חייה המקצועיים של הפסיכואנליטיקאית הבריטית נינה קולטארט
(1927-1997) ניתנים לתיחום מדויק: בשנת 1960 היא החלה את הכשרתה במכון הפסיכואנליטי הבריטי, והיא אז רופאה פסיכיאטרית בת 33 ללא היכרות מוקדמת של הפסיכואנליזה; ובֿ1994, בהיותה בת 67, יצאה לגמלאות, נפרדה מהפרקטיקה שלה ובצעד בלתיֿ
שגרתי פרשה מן החברה הפסיכואנליטית. שנתיים לאחרֿמכן פרסמה את ספרה השלישי והאחרון, התינוק ומיֿהאמבט (1996), ושנה אחרֿ
כך, כשהיא כבת 70, שמה קץ לחייה.
נינה קולטארט נמנתה עם קבוצת הזרם העצמאי הבריטי, שהתגבשה לקראת תום מלחמת העולם השנייה, כשדיוני המחלוקת בחברה הפסיכואנליטית באנגליה הולידו פשרה שביססה בתוך החברה הפסיכואנליטית שלוש קבוצות: ה(אנה) פרוידיאנים, הקלייניאנים ו'הקבוצה האמצעית' (שהפכה אחרֿכך לזרם העצמאי). הפסיכואנליטיקאי הבריטי וידידהּ הקרוב כריסטופר בולאס רואה בקולטארט נציגה מובהקת של קבוצה זו, ובהקדמתו לספר שלפנינו הוא ממליץ עליו, עוד יותר ממשחק ומציאות של דונלד ויניקוט, לכל מי שמעוניין לקבל מושג כיצד פסיכואנליטיקאים עצמאיים חושבים ועובדים. על עצמה אמרה קולטארט שהיא כנראה "הנציגה העצמאית ביותר של הקבוצה העצמאית".
קולטארט לא הייתה תאורטיקנית, ותרומתה איננה בתחום המטאֿפסיכולוגי. היא כתבה על מגוון נושאים קליניים, תאורטיים ואחרים שעניינו אותה באופן אישי, ואהבה לכתוב סיפורי מקרה. היא האמינה בחשיבותו של בסיס תאורטי מוצק מהסוג שנהוג לכנות 'קלאסי', הבנוי על יסודות פרוידיאניים, ושממנו ניתן ורצוי להתרחב אל תאוריות עכשוויות ולהזין את הידע המקצועי גם ממקורות שמחוץ לפסיכואנליזה. מהגישה הפתוחה והאקלקטית הזו בולט חסרונה של התאוריה הקלייניאנית (קליין וממשיכיה נעדרים כמעט לחלוטין גם מהביבליוגרפיה וממפתח השמות והעניינים בשלושת ספריה), 1 אף על פי שהשפה והחשיבה הקלייניאנית ניכרות ומעצבות את התפישׂה הקלינית והתאורטית של קולטארט.
התחקות אחר המקורות שהזינו את קולטארט בראשית דרכה מובילה קודם כול אל האנליטיקאית שלה, אווה רוזנפלד, שהייתה חברתה הקרובה של אנה פרויד ועברה אנליזה אצל פרויד ולאחרֿמכן אצל מלאני קליין. בשלבים מתקדמים של הכשרתה מדריכיה היו פאולה היימן ומסעוד חאן. כשהתראיינה קולטארט, כשנה לפני מותה, לספרו של אנתוני מולינו באסוציאציה חופשית (1997),2 העיר מולינו כי הייחוס האנליטי הזה הופך אותה ל"נכדה של פרויד". על כך היא עונה לו: "וגם של קליין!". העדרה של התאוריה הקלייניאנית מהשיח שלה קשור בוודאי ליריבויות ולדינמיקות הפוליטיות שעיצבו את החברה הפסיכואנליטית הבריטית, ולאישיותה של נינה קולטארט. אופייה הכיתתי של הקבוצה הקלייניאנית לא תאם ככל הנראה את רוחה האינדיבידואליסטית של קולטארט, שכל חייה מיאנה לציית למשמעת סיעתית ולהישמע לצו מפלגה כלשהי. זו אולי הסיבה לכך שההפניות הרלוונטיות נעדרות מהטקסט.
פרויד הוא התאורטיקן המצוטט ביותר עלֿידי קולטארט, והוא מוזכר אפילו כשהיא כותבת על חייה הפרטיים; ואף על פי שאינה מרבה לדבר במונחים של דחפים, היא מודה שמעולם לא השתחררה מתפישׂתה את הנפש כמערכת הידראולית גדולה שמנתבת אנרגיות נפשיות בעזרת תעלות ושסתומים. היא המליצה לדורות של תלמידים ומודרכים להכיר לפנַי ולִפנים את כתבי פרויד. השפעה תאורטית נוספת היא של וילפרד ביון, שהיה אחד ממוריה במכון הפסיכואנליטי הבריטי, והיא מזכירה אותו בעיקר בהקשר להוראתו להקשיב לכל פגישה אנליטית "ללא זיכרון ותשוקה". מאמרה הידוע ביותר, "נשרכת אל ביתֿלחם" (1986), מבטא לדבריה רעיון דומה. היא נמשכה מאוד גם לרעיונות של דונלד ויניקוט, שמתוכם היא מזכירה בעיקר את המושגים 'עצמי אמיתי' ו'עצמי כוזב'. קרבתה לוויניקוט ניכרת גם בחשיבות שהיא מייחסת לסביבה ולמציאות החיצונית בתולדותיו המוקדמות של הפרט, במרכזיות רעיון העצמי, בהליכה שלה אל מעבר לנושאים הרגילים שהעסיקו את הפסיכואנליזה, וביחסה למוות. את כריסטופר בולאס היא משבחת על חשיבתו המקורית והיצירתית, שהרחיבה את מושגי ההעברה וההעברהֿ
הנגדית והעמיקה את הבנת המטופל. היא מזכירה גם את נֶוויל סימינגטון, מייקל באלינט ואחרים. קולטארט התעניינה גם בכתביו של היינץ קוהוט, ושילבה מרעיונותיו בכתיבת סיפור מקרה של מטופל (פרק 5), שהאנליזה שלו הסתיימה עוד לפני שקולטארט התוודעה לקוהוט. היא תוהה כאן ובמקומות אחרים האם תוצאותיהן של אנליזות מסוימות היו שונות אילו הכירה את רעיונותיו של קוהוט אז, והאם הייתה מיטיבה לטפל באותם פציינטים קשים.
עמדתה הקלאסית של קולטארט מתבטאת ביחסה אל המסגרת האנליטית ובשאלות של טכניקה טיפולית – למשל, ענייני כסף וחיוב על פגישות (גם השאלה "האם את מעדיפה שאשלם במזומן?" מזמינה ממנה פירוש), יחסים חוץֿטיפוליים (לאו מוחלט), הינזרות המטפל ואיֿהיענות למשאלות המטופל; וכן חשיבות האנליזה של ההעברה (פרק 4 מוקדש כולו להעברה – עלֿפי פרויד) ומרכזיות תסביך אדיפוס. ואילו הרוח העצמאית שלה ניכרת בנטייתה לבחון כל עיקרון פסיכואנליטי מתוך ניסיונה האישי תוך חשיבה בלתיֿתלויה, שיקול דעת וּויתור על אלמנטים מסוימים בפסיכואנליזה הקלאסית: לדעתה, שכיבה על ספה או תדירות של חמש פגישות בשבוע אינן בבחינת תנאי בלֿיעבור להגדרת טיפול כפסיכואנליזה, על אף שהיא מבחינה בין פסיכואנליזה לפסיכותרפיה וכותבת על כך בהרחבה.3
אך תיאור זה אין בו כדי לשקף את הסתירות העמוקות באישיותה של קולטארט, הניכרות בכתיבתה. נינה קולטארט הייתה דמות לא שגרתית בנוף תקופתה, וטענה כי יש הרואים בה אישה אקסצנטרית. היא למדה שפות באוקספורד, אחרֿכך פנתה ללימודי רפואה ומשם המשיכה אל הפסיכואנליזה. לדבריה, שתי הבחירות הראשונות לא היו מקובלות אז אצל נשים, והשלישית עוררה תימהון בקרב עמיתיה הפסיכיאטרים. היא חיה כרווקה ללא ילדים מתוך בחירה, במיליה שבו בחירה כזו נחשבה בלתיֿשגרתית. היא סלדה מאירועים שתכליתם היחידה היא חברתית, אך נהנתה למלא תפקידים כבדי משקל בחברה ובמכון הפסיכואנליטיים. בין השאר הייתה סגנית נשיא החברה ויו"ר הוועד המנהל והמועצה שלידו (1984-1987), העבירה סמינרים, הדריכה והייתה אנליטיקאית מנחה. רוחה העצמאית ובדידותה המזהרת אפשרו לה גם לבקר את עמיתיה ואת המוסד שפעלה בתוכו, והיא עשתה זאת לא פעם בלשון חריפה, כפי שניתן להיווכח בספר שלפנינו ובריאיון עם אנתוני מולינו.
בכתיבתה האישיתֿמאוד קולטארט אינה מבחינה בין מקצועה לבין מי שהיא כאדם, בין עבודתה – כתרפיסטית, מורה ומדריכה – לבין חוויותיה, מחשבותיה ודעותיה האישיות, שבהן היא משתפת את הקורא ללא סייג. הפסיכואנליזה הייתה עיקר מרכזי בחייה, ולכן, על אף שהיא מצטיירת תמיד בעיני הקורא כאדם פרטי מאוד, מן הקריאה בספריה עולה דיוקן עשיר למדי של האישה והפסיכואנליטיקאית שהייתה. לפעמים, החופש האסוציאטיבי והנדיבות הללו מתבטאים בסגנון כתיבה ארכני, שגם מתקשה יותר לצלוח את המעבר מהשפה האנגלית לעברית; אך בדרךֿכלל הקריאה בספריה מלמדת, וגם מהווה הזדמנות ליהנות מההומור האנגלי הדק ומהנימה הסרקסטית שמלווים את זרם מחשבותיה הביקורתיות כמעט על כל דבר. פרק 3 ("טובים השניים מן השלושה") הוא דוגמה לסקרנות ולהרפתקנות, שיש בהן גם מן החתרנות: היא מספרת שם איך הצטרפה לקבוצה דינמית מבלי ליידע את חברי הקבוצה ואת המנחה שהיא עצמה אנליטיקאית. הפרק הזה מציג אותה בסביבה הכי פחות טבעית לה – הקבוצה – ומתאר מה למדה מכך.
התמונה העולה מדיוקנה העצמי היא של אישה רבת ניגודים: שמרנית ביותר, מחד, ועצמאית ומשוחררת מנורמות וקונבנציות, מאידך. בפרקים המבוססים על הרצאותיה הלימודיות ניכר שהייתה דידקטית, סמכותית ונחרצת – לפעמים אפשר כמעט לשמוע את נקישות סרגלה על השולחן; ועם זאת היא מצטיירת כאישה יוצאתֿדופן, מפתיעה ומצחיקה, וכאויבת מושבעת של כל דבר שנודף ממנו ניחוח של תקינות פוליטית צדקנית. כותרת מאמרה "דם, חרא ודמעות" (פרק 6), למשל, כמעט מנעה את פרסום המאמר בארצותֿהברית בגלל השימוש במילה חרא. קולטארט כתבה ופרסמה מאמרים על נושאים שאחרים העדיפו לשמור לשיחות פרטיות, בלתיֿרשמיות, כמו הדרכה, בחירה ומיון של מועמדים ללימודים פסיכואנליטיים, ומוות.
מאמריה והרצאותיה של נינה קולטארט החלו להתפרסם במקומות שונים באמצע שנות השמונים ואלה נקבצו בשני ספרים: נשרכת אל ביתֿלחם וחקירות פסיכואנליטיות נוספות (1992), והתינוק ומיֿהאמבט (1996). כמו כן היא כתבה את הספר כיצד לשרוד כפסיכותרפיסט (1993).
נושאי כתיבתה
נינה קולטארט כתבה על מגוון רחב של נושאים, שרבים לא אהבו או לא טרחו לכתוב עליהם. ספרה כיצד לשרוד כפסיכותרפיסט הוא מעין מדריך למשתמש המוקדש כולו לעניינים שעשויים להעסיק את הפסיכואנליטיקאי או המטפל הפסיכואנליטי בחייו המקצועיים ובחיי היומיום. הוא עוסק בסוגיות מהותיות כמו ההבדל בין פסיכותרפיה לפסיכואנליזה ויחסי מטפל-מטופל, וגם בשאלות טכניות כגון כיצד לבנות פרקטיקה, להודיע על חופשות, לגבות תשלום ולהימנע מנפיחוּת בקרסוליים עקב שעות ישיבה ארוכות. לחלק מהנושאים הללו היא מתייחסת בהומור, אבל ברובם היא דנה מתוך מחשבה מעמיקה על משמעויותיהם הנפשיות, שכן העמדה הטיפולית מבחינתה היא עמדה אנושית ומוסרית, המנחה ומעצבת את חייו הפנימיים ואת התנהגותו של איש המקצוע לא פחות מאשר את הטכניקה הקלינית שלו. לצד נושאים תאורטיים וקליניים כמו העברה, הפציינט השותק, מחלות פסיכוסומטיות, הפציינט הקשיש או סיום הטיפול, היא כותבת גם על סוגיות עקרוניות המטרידות את מי שעוסק בהכשרה של מטפלים, אך עשויות גם לעניין כל אדם קרוב לתחום. לדוגמה, בפרק 7 היא מתארת את חוויותיה כמדריכה, וכמו במקומות נוספים, היא מנצלת את ההזדמנות להתייחס לשאלה החמקמקה בדבר התכונות הדרושות למטפל פסיכואנליטי מוצלח וכיצד ניתן לזהות אותן אצל מועמדים.
גם מטופלים זקוקים, לדעתה, להערכה יסודית של סוג הטיפול וטיפוס המטפל המתאימים להם ביותר. קולטארט תרמה תרומה פרקטית אדירה לקהילה המקצועית שלה, משבחרה להתעמק בשאלת המיון, ההערכה וההפניה של מטופלים לסוגי טיפול ולמטפלים מתאימים; בכך מילאה תפקיד שכל קהילה טיפולית הייתה מתברכת בו. וכך היא מתארת את מעשיה כשהבחינה בחסרונה של פונקציה שתחבר בין מטופלים למטפלים:
לפני כשלושים שנה, עלה על דעתי שקיים חלל בסצנה הלונדונית ובו נראה כי דרוש מעין מתווך. לא היו אז כלֿכך הרבה פסיכותרפיסטים טובים כמו היום, ואף על פי כן היו לא מעט כאלה, ולא מעט אנליטיקאים שלעתים קרובות מדי היו חסרים להם פציינטים. ומצד שני, כשעדיין עבדתי בשירות הבריאות הלאומי, גיליתי לא רק שכמעט בלתיֿאפשרי לעשות שם טיפולים טובים, יסודיים וארוכיֿטווח, אלא שקיים גם שפע של מטופלים פוטנציאליים עבור אותם תרפיסטים ואנליטיקאים, ושחלק גדול מהמטופלים הללו מסוגלים לשלם מחיר של כמה פגישות בשבוע, אם רק יחליטו שטיפול עשוי להיות חשוב יותר משניים-שלושה ערבים בפאב או מביקור בקולנוע. וכך התחלתי את פרקטיקת הקונסולטציה, בניסיון לחבר בין השניים ו'להתאים' אותם במידת האפשר, תהליך שהתעניינתי בו יותר ויותר עם חלוף הזמן.
(נשרכת אל ביתֿ לחם, 1992, עמ' 176)
במסגרת קונסולטציות אלה, שניהלה לצד עבודתה הטיפולית, פגשה קולטארט במשך 30 שנות עבודתה למעלה מֿ3000 מתייעצים וכתבה על כך כמה פרקים בשני הספרים הראשונים שלה. היא גם נהגה לעקוב אחר אלה שהפנתה כדי לבדוק אם התאמתו השערותיה ביחס אליהם וכדי לוודא שהיטיבה לבחור עבורם מטפל וסוג טיפול.
שמרנותה העמוקה של קולטארט, מחד גיסא, ומרדנותה, מאידך גיסא, באות לידי ביטוי ביחסה לדת. עד אמצע שנות העשרים לחייה היא הייתה נוצרייה אדוקה ואז איבדה את אמונתה והפנתה עורף לנצרות. אך נושא הדת חוזר בכתיבתה, והיא תורמת תרומה של ממש להבנת פציינטים דתיים, דתייםֿלשעבר וכאלה שהאמונה תופסת מקום כלשהו בחייהם. היא מרחיבה את החשיבה מעבר לתפישׂת הדת כנוירוזה וטוענת שקיים משהו שהיא מכנה "טמפרמנט דתי" – שהיא עצמה ניחנה בו – המגלם בתוכו את הצורך במסגרת מארגנת לצרכים נפשיים מסוימים. היא מבחינה בין הפיצולים וההשלכות הנוירוטיים הכרוכים, כדברי פרויד, בכל אמונה דתית, לבין צורך מסוג אחר, שבסופו של דבר מצאה לו מענה עבור עצמה בבודהיזם. בספר זה ובספר אחר (1992) היא מתייחסת להבדל בין נפשיות לרוחניות, מתארת את האזורים שבהם קיימת חפיפה בין הפסיכואנליזה לבודהיזם ומצביעה על הנקודה שבה דרכיהן נפרדות.
הדיון בנושא המוות תופס מקום מיוחד בכתיבתה של נינה קולטארט, אם בצורה גלויה ואם בצורה סמויה וכנראה לא מודעת. קולטארט הייתה גאה בכנות ובאומץ שלה לדבר על נושאים שאחרים, לדעתה, העדיפו לעקוף, וביניהם ציינה בסיפוק גם נושא זה. ייתכן ששוויוןֿהנפש שלה נבע מאמונתה הבודהיסטית, אך בכל מקרה היא סלדה מסנטימנטליות ורגשנותֿיתר ויחסה למוות לא חרג מן הכלל מבחינה זו. באותה נימה עניינית היא מדברת גם על דרישות המסגרת האנליטית שלא תמיד קל ליישמן ושיש בהן כדי לעורר בפציינטים התנגדות, מחאה, עלבון וכאב; וביניהן הפרידה הבלתיֿנמנעת עם סיום הטיפול, אותה היא משווה בפירוש למוות. קולטארט האמינה בצורך להתייצב מול רגשות קשים ודרשה זאת לא רק מהפציינטים שלה אלא גם מעצמה. מתוך אינטרוספקציה נוקבת, היא בחרה להיפרד מעבודתה הקלינית ולא "למות כשהיא עדיין רתומה למחרשה" – עקיצה שהיא שולחת באיֿנדיבות מסוימת לעבר עמיתים קשישים. קולטארט, שדומה כי רוב חייה הייתה נשואה לפסיכואנליזה, נפרדה ממנה כשהחליטה שהגיעה העת לפנות מקום לדברים אחרים בחייה. היא לא הסתפקה בכך, וּויתרה גם על חברותה בחברה הפסיכואנליטית – צעד נדיר שעורר לא מעט תהיות. אנליטיקאית שהייתה אצלה בעבר באנליזה תבעה ממנה הסבר ושאלה אותה אם היא בדיכאון.
וכך הגיעה קולטארט גם ל"סיום חיי הכתיבה שלה", כפי שכתבה בספרהּ זה, עליו אמרה שהוא "ככל הנראה ספרי האחרון". הכרזה זו, לצד שמו של הספר, שנדמה כי אינו מבשר טובות, מעוררים בלב הקורא חששות מודעים למחצה, שקולטארט מזדרזת לפזר. פרישוֹתיה, כך היא אומרת, נעשו בלב שלם ומתוך שמחה; ו'התינוק ומיֿהאמבט' אינו אלא דימוי הולם בעיניה למי שמשקיפה לאחור על חייה ומפרידה בין עיקר לטפל: התינוק הוא כל מה ששמרה ומה שצמח יחד אתה, ומיֿהאמבט הם כל אותם דברים מיותרים שהשאירה מאחור. בין הדברים הללו, שאותם היא מונה בפרק האחרון שכותרתו ככותרת הספר, נכללים אמונתה הנוצרית, התואר מאוקספורד והרפואה. קוראיה עשויים לתהות: מדוע להשליך את כולם? לרגע אחד דומה קולטארט לאישה שנסחפה בהתקף של ניקיון פסח, זורקת מכל הבא ליד ומרוקנת את ארונותיה; ואילו התייחסותה הדלה לתינוק מעוררת את הרצון לבדוק מה שלומו.
על הספר כולו מרחף צלו של המוות. כשפרסמה אותו, שלושת המטופלים שסיפורי המקרה שלהם מוצגים בו כבר לא היו בחיים: האחד התאבד, והשניים האחרים מתו בגיל צעיר יחסית ממחלות שקולטארט קושרת לתהליכים נפשיים הרסניים. מטופל נוסף, עליו היא מספרת בפרק 9, סבל מחרדה כפייתית ומורבידית מפני מותו שלו, ושלושה אנליטיקאים, ובהם היא עצמה, לא הצליחו לרפא אותו ממנה.
אותו פרק, "סופים" שמו, נפתח בגילוי אישי קודר על אודות האסוציאציות שלה לכותרת שבחרה: אסוציאציות של בדידות, שיממון עגום ומדכא ומחשבה על מוות. אחרֿכך היא מתוודה שהדבר הפתיע אותה – היא לא חשבה שהמוות נתפשׂ בעיניה כמשהו עגום או מדכא במיוחד! חציו הראשון של הפרק מוקדש למקומו של המוות בחייהם של בניֿהאדם, ושם היא מספקת לקט של אנקדוטות שחושפות את הפראוקוּפַּציה האישית שלה עם הנושא. היא מתארת את אנשי הקְריוֹניקְס המשוגעים שאינם מוכנים להשלים עם מותם ומקפיאים את גופותיהם, או קבוצה אחרת של אנשים המטפחים
את האמונה כי ניחנו בחיי נצח; ולעומתם היא מזכירה את ה'אֶסכָטולוגיה' – תחום נשכח אך ראוי ביותר בעיניה והוא חקר דברים אחרונים או סופיים. היא מסבירה כמה חשוב להקצות מקום למוות בחיינו, וכמה ההרהור במותנו שלנו מתוך קבלה והשלמה עשוי לתרום לשלוות נפשנו. רק בחציו השני של הפרק היא פונה לדון בנושא הרצאתה: סיומי טיפול.
אך מוות ופרידה מופיעים במרומז כבר בספריה הקודמים, ונוכחותם הולכת וגוברת עם הזמן; בעוד שבספרה הראשון היא מציינת שמצבם של רוב המטופלים שלה השתפר ובסך הכול חייהם לאחר הטיפול היו טובים, הרי שבספרה השני ישנם סיפורים עצובים יותר: התאבדות של מטופלת אהובה, וסיפוריהן של שתי נשים קשישות ועריריות, הקרובות לסוף חייהן.
וישנן גם כותרות הספרים: שלושתן נוגעות בדרך זו או אחרת לאסון. קולטארט מודעת לכך, ומיד מפעילה מנגנון של היפוכי משמעות ורציונליזציות המציגים את המורבידי כאופטימי. כותרת ספרה הראשון, נשרכת אל ביתֿ לחם, היא שורה הלקוחה משיר של ו"ב ייטס – "ההתגלות השנייה" – שיר המתאר את הימים האחרונים שלפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, כשסדרי עולם קורסים ומפלצת מבעיתה מתנהלת בכבדות מן המדבר להמיט אסון על האנושות. קולטארט מחלצת מן הדימוי המחריד הזה דווקא את רעיון הלידה של דבר לא ידוע מתוך הלאֿמודע, כשהיא מזכירה כלאחרֿיד את המשמעויות האיומות של השיר המקורי, ומיד מבטלת אותן.
נראה כי כותרת ספרה השני, כיצד לשרוד כפסיכותרפיסט, נבחרה מתוך הומור ושולחת קריצה אירונית אל עברם של ספרי העזרה העצמית האופנתיים; אין צורך בהסברים. ואף על פי כן קולטארט חשה צורך לטעון במבוא לספר, כי היא אינה מתכוונת להישרדות נואשת, בחשיקת שפתיים ובחירוק שן, אלא ל"הישרדות מתוך הנאה" – ביטוי מוזר למדי. ושוב התייחסות למלחמת העולם השנייה: קולטארט אומרת שמאז אותה מלחמה קיבלה המילה 'הישרדות' משמעות ייחודית ומגבילה, המתייחסת באופן ספציפי ליהודים ששרדו את השואה, ואילו כוונתה שלה הפוכה לחלוטין.
ולבסוף, נדמה שנינה קולטארט אינה נחרדת כלל למִשמע הצליל המבשרֿרעות שבמילים התינוק ומיֿ האמבט – ביטוי של אזהרה שיש להישמר מפני טעות גורלית, מפני אובדן דבר יקר, אובדן העיקר; ביטוי שטמונה בו אותה תוקפנות מוצפנת שבשירי ערש. הכחשה זו היא הנקודה העיוורת של קולטארט, והיא הולכת ומתעצמת לקראת סוף הספר, בשני פרקיו האחרונים. בפרק הלפניֿאחרון "סופים" היא אומרת שלפעמים נדמה לה, בדומה לפיטר פן, שהמוות עשוי להיות הרפתקה גדולה! ובפרק האחרון, "התינוק ומיֿהאמבט", היא מתקרבת עוד יותר אל לבו השחור של המוות בחייה, כשהיא משתמשת במילים flotsam וֿjetsam לציון הדברים שהשליכה עם מיֿהאמבט. היא שמחה – כך לדבריה – על ההזדמנות להשתמש במילים אלה, שאת צלילן האונומטופאי היפה היא תמיד אהבה; היא אינה מתייחסת לעובדה ששתיהן קשורות לסכנה האורבת בלב ים או לאסון ימי: jetsam פירושו מטען שמושלך, כמוצא אחרון, מעל סיפון האונייה עלֿמנת להקל על משקלה בשעת סערה, וֿflotsam הוא שרידי מטען צף לאחר שהאונייה נטרפה. למעשה, היא אינה מתעלמת מן המשמעויות האלה לחלוטין אלא מתייחסת אליהן ומיד נוקטת את ההיפוך המוזכר, שמסגיר הכחשה גדולה עוד יותר: "כשאני מתבוננת בחיי", היא אומרת, "אינני מוצאת בהם חוויות רבות שהיו דומות לאונייה טרופה...".
מי שיקרא את הריאיון עמה בספרו של אנתוני מולינו יגלה כי בגיל אחתֿעשרה איבדה נינה קולטארט את שני הוריה: הם נהרגו בתאונת רכבת בדרכם מלונדון אל נינה ואחותה הצעירה, שחלתה במחלה מסוכנת. האחיות שהו באותה עת הרחק מלונדון, לאחר שפונו, יחד עם אלפי ילדים נוספים, כחלק מתוכנית פינוי האזרחים במלחמת העולם השנייה. 4 קשה לדמיין חוויה דומה מזו לאונייה טרופה. מלחמת העולם השנייה הייתה אפוא גם אסונה הפרטי של נינה קולטארט, אשר ככל הנראה הפך אותה לימים לאנליטיקאית. הקִרבה אל המוות והניסיון להציל ממנו משהו ולהפוך אותו לחיים ליוו אותה במשך שארית חייה.
רמזים לאפשרות של התאבדות היו פזורים בכתיבתה של קולטארט ובשיג ושיח שניהלה כל חייה עם פרידה ומוות. בריאיון עם מולינו היא הודתה שלא עברה אנליזה יסודית של אובדנה הקשה. האנליזה כמקצוע, ואנליזהֿעצמית בלתיֿפוסקת היו לה בוודאי לעזר וכנראה אפשרו לה למצוא מידה של שקט נפשי. אך ייתכן שהמוות הרוחש בנפשה בכלֿזאת קיבל ביטוי דרך מקרי המוות וההתאבדות של מטופליה.
נינה קולטארט החליטה לסיים את חייה כפי שסיימה את עבודתה, את חברותה בחברה הפסיכואנליטית ואת חיי כתיבתה: מתוך בחירה מודעת ומחושבת. ויחד עם זאת קשה להשתחרר מן ההרגשה שהמוות, שפרץ לחייה בגיל צעיר באלימות שכזו, נותר בןֿלוויה קבוע, מרוסן זמנית עלֿידי המשמעת העצמית שלה, כישוריה ואמונותיה, עד שלבסוף הכריע אותה. ולקורא לא נותר אלא לתהות שמא בכלֿזאת שפכה את התינוק עם מיֿהאמבט...
ביבליוגרפיה
מולינו, א. (2011). באסוציאציה חופשית: מפגשים בפסיכואנליזה עם כריסטופר בולאס, ג'ויס מקדוגל, מייקל אייגן, אדם פיליפס ונינה קולטארט. תרגם: עמית פכלר. ירושלים: הוצאת כרמל.
Coltart, N. (1992). Slouching towards Bethlehem: And Further Psychoanalytic Explorations. London: Free Association Books.
Coltart, N. (1993). How to Survive as a Psychotherapist. London: Sheldon Press.
Coltart, N. (1996). The Baby and the Bathwater. London: Karnac.
Molino, A. (1997). Freely Associated: Encounters in Psychoanalysis with Christopher Bollas, Joyce McDougall, Michael Eigen, Adam Phillips, Nina Coltart. London: Free Association Books.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.