וזאת האמת על האהבה

...והשמים התגלגלו, הם התגלגלו מעלי, אור כבד. גם מסנוור. האם הוא מסנוור? כן. ואני נושא פנים אל האור ואני עף אליו אבל אני לא מצליח להגיע. ועכשיו אני נופל, אני מסתחרר מהר לאדמה. והאדמה קרובה, עכשיו קרובה יותר, היא דוהרת חזק. בבקשה! עוד לא! בבקשה חכי, אדמה. אבל האדמה עכשיו. ואני רך, אני רך על אדמה קשה כל כך. ורטוב כולי ביום יבש כזה. והרטוב קר. ואני קר־רטוב ביום חם־יבש. והשמים מתגלגלים, שוב הם מתגלגלים מעלי. אין ציפורים, אני לא שומע ציפורים. היו ציפורים לפני הקול? אני יכול להשמיע קול? אני יכול להשמיע מילים, קולות? אני יכול לראות? מה אני יכול לראות? האם זה עולם־חלומות? והעיניים שלי, האם העיניים שלי הן עכשיו עיניים של עולם־חלומות? לא. זה לא עולם־חלומות. אני רואה משהו אמיתי בעולם האמיתי. אני רואה קצת פנים, פנים שלה, פני־אחות, מקרוב. עין. העין שלה. אני רואה את העין שלה לרגע והעין שלי כואבת ממה שאני רואה. לצעוק! לצעוק מילים! "תקראו לכומר ולרופא! מהר! מהר! תקראו לכומר! וידוי! קודם כול תקראו לכומר!" "ברך אותי, אבי, כי חטאתי." "כמה זמן?" הוא ישאל. "כמה זמן מאז הווידוי האחרון?" הווידוי האחרון? האם זה הווידוי האחרון שלי? לא! בבקשה. לא. אבל אני חייב וידוי אחרון כדי להציל את נשמתי הנצחית.

אני זוכר וידוי ראשון. לא היו לי חטאים. הִמצאתי כמה. שיקרתי. בווידוי. האם אוכל לגלות את החטאים שלי — את החטאֵי־עכשיו שלי — עכשיו? מישהו יכול לשמוע אותי? קול? האם אני משמיע את הקול שצריכות המילים? אחותי רוכנת מעלי. קרוב. "תהפכי אותי מהר! אל תיתני לאמא שלי לראות אותי! אסור שאמא תראה אותי ככה." האם המילים בקעו? להסתכל בפנֵי־אחות. האם אני שומע משהו? מהפנים שלה? חייב לנסות להכריח את אחותי לשמוע את הקול שלי. "תהפכי אותי מהר. אל תיתני לאמא לראות אותי. אסור שאמא תראה." והיא שומעת אותי! אני רואה שהיא שומעת אותי, מעל לצרחה של אמא. האם זו צרחה? זה קול. קולות כמו צרחה. זה כי היד שלי נעלְמה? אמא רואה שהיד שלי נעלמה? כן! בגלל זה הקול הוא צרחה. אסור שאמא תראה שגם חלקים אחרים נעלמו. נעלמו לאן? לאן היד שלי נעלמה? ושוב הקול. אוי, בבקשה, אמא, די! הצרחה הזאת מכאיבה לי. ועכשיו אוליביה מושכת־גוררת את אמא מפֹּה. קשה לאוליביה כי אמא חזקה אבל אוליביה מחזיקה חזק ומושכת־גוררת את אמא לשַער. שלום, אמא. את שומעת אותי קורא בקול? שלום, אמא טובה. שלום לעולמים?

והשמים מתגלגלים שוב. מתגלגלים מעלי. עכשיו אני נלחץ לתוך האדמה. אני נלחץ בכוח לתוך האדמה כי השמים עלולים לגלגל אותי פנימה לתוכם ולהעיף אותי מפה. חכו, שמים! אוליביה חוזרת אלי בריצה עכשיו. היא פה. אני אומר לה, "היד נעלמה." "אני יודעת," היא אומרת. "הרגשתי איך היא עפה," אני אומר. והיא לא אומרת כלום. "לא רק היד שלי," אני אומר לה. אני לא מגלה לה שלמטה בכיוון הבטן יש הרגשה מוזרה. אבל אולי היא רואה. יש הרגשה של מקום־כלום. והרגל שלי. מותר לי להגיד לה על הרגל שלי? "נעלמה — ההרגשה ברגל בַּצד־יד רכה לגמרי. ההרגשה ברגל לא אמורה להיות רכה." "לא," היא אומרת, "רגל בסדר." "לא! לא! היא לא בסדר." שוב אני רב עם אחותי? רוצה לקרוא בקול לאמא, "היא לא מקשיבה לי, אמא! היא לא מאמינה לי." אבל אמא לא לידי כדי לשמוע אותי.

שמים מתגלגלים מהר יותר, צ'יק־צ'ק. פתאום. בלי אזהרה, רדום. אני רדום כל כך. ואז אחות אומרת, "שמיכה!" היא שמעה אותי אומר־חושב "רדום"? ואז היא אומרת, "בשביל ההלם. חייבת להביא לך שמיכה בשביל ההלם." "לא," אני זועק, "אל תלכי. אל תשאירי אותי לבד! בבקשה אל תשאירי אותי לבד, אוליביה." "אני חייבת ללכת." היא טיפוס נחוש. אמא אומרת כל הזמן, "היא טיפוס נחוש מאוד, אחותך," ואמא מחייכת כשהיא אומרת את זה. "אני אחזור עם שמיכה מחדר שינה. אחזור מהר מאוד." היא נעלמת. רצה. "אל תיפלי! אל תיפלי!" אני קורא אליה. האם היא שומעת אותי?

מה קרה? אני חולה? לא. אני פצוע. אין יד. כבר לא יכול לשחק הקפות. ממילא לא זורק טוב. עכשיו אני רואה דם. אני פצוע. כן. תמיד יש דם כשפצועים. אוליביה חזרה עם סדין ושמיכה וכרית. היא מניחה על הכרית זרוע, חלק־זרוע. אין יד. יד נעלמה. נעלם הכול מהמרפק ומטה. ומהמרפק שלי משתרך משהו. שרוך לבן של מה? מה זה? היא שמה על הבטן שלי את הסדין ואז את השמיכה. "תראי מה שעשיתי לעצמי הפעם, אוליביה." והיא מחייכת — כשהייתי קטן הייתי קורא לה חיוכית — ובאותו זמן היא בוכה. "אני לא טובע," אני אומר לה. "תמיד פחדת שאני אטבע למרות שאני שחיין מצוין." והיא מחייכת שוב ובוכה שוב. אבל היא לא משמיעה שום קול. לא, לא טבעתי. לא אני. אני זוכר יום־אגם כשצללתי עמוק כדי לעשות רושם על מישהי שגרה מולנו וכולם דאגו לי מאוד. קוראים לה טארה והיא חייכה אלי כשיצאתי מהמים, רועד וגיבור. הייתי כל כך גאה. "טארה ביישנית מאוד," אמא אומרת, "והיא קטנטונת מאוד." וכשיום אחד שמעתי את השיר "רִיט פֵּטיט" ברדיו, כששידרו את כל הלהיטים הגדולים הישנים, חשבתי, היא ריט פטיט הקטנטונת שלי. טארה היא "הקטנטונת היפה בעיר שהכי כדאי להכיר". אני מכריח את כולם להקשיב בכל פעם שמשדרים אותו. אני אוהב שירים. אני אוהב שורות של מילים. שורה אחרי שורה של מילים, כמו חיילים על הדף. "קומו נערים לשירת ההמנון, 'ח־י־י־ל־י־ם אנחנו, שאת ח־י־י־ה־ם מקדישים ל־א־י־ר־ל־נ־ד.'" השורה הבאה? מה השורה הבאה? דברים נופלים להם. יוצאים ונופלים לי מהראש. לאן המחשבות נופלות כשהן יוצאות ונופלות לך מהראש? נופלות על האדמה הקשה ונשברות לחתיכות קטנות? דעתי יצאה ממני? דעתי על האדמה? איפה אָחִי?

"איפה דארה?" אני שואל את אוליביה. "אנחנו חושבים שהוא עדיין באגם. בּוֹגוּס בְּרוֹגָן ומר בְּרָניגָאן הלכו להביא אותו." הקול שלה מדבר־מתגלגל עלי. מה היא אומרת עכשיו? הרופא בא? יופי. כי הכאב נמצא איפשהו והוא מסתער עלי. זה כאב מסוֹרי־מתפתל קטן. מסור־כאב. רועש. וכאב רעש־גדול שגולש במורד פיר־הכאב מסתער עלי. אני שומע אותו. העיפו אותי מהכאב שמנסר אותי, כאב — הוא מנסר בקול רם, הוא מרעיש יותר ויותר. ואני נכנס לאיזשהו מקום של כלום בכלל חוץ מכאב. מישהו יצליח למצוא אותי בעולם־כאב? או שאני אלך שם לאיבוד? מישהו יצליח להציל אותי בכלל? אפשר להציל את הנשמות הקדושות בשנות כּוּר המצרף ובשנות הכאב אם מתפללים למענן, ככה האח אֶנדָה אומר. "התפילות שלכם יכולות להוציא אותם משם, ילדים. כוח התפילה יכול לשחרר אותם מכלא־הכאב שלהם." לברוח מהכלא? מת על סרטים של בריחה מהכלא. אבל אף פעם לא התפללתי מספיק בשביל נשמות קדושות בכור המצרף. עכשיו יש לי שנייה קטנה מחוץ לָעולם־כאב. אוי, עולם החוץ! אני יוצא החוצה, עולם? לא! אני רוצה את העולם. אני רוצה להישאר בעולם. אפילו בָּעולם־כאב.

שומע את השער הקדמי דופק עכשיו. "אתה חייב לעשות משהו עם הדפיקות של השער הזה, טום." אמא אומרת את זה כבר חודשים. שומע ריצה. מישהו נמצא קרוב והוא פה עכשיו. רופא! לפי התיק שלו אני יודע. תיק ענק. אבל הוא לא הרופא־מוכּר שלי. שם? מה השם של רופא־מוכר? ד"ר סאליבן! עכשיו איש שחור־לבן מדבר אלי, "בן? בן?" אבל הוא לא אבא שלי. "אבא? לא רואה את אבא." "אבא עוד לא הגיע," אומרת אוליביה. האב דְוָואיֶר! זה הוא שעומד פה לידי. הוא עומד על הברכיים, שחור־לבן, לידי. "שאמא שלך לא תשמע אותך, בן." היא עוד יכולה לשמוע אותי? היא בחצר הקדמית, לא? אבל אולי משמיע קול עצוב־מדי? חייב להיות גיבור, לא בכיין. "תהיה עכשיו חייל אמיץ, בני." אבל אני לא חייל ואני לא הבן שלו. בחיים אני לא אהיה חייל. האב דוואיֶר ילחש עכשיו "טֶה אַבְּסוֹלְווֹ"? הוא ילחש "טה אבסולוו" כדי שימחלו לי על כל החטאים הסודיים? הוא יבקש ממני לפרט? אבל כולם ישמעו! אוליביה תשמע! אבל אם אני לא אפרט לא ימחלו לי על כל החטאים. הוא עדיין לא לחש "אם רוח חיים בך", זאת אומרת שאני עדיין בָּעולם. תתכופף אלי, אבי, ואני אלחש את החטאים שלי. אני לא רוצה לפגוש את המילה־אדם־אל כשעל הנשמה שלי נשאר עוד חטא סודי. אבל עכשיו האב דוואיֶר מניד את הראש. אל תעשה את זה! אני פוחד.

הרופא מחזיק מחט. זריקה עכשיו. רואה אותה. מרגיש אותה. אף פעם לא בכיתי כשקיבלתי זריקות. אף פעם. דארה היה בוכה מכל דבר כשהוא היה קטן. הוא אמר שזה כדאי כי ככה מקבלים ממתקים. זריקה בתוכי. ועכשיו זוכר את השם של ד"ר־זריקה. קרטר! פּרוטסטנטי! אומר לי, "ילד טוב, ילד טוב." ואני גיבור על אלונקה שסוחבים החוצה. מרגיש איך אני צף לתוך השמים המתגלגלים אל המקום שהרופא החביא בו את הכאב, ואולי אל המקום שהאב דוואיֶר החביא בו את החטאים הסודיים שלי של מחשבות ומעשים לא נאותים, וכולם נסלחו־מוחבאים ביום שמים־מתגלגלים. עכשיו עובר בחניה, עובר את הגינה. אוליביה עומדת בקצה המדשאה בין אמא שכורעת־בוכה לביני. הראש שלה פונה־מהר אלי ואז אל אמא. אלַי. אלי או אל אמא? השיער שלה מתנועע, הראש שלה מתנועע, מתנועע גבוה־נמוך במשב רוח פתאומי. היא לא מצליחה להחליט אל מי לפנות. אל מי להמשיך לפנות? למי להפנות עורף? לי? או לאמא? "אוי, אמא," אני שומע קול זעקה מרחפת מכיוון אוליביה. ולרגע־ראייה אחד אני רואה אותה שוב, את אמא. את אמא שלי בגינה הקדמית. היא זזה בקצב קדימה ואחורה. רוקדת! לא רוקדת. זזה. מתנדנדת. זזה בקצב. קדימה. אחורה. ראש למטה. ראש למעלה. נעה־נדה. מטה־מעלה. מעלה־מעלה לרכבת. לעלות על הרכבת. רכבת מהירה. רכבת מהירה יותר. רכבת עוד יותר מהירה על קו מחשבה־רכבת. לא יכול להגיד כלום. עברו תחנות־קול, ביעף.

עכשיו יוצא מהשער, והאחות? היא נשארת עם אמא שנעה־נדה. ואז אני שומע אותה קוראת, "אבא! אבא!" הוא בא. אבא פה? כן! אני רואה אותו. הו, אבא! הו! אבל אבא רץ־מהר אל אמא־נדה, לעבר אמא־נעה־נדה־כורעת־בוכה. "עוד ניפגש, פשפש / לאחר המְתנה, כינה / זוז מדרכי, טיפש / ואת לכי לפינה." אני לא רואה אותו עכשיו. לא.

ועכשיו אני עובר בשער שֶנטרק. רק מספיק לראות טיפה מהבית של גברת גארווי כשהם ממהרים־מרימים־מטלטלים אותי לתוך האמבולנס, אמבולנס לבן־לבן. "עריסה בצמרת, לתינוק שלום / ברוח מתנדנדת כמו בחלום." השורה הבאה? "אם הענף יישבר, העריסה תיפול." התינוק ייפול. גברת גארווי מפילה את התינוקות שלה לפני שהם מוכנים. "הקיץ הוא כנראה לא זמן טוב בשבילי, גברת אוהרה," שמעתי אותה אומרת לאמא. "אני מרגישה אשמה, כאילו הם נפלו לי בגלל שלא הייתי זהירה, כאילו שפכתי אותם בלי לשים לב כמו חלב ממחבצה על שביל מלוכלך. זה התינוק הרביעי שאיבדתי." אמא לא הפילה אותי מהר מדי. היא החזיקה אותי חזק. לא הפילה אותי מוקדם מדי. אבל, אמא, אני חושב שאני נופל עכשיו ואת לא יכולה לתפוס אותי. "תינוק... מתנדנדת... שלום." האמבולנס נוסע. תעצור! תן לי לחזור! תן לי ללכת הביתה. בבקשה. בבקשה. תן לי אפילו להיכנס לבית של גברת גארווי. הייתי שם היום, בחדר האחורי הקטן והחשוך שלה. היא ישבה שם לבד, אמרה שהיא רוצה להסתיר את הפנים הבוכיות שלה מהאור. והיא גילתה לי משהו שהייתי מת לגלות לאמא. מה זה היה? היא בכתה בזמן שהיא סיפרה לי. שאלתי אותה, אולי להדליק את הרדיו כדי לעודד אותה? "כן," היא אמרה, "תדליק אותו, נערי." "לילה טוב, אַיירין, איירין, לילה טוב... לילה טוב, איירין, איירין, לילה טוב. נתראה בחלומות... בשבת שעברה התחתנתי..." "גברת גארווי, זה השיר שאמא שלי הכי אוהבת מכל השירים הישנים! מכל להיטי הזהב! היא מתה על השיר הזה. היא כל הזמן שרה אותו. לאמא שלי יש קול נפלא." "אני יודעת, נערי." והקשבנו לו מהתחלה ועד הסוף ואחר כך הייתי חייב ללכת הביתה. "אני מת לספר לאמא שלי, גברת גארווי." מה היה הסוד שהייתי מת לספר לאמא שלי?

אנחנו פונים עכשיו. אנחנו בטח בדרך מָאוּנְט: עוד מעט נעבור את בית הספר. עברנו את בית הספר. עברתי את הבחינות שלי. בעיקר במדעים עם האח רורי ובהיסטוריה ואנגלית עם האח אֶנדה. נוסעים מהר עכשיו. מהר מאוד עכשיו. אני זוכר את היום שכולם כעסו עלי כי החלקתי על המחליקיים שלי כל כך מהר בדרך ברידג'. מהר יותר, מהר יותר ויותר במורד הכביש עד שכמעט הֶחְלַק־נפלתי מתחת למכונית וקיבלתי מכה חזקה במרפק. כאב נוראי אבל פרצתי בצחוק גדול למרות זאת. צחוק גדול. ד"ר קרטר מסתכל עלי מקרוב. הוא לא מחייך. ואני שומע צעקות מלפנים...

"אלוהים אדירים, בילי. תאט קצת. לא כל כך מהר!"

הוא נושא את שם אלוהים לשווא.

"הביטו בכריסטופר הקדוש — וצאו לדרך בבִטחה."

"הוא לא התכוון במאה ועשרה קילומטר בשעה, בילי."

"האיש מבין."

"ד"ר קרטר?"

"הוא הולך. אם לא נגיע מהר, אנחנו נאבד אותו."

"אלוהים שלי, כמה שזה היה קרוב!"

הוא נשא את שם אלוהים לשווא. שוב. חטא שיש עליו כפרה. וידוי ביום שישי? יום שישי? כל כך רחוק, יום שישי, מהיום. יום חמישי. הנולד ביום חמישי ירחיק לכת.1

"תיזהר על הילד הזה! מי משאיר ילד בן ארבע בלי השגחה, בשם אלוהים?"

"זה הבן של משפחת מקְלוכלין! איזו משפחה זאת! מרוב שהם טובעים בילדים כבר אין להם שום זהירות."

שום זהירות? עם תינוקות? כל כך הרבה דרכים יש לאבד תינוק. אפילו תינוק־שנולד. אני לא תינוק. אני לא ילד. אני נער. נער־נפרד. אוי, אמא, אמא.

"אוי, אלוהים שלי, הנער בוכה, הוא קורא לאמא שלו. אני לא יכול לסבול את הקול הזה."

האם הוא כבר שמע קול כזה? תנו לי לצאת מהאמבולנס הזה. אני עדיין לא מוכן לַנצח. עוד לא! עוד לא! יש משהו שאני מת לספר לאמא שלי. אם גברת גארווי תלד פעם בן היא תקרא לו על שמי. כן! אמא? שמעת את זה, אמא?

"אוי, אלוהים! תקשיב לו. הוא נאנק. תיזהר! תיזהר מהמשאית המזדיינת הזאת! תיזהר, בילי!"

הם מקללים! הם אומרים "מזדיינת". מי מקלל? "לא אני, אמא. בחיי." הלוואי שהם יפסיקו לצעוק...

"הוא בהכרה?"

כן. כן, אני בהכרה... כן.

"מה אני אגיד לטום אוהרה? הוא איש מקסים."

כולם אומרים את זה. "אבא שלך הוא איש מקסים."

"טום אוהרה הוא גם איש אמיץ. תמיד מנסה להרגיע את השכן המשוגע הזה שלו, ג'ים ברניגאן, כשהוא חוטף את ההתקפי זעם הנוראיים האלה שלו על מרג'ורי ושני הבנים הקטנים. היא תמיד בורחת לטום שיציל אותם. ברור לגמרי מאיפה הילד הזה קיבל את האומץ שלו."

אבא! אבא! אבא! דֶה פְּרוֹפוּנְדיס קְלָמאוִוי אָד טֶה / דומינֶה, דומינה... ממעמקים קראתיך. אבא, אבא, קראתיך, אבא, אבא, קראתיך. ממעמקים. ממעמקים. אני נופל ואני קורא לך. אל תיתן לי ליפול, אבא! אני לא נופל מהגג, אבא! אני נופל מהחיים, אבא. אני נופל מהחיים. אל הנצח, אבא. לנצח נצחים אמן. כל כך מפחד מהבדידות, אבא.

"במלחמה ראיתי פציעות גרועות יותר. היו כאלה ששרדו."

המלחמה? אומרים שד"ר קרטר היה מייג'ור. בצד האנגלי. ד"ר סאליבן הוא הרופא שלנו. היום הוא בטיפֵּררי עם "הבן הנוראי הזה" שלו. שמעתי את זה באגם — זה היה היום? כשפגשתי את הגרמני שיצא לטיול שלו ואמרתי לו שהשער שלו מאוד מוצא חן בעיני, שער הגיבורים שלו. רציתי להגיד לו מזמן, אבל קצת התביישתי. "השער שלך מאוד מוצא חן בעיני, מר מידֶלְהוֹף. הוא שער של גיבורים." "על סמך מה אתה אומר זאת?" הוא מבטא כל מילה כאילו הוא אוהב את השפה האנגלית אבל מפַחֵד ממנה. "הקסדה שלמעלה." "אה," הוא אמר. "ומי הגיבור שלך?" "סארספילד הוא הגיבור שלי.2 אוליביה מעדיפה את פּירס.3 היא מעריצה אותו. היא יודעת בעל פה כל מילה מהנאום שלו 'צעירי אירלנד', אבל גם אני יודע, אבל..." "אתה אחד מצעירי אירלנד?" הוא שאל אותי. "'מישֶה איירה. הנני אירלנד.' אירלנד היא אני." "ומה אתה עוד?" "שום דבר. אני מנסה לקיים את הציווי הזה, כפי שקורא לזה האח אנדה. טוהר הלב והנשמה למען אירלנד. להתראות, מר מידלהוף. אני חייב עכשיו ללכת לסירה. אני מקווה שנתראה מחר כשתצא לטיול." אבל לא נתראה. לא עכשיו. הוא נחמד אלי. נחמד יותר ממר פֵּנינגטון, הבעלים הקודם של הבית ליד האגם. הגרמני דומה יותר לגברת גארווי, מבוגר שמקשיב לי. מי יקשיב לי עכשיו? מה קורה עכשיו? אנחנו מאיטים.

"תודה לאל! עברנו את השערים. הנה המכונית של האב דוואיֶר!"

אני לא חושב שהאב דוואיֶר שמע את הווידוי שלי כמו שצריך. האם אני במצב חטא? לחשוב, לחשוב. חטאים סודיים. אוי, אני כל כך מתבייש בחטאים הסודיים. "ברך אותי, אבי," אני משתדל בכל הכוח לא לחטוא חטאים סודיים. כשהם מציפים אותי אני לא מצליח להפסיק. "ברך אותי, אבי, כי חטאתי." הו, ברך אותי. כל כך קשה לדבר על החטא השני, שליטפתי את השיער של השכנה ממול. שֵם? ידעתי מה השם שלה! לאן השֵׂכל שלי הלך עם השם שלה? טארה! "ריט פטיט". אמא שלי אומרת שאת קטנטונת. אני כל כך מצטער, אמא, כל כך מצטער. את תחשבי עלי. ותבכי כל הזמן. את לא בריאה, אמא. זה היה קשה לך מדי, כולם אמרו ככה בשנה שעברה, כשבכית ובכית כל הזמן. הייתי הולך לחדר שלי ומתחבא בפינה כשבכית כל כך הרבה בשנה שעברה אחרי שאחותי הקטנה מתה. וכולנו כרענו ברך והסתכלנו והסתכלנו ביום ההוא כשהיא שכבה לבנה בשמלה החגיגית הלבנה ואַת סירבת לצאת מהחדר נכון, אמא? ד"ר סאליבן ואבא והאב דוואיֶר היו חייבים לשכנע אותך לצאת מהחדר. זה לקח שעות על גבי שעות. ישבנו בחוץ וחיכינו לך. אוליביה, דארה ואני. ואחר כך, אחרי ההלוויה בגשם ובקור, כולנו חזרנו הביתה והבית היה מלא. ואחר כך הוא היה שקט. ואחר כך הגיע חג המולד ואני קיבלתי ספר. האם זה היה חג המולד האחרון שלי?

"אלוהים, בית החולים פשוט שטוף שמש. הוא ממש נוטף שמש. איזה יום. כמו שאמרו הבוקר ברדיו אֵיירֶן, 'ימים כאלה לא באים בזוגות.' מה אמרתי? שלא תמות לנו עכשיו, בחור. בחור, אתה שומע אותי? שלא תמות לכולנו עכשיו! למרות שאולי זה עדיף. הוא גמור, לא? הנה האחות הראשית. אוי, תודה לאל שהיא באה. חתיכת אישה גדולה זאת, עם השביס המעומלן שלה והחצאיות המרשרשות. אני אהיה מופתע אם המוות בעצמו לא עושה בדיוק מה שהיא אומרת. אני מופתע שהמוות לא בורח מכל מיטה בבית החולים הזה כשהיא מאיימת או צוחקת עליו."

לצחוק על המוות ולהבריח אותו? גם אני יכול להבריח אותו ככה? אני יכול לצחוק ולהיות כמו הגיבור הדגול קוהולין?4 שזעק, "אם אמות, אמות בשל האהבה היתרה שרוחש אני לגאלים." אָה, איזו אמירה! לא השארתי מאחורי אף אמירה. אם אמות, אמות דומֵם. שום דבר לא ינציח את זכרי. הייתי יכול לכתוב משהו. פואמה, אפילו. אפילו פואמה אחת ויחידה. לך מפה, מוות! אני אנסה לצחוק עליו כדי להבריח אותו, כמו קוהולין. אבל עכשיו אני מרגיש שוב מין גלגול והאישה מדברת, האישה בלבן וכחול כהה.

"אלוהים אדירים! ילדון! ד"ר סאליבן ואני יילדנו אותך. אוי, ילדון, מה עשית לעצמך? בוא אלי, ילדון. ילדון יקר, אני עזרתי לאמא שלך סיסי להביא אותך אל העולם הזה. אוי, סיסי, מה עוד נוכל אי־פעם לעשות למענך? כולכם, שימו לב! עכשיו לעלות במדרגות. יופי. בואו נגיע לחדר הניתוח. מחכים לו שם. זה יהיה לילה ארוך, יִקרה מה שיקרה. תתפללו. תתפללו כולכם שמר קונלי — המנתח הכי טוב במחוז — יעשה הלילה את רצון האלוהים. לנער הזה אולי עדיף שאלוהים ייקח אותו. אלוהים יחליט. אבל אנחנו נעשה כל מה שאפשר. תזדרזו עכשיו. תזדרזו..."

תזדרזו! צאו למירוץ לאורך המסדרון. לאורך. מתקדם לאורך מסדרון חיים. לחדר ניתוח, מואר כמו במת תיאטרון. באיזה מחזה אני? החיים האמיתיים. אלה החיים האמיתיים! מה הם החיים האמיתיים? רִין. איירין, לילה טוב, איירין... ריט פטיט... איירין, לילה טוב, איירין. ריט רין ריט... היפה בעיר שהכי כדאי להכיר... אני הולך לפגוש את בוראִי פנים אל פנים. עוד לא! אמא, אבא, איפה אתם? איפה? שעות אחרונות, כמו פירס. לבד. אבל אין לי פואמה אחרונה בשבילך, אמא. לא כמו שהיתה לו בשביל אמא שלו לפני שהבריטים ירו בו. כולנו למדנו אותה. כשהיו באים אורחים, אף עין לא נשארה יבשה כשאוליביה היתה מדקלמת את "האֵם": "לא אכעס: אלוהי, לא אכעס / על שני בנַי החזקים אשר יצאו לנגד עיני, לשבור כוחם ולמות..." פירס החיוור, חיוור כמוני, היא אומרת. מנסה להיות גיבור בשביל אמא. "תהפכי אותי, אל תיתני לאמא שלי לראות אותי." גם כן גיבור. אף אחד לא יספר את הסיפור שלי. אוי, אמא, קר לי ורטוב... אני שומע אותך, אמא: "בוא תיכנס, ילד. אל תעמוד בגשם. אתה תירטב לגמרי. בוא תעמוד ליד האש. אני אֲחַמְחֵם אותך." תמיד אמרת את זה ככה. והו, תודה לך, אמא, על משקאות חמים בלילות קרים, על ישיבה־ממושכת ליד אסתמה נשנקת, על זה שהסטת מבט משָם למטה כשעזרת לי לצאת מהאמבטיה כי פעם הייתי חלש מדי. אמא, אבא, אני הולך לטיר נא נ'אוג,5 ארץ הצעירים לנצח. אני מצטער, אבל אני חייב ללכת לשם עכשיו. לא נשאר לי שום מקום אחר. אני לא יכול להישאר פה. לילה טוב, אמא. ארץ טיר נא נ'אוג, ארץ הצעירים מקבצת את העננים, גבוה, גבוה. עף־שמים. תחזיקי אותי, אמא! תחזיקי חזק! אל תיתני לי לעוף מפה! תחזיקי אותי! תתפסי לי את הרגליים! רגל? אחת מהן רכה מדי. העצם רכה. משהו לא בסדר. תחזיקי ברגל הבריאה. תחזיקי חזק, אמא! אמא? אבא! תחזיק חזק. אתה כבד יותר, אבא. כבד יותר מאמא. אז תחזיק אותי אתה, אבא. אל תעזוב אותי, אבא. אבא? איירין, לילה טוב, איירין. איירייייין, לילה טוב... לילה טוב, אמא, איירין, לילה טוב, ניפגש בחלומות שלי. חלומות. חלומות. לילה טוב... לילה טוב. הו, איירייייין, לילה טוב, איירין. אייריייין, לילה טוב... לילה טוב, אמא... איירין, לילה טוב ניפגש בחלומות שלי. ייקח קצת זמן להירדם. ניפגש שם. תחזיק לי את הרגל, אבא! מרחף לי למעלה. חולם חלומות. חולם עלייך. איירין, לילה טוב, איירייייין, לילה טוב... לילה טוב, איירין... ניפגש בחלומות שלי.