התולעת והדרקון

ספר זה עוסק בחקר האישיות הנאצית, בניסיון לפענח את חידת המעשים המפלצתיים ורצח מיליוני האנשים, פרי מחשבתם וביצועם של המנהיגים הגרמנים הנאצים ושל המסייעים והמוציאים אל הפועל מטעמם. המחקר על אודות הפסיכופתולוגיה של הרוע הנאצי נשען על מדע הפסיכולוגיה ומציג תיאוריה פסיכוהיסטורית בחקר הנאציזם, המבוססת על תורת האישיות הקולאז'ית שפיתחתי בשלושת העשורים האחרונים. כדי לפצח את האניגמה של הסדיזם הנאצי עלינו להבין את האופי הגרמני, אשר הצמיח תרבות מפוארת וערכית, מצד אחד, ופשיזם ברברי, מצד אחר.

ביום שלישי, 21 בינואר 2014, בשעה תשע בבוקר, נפגשתי עם דב (דוביק) איכנולד בבית קפה "דבורה" ברמת חן, כפי שאנו נוהגים לעשות כמה פעמים בשנה. הסבנו לשולחן האחורי, ליד החלון שהיה מואר בשביבים של אלומות שמש בוקר ועטור פרחים מלבלבים באדנית. ארומת הקפה והקרואסון הפָּריך יצרו אווירה נעימה לשיחת הבוקר שלנו.

דוביק שיתף אותי ברשמים מסיור שעשה עם אביו ועם בנו באושוויץ, שבמהלכו התעמת האב עם זיכרונות עברו האימתניים והטראומטיים. האב ניצב שם גאה ואיתן, לאחר תקומת העם היהודי בארצו והצלחתו שלו עצמו להשתקע במולדתו ולהקים בה משפחה. הביקור באושוויץ היה קשה אך הכרחי לשלושתם: לסבא, לבן דוביק ולנכד. שלושה דורות עמדו והתבוננו סביבם, חווים את העבר הברברי הבלתי ניתן להבנה, עת ניסה הצורר הנאצי להכחיד את העם היהודי.

בדיוק באותו היום פורסמו יומניו של קצין הס"ס הימלר וכתבי היד שלו. שיתפתי את דוביק במחשבותי ובטענתי שהמחקר העשיר שנעשה עד כה בנושא הנאציזם הזניח את החוליה הפסיכולוגית. סיפרתי לאיש שיחי שטרם התבצע מחקר מעמיק בתחום הפסיכולוגי והגרפולוגי, בניסיון להבין את הסדיזם הברוטלי והנקרופילי של הנאצים בדרגים השונים. הבעתי לפניו את רצוני לחקור את הפסיכופתולוגיה של הרוע הנאצי מנקודת מבט פסיכולוגית, בהסתמך, בין השאר, על אבחונים גרפולוגיים של המנהיגות הנאצית (היטלר, אייכמן, הימלר, מנגלה, הס, גרינג ואחרים). תגובתו של דוביק היתה: "כתוב את הספר. אני מחויב מוסרית להוציא לאור כל ספר בנושא השואה."

בשנת 1977 הוזמנתי להעביר קורס קצר על יסודות הגרפולוגיה, בחוג פרטי שמָּנה כשלושים תלמידים. בסוף הקורס פנה אלי אחד מהמשתתפים, אדם גבה קומה ויפה מראה שפניו הקרינו מבע אינטלקטואלי ורוחני. הוא סיפר לי על עיסוקו כהיסטוריון בחקר השואה, והוסיף ואמר כי החליט להשתתף בקורס לגרפולוגיה כדי להכשיר את עצמו קמעה לקראת ניסיון לבחון את כתבי היד של המנהיגות הנאצית. הוא הציע לי להיות שותף למחקר הגרפו־פסיכולוגי־היסטורי בחקר אישיותם של המנהיגים הנאצים. נעניתי להצעתו בברכה ובשמחה, והחלטנו לצאת לדרך מחקרית משותפת. שמו היה פרופ' אוריאל טל, מגדולי חוקרי השואה. חייו נגדעו בטרם עת. מחקרנו המשותף נשאר כמשאלה הדדית שלא מומשה. חלפו 38 שנים, והמחקר שהייתי אמור לבצע עם פרופ' אוריאל טל, קרם עור וגידים לעבר מימושו, בניסיון להבין את חידת הפסיכופתולוגיה של הרוע הנאצי.

בשנת 1992 פרסם מורי וחברי, הקרימינולוג והוגה הדעות פרופ' שלמה גיורא שוהם, את ספרו המונומנטלי: אנטישמיות: ואלהאלה, גלגלתא ואושוויץ. בספר זה הציג שוהם שני טיעונים קרדינליים. הטיעון הראשון: מעשה השואה הוא נבצר מבינת אנוש; זהו המעשה המחריד ביותר שהתחולל בהיסטוריה האנושית. הטיעון השני: מבחינה מוסרית, חובה עלינו לנתב את נקודת הכובד המחקרית אל הניסיון להבין, ולוּ במעט, את המעשה המחריד, הברברי והברוטלי של הנאציזם. ספרו של שוהם היה בעבורי תמריץ אינטלקטואלי לחקור את הנאציזם מן ההיבט הפסיכולוגי.

יצאתי לדרך בנחישות ובמאמץ אינטלקטואלי דרוך, כדי להבין את אישיותם של הגרמנים הנאצים, ולנסות להסביר את הדיסוננס שנוצר בין יכולתם לחיות כאזרחים נורמטיבים, מצד אחד, לבין יכולתם לנהוג בסדיזם פסיכופתי הנבצר מבינת אנוש, מצד אחר. שמתי לי למטרה שלא לתייגם באופן דמוני ושטני, כמי שנמצאים מחוץ לגבולות אנוש, ומנגד שלא להשתעבד למושג שטבעה חנה ארנדט בעקבות משפט אייכמן: "הבנליות של הרוע", ולפיו אייכמן ונאצים אחרים הם אנשים נורמטיבים ונעדרי סטייה חברתית ונפשית, וכל אדם יכול להידרדר למעשים זוועתיים כמעשיהם. הבנתי שהאמת מצויה בין הממד הדמוני לבין הממד הבנלי.

שמו של ספר זה, התולעת והדרקון: הפסיכופתולוגיה של הרוע הנאצי, מבוסס על דברי הצורר הנאצי גבלס, אשר אמר לעם הגרמני: "כל אחד מכם לחוד הוא תולעת רכרוכית וסנטימנטלית. ואולם כולכם יחד תהיו דרקון יורק אש." על סמך חשיבה פסיכולוגית חדשה הנשענת על תורת האישיות הקולאז'ית שפיתחתי, ועל סמך בדיקה אמפירית גרפולוגית, הגעתי למסקנות מרחיקות לכת בהבנת הפסיכופתולוגיה של הרוע הנאצי.

מלחמת העולם השנייה והשואה העמידו את האדם בפני תעלומה קשה: כיצד אפשר להבין את מעשה הזוועה הברוטלי והמפלצתי שביצעו הנאצים בעם היהודי ובקורבנות אחרים? ההיסטוריה האנושית ידעה זוועות מלחמה מאז ומעולם, אך אין ספק שמכונת ההרג הנאצית תכננה את הרצח וההכחדה וביצעה אותם בדרכים ובאמצעים שלא היו כדוגמתם בהיסטוריה האנושית.

השאלה הנשאלת היא: האם אפשר לאפיין, מנקודת מבט פסיכולוגית, ובהֶקשר של הרוע המפלצתי, את האישיות הנאצית כבעלת תכונות ייחודיות ושונות מתכונותיו של רוצח קרימינלי או של כל סדיסט אחר? במילים אחרות, האם יש אפיונים ייחודיים לאישיות הנאצית, או שמא מדובר ברוע בנלי שעלול להתרחש בכל עת ובכל מקום אחר, בעקבות השפעות אידיאולוגיות וסוציולוגיות?

בניסיון לענות על שאלה זו אשתמש בספר זה גם בכלים גרפולוגיים. אציג את כתבי היד של המנהיגים הנאצים: היטלר, הימלר, גבלס, אייכמן, מנגלה, גרינג, הס ואחרים, ואנסה לבחון הן את השוני והן את המכנה המשותף ביניהם, כדי להתמודד עם השאלה העומדת לדיון, כפי שפורטה לעיל.

אין גרפולוגיה ללא פרשנות פסיכולוגית. לפיכך אדון תחילה בפירוט בהבנת האופי הגרמני מן ההיבט הפסיכואנליטי, וכן ארחיב את מושג האישיות הסמכותנית, כמקבילה להפרעת אישיות כפייתית אשר עברה התמרה ונהפכה להפרעת אישיות גבולית סדיסטית.

מסקנותי מן הדיון התיאורטי הפסיכואנליטי ומן הבדיקה האמפירית הגרפולוגית גם יחד משרטטות את התיאוריה החדשנית המוצעת בספר זה: באישיות הנאצית נוצרה סינתזה בין הפסיכופתולוגיה לבין הנורמליות, שהניבה את השטניות שבבנליות, וזו השפיעה על מוכנותו של רוב העם הגרמני להפנים את האידיאולוגיה הנאצית ולהיות אדיש לתוצאותיה או אף לבצע בשמה את המחרידה בתופעות ההיסטוריה: השואה.