וול סטריט 2: עסקים מפוקפקים

"את מלאך, ואני אוהב אותך," אני אומר ביראת כבוד השמורה בדרך כלל לאנשים בכנסייה.

העוזרת האישית שלי מרימה גבה ומושיטה לי שני כדורי אספירין. "אתה מדבר אליי או ללחמנייה שלך?"

"גם וגם," אני אומר ולועס, מושיט את ידי הפנויה לכדורים.

קייט מחכה עד שאבלע, ואז מושיטה כוס גדולה של סטארבקס שאני משתמש בה כדי לשטוף את טעם התרופה.

"איך ידעת?" אני שואל ומרים את כריך הביצים שלי שוב.

"שיש לך הנגאובר מהגיהינום? אני מקבלת הודעות על שינויי הטיסות שלך. טיסת לילה לא מתוכננת ביום ראשון מווגאס לניו־יורק אחרי מסיבת רווקים אומרת כמעט הכול."

אני מתכווץ. "אפשר לא להגיד את המילים וגאס או מסיבת רווקים? ועד להודעה חדשה, כל התייחסות לאלכוהול אסורה בהחלט."

היא מגחכת. "זה מבאס להזדקן, אה?"

"אני לא זקן," אני אומר אוטומטית. המילה לבדה היא עלבון. אחרי הכול, אני מאט קאנון, ילד הפלא האגדי של וול סטריט.

וכן, רק מטומטמים יקראו לעצמם אגדיים, אבל במקרה שלי? זה די נכון. סיימתי את התיכון כשהייתי בן שש־עשרה, את הקולג' כשהייתי בן תשע־עשרה, והתקבלתי לעבודה ב'וולף השקעות' ימים ספורים אחרי שמלאו לי עשרים ושתיים, בתקופה שבה הכבד שלי היה עוד בתול (אם כי אני בהחלט לא הייתי) ויותר ממוכן להשתתף בחגיגות האלכוהול שמאפיינות את וול סטריט.

אופס. נזכרתי שאנחנו לא מדברים על אלכוהול. לא עד שהאספירין, הקפאין והכריך הזה יעשו את הקסם המתוק שלהם ויעלימו את ההנגאובר שלי.

בכל מקרה, הנקודה היא שאני רק בן עשרים ושמונה. לא ממש ילד פלא כבר, אבל להיות אחד מהזאבים של וול סטריט לפני גיל שלושים זה כבוד גדול.

מספיק קשה להתקבל לעבודה בחברה, ועוד יותר קשה לעלות בסולם הדרגות בגיל צעיר כל כך, ו...

נו לעזאזל, על מי אני עובד?

אני לא יכול לשתות כמו שיכולתי כשהייתי בן עשרים ושתיים, ואני באופן רשמי מרגיש את ההשפעות של ארבעים ושמונה השעות במסיבת הרווקים המטורפת של בן דודי.

"איך אתה מרגיש באמת?" קייט שואלת ובוחנת אותי.

קייט הנלי היא אחת מאותן עוזרות אישיות שאתה שומר עליהן יותר מאשר על הארנק שלך, על בקבוק הוויסקי היוקרתי שלך או על סיסמת חשבון הבנק שלך. עד כדי כך.

נכון, היא קטנטנה, יש לה עיני איילה והיא נראית כאילו יצאה מנשף של שנות החמישים, אבל היא מוכשרת להפליא בעבודה שלה. היא עד כדי כך מוכשרת, שלמעשה היא עובדת לא רק עבור בוס תובעני אחד, אלא עבור שלושה. לפני שנתיים קודמתי לתפקיד ניהולי בדיוק באותו חודש שבו קודמו גם שני החברים הכי טובים שלי ועמיתיי לעבודה בוולף, איאן בראדלי וקנדי דוסון. קידום פירושו שכל אחד מקבל עוזרת אישית משלו במקום לחלוק אחת כמו העובדים הזוטרים. לא הצלחנו להחליט מי יקבל את קייט, לכן היא קיבלה על עצמה להיות העוזרת של שלושתנו ועושה את זה טוב כפליים מכל אחד מהעוזרים האחרים שעובדים רק עם מתווך השקעות אחד.

הסידור שלנו אומר גם שכרתנו ברית לשמור מרחק ממנה בכל מה שקשור להוללות שלנו, אם כי למען האמת, אני לא חושב שהיא הייתה אי־פעם בסכנה. אני די בטוח שקייט חכמה מכדי להתאהב באחד מאיתנו, כי היא מכירה אותנו טוב מדי, אף על פי שלפעמים נדמה לי שהיא מסתכלת יותר מהדרוש על קנדי.

אני מחייך אליה. "יותר טוב. תודה. כאב הראש כבר מתחיל לעבור."

"יופי. כי הסאמים רוצים לראות אותך."

החיוך שלי נעלם. "עכשיו?" אני מציץ בשעון הרולקס שלי. "בקושי שמונה ורק שני בבוקר."

"כן, טוב, זה וול סטריט. היום של כולם התחיל לפני ארבע שעות. אם כבר מדברים על זה, התקשרתי אליך איזה עשר פעמים."

אני משפשף את המצח שלי. "איבדתי את הטלפון הנייד שלי... איפשהו. הסאמים אמרו מה הם רוצים?"

"לא," היא אומרת ומתכופפת כדי לשלוף משהו ממנשא חליפות.

"אבל הם הגיעו עד לשולחן שלי בעצמם במקום לשלוח את קרלה, וזה אף פעם לא סימן טוב. תשים את זאת."

היא מושיטה לי עניבה כחולה דקה, ואני מסיר בצייתנות את עניבת הפסים ששמתי בשירותים של שדה התעופה. במקרה הטוב יש לה ריח של עשן מהקזינו בווגאס. במקרה הרע...

הדרך שבה קייט מקמטת את אפה כשהיא לוקחת אותה מידי מבהירה לי מייד שהיא שייכת לקטגוריית 'רע במיוחד'.

אני כורך את העניבה החדשה סביב הצוואר שלי, אבל היא מרימה אצבע ומנופפת בה. "הממ... לא. מצבך גרוע יותר משחשבתי." היא מוציאה חולצה מכופתרת לבנה. "תחליף את כל הבגדים. איפה לעזאזל ישנת אתמול בלילה, על רצפה בבר?"

"לא ישנתי בכלל," אני ממלמל ופותח את כפתורי החולצה שלי.

זה בערך מסכם את מערכת היחסים האפלטונית שלי ושל קייט – אני בלי חולצה, אבל היא אפילו לא מעיפה מבט בפלג הגוף העליון שלי שהרווחתי בזכות שעות ארוכות בחדר הכושר.

היא מגישה לי את החולצה. "יום אחד אתה באמת תהיה זקן מדי בשביל זה, אתה יודע."

"יום אחד," אני אומר כשאני לובש את החולצה החדשה. "לא היום."

דקה לאחר מכן יש לי חולצה נקייה, עניבה חדשה, ואני מרגיש קצת יותר טוב כשהאספירין והקפאין מתחילים להשפיע.

"החבר'ה בפנים?" אני שואל בזמן שאני מיישר את העניבה שלי, ומתכוון לאיאן ולקנדי. אין לי מראה, לכן אני פורש את זרועותיי ומסמן לקייט להעריך את המצב.

היא בוחנת אותי מלמטה למעלה. "זה הכי טוב שאנחנו יכולים לקבל כרגע, אבל בשנייה שתסיים את הפגישה, אתה צריך מקלחת. ולא, החבר'ה לא בפנים. קנדי יצא לשתות קפה מוקדם עם לקוח, ואיאן אמר שגם לו יש פגישה מוקדמת."

אני מרים את הגבות שלי. "כשהוא אומר 'פגישה מוקדמת' הוא מתכוון שדעתו הוסחה כשהוא ראה את לארה במקלחת?"

"בדיוק מה שחשבתי."

איאן מאוהב להחריד בארוסתו, לארה מקנזי. ואף על פי שרמת ההתאהבות שלהם מבחילה, אין אישה אחרת שהייתי מוכן לאבד לטובתה את שותפי להוללות. היא סוכנת חטיבת הצווארון הלבן של האף־בי־איי, חכמה, מצחיקה והכי חשוב לא סובלת אף אחת מהשטויות של איאן, ויש מהן בשפע.

"בסדר, בואי נעשה את זה," אני אומר, לוקח ביס אחרון מהכריך ועוד לגימה מהקפה. "מאחת עד עשר, כמה לחוצים היו הסאמים כשהם הגיעו?"

"שמונה," היא אומרת כשאנחנו הולכים לכיוון המעליות. "קח," קייט מושיטה לי מסטיק כשהיא לוחצת על כפתור המעלית.

"איפה ג'ו?" אני שואל ופותח את עטיפת המסטיק.

"בתאילנד."

"שיט," אני רוטן ודוחף את המסטיק לתוך הפה שלי.

ג'ו שניידר הוא הבוס הישיר שלי, והוא מהטובים. בדיוק הבוס שאתה רוצה לצידך כשהמנהלים הבכירים מזמנים אותך באופן אישי לדבר על משהו שאתה לא יודע עליו כלום. אין לי מזל כזה היום. שכחתי שהוא לקח את אשתו לתאילנד לשבועיים לכבוד יום נישואיהם העשרים.

אני ברשות עצמי.

אני לועס את המסטיק שלי בצייתנות עד שהמעלית מגיעה, ואז יורק אותו בחזרה לתוך העטיפה כדי שבפגישה עם מנכ"לי החברה, אני לא אלעס מסטיק כמו קופאית בת שש־עשרה בקניון.

קייט מושיטה את ידה, אבל אני מנענע בראשי ונכנס לתוך המעלית. "אני לא משלם לך מספיק כדי לזרוק לתוך היד שלך את המסטיק הלעוס שלי."

"אתה לא משלם לי מספיק על שום דבר מזה," היא קוראת אחריי כשדלתות המעלית נסגרות ומפרידות בינינו.

זו נסיעה קצרה עד לקומה העליונה של הבניין. לא שאני מבלה כאן יותר מדי, תודה לאל. זה לא שהבוסים לא מעניינים אותי – או הבוסים של הבוס שלי במקרה הזה – אני פשוט מעדיף שהפגישות שלי איתם יכללו יותר מדי וודקה מרטיני במסיבת החג של החברה.

אבל שיזמנו אותי לפגישה ביום שני בבוקר כשאני סובל מהנגאובר מהגיהינום? לא ככה הייתי רוצה להתחיל את השבוע שלי.

קרלה, העוזרת הוותיקה של המנכ"לים, מחייכת אליי בידידותיות שיש בה רמז לרחמים. זה לא סימן טוב. או שאני נראה גרוע יותר ממה שאני מרגיש או שהיא יודעת משהו שאני לא.

"היי, קרלה. הם מחכים לי?"

"אה כן," היא אומרת בצחוק נמוך ועצבני. "הם מחכים לך."

"תיתני לי איזה רמז?" אני שואל.

היא ממצמצת. "קראת את העיתון היום?"

"אה, לא. עדיין לא. איזה מהם? הטיימס? המגזין?"

היא נאנחת. "אוי מותק..."

הלב שלי פועם קצת יותר מהר כי קרלה בדרך כלל קרת רוח, והיא נראית... מתוחה.

אני עומד ללחוץ עליה כדי שתיתן לי עוד מידע בדיוק כשאני שומע שקוראים בשמי. אני מרים את מבטי ורואה את סאם וולף עומד בפתח חדר הישיבות.

"בוא, מאט." שיט. אם קרלה נראית מודאגת, סאם נראה במרחק של שלושים שניות מלחטוף שבץ.

"בטח," אני אומר ומזייף חיוך כשאני צועד לתוך חדר הישיבות הקטן שבו יושבת סם בקצה השולחן.

סמואל וסמנתה וולף, הידועים בשם הסאמים, הם הזוג המנצח האולטימטיבי של וול סטריט. סאם ירש את וולף השקעות מאבא שלו בערך באותו זמן שהוא התחתן עם סמנתה, מַעֲצמה בוול סטריט בזכות עצמה.

אף אחד לא מחייך כשאני נכנס ומברך אותם.

"שב," סמנתה אומרת ומחווה בידה על אחד הכיסאות הפנויים.

אני מציית ושם לב לעיתון שמונח לפניה על השולחן. אני יכול לראות שזה ה'וול סטריט ג'ורנל' אבל לא הרבה יותר. אני בהחלט לא מצליח להבין מה העיתון האהוב על הרובע הפיננסי קשור אליי באופן אישי.

סמנתה לוקחת פיקוד וניגשת מייד לעניינים. "אני מתארת לעצמי שקראת את זה," היא מניחה יד מטופחת על העיתון.

"אה, לא. עדיין לא."

הגבות של סם מתרוממות ונעצרות איפשהו בין אי־אמון להפתעה. מצפים ממך כאן לקרוא את ה'וול סטריט ג'ורנל'. אני קורא אותו בכל בוקר, אבל טוב, כאמור היום זה לא בדיוק הבוקר הכי טוב שלי.

עוד לא הגעתי אליו.

סמנתה פולטת אנחה ארוכה כשהיא פותחת את העיתון, מדפדפת לעמוד השני ומקפלת אותו מחדש לפני שהיא מחליקה אותו על פני השולחן.

עדיין מבולבל, אני מושיט יד ומושך את העיתון לעברי, עיניי מתקבעות מייד על התמונה. הבטן שלי מתהפכת כשאני מזהה את האיש בצילום.

אני.

ולא רק אני. אני ואישה בלבוש מינימלי שיושבת על ברכיי, וידיי מונחות על מותניה החשופות.

לעזאזל. הזיכרונות מעורפלים, בלשון המעטה. התמונה היא ממוצאי שבת. או שזה היה ביום שישי? התמונה בשחור־לבן, אבל אני זוכר שהאישה הייתה בלונדינית והחזייה הייתה אדומה. או שאולי ורודה? היה מאוחר כשהגענו למועדון החשפנות המסוים הזה, אני כמעט בטוח בזה.

אני מסיט את עיניי מהתמונה אל הכותרת: האם הזאב מוול סטריט הלך רחוק מדי?

הבטן שלי מתכווצת. אני רגיל לכינוי הזאב מוול סטריט – כל אחד מאיתנו ב'וולף השקעות' שמע אותו אחרי שיצא הסרט של ליאונרדו דיקפריו. אבל לראות את זה בדפוס לצד הפנים שלי ב'וול סטריט ג'ורנל' מכל המקומות... זה לא טוב.

"בטח שמעת על זה," סאם אומר, קולו נמוך אבל הביקורתיות רועמת ממנו.

"לא." אני מתנגד לדחף להעביר יד על צווארי כדי לבדוק אם אני מזיע. "הייתי בטיסת לילה." ואיבדתי את הטלפון שלי איפשהו בהוללות של סוף השבוע.

סאם נוהם ואז מחליף מבט ארוך עם אשתו. לאור מצב ההנגאובר שלי, אני לא במיטבי, אבל אני עדיין יודע שהמבט הזה הוא לא סימן טוב.

סמנתה היא זו שאומרת לי את האמת בפנים. "אתה יכול לקרוא את הכתבה המלאה מאוחר יותר, אבל אני אתן לך את הדגשים: בילית באותו מועדון עם כתב ה'וול סטריט ג'ורנל' שסיקר סיפור בווגאס. הוא היה פיכח. אתה לא. ראו אותך תוחב מאות דולרים לתוך חוטיני, מבזבז אלפים על סיבוב אחד של ויסקי יקר, וזו אפילו לא הייתה התחנה האחרונה שלך באותו ערב. הוא עקב אחריך לשלושה מועדונים שונים, שבהם כמה מהחברים שלך השתמשו ללא בושה בחומרים לא חוקיים."

הראש שלי מתרומם. "אני לא נוגע בסמים. אלכוהול, בטח, אבל זהו."

"אלכוהול ונשים," סאם אומר ומסתכל בהדגשה על העיתון.

"לאפ־דאנס זה חוקי. גם וודקה או ויסקי."

ובכל זאת, אני מבין את הנקודה שלהם. אני לא בדיוק קדוש, אבל סוף השבוע בווגאס היה מטורף אפילו בסטנדרטים שלי. בן הדוד שלי הוא הבעלים של מועדון גדול במיאמי, והחברים שלו לא רק עושים מסיבות ברמה אחרת לגמרי, אלא גם אוהבים להתפאר בזה. שחצנים וטיפשים, ועכשיו כנראה אני עומד לשלם את המחיר על הטיפשות הזאת, רק כי הייתי לידם.

"לא, לא נתפסת טכנית עושה משהו לא חוקי," סמנתה אומרת. "ואנחנו לא כאן כדי להתנהג כאילו אנחנו ההורים שלך. אתה אחד הטובים שלנו, מאט, אתה יודע את זה. אבל זה רע. כבר קיבלנו כמעט עשר שיחות מלקוחות מודאגים שתוהים מה לעזאזל אנחנו עושים עם הכסף שלהם."

"אני מבזבז את הכסף שלי," אני אומר ונועץ אצבע בעיתון. "והרווחתי כל פני."

"אנחנו יודעים את זה," סמנתה אומרת. "אבל אתה יודע טוב כמונו שמראית העין הזאת נחשבת לעיתים קרובות יותר מאשר העובדות. אף אחד לא יאמין שלא נגעת בקוקאין. אף אחד לא יאמין שערמות הכסף שזרקת לעבר הנשים האלה היו רק בשביל ריקוד לא מזיק. סמים, זנות, הוצאות פזיזות... אלו לא האשמות שאנחנו יכולים להקל בהן ראש. בעיקר לא אחרי ההאשמות על סחר במידע פנימי נגד איאן בשנה שעברה. אנחנו עדיין עושים בקרת נזקים בעניין הזה."

"הוא נמצא חף מפשע," אני מתפרץ, כמו תמיד מגונן על חברי שהוא אולי קצת נועז, אבל ישר כמו סרגל בכל מה שקשור לעבודה שלו.

"כן. באופן רשמי," סאם אומר. "אבל כמו שאמרנו, יש את העניין של מראית העין. וזה..." הוא מחווה בידו לעבר העיתון ומשתתק.

סמנתה משלבת את ידיה על השולחן ופוגשת בעיניי. "מחלקת יחסי הציבור שלנו והמחלקה המשפטית הציעו בתוקף שנפטר אותך כדי להימנע מהפגיעה הגרועה ביותר במוניטין שלנו."

לרגע אני חושב ששמעתי אותה לא נכון. "סליחה?"

"אנחנו לא רואים צורך לקחת את זה כל כך רחוק," סמנתה אומרת ועוצרת כדי לתת למילים שלא נאמרו להיתלות באוויר. "אנחנו מבינים שזה היה חוסר מזל שלך, להיות באותו מועדון עם הכתב. אבל מאט, אנחנו צריכים לעשות קצת בקרת נזקים כאן. שני לקוחות שלך כבר ביקשו לעבור לברוקר אחר."

שיט. ברצינות? אני נקרע בין חוסר אמון לכעס – קודם כול בגלל העובדה שזה בכלל קורה, ושנית כי זה הופך לעניין פאקינג גדול. אני מצליח להנהן, אפילו שהמוח הדוהר שלי נמצא בהכחשה.

"איזה סוג של בקרת נזקים?"

סמנתה מביטה בבעלה, והוא ממשיך את השיחה. "אנחנו חושבים על שינוי תדמית."

"מה?"

"אתה יודע..." הוא מניף את ידו. "להפחית אלכוהול. להגביל את הבילויים עד השעות הקטנות של הלילה. לוותר על הקוויאר בארוחת הערב. להקפיד שהחשבונות שלך בבר לא יעלו על ארבע ספרות. ולמען השם, תתרחק ממועדוני חשפנות ומהחברים שאוהבים קוקאין."

"בטח, כמובן," אני שומע את עצמי אומר, גם כשקצת מתחשק לי להקיא. אני לא יודע אם זה בגלל כמויות האלכוהול ששתיתי כמה שעות קודם לכן או בגלל המצב הנוכחי. כנראה שילוב של שניהם.

"יש עוד דבר," סמנתה אומרת. "כל זה יעזור, אבל שום דבר לא מעיד על אדם שחוזר למוטב כמו פלוס אחד. כלומר תסתכל על איאן ולארה. הוא היה אפילו יותר פרוע ממך, ועכשיו הוא..."

"מבוית, אני יודע," אני מתפרץ. "אבל הוא לא תכנן את זה, זה פשוט קרה. אין לי לארה מקנזי שמחכה בפתח. אני רווק וטוב לי עם זה."

"טוב, תשכח מהרווקות," סמנתה אומרת ונעמדת כאילו השיחה הסתיימה. "ועדיף שתעשה את זה עד לגאלה השנתית של וולף בחודש הבא."

"רגע מה? למה את מתכוונת?"

סאם נעמד ליד אשתו ומחייך. "היא מתכוונת ששום דבר לא מנקה את המוניטין של גבר כמו האישה הנכונה שלצידו."

"אבל –"

סמנתה נועצת בי מבט. "אני אפשט את זה בשבילך, מאט. תשיג בת זוג."

"אחרת?" אני שואל, מרגיש אולטימטום באוויר.

היא מחייכת חצי חיוך. "אחרת תצטרך למצוא עבודה חדשה."