והנגב לא ישקוט

id="Negev-7" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"> מבוא: הבדואים, המדינה וסכסוך הקרקע - דרך סלולה למבוי סתום רקע היסטורי

במאה ה-19 חיו בנגב שבטים בדואיים, אשר חלקם מהווים את השבטים הבדואיים החיים בנגב כיום.2 במהלך מרבית התקופה העותומנית ועד שנת 1886 התנהלו הבדואים בנגב בחופש כמעט מוחלט, מבלי שהשלטון מתערב בנעשה. הגבולות בין אזורי המחיה היו ידועים לשבטים, ואולם אלה היו תלויים ביחסי הכוחות בין השבטים ולא בכוחו (המוגבל מאוד) של השלטון.

במהלך המאה ה-19 התחוללו בנגב מלחמות שמטרתן כיבוש נחלות על ידי השבטים השונים. תפיסת הבעלות על הקרקע והחלוקה בין השבטים התגבשה בשלב זה והיא מבטאת עוצמת כוח, נכון לאותה עת, ולא חלוקה צודקת של המשאבים. בעקבות מלחמה בין-שבטית זו סימן השלטון העותומני בשנת 1886 את הגבולות הבין שבטיים, אשר בסיסם נותר עד להקמת מדינת ישראל. בכך התבסס סדר טריטוריאלי חדש בנגב שהיה מוסכם על השלטון העותומני, כאשר כל שבט הורשה להחזיק בשטח שבו שלט טרם ההסדרה.

עם זאת, יש להדגיש כי ההכרה בשטחי הטריטוריות השבטיות ובחזקה בפועל בשטח לא הביאה את השלטון העותומני להכיר ב"בעלות" על הקרקע. נהפוך הוא. חוק הקרקעות העותומני משנת 1858 יצר מבנה משפטי אשר הִקשה מאוד על הכרה משפטית בטענות הבדואים ובחלוקת הקרקע המקובלת על ידם. בתמצית, נקבע כי קרקעות המרוחקות מיישובים, ומכאן: קרקעות אזורי הסְפָר כולן, הן קרקעות מתות (מוואת), שלא ניתן לקנות בהן בעלות מכוח חזקה.3

בשנת 1900, בסמוך להסדרת גבולות השבטים, החליט השלטון העותומני על בניית העיר באר שבע כעיר מחוז חדשה. החלטה זו וביצועה בפועל העמיקו את השליטה העותומנית בשטח והיוו שלב ראשון בניסיון השלטון לייצר התיישבות קבע ומנגנון שלטון מודרני. הפיכת הבדואים ליושבי קבע עמדה כאחד השיקולים בבסיס הקמת העיר באר שבע.4

כיבוש הארץ על ידי הבריטים במהלך מלחמת העולם הראשונה לא הביא לשינוי דרמטי במצב.

החוקרים חלוקים על מדיניות המנדט באותה תקופה בהקשר הכללי של הכרה בטריטוריות השבטים.5 עיון במחקרים השונים מעלה, כי בתקופה זו קשה למצוא מדיניות ברורה וסדורה. דומה כי הבריטים, בדומה לעותומנים ולאחר מכן מדינת ישראל בראשית דרכה, בחרו לרכך עקרונות שלטון ולהכיר בחזקה בפועל על מנת לשמר שקט באזור. בכך המשיך המנדט במדיניות השלטון העותומני - סירוב להכיר בבעלות על הקרקע; ולעומת זאת, הכרה בחזקה בפועל.

מדיניות זו באה לביטויה המשפטי באימוץ חוק הקרקעות העותומני, אשר הקשה מאוד, כאמור, על הקניית בעלות מכוח חזקה בשטח מדברי. בסמוך להחלת המנדט, הוסיף השלטון המנדטורי את פקודת הקרקעות המתות משנת 1921, אשר מטרתה המובהקת היתה להפסיק את התופעה של פלישה לקרקעות נוספות ולמנוע הכרה בתפיסה בלתי מורשית של קרקע. מטרת פקודה זו ופקודה נוספת, משנת 1929, היתה למנוע כל הכרה בבעלות מכוח חזקה, למעט לגבי מי שיגיש את תביעתו לאלתר. בפועל, הצפי הברור היה כי הבדואים לא יגישו תביעות לבעלות על הקרקע (וככל שיגישו - כי התביעות יידחו).

באשר לרקע ההיסטורי-סוציולוגי, מקובל לומר כי בשלהי התקופה העותומנית ובתקופה המנדטורית החלו תהליכי שינוי באוכלוסייה הבדואית שכָּללו תהליך מעבר מנוודות מלאה להתיישבות שאופייה חצי קבוע וספונטני (בן-דוד, 184). בן-דוד רואה בהקמת העיר באר שבע נקודה שבה הופכת החברה הבדואית לחברה נוודית למחצה. על אף מאמצים מסוימים להקמת התיישבות קבע מאורגנת, תחילה על ידי השלטון העותומני ולאחר מכן של השלטון הבריטי, תהליך ההתיישבות התאפיין בספונטניות. קרי, התיישבות בלתי-מתוכננת. צורת התיישבות בלתי-מתוכננת זו מאופיינת בהפיכתו עם השנים של מתחם המשמש למגורים בעת נדידה למתחם מגורים חצי קבוע (למשל, בחודשי החורף) ולאחר מכן להתיישבות קבע.

בתקופת המנדט החלו, לראשונה, להצטבר נתונים על מספר הבדואים ועל השטחים שעובדו על ידם. עם זאת, הן שלטונות המנדט והן החוקרים שעסקו בנושא התקשו לקבוע את היקף האוכלוסייה הבדואית והיקפה נע באומדנים שונים בין 60,000 ל-100,000 נפש (בהערכה על בסיס צילומי אוויר במִפקד 1946, שערכו הבריטים, המספר עמד על לא יותר מ-57,000 נפש, ואולם תוצאות חלקיות של מפקד מ"אוהל לאוהל" מתקופה דומה העלו נתון של 95,000 נפש).

לגבי היקף הקרקע המעובדת, לקראת סיום תקופת המנדט, מוזכר בדוח גולדברג מפקד שערכו הבריטים בשנת 1943 שממנו עלה כי הבדואים עיבדו כ-2 מיליון דונם. לעומת זאת, מעריכים חוקרים אחרים כי ממדי העיבוד היו כ-60,000 דונם בלבד (בן-דוד, 283). פערים אלה מצביעים על שיטות שונות בהגדרת העיבוד. מחלוקות עובדתיות מעין אלה משפיעות על העמדות השונות לגבי הפתרון בעת הזו ולכך אשוב בהמשך.

לגבי התקופה שלאחר הקמת המדינה אבקש להביא כלשונה את הסקירה ההיסטורית התמציתית בדוח השופט גולדברג משנת 2008. בתמציתיות רבה ובלשון יבשה מתאר השופט גולדברג את בסיס העובדות ההיסטוריות הרלוונטיות. על אף שמדובר בוועדה ציבורית וממסדית, נדרש השופט גולדברג גם לסוגיות רגישות מבחינה היסטורית ופוליטית.

"בין אוקטובר לדצמבר 1948 כבש צה"ל את רוב הנגב מידי המצרים. מרבית האוכלוסייה הבדואית עזבה במהלך מלחמת העצמאות את הנגב, ולדעה אחרת גם גורשה מהנגב, ועברה לסיני, דרום ירדן והר חברון. על פי נתונים רשמיים, בשנת 1951 היו בנגב 12,740 בדואים במסגרת 17 שבטים, רובם ככולם [11,270 נפש] נמנו עם מטה תיאהא. גם ממטה עזאזמה נותרו 740 נפש וכמספר הזה ממטה תראבין.

"הבדואים שנותרו בנגב קובצו כולם בשטח מוגדר שנודע כ'אזור הסייג', והיה תחת משטר צבאי, שבוטל רק בדצמבר 1966. אזור הסייג אוכלס עוד קודם לכן ברובו על ידי שלושת השבטים הגדולים מקבוצת הטולאם (ממטה תיאהא) ששמרו על שלמותם: אבו רביע, אבו קרינאת ואבו ג'ועיד, וכן על ידי שבטי אעסם ואל אסד, וחלקים משבטי אבו רקייק והוזייל. אל בדואים אלה באזור הסייג נוספו בדואים מ-11 השבטים הנותרים, שהיו מפוזרים קודם מחוץ לאזור הסייג. אלה הועברו לאזור זה ולא הורשו לשוב אל אדמותיהם.

"ריכוז הבדואים באזור הסייג נעשה בלי שהוקפד על קו תיחום בין שבטיהם.

"הבדואים שהועברו שלא מרצונם לאזור הסייג, והמכונים 'מפוני פְּנים', נותרו באזור מחוסרי 'טריטוריה שבטית', לעומת השבטים שהיו, כאמור, באזור זה עוד קודם לכן. כך נוצרו שני מעמדות: מעמד 'בעלי הקרקע' ומעמד 'מחוסרי קרקע'.

"שמענו מפי מוזמנים שהופיעו בפני הוועדה, כי נאמר למפוני הפנים, לפחות לחלקם, על ידי הגורמים שהעבירום לאזור הסייג, כי מעברם הוא 'זמני'".6

הנה כי כן, מיד בסמוך להקמת המדינה נוצרה תמונה שונה של מיקום השבטים והחלוקה ביניהם. תמונה זו נגזרה במישרין מצמצום מספר הבדואים המתגוררים בשטח מדינת ישראל ומהצווים שתחמו את "שטח המחיה" לאזור הסייג (מדובר באזור הממוקם דרומית-מזרחית לבאר שבע ושטחו משתרע על כמיליון וחצי דונם).

הבדואים שנותרו בישראל רוכזו כולם בהתאם לחקיקת הביטחון באזור הסייג. אלה מביניהם, שחיו שם טרם מלחמת העצמאות, המשיכו לאחוז בקרקע ואלה מהם שהועברו לאזור נאלצו להתגורר בשטחי מחיה חדשים, אשר מבחינת השבטים הבדואיים "שייכים" לאחרים.