התנערי

האומה הקדושה, שכל תולדתה מלאה רישומי אהבת נפש לצור מעוזה, בימי גדולתה והודה על ידי חסד עליון מלא הוד, ובימי עניה ומרודיה על ידי נהרי נחלי דם ושטף צרות רבות ורעות, אשר כל אלה עוררו את האהבה, חיזקוה והוציאוה אל הפועל המורגש , – אי אפשר בשום אופן שאלה הגעגועים לא יֵרשמו בספר.

עולת ראיה, הקדמת הראי"ה קוק לשיר השירים

מאורעות שמחת תורה תשפ"ד היכו כברק כל איש ישראל. הפורענות, היגון, החרדה, העלבון והמראות הנוראיים צרבו כל נפש. האומץ, הגבורה, האחדות, מסירות הנפש והתפילה מילאו כל לב.

עצמת הרגשות העלתה בלב כל מתבונן זיכרונות אישיים וזיכרונות היסטוריים של אומה הנלחמת על חייה וחווה חליפות הסתר פנים והארת פנים של מעלה.

לנו, לוחמי קרב הבלימה ברמת הגולן ביום הכיפורים תשל"ד, צפו ועלו שנית מראות מימי הלחימה העזה שלנו, שבה מסרו נפשם חברינו להצלת עם ישראל ומדינתו מצר ואויב הפולשים מצפון ומדרום, כשחוט השערה מבדיל בין תבוסה לתשועה.

בפרץ רגשות זה התפרצו אצלי פרקי מסירות נפש וקידוש השם בתולדות ישראל – עקידת יצחק, חורבן הבית, גירוש ספרד והשואה – כשבכולם גווילין נשרפים ואותיות פורחות באוויר. דורנו חווה הסתר פנים, אבל זכה לחוות גם פרק הוד של הקמת מדינת ישראל מתוך הארת פנים של מעלה, ודור מלקטי אותיות פורחות כותב מהם מגילת עם חי.

נצטרפו אצלי פרקי קידוש השם עם איילת השחר שבקע אורה למסכת אחת אותה אני מוסר לפניכם. הפרקים נכתבו בזמנים שונים ובסגנונות שונים, אבל מתוך כולם עלה לי מה שחרז אלקבץ: הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִּפְאַרְתֵּךְ עַמִּי.

לימדנו הרמב"ם חובת הזעקה והתשובה בעת צרה: "שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו, יֵדעו הכול שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן... וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם. ודבר זה מדרכי התשובה הוא". אבל כשאנו זועקים אליו יתברך אנו אומרים: אויבינו לא באו עלינו לכלותנו מפני עוונותינו אלא מפני שאנו עם ה'; וכדברי מדרש אסתר: "אמר לפניו: ריבונו של עולם! אין בניך מתקטרגין לא על שעבדו עבודת כוכבים ולא על שגילו עריות ולא על שפיכות דמים, אלא אין מתקטרגין אלא על שהן משמרין את דתותיך. אמר לו: חייך, לא שבקית ולא אשבק, הדא הוא דכתיב "כִּי לֹא יִטֹּשׁ ה' אֶת עַמּוֹ בַּעֲבוּר שְׁמוֹ הַגָּדוֹל" – בין חייבין בין זכאין... אי אפשר לעולם בלא ישראל".