גִ'ינְיָה ואימא
וָנֵסָה וּוִירְגִ'ינְיָה חיכו ליד דלת חדר האמבטיה לרחצה השבועית.
"בואו קטנטנות, אתן יכולות להיכנס", קראה פּוֹלין. היא שפכה לאמבטיה דלי מים רותחים, הפשילה שרוול וטבלה מרפק במי האמבטיה כדי לבדוק את חומם. "ככה יהיה לכן נעים", היא אמרה. "אני יורדת לעזור לסוֹפי במטבח".
וירג'יניה הכניסה לאמבטיה כף רגל זהירה ואחריה עוד אחת. המים היו עכורים מרוב סבון ולכלוך כי כולם התרחצו לפניהן: אבא ואחר כך אימא ואז ג'ורג' ואחריו סְטֵלָה ואחריה גֵ'רַלְד ואפילו טוֹבּי ואֶדְריאן.
"למה אנחנו תמיד מתרחצות אחרונות?" היא שאלה את ונסה, "את יותר גדולה מטובי ואני יותר גדולה מאדריאן". ונסה הייתה בת עשר, טובי בן תשע, וירג'יניה בת שבע ואדריאן בן חמש וקצת. ונסה משכה בכתפיה. וירג'יניה חשבה שאולי בעצם טוב שהן מתרחצות אחרונות. הרחצה תהיה ארוכה כי אין מי שיחכה בתור. בשבוע שעבר פולין שכחה לקרוא להן לצאת, והן שיחקו באמבטיה עד שהמים היו קרים. הן חיפשו את פולין בכל הבית ומצאו אותה לבסוף במרתף. היא ישנה שם על הספה השחורה. "היא בטח עייפה מאוד", לחשה ונסה. וירג'יניה התבוננה בפולין והבינה שוונסה צודקת. כל הערב פולין הרתיחה מים במטבח שבמרתף ונשאה דליים במעלה המדרגות הרבות אל חדר האמבטיה ואז ירדה עם דליים של מים שהתקררו ושפכה אותם בחצר האחורית.
היום לא התחשק לווירג'יניה לשחק. היא העדיפה לחשוב. כששָׁקֵט האמבטיה מייצרת מחשבות חשובות. "בואי נשתוק קצת", היא אמרה לוונסה, ובעצם אמרה זאת רק לעצמה, ונסה ממילא שתקה בדרך כלל.
היא הסתכלה בבועות הסבון שצפו על פני המים. הן נעו קדימה, צמודות, כמו יצורונים שבורחים יחד מפני משהו מאיים. היא עשתה באצבעות תנועות של מלתעות שנפתחות ונסגרות, ובועות הסבון חמקו מהן. אחר כך נשכבה באמבטיה, ובועות הסבון, שהגיבו לכל תנועותיה, הקיפו לה את הצוואר בצווארון תחרה לבן כמו זה של אימא.
"יפה לי ככה?" היא הפרה את השתיקה.
"יפה", ענתה ונסה. היה לה קול איטי ושָׁלֵו כמו מים.
"נכון שאני דומה לאימא?" אמרה וירג'יניה והתחרטה מיד על דבריה. "טוב, כולנו דומות לאימא, גם את וגם אני וגם סטלה", היא הוסיפה כדי לתקן את הרושם שעשו דבריה. היא לא רצתה שוונסה תחשוב שהיא משוויצה. כולם אמרו שאימא יפהפייה.
"'סטלה הכי דומה לה".
טוב, לא פלא. סטלה כבר אישה והן ילדות. וירג'יניה ידעה בתוכה שהיא דומה לאימא — בפנים המוארכות ובשיער השָׁטֵנִי, הדק והחלק. היא רצתה לִדְמות לה גם באופי. כולם אמרו שאימא היא דוגמה ומופת ואימא למופת ואישה למופת ומארחת למופת, ושהיא תמיד דואגת לאחרים ואף פעם לא חושבת על עצמה. וירג'יניה תמיד חשבה על עצמה, אבל אולי אם תהיה עסוקה כמו אימא היא תִדְמה לה יותר.
אימא תמיד עסוקה. היא מטפלת באבא ובארבעת ילדיהם המשותפים — ונסה, טובי, וירג'יניה ואדריאן; ובשלושת ילדיה הבוגרים מנישואיה הראשונים — ג'ורג' בן העשרים ואחת וסטלה בת העשרים וג'רלד בן התשע עשרה; ובאימא החולה שלה ובאחותה ובאחיינים, ובדודות ובחברים ובידידים ובמכרים, במשרתות ובמבשלת, בדוור ובחלבן. כמה פעמים בשבוע אימא נוסעת באומניבוס לשכונת הוֹקְסְטוֹן, לטפל שם בעניים ובחולים, ומדי פעם היא נוסעת ברכבת ליוֹרְק הרחוקה ומבקרת את לוֹרה, בתו של אבא מנישואיו הראשונים. לורה מאושפזת שם במוסד. לפני כמה חודשים, אחרי שלורה זרקה מספריים לאש והתקפי הזעם שלה גברו, החליטו הרופאים שהיא לא יכולה עוד לגור בבית, ואבא ואימא העבירו אותה למוסד. וירג'יניה לא התגעגעה ללורה. לורה הייתה מפחידה וגדולה וחזקה וגזלה מאימא המון תשומת לב.
כולם אומרים שלאבא אין סבלנות ושלאימא יש סבלנות לכולם, אפילו ללורה. אבל כשווירג'יניה מדברת, עיניה של אימא תמיד מתרוצצות. רק לה אימא לא מקשיבה באמת? רק בשבילה אין לה סבלנות?
בזכות האמבטיה עלה בדעתה של וירג'יניה לשאול את ונסה שאלה חשובה: "את מי את אוהבת יותר, את אימא או את אבא?"
ונסה הביטה בה במבט משונה. היא היססה לרגע לפני שענתה: "ברור שאת אימא". ונסה אף פעם לא שיקרה.
"ואני אוהבת יותר את אבא", אמרה וירג'יניה והסבירה לוונסה שהיא אוהבת את אבא יותר כי יש לו סבלנות אליה.
ונסה הביטה בה במבט מזועזע. וירג'יניה הבינה שאמרה משהו שאסור לומר. היא ידעה שהיא מוכרחה ללמוד לדבר פחות, לא לומר כל מה שעולה על דעתה. "ג'יניה הקטנה התחילה לדבר בגיל מאוחר ומאז היא לא מפסיקה לשאול שאלות", נהגה אימא לומר עליה. "ילדות לא אמורות להיות פטפטניות ובטח לא לשאול כל כך הרבה שאלות". על ונסה, לעומת זאת, נהגה אימא לומר שהיא שתקנית מדי, שהשתקנות שלה היא ביטוי לעקשנות ושילדות לא אמורות להיות עקשניות. זה בלבל את וירג'יניה לגמרי. כמה ילדה אמורה לדבר? כמה ילד אמור לדבר? איך תדע מתי היא פטפטנית מדי ומתי היא שתקנית מדי? אולי לילדות טובות יש בגוף מכשיר לא נראה שמתריע כשהן מדברות יותר או פחות ממה שמקובל?
ונסה ראתה שווירג'יניה מוטרדת והציעה: "כל מה שאמרנו יישאר בינינו, בסדר?"
"בסדר", אמרה וירג'יניה בהכרת תודה.
"ותמיד נהיה חברות".
"תמיד".
אחרי ארוחת הערב צייר אבא לילדים חיות לפי בקשתם וגזר אותן. וירג'יניה רצתה להסביר לוונסה שהיא אוהבת את אבא יותר כי הוא משחק איתם, אבל ידעה שמוטב שתשתוק. אימא נכנסה לחדר והזכירה להם ללכת לישון, ואבא הבטיח שיבוא לספר להם סיפור לפני השינה. הם נכנסו למיטות, חיכו וחיכו והוא לא בא.
"הוא בטח שקע באיזה ספר ושכח שהבטיח", אמרה ונסה.
"לא נורא, ממילא הסיפורים שלו משעממים. תמיד יש להם סוף טוב", אמר טובי. אבא התוודה בפניהם שבילדותו הוא פחד מסיפורים עם סוף רע, בעיקר לפני השינה, ולכן הוא מספר להם לפני השינה רק סיפורים עם סוף טוב. אבא היה גבוה מאוד והיו לו קול רועם וזקן ג'ינג'י־אפור דק וארוך.
"ג'יניה, ספרי לנו סיפור!" ביקש אדריאן.
"כן ג'יניה, ספרי על משפחת דילקֶה", ביקשה ונסה. גברת דילקה וילדיה, קְלֵמֵנְט וסיבּיל, גרו בבית הסמוך. הם היו עשירים. לבית שלהם היו מרפסות. לגברת דילקה היו פנים עדינות ואף מוארך וסולד ושפתיים יפות. וירג'יניה תמיד הביטה בשפתיה כשהן זזו. גברת דילקה תמיד שאלה לשלומה. היא הייתה חברה בתנועה הסוּפְרָג'יסְטִית, וזה הרגיז את אימא. “אני לא מבינה מה יש לגברת דילקה לחפש שם", אימא אמרה פעם. כשווירג'יניה שאלה אותה מה זאת התנועה הסופרג'יסטית, אימא אמרה שהיא שואלת יותר מדי שאלות.
משפחת דילקה הדמיונית, זאת שווירג'יניה סיפרה עליה לאחֶיה סיפורים לפני השינה, דמתה למשפחה המקורית רק בשמות הילדים ובליקוי הדיבור של גברת דילקה. המשפחה הדמיונית הייתה עשירה אפילו יותר ממשפחת המלוכה.
וירג'יניה החלה לספר לאחים שלה סיפור בחרוזים. היא לא ידעה מראש מה תספר. מילה רדפה מילה בלי סדר, בלי קשר. המילים לא הביעו משהו שהיה בכוונתה לומר, הן פשוט התחברו זו לזו בקלות. טובי ואדריאן התגלגלו מצחוק. הצחוק שכנע את וירג'יניה לרגע שהסיפור טוב. אבל בתוך תוכה היא ידעה שהוא אווילי ושהחרוזים צולעים. "די, אני לא מספרת יותר", היא אמרה לאחים שלה. היא הרגישה מועקה בבטן והבינה שהיא כועסת על עצמה. אולי משום שלעגה לליקוי הדיבור של גברת דילקה? היא הבטיחה לעצמה שלעולם לא תלעג לה יותר. ואולי היא כועסת על עצמה משום שאמרה קודם לוונסה שהיא אוהבת יותר את אבא? כן, זה העניין. כשאמרה את זה לוונסה, אמרה את זה בעצם לראשונה גם לעצמה, ונבהלה. ילד אמור לאהוב את אביו ואת אימו במידה שווה.
היא שאלה את עצמה אם היא באמת אוהבת יותר את אבא והגיעה למסקנה שאת היחס שלה לאימא אי אפשר לסכם במילים "אני אוהבת יותר את אבא". המילים האלה נשמעו לה חזקות מאוד, כמו מילים שאדם אומר כשהוא כועס. היא אהבה את אימא והעריצה אותה ורצתה להיראות כמוה ולהיות כמוה — להניע את כפות הידיים בחן ולומר אמירות שנונות ולתת לאורחים להרגיש בנוח ולעזור לכולם, אבל לפעמים היא רצתה אימא קצת אחרת, אימא עסוקה פחות, שתהיה לפעמים רק שלה. זה לא אומר שהיא אוהבת את אימא פחות.
ונסה וטובי ואדריאן הפצירו בה להמשיך בסיפור. היא סירבה. היא עצמה עיניים, אבל נקיפות המצפון לא הניחו לה להירדם. אימא תעלה עוד מעט לחדר השינה, לוודא שהם ישנים. וירג'יניה תחכה לאימא. היא לא תירדם עד שאימא תבוא. אולי אימא תחבק אותה, כמו שחיבקה אותה בהיותה בת שלוש, וגם היא תחבק את אימא ותראה לה כמה היא אוהבת אותה.
זיכרון החיבוק מגיל שלוש היה הזיכרון הראשון שלה או אולי השני. היא ישבה אז על ברכיה של אימא. הן נסעו ברכבת מבית הקיץ שלהם בעיירה סֵנְט אַיוְס לביתם בלונדון. הלחי שלה הייתה שעונה על השמלה של אימא — שמלה כהה ועליה מצוירות כלניות. לכלניות ולאימא היה אותו ריח. היא התכרבלה בחיק הרך והחמים של אימא והרגישה קרובה אליה מאוד. רק המחרוזת הקשה שאימא ענדה פגמה ברכּוּת המושלמת.
שָׁקֵט בחדר, עד כמה שיכול להיות שקט בחדר לא גדול שבו שלושה ילדים ישנים, נושמים נשימות של שינה, וילדה רביעית שוכבת ערה ומתהפכת מצד לצד בציפייה לאימא, עד כמה שיכול להיות שקט בחדר שמצוי במרכז לונדון ההומה ולא בכפר נידח. אמנם הַייד פּארק גֵייט הוא רחוב ללא מוצא ולכן רועש פחות מרחובות אחרים, אבל רעשים וריחות רעים נדפו ועלו מהאורווה הגדולה שמאחוריו, שהציעה סוסים וכרכרות להשכרה.
אימא נכנסה לחדר. וירג'יניה העמידה פנים שהיא ישנה. ליבה פעם כאילו היא מסתירה סוד גדול. היא חששה שאימא יודעת את כל הסודות שלה. לפעמים היא האמינה שאימהות קוראות מחשבות. אימא עברה ממיטה למיטה, לצד אדריאן הקטן היא התעכבה ארוכות, כיסתה אותו ונשקה לו. אימא פינקה אותו יותר מאשר את האחרים. אחר כך ניצבה שנייה ליד טובי ושניונת ליד ונסה, ואז נעמדה ליד וירג'יניה. כשעמדה ללכת, פקחה וירג'יניה את עיניה.
"את לא ישנה, עז קטנה?" לחשה לה אימא. עז, כך כינו אותה במשפחה, והכינוי הלם את הרגליים הקופצניות ואת האצבעות המתופפות ואת הפה שתמיד היה בתנועה.
"לא".
"אז תחשבי על דברים נעימים, נניח על קשת בענן ועל פעמונים ועל ארמונות מפוארים. זה יעזור לך להירדם".
וירג'יניה ציפתה שאימא תרכון אליה ותחבק אותה, אבל אימא מיהרה לצאת מהחדר. טיפוף נעליה, שכבר ירדו במדרגות, התרחק והלך, נחלש והלך.
למחרת, עוד לפני ארוחת הבוקר, היא ירדה לחפש את אימא. היא נכנסה לחדר האורחים ובדרך חלפה על פניה של פולין, שהבריקה את מעקה המדרגות העשוי פליז. חדר האורחים היה החדר של כולם, אבל בעצם היה החדר של אימא. אימא קראה ורקמה וסרגה בו ובעיקר אירחה בו. אימא לא הייתה שם. וירג'יניה יצאה לחפש אותה במטבח.
הירקן פרק במטבח את האספקה היומית — שני ראשי כרוב גדולים וגזר ובצל ותפוחי אדמה. סופי המבשלת עמדה לידו. וירג'יניה שמחה לראות אותה.
סופי חיבקה אותה חיבוק חם ונעים. "בוקר טוב, העלמה ג'יניה. את בטח מחפשת את גברת סטיבן, נכון?"
וירג'יניה הנהנה.
"היא בחדר השינה. ייקח לה המון זמן להתלבש. אולי תישארי איתי בינתיים?"
וירג'יניה היססה, כיף לה עם סופי, אבל עכשיו חשוב שתראה את אימא. "אני הולכת", היא מלמלה וסופי חייכה והושיטה לה עוגייה מצופה גרגירי סוכר.
וירג'יניה טיפסה במרוצה שלוש קומות עד שהגיעה לחדר השינה של אימא. קרשי הרצפה חרקו והסגירו עד כמה דחוף לה להיות כבר עם אימא. אימא עמדה מול המראה, לבושה חולצה תחתונה לבנה ותחתונים לבנים ותפוחים עד הברך. היא חייכה אליה ואמרה לה בוקר טוב ואז נטלה תחתונית מהמיטה המכוסה בגדים, השחילה בתוכה את הרגליים והרימה אותה אל המותניים. את התחתונית השנייה ואת התחתונית השלישית היא העבירה דרך הראש והורידה אל המותניים. ג'ני המשרתת עזרה לה ללבוש את התחתונית הרביעית, ואז הקיפה את מעגל התחתוניות והחליקה על התחתונית העליונה.
"אסתפק בזה, ג'ני. לא כל כך קר היום", אמרה אימא.
בימים קרים לובשים יותר תחתוניות, ומבד עבה יותר. לפי הבד ולפי מספר התחתוניות אפשר לדעת מה מזג האוויר, כמו שלפי מספר הטבעות של עץ אפשר לדעת בן כמה הוא, חשבה וירג'יניה מחשבה משונה. היא תשתף בה אחר כך את ונסה.
ג'ני קשרה למותניה של אימא כרית מחוברת לחגורה שהבליטה את הישבן. אימא הושיטה את הזרועות קדימה, וג'ני השחילה סביבן את כתפיות המחוך.
השפתיים של אימא התהדקו כשג'ני הידקה את המחוך מאחור. הן מתהדקות ככה כשאימא לא מרוצה ממשהו שווירג'יניה עשתה. "קצת פחות חזק, ג'ני", היא ביקשה.
ג'ני העבירה מעל ראשה של אימא חצאית אפורה מבד עבה ועל המחוך הלבישה עליונית מאותו בד ורכסה אותה מאחור בכפתורים. היא חיברה את העליונית לחצאית בקרסים. העליונית והחצאית המחוברות יצרו שמלה.
הצווארון הגבוה שבשוליו תחרה לבנה הזכיר לווירג'יניה את הצווארון מבועות הסבון ואת השיחה עם ונסה באמבטיה אתמול. היא לא רצתה להיזכר בשיחה.
אימא שלחה יד לשחרר את הצווארון החונק. וירג'יניה חיקתה את תנועתה אף שהצווארון של השמלה שלה היה רפוי — בגדים של ילדות נוחים הרבה יותר מבגדים של נשים.
ג'ני סירקה את שערה השָׁטֵני הארוך והחלק של אימא. הסירוק ארך זמן רב, אבל איסוף השיער הארוך כל כך לפקעת קטנטנה ארך רק שניות מעטות ונראה לווירג'יניה כמו מעשה קסם.
"לנעול לך עכשיו את הנעליים, גברת סטיבן?" שאלה ג'ני.
אימא הנהנה, וג'ני נעלה לה נעלי עקב ורכסה את הכפתורים הרבים שלהן. בגלל התחתוניות הרבות והמחוך הלוחץ אימא לא יכולה לנעול נעליים בעצמה, חשבה וירג'יניה, והמחשבה הזאת העציבה אותה. היא התכופפה ונגעה בכפות הרגליים כדי לוודא שהיא כן יכולה לנעול נעליים בעצמה. מוזר שאימא שמנהלת את כל הבית הגדול הזה ומטפלת בכולם, ונוסעת לבדה לשכונות רחוקות ולמחוזות רחוקים, לא יכולה לנעול נעליים בעצמה.
את הכובע אימא חבשה בעצמה, ואז פיזרה טַלְק על כפות הידיים כדי שיהיה לה קל יותר לעטות את הכפפות ההדוקות מעור גדי שהגיעו לה עד למרפק, וכפתרה המוני כפתורים בכל כפפה.
אימא גמרה סוף־סוף להתלבש. ג'ני יצאה. וירג'יניה קיוותה שעכשיו תוכל להיות איתה קצת לבד ולהמחיש לה כמה היא אוהבת אותה, אבל אימא אמרה: "כבר מאוחר. הילדים בבית המחסה בהוקסטון מחכים לי". היא נשקה לווירג'יניה על קודקודה ויצאה.
הבדידות לפתה את הגרון של וירג'יניה כמו צווארון לוחץ. מישהו תמיד מפריע לה להיות לבד עם אימא. אבא, האחים, האורחים, הילדים בבית המחסה בהוקסטון. כולם צריכים את אימא, אבל היא צריכה אותה יותר.
קוראים כותבים
There are no reviews yet.