אמר לי:

“אוריה בני, הקשב לדבריי. למרות שאני אחד מסופרי המלך, ולכן אנחנו שייכים למעמד גבוה, אני יודע שהנביאים צודקים בדבריהם. חברה לא יכולה להתקיים אם העשירים לא מתחשבים בעניים ולא מיטיבים איתם.״

אני זוכר ששאלתי אז את אבא שלי:

“איך אפשר להיטיב עם העניים?״

ואבא שלי אמר:

“בכל פעם שתהיה לך אפשרות לעזור להם, תעזור להם כפי יכולתך.״

למה אני מספר לכם את הדברים האלה, כאן, באמצע הוויכוח המפגר הזה בין דניאל לים? כי מייד אחרי שאריה ארוך (שאינו ארוך) דיבר על הפרויקט, נזכרתי בדבריו של אבא שלי, ואמרתי לעצמי שאני אפעל בדרך שלי, יהיה מה שיהיה.

אני בטוח שהנביאים שדיברו על מעשים טובים, לא התכוונו שמישהו יפרסם רשימה ויכריח תלמידים לבחור פרויקט. ובעוד משהו אני בטוח: ממש לא משנה באיזו תקופה אני נמצא. עניים היו בתקופה שלי, עניים יש בתקופה שלכם, עובדה שאני רואה מקבצי נדבות בכיכר החתולות.

ולא רק בענייני עניים התקופות דומות. גם בענייני מסכנים שלא עניים: מסכנים היו בתקופה שלי, מסכנים יש בתקופה שלכם, עובדה שאני מכיר אחד ששוכב במדרחוב וגונח כל הזמן.

וגם בענייני חולים התקופות דומות. חולים היו בתקופה שלי ויש בתקופה שלכם, עובדה שכאשר ביקרנו בבית–חולים ‘הדסה’ לבקר שכנה (שגרה מול דירת משפחת תבור–לוי–גירון–ביכמן) שילדה שם תינוקת, ראיתי שבית–החולים כל כך מלא עד שיש חולים שממש שוכבים במסדרונות!

אז יאללה, קדימה אחי! קדימה, אוריה בן אמיתי! צא אל רחובות העיר ותתחיל לעשות משהו בלי רשימת התנדבויות ובלי פרויקטים ובלי שום רכָּז, אלא בהשראת דברי הנביאים הגדולים והנערצים

.