ולא כפי שפורסם

6.

למחרת שבת, והשמורה מלאה מבקרים. המניין בקופה כבר עבר את האלף, וליחיאל אין כוח לאף אחד מהם. מישהו שואל איפה העגורים. אחרת שואלת אם החיה הזאת במים היא לוטרה. במכשיר הקשר קוראים לו לאסוף ילד רטוב שנפל לתעלה, או להחליף לשעה את המדריכה במצפור השקנאים. כל האירועים והשאלות עוברים אותו כמו תפאורה מצוירת שמתגלגלת ברקע. הראש שלו במקום אחר, ביום אתמול. הוא משחזר אותו בסיפוק מראשית עד תום. כשהתעורר מהחלום שלו, אביגייל כבר היתה לבושה. השעה היתה בסך הכול עשר בערב. "להתראות בקרוב," אמרה לפני שהלכה. הוא אפילו לא ליווה אותה אל הדלת. היום הוא נחוש להספיק כמה שפחות. לא יתפסו אותו עובד ברצינות. הוא עושה כל משימה לאט, ובחוסר יעילות מופגן. הוא חושב שככה היום יעבור מהר יותר, אבל היום הארור איננו אֻכָּל. הוא מציץ בשעון וחושב על מה לחשוב כדי להעביר את הזמן. הוא זורק את ימי הפנסיה המוקדמת שמחכים לו מעבר לפינה כטרף למחשבות שלו, שמתנפלות עליהם כמו כלבים רעבים. עד עכשיו דמיין את הפרישה שלו כך: הוא ילך לשמורת הבניאס לעת ערב, וייכנס למערת פאן בחושך מוחלט. במערה הוא ימצא מעבר סודי שמוביל לחדר קטן שחצוב בלב ההר. שם הוא ישב בחוסר מעש עשרים שנה, ואז ימות. היום לשם שינוי הוא מתחיל לחשוב שאולי יבלה את ימי הגמלאות שלו במקום מואר יותר, ולאו דווקא בגפו. הוא יוכל, כאלטרנטיבה, להיפגש עם אביגייל ולבלות איתה. הם יוכלו לעשות דברים שאנשים עושים ביחד: לטייל. ללכת לתיאטרון. לטעום יין. לשכב, ואז לראות סרט בבית. ואם לא עם אביגייל, אז עם אחרת. עכשיו משנזכר איך עושים את זה, הוא מאמין שיוכל גם לשחזר את ההישג. יחיאל מציץ שוב בשעון. עברו עשרים שניות.

בהפסקת הצהריים הוא יושב עם מוסף שישי החדש באולם קבלת המבקרים. הוא אוכל הרבה, ולאט. הוא סופר עשרים לעיסות על כל ביס שנכנס לפה. הוא יקרא את העיתון במלואו ונראה אם מישהו יגיד לו משהו. העיניים חולפות על המילים ודבר לא נרשם במוחו. הוא שוב חושב על אביגייל. הוא צוחק על עצמו, שהוא כמו נער מאוהב. אלא שהוא לא מאוהב. הוא רק גבר שהשיג את מבוקשו, ובמקום לספר לחבר'ה, מספר שוב ושוב לעצמו.

כל זה נפסק כשקו אופקי מהיר מגיע ומוחק את יחיאל בהינף יד. הוא מזהה בעיתון פסקה קצרה עם הכותרת "התנצלות". העיניים שלו קוראות את הטקסט הקצר כמה פעמים, והמילים מבזיקות בין מצמוץ למצמוץ, כמו פלאשים בזירת רצח.

התנצלות. בכתבה "אויבים מהסוג שלנו" שפורסמה בשבוע שעבר, נפלה טעות. הגבר המופיע בתמונה ונראה מחזיק תינוק הוא זאב זילברברג, ולא כפי שפורסם.

יחיאל מצליח לראות בבהירות כיצד שני המשפטים הקצרים שמולו מפרקים לגורמים את כל מה שהוא. הם מגלים לו על קיומה של הזגוגית השקופה שעמדה מולו כל חייו — על ידי ניפוצה. הפה שלו מתייבש ובנחיריו עולה הריח החריף של הנמלים הנשרפות. הוא מסיר את משקפיו, מנגב את הזיעה ממצחו, ומתעלף בישיבה.

כמה זמן עבר? אולי רק כמה שניות. יחיאל מתעורר עם הפרצוף בתוך העיתון, ומתיישר. נדמה שאיש לא הבחין בהתעלפות שלו. הוא מוכה צימאון אבל לא מסוגל לקום מהכיסא, ואין בו כוח לקרוא, או אפילו לנופף אל המוכרת בקפיטריה, שגם לא מסתכלת לכיוונו. אולי זה אישי. הוא אף פעם לא הצליח להוציא ממנה חיוך. וכמו להכעיס, צדו של מקרר המשקאות מעוטר בתמונה ענקית של גבר צעיר, שותה לרוויה מבקבוק מים באור השמש. לבסוף אבנר מגיע משום מקום, ומתיישב לידו.

"שמע זקנצ'יק, יש לי חידה בשבילך: תרנגול מטיל ביצה על הגבול בין ארצות ברית למקסיקו. למי שייכת הביצה?"

"אפשר מים?" ממלמל יחיאל.

"...אה? מה קרה לך? השתבצת? להזמין לך פיליפיני? הלו?"

"תביא מים."

"אני אביא לך. תשתדל לא להתפגר לפני שאחזור, בסדר סבא'לה?"

בזמן שאבנר הולך לקפטריה, יחיאל חושב לעצמו שההתנצלות היא בעצמה טעות. זה ברור. הרי האיש בתמונה תמיד היה, ועודנו אבא שלו. ולראיה: הוא עצמו התינוק בתמונה. האישה המצולמת היא אמא שלו. כך שהעיתון מתנצל ללא צורך. זה יחיאל שראוי להתנצלות. הוא מנסח מיד את ההתנצלות החדשה בראשו: "תיקון. הגבר המופיע בתמונה ונראה מחזיק תינוק הוא אדיב מגד, כפי שפורסם בכתבה, ולא כפי שפורסם בהתנצלות". אבל עמוק בתוכו הוא לא מאמין בזה. ההתכווצות בבטן מספרת לו שההתנצלות דוברת אמת. שהאיש בתמונה הוא אדם זר, לא אביו, לא אדיב מגד, אדם אחר, הזאב זילבר־משהו הזה שאף פעם לא שמע את שמו, למיטב זיכרונו. זאב שבא וטרף את אבא שלו מהתמונה היחידה שלו.

אבנר חוזר עם בקבוק קולה וקש. "קח סוכר, זה לא יזיק לך." יחיאל יונק מהקש וזה באמת משיב אליו את החיוניות, אבל הוא מרגיש רחוק כל כך מדימוי הצעיר ששותה ישר מהבקבוק. "בחיי יחיאל, אתה חיוור. אולי תיסע הביתה? אני אגיד להם במשרד, אתה אל תדאג. יאללה, עוף מפה." עם העיתון מקופל תחת זרועו, יחיאל הולך אל האוטו. השמש עוד בחצי הדרך. הוא נוסע הביתה לקצרין, ואבא שלו יושב לידו בשקט, בחליפה המוכרת. "פתאום אתה שותק, מה?" אומר יחיאל. כשיחיאל נכנס הביתה הוא מיד פותח את היין מהיקב של אבנר, ששוכב אצלו כבר שנה. הוא מוזג כוס ומחליק עם היין גם שני כדורי שינה. תוך כדי לגימה, יחיאל מדמיין את שיחת הטלפון שיקיים עם מערכת העיתון. "נדמה לי שיש לכם טעות," הוא יגיד להם. "בכלל לא," יענו לו במערכת, "יש לנו שלושה עדים מהימנים, ומסמכים ממשרד הפנים, והוכחות שלא משתמעות לשתי פנים, שהאיש בתמונה הוא זאב זילברברג. מצטערים." יחיאל מושך בחוט של החסידה בסלון שלו, והיא מנפנפת לאט בכנפיה, ומתעופפת לו בראש עד שהוא מתעורר למחרת בבוקר.

7.

בבוקר הדברים נראים אחרת. יחיאל מחליט לבקש תשובות ממקור ראשון. אמא בעצמה אמרה לו לא להאמין לכל מה שכתוב בעיתון. "אני תמיד לא מאמינה למה שכתוב בעיתון," היתה אומרת. הכול שקרים. הוא אוכל את ארוחת הבוקר בתיאבון ובמרץ. הוא מאמין שתוך שעה תהיה לו תשובה. זה יום החופש שלו והוא נוהג במכוניתו הברווזנית לכרמל, דבר ראשון על הבוקר. סיבה טובה לבוא לבקר, הוא חושב. אולי הפעם היא תזכור אותו. אולי הפעם היא תזכור משהו. כמה זמן לא ביקר אצלה? הוא עושה את החשבון ומאט בצער. עברה שנה. ההתלהבות שלו מצטננת. שנה שלא ראה את האישה שהיתה פעם אמא שלו. בהתחלה היה מגיע כל שבוע. אבל מה לעשות שאמו אכלה מעץ אין־הדעת? ככל שנשאר ממנה פחות, הגיע גם יחיאל פחות. היא שכחה מי היא, והוא בתמורה שכח ממנה. כלומר, העדיף שלא להיזכר. תמיד התכוון לבוא לבקר, בשבוע הבא, בחודש הבא. ואם עבר חודש, אז לא נורא אם יעברו חודשיים, גם ככה היא לא ממש יודעת מי ומה. אם היה סיכוי שהיא תבין מי על הקו, הוא היה מתקשר. אבל אין. גם בימים הטובים היה קשה להחזיק אותה יותר מדקה בטלפון. תמיד מיהרה לסיים את השיחה, אפילו לא אמרה להתראות לפני שניתקה. כל עוד מגיעות הקבלות מהדיור המוגן הוא יודע שהיא בסדר. עכשיו ברמזור האדום הוא נזכר בביקור האחרון אצלה. הוא ישב מול בובת שעווה נושמת. פנים מקומטות שמביטות דרכו אל עבר ריק. ממנה הוא רוצה לקבל תשובות?

כשיחיאל נכנס, פקידת הקבלה מפטפטת בטלפון: "את יודעת מה זה גבר קנאי? הוא רוצה להיות שף, ושאני אהיה שפחה, את מבינה? ליומולדת הוא הביא לי שרשרת כמו קולר. אמרתי לו, אם אתה רוצה כלבה, קח לך קוקר ספניאל." יחיאל מביט בה ומחכה שתתייחס אליו. בינתיים הוא חושב לאיזו ציפור היא דומה. מאופרת מדי, אף מעוגל כלפי מטה, צחוק קולני. הוא מחליט שהיא דררה מצויה. הנה סוף־סוף מרימה התוכית הזו את מבטה אל יחיאל, ומבקשת מבת שיחתה לחכות רגע.

"היי, אני הבן של רבקה מגד."

"או! הבן של רבק'לה. היא בדיוק שאלה למה אתה לא מגיע."

"באמת?" מתפלא יחיאל, אבל הדררה המצויה מחייכת והוא מבין שהבדיחה על חשבונו.

"באיזה חדר היא נמצאת?"

"אותו חדר," היא אומרת, וחוזרת לשיחה שלה: "אבל איזה תיאבון יש לו, את לא מאמינה. בבוקר, בערב, לא נותן לנוח."

העולם השתגע. מי נתן לאישה הזאת לקבל את פני הבאים בבית אבות? יחיאל מנסה לקרוא את תג השם שלה, שמוסתר על ידי זרועה המחזיקה בשפופרת, ומתחיל לבשל תלונה. הוא משלם אלפי שקלים בחודש, והפרימדונה הזאת, שהוא מבוגר מספיק בשביל להיות אבא שלה, עושה ממנו צחוק. ואולי זו בכלל הצגה, מהרהר יחיאל. על הקו לא נמצאת חברתה של הפקידה, אלא מנהל בית האבות. המנהל שראה את יחיאל במצלמת אבטחה, בדק במחשב מתי הוא ביקר לאחרונה, ולכן נתן לדררה שלו דרור להתעלל ביחיאל. כך בית האבות והאמהות הזה נוקם בילדים שזונחים את הוריהם, בזמן שהעובדים צריכים לטפל בקשישים העזובים מדי יום.

כדי לא להרגיש כמו אידיוט מוחלט בזמן שהוא שוב מחכה ליחס, יחיאל לוקח ברושור מהדלפק. מתמונת השער מביטה קשישה בריטית שכל שיניה עדיין ברשותה, ומאחוריה עומדת נערה זהובה בתפקיד נכדתה, מחבקת את כתפיה. הכותרת: "יחס חם — לצעירים ברוחם". ומה עם הזקנים ברוחם? חושב יחיאל. מה עם המתים־החיים השמוטים בכיסאות גלגלים? יחיאל מהרהר והפקידה שממשיכה לדבר עם חברתה, עוברת למודוס לחישות. אפשר לחשוב שיחיאל מנסה להקשיב. כשהוא מנסה שוב לקרוא את תג השם שלה, היא מתחילה להדק את חולצתה באי־נחת, מצמצמת את המחשוף שלה. קוראים לה, מסתבר, סמדר. כמו לבת שלו. אבל כמה שהיא שונה מהבת שלו! סמדר שלו לעולם לא היתה מתנהגת בגסות כזאת, בפניו או שלא בפניו. בוודאי שלא היתה מפריזה כך בסומק לחיים. אמנם סמדר כעסה עליו בשיחה האחרונה שלהם, אבל לא דיברה בגסות רוח. סמדר שלו היא, לצורך העניין, נחליאלית לימונית: עדינה, אלגנטית, מתלבשת בפשטות — אך לא ניתן לטעות בה. איך אפשר שזאת סמדר, וזאת סמדר? "סליחה, גברת," אומר יחיאל כשנמאס לו. הפקידה כמעט שאינה מסתכלת עליו, נשענת קדימה אל השולחן תוך כדי שיחה, וכותבת על פתק: "רבקה מגד, 513", כאילו שלא את מספר החדר שכח יחיאל, אלא את שמה של אימו.

בחדר 513 יושבת זקנה בכותונת בהירה על כיסא גלגלים, נשענת בזרועותיה על מגש מובנה לפניה. ביד אחת היא מחזיקה שעון יד מצופה זהב, שיחיאל מכיר, ובשנייה היא מותחת את מנגנון הקפיץ שלו. היא מסתכלת על לוח השעון, והשעה היא לא־שעה, באף־יום, של שום־שנה. "שלום אמא," אומר יחיאל. אין כיסא בחדר אז יחיאל משתופף לידה, ומביט בה מקרוב. היא לא מרכיבה את המשקפיים ולא את השיניים שלה. "מישהו בבית?" הוא שואל, ולהפתעתו, מקבל תשובה.

"אף אחד לא בבית."

"רבק'לה זה אני, יחיאל. את מכירה אותי?"

"לא בבית. בואו מחר. בעלי יהיה והוא ישלם."

"בעלך?"

"רידג'. הוא לא בבית. אף אחד לא בבית שלו."

"אמא זה אני, זוכרת אותי?" אבל רבק'לה לא מסתכלת עליו, רק ממשיכה לסובב את הקפיץ, שנדחק שוב ושוב אל קצה גבול היכולת שלו.

"אמא, רבקה, מה שלומך רבק'לה?"

"מה שלומך רבק'לה? לילה טוב רבק'לה," מהדהדת האם.

"איך את מרגישה?"

"לא טוב," עונה האם, "כל היום היא מדברת פולנית."

"מי?"

"מי? הפולנייה, אלא מי?" היא מנידה בראשה קדימה. על אדן החלון שמולה עומדת יונה ומנקרת בכנפה.

"היונה?" שואל יחיאל. רק אז הוא מבחין שבמיטה מתחת לחלון שוכבת אישה נוספת, בגבה אליהם. מכוסה בסדין, פניה אל הקיר, גופה הצנום מתווה תלולית נמוכה על המזרן. רוח רפאים.

יחיאל, שמתעייף מהישיבה השפופה, הולך למצוא כיסא. במסדרון עומדות רק כורסאות נמוכות, כבדות. ימין ושמאל אין את מי לשאול. אז יחיאל חוזר לחדר, ובמשיכה חזקה פותח את כיסא הגלגלים המקופל של השותפה לחדר.

"לא אכפת לך, נכון בז'יז'ינה?" פונה יחיאל אל הפולנייה. הוא מביט באמא שלו מעודד. הקיר אולי לא מדבר לעניין, אבל לפחות מדבר. "אני יכול להתרגל לזה," הוא אומר, יושב על כיסא הגלגלים לצד רבקה. הוא מוציא את השעון המוזהב מבין ידיה.

"גנבים. גנבים כולם," היא אומרת.

"תכף אחזיר לך אותו," אומר יחיאל, ושם בידיה את התמונה, ששלף מכיס חולצתו. אצבעותיה עוד מחפשות את הקפיץ.

"תסתכלי לפה אמא, לפה," טופח יחיאל על הפרצופים המחייכים.

רבקה מביטה, אחר כך הופכת להביט בגב התמונה, ואז משליכה אותה על המגש לפניה. לרגע עיניה נדלקות והיא מדברת בקול חקייני גבוה.

"רוצָה שאבריש לך את השיער, רבק׳לה? ואחר כך איפה המברשת? גנבים!"

"מי בתמונה, רבק׳לה?" שואל יחיאל. אין תשובה. מבטה הנודד של אימו מבקש בעצמו תשובה לשאלה שנשכחה מזמן. נו, בטח אפשר עוד להפיק איזושהי תועלת מהקופסה הזאת שעל כתפיה. היא פשוט לא זוכרת איך משתמשים בה. יחיאל מרים את התמונה ושוב מכניס אותה אל בין אצבעותיה, מהדק אותן הפעם באצבעותיו שלו. "מי זה? מי בתמונה?" הוא מקרב את התמונה אל פניה, קרוב מדי. "מי בתמונה? מי בתמונה, אמא?" רבק'לה הודפת את האחיזה.

"will you marry me? אני ראיתי בטלוויזיה. ככה הוא שואל והיא בוכה, בוכה."

"לא בטלוויזיה, בתמונה, בתמונה רבק׳לה!" הוא מגלה שהוא צועק. כשהיה ילד וצעק לפעמים בכעס, היתה אימו שומרת על קור רוח ואומרת בגרמנית, "וִוי בִּיטֶה? מה? אני לא שומעת אותך," עד שהיה נרגע ומדבר בשקט. גם עכשיו הוא מנסה להירגע.

"את לא מזהה את התמונה הזאת, רבק'לה?"

"כל היום פולנית. דיבורים, דיבורים, כמו רדיו. מה אני מבינה בפולנית? עזבי אותי בשקט!"

מה הוא יעשה איתה? הוא מביט בה ומנסה לגייס קצת רחמים. השיער התדלדל. בקודקוד כבר יש לה קרחת. הוא הולך לשירותים ומוצא מסרק, ליד כוס עם שיניים. את השערות התפוסות במסרק הוא מפנה אל הכיור, וחוזר לחדר. הוא מסרק אותה, מנסה להסתיר את הקרחת כמה שאפשר, ומהדק את השיער בסיכות. היא לא מתנגדת. הוא אפילו מסדר לה בלורית קטנה, כדי שתדמה יותר לעצמה.

"אתה חדש?" היא שואלת.

"אני מהטלוויזיה," יחיאל שומע את עצמו אומר. הוא רואה שזה עושה עליה רושם, משהו זז בקופסה הזאת שלה.

"אתה מהטלוויזיה?"

"כן. באתי לראיין אותך," הוא ממשיך.

"אותי?" היא צוחקת פתאום. "אותי לטלוויזיה?"

"רק כמה שאלות קצרות, גברת מגד," אומר יחיאל, ורבק'לה מביטה בסביבתה המיידית ומחפשת מקום להניח בו את ההתרגשות שלה. "שאני אחליף בגדים?" היא שואלת.

"יודעת מה? בואי נשים לך את הז'קט," הוא אומר. גם הלב שלו מתחיל לדפוק בציפייה. הוא מביא את המעיל שלה מהדלת, ומלביש לה אותו מעל לכותונת. יש מישהי בבית, הוא חושב. בעדינות, הוא מרכיב לה את משקפיה, שנחו על השידה. עכשיו היא כבר ממש נראית כמו אמא שלו. איך הוא ציפה שהיא תראה משהו קודם לכן?

"אף פעם לא הייתי בטלוויזיה," אומרת רבק'לה בדאגה.

"את תהיי בסדר גמור, גברת מגד. שנתחיל?"

היא לא עונה, פניה קפאו.

"גברת מגד? רבק'לה?"

היא בוהה בו, שוב איננה. יחיאל משתופף לצדה. "רק שאלה אחת, בבקשה, לטלוויזיה."

היא מנצלת את הקרבה ולוחשת: "יש זמן לשירותים?"

"בטח," עונה יחיאל, וקם. "לקרוא לאחות?"

"אין צורך."

יחיאל מסיר את המגש המובנה ומגלגל את אימו לשירותים. "את מסתדרת לבד?" הוא שואל.

"תן לי יד," היא אומרת. הוא עוזר לה לקום.

רבק'לה מרימה את הכותונת ומפשילה תחתונים, ויחיאל עוזר לה להתיישב על האסלה.

"תקראי לי כשתסיימי," הוא אומר, אבל היא לא נותנת לו לצאת.

"אף פעם לא הייתי בטלוויזיה," היא אומרת שוב. שנה הוא לא ראה אותה, ועכשיו הוא צריך להשגיח כשהיא משתינה. אולי גם היא עושה לו בכוונה. כך יעשה לבן שנטש את אימו. "תמיד יש פעם ראשונה," הוא אומר לה. הוא נזכר בפעם הראשונה שאימו ראתה טלוויזיה, כשכולם התכנסו במועדון התרבות של המושב, לצפות בסיקור של הנחיתה על הירח. אחר כך טענו אנשים שהנחיתה היתה מבוימת. הרי לא נראו כוכבים בשמי הלילה של הגרם השמימי. ואולי הכול צולם באולפן? צמרמורת עוברת בו כשהוא חושב שאולי גם התמונה שלו מבוימת. אולי הזמינה אימו צלם במיוחד? אולי אספה סתם מישהו, גבר גבוה ונאה, ודאגה שילבש חליפה. העיקר שתהיה תמונה. העיקר שיהיה לה משהו להראות לבנה התינוק שתוכל להצביע עליו ולהגיד, "א־בא."

יחיאל מחזיר את אמו לחדר. "איפה המצלמה?" היא שואלת.

"שם." הוא מצביע על מסך הטלוויזיה הכבוי בפינה. אמא ובן משתקפים בצג שחור. היא מהנהנת. יחיאל מתיישב בכיסא הגלגלים של המראיין. השידור מתחיל.

"גברת מגד, אני רוצה שתסתכלי בתמונה הזאת. תוכלי להגיד לי מי האישה בתמונה?"

היא מביטה ואז צוחקת.

"זאת רבק'לה. זאת אני."

"יפה, ומי התינוק?"

"התינוק? זה יחיאל. הבן שלי," היא מרימה את מבטה אליו, "הוא הביא לי פוד־פרוססור מאמריקה." את המכשיר הביא בזמנו יחיאל מקריית ביאליק, אבל זה לא הזמן להתקטננויות. הוא שמח על הזיהוי.

"יופי. ומי מחזיק את יחיאל?"

רבק'לה מביטה בתמונה, ואחר כך הופכת שוב להביט בצדה האחורי. יחיאל ראה אותה עושה את התנועה הזו בעבר. על תמונות מעטות שהיו בביתם נכתבו כמה מילים בגרמנית, שמות של אנשים או מקומות, תאריכים, נסיבות. קודים לפיצוח התמונה. אבל התמונה הזאת לא מקודדת.

"אתה מכיר את יחיאל?" שואלת רבקה.

"מי האיש בתמונה, גברת מגד?"

"הוא הביא לי פוד־פרוססור מאמריקה. אולי פעם אחת השתמשתי בו."

"מי מחזיק את יחיאל, רבק'לה?"

"כן, אתה מכיר את יחיאל. אני מחבבת את אשתו. יש לה קלאסה."

"האיש בתמונה, זה אבא של יחיאל?"

רבקה מניחה את התמונה. עיניה מחפשות משהו.

יחיאל מחזיק את השעון שלה בשתי אצבעות. "אני אתן לך את השעון גברת מגד, אם תספרי לצופים בבית מי האיש בתמונה." רבקה נראית חסרת נחת. היא מביטה בתמונה כמה שניות, פניה מקדירות.

"הוא לא מסתכל בראי," היא ממלמלת. אחר כך היא מרימה את ראשה ומביטה ביחיאל. "אני לא יכולה," היא אומרת. "תיסע אתה, אני לא יכולה."

"עם מי את מדברת?" שואל יחיאל.

"תיסע אתה. אדיב מת. אני נשארת פה," היא אומרת.

דפיקה קצרה בדלת ואחות נכנסת לחדר.

"מה זה, רבק'לה, קר לך? חום אימים פה." האחות פותחת את החלון והיונה מתעופפת משם. היא מורידה מרבקה את הז'קט ומביטה ביחיאל חמורת סבר. "זה הבן שלך, רבק'לה?" היא שואלת.

"מה, את לא מזהה?" מתפלאת רבק'לה, "זה חיים יבין."

8.

"הבאתי לך מתנה," אומרת אביגייל, ומגישה ליחיאל קופסה מלבנית בנייר אריזה ירוק. יחיאל מנחש שזה בושם, וחושב שזה לא לעניין אם היא כבר מנסה להכתיב לו ריח. אבל זה לא בושם, זה סמארטפון.

"אבל יש לי טלפון," הוא אומר.

"כן דארלינג, ואתה יכול להחזיר אותו למערה שבה מצאת אותו. עכשיו 2015 ואתה תשתמש במכשיר שהבאתי לך."

השחקן שביחיאל עושה "לא" עם הראש. "זה לא יקר?" הוא שואל. בלבו הוא כבר מוכן לקבל אותו, אבל קודם הוא רוצה להבין מה המחיר. היא אומרת שזה המכשיר הישן שלה, שסתם שוכב במגירה. "דמיין לעצמך שהיית שוכב במגירה כל היום, זה לא עצוב?" על השיחות ישלם העסק שלה. "על חשבון הברונית," היא קורצת. היא גם בחרה לו כיסוי חדש, עם דוגמה של עור נחש. יפה, לא? יחיאל מתחיל לחשוב שזאת לא בדיוק מתנה. אולי זה דומה יותר לתנאי. בשביל להיות עם אביגייל הוא יצטרך לעמוד בסטנדרטים. היא מלמדת אותו כל מה שהוא צריך לדעת על המכשיר, ובעיקר על המצלמה. זה לא הטלפון שעובר שדרוג, אלא הוא.

"הנה, צלם אותי," היא מטילה עליו תרגיל, ופותחת שני כפתורים עליונים בחולצה שלה. הוא מצלם אותה במכשיר הזה שאין לו כפתורים כמעט. אחר כך היא חוטפת לו את המכשיר, לראות איך יצא. "לא רע," היא מפרגנת, לצילום, וגם לעצמה. "תתחדש. מה יש לך לשתות?"

הוא מוזג להם מה שנשאר מהיין של אבנר, ומבטיח לאביגייל שייקח אותה בהזדמנות לבקר ביקב. היא שוב מתיישבת בחיקו, על הספה בסלון, והם שותים. הוא בקושי מכיר אותה. האם היא משחקת את הקלילות הזאת? "ספר לי משהו מעניין," היא דורשת.

"כמו מה?"

"כל דבר מעניין."

הוא היה רוצה לספר לה על התמונה של אבא שלו, אבל הוא לא סומך עליה מספיק.

"ביקרתי אצל אמא שלי אתמול. היא לא זיהתה אותי."

היא עושה קול נחירה. "פחות אווירת דיכאון אם אפשר."

"תשאלי אותי מה שאת רוצה ואני אספר לך," הוא אומר.

"ספר לי על הפעם הראשונה שלך."

"אה, זה דווקא סיפור טוב. אם משפצים קצת את העובדות."

"שפץ כאוות נפשך. אני אוהבת אגדות."

"אז היה היתה פעם בחורה יפה בשם שרה סגולי, שלמדה בתיכון. כל הזאבים בתיכון רצו לשכב איתה, וגם כל השפנים. שרה, שהיה לה חזה גדול, היתה מכפתרת את החולצה שלה עד למעלה, כולל את הכפתור בצווארון, מה שעוד יותר הטריף את כולם, ובלילות הם היו מייללים את שמה אל הירח. הם לא קראו לה שרה, אלא כינו אותה 'המכופתרת'. אבל היה פינגווין אחד בשם יחיאל, שאהב אותה באמת. בניגוד לזאבים והשפנים שרצו אותה רק בשל יופייה, יחיאל הפינגווין רצה אותה בגלל מה שאמרה בשיעור ספרות. הם למדו את השיר 'אמנון אני חולה' של רבי שלמה אבן גבירול. המורה הסביר את השורה המסכמת — 'בשרי אשר סמר' — בכך שאהבתו של אמנון לתמר עוררה בו צמרמורת, וגרמה לשערותיו לסמור. אבל המכופתרת התעקשה שזה הבשר שסמר, ולא השערות, ופירשה שמדובר בזיקפה. יחיאל התפעל מהניתוח האמיץ של הטקסט והתאהב בה מיד. הוא לא הסתיר את זה. הוא היה מכרכר סביב המכופתרת בצעדי הפינגווין שלו, פותח לה דלתות, מפטפט איתה על שירה עברית, ומזמין אותה — לא משנה לו, מכופתרת או לא מכופתרת — לשחות איתו בנחל. שרה לא נענתה ליחיאל, אבל גם לא ניפנפה אותו. כאן יש להזהיר על תפנית בסיפור. לשרה סגולי היתה חברה, יעלה, שהיתה הולכת איתה לכל מקום כדי שיהיה אפשר להשוות עד כמה שרה סגולי יפה יותר. יום אחד אחרי הלימודים פנתה יעלה אל יחיאל, וביקשה להיות גלויה איתו. יחיאל קיווה שיש לה בשורה משרה המכופתרת, אבל יעלה דיברה בשם עצמה. היא סיפרה ליחיאל שיש לה חבר, חייל בצה"ל, ושהוא רוצה שהם יהיו ביחד כמו גדולים. אבל לפני זה, יעלה רוצה לדעת איך זה מרגיש כשגבר נמצא בפנים, כדי להיות מוכנה בשבילו. אז יעלה הציעה שיחיאל יבוא אליה עוד באותו ערב, רק בשביל להיכנס אליה לכמה שניות ולצאת. זאת היתה הפעם הראשונה שמישהי קראה ליחיאל גבר, והדבר הפתיע אותו מאוד. היא אמרה שהיא מבקשת דווקא ממנו, כי היא סומכת עליו שיפסיק מתי שהיא תגיד לו. 'אז תבוא?' שאלה יעלה. יחיאל התחיל לגמגם, אבל יעלה, שהיתה חכמה, לא חיכתה לתשובה ופשוט הסתובבה והלכה. יחיאל לא ידע מה לעשות, אם ללכת אליה או לא. הוא הזיע והתהלך הלוך ושוב כל היום בצעדי פינגווין. בערב, מצא את עצמו מול ביתה, ויעלה פתחה לו את הדלת. הם התמזמזו אצלה בחדר, אבל לא יותר מדי, מפאת כבודו של צבא ההגנה לישראל. לא עברו כמה דקות, ויחיאל היה בפנים, שוכב ללא ניע מעל יעלה, ממתין להוראה לצאת. יעלה הירהרה כמה שניות, וסיכמה שזה 'בסך הכול נעים.' 'יופי, אז לצאת?' שאל יחיאל. ויעלה ענתה, 'רק אם אתה טיפש.'

ביום למחרת יעלה ושרה היפה הלכו לכל מקום ביחד, כרגיל, ויחיאל חשש להתקרב. שתיהן לא הסתכלו לכיוונו, גם כשהיה ממש קרוב. אבל בסוף היום יחיאל ראה את שרה סגולי המכופתרת מתקדמת ישר אליו, והלב שלו איים לקרוס לתוך עצמו. היא אמרה: 'היי יחיאל. שמעתי שאתה טוב בזה,' והלכה."

יחיאל מסיים את הסיפור ומניח את כוס היין שלו על השולחן הנמוך בסלון. "אגדה יפה," אומרת אביגייל. היא כבר שוכבת על גבה בעיניים עצומות. ראשה מונח על יחיאל, שמעסה את השד שלה מזה כמה דקות. "נעבור למיטה?" שואל יחיאל. "בשביל מה?" היא עונה, ומפשילה את מכנסיה. כשהם שוכבים על הספה היא מעליו, ומדי פעם עיניו בורחות אל החסידה התלויה מהתקרה מאחוריה. היין מתחיל להשפיע. יחיאל לא מרוכז כמו בפעם הקודמת, ואביגייל עושה כמעט את כל העבודה. הוא נשאר בחולצה, והיא עם כל הכפתורים פתוחים. "תפוס אותי פה," היא אומרת לו, והוא תופס. ייתכן שממש עכשיו הורסים את הבית, הוא חושב פתאום. אולי הרסו כבר. הבית שאבא שלו בנה במו ידיו. ואולי לא הוא בנה? עכשיו כל האגדות קורסות. לא צריך להאמין לכל מה שלא כתוב בעיתון. אנשים לוקחים קרדיט, ומחלקים קרדיט, סתם, כי אפשר. "תפוס אותי, אל תעזוב," אומרת אביגייל. הוא תופס וצופה בה מתנועעת. היא נראית לו רחוקה, מסורה לאקט, עוצמת עיניים, והוא שם כאילו במקרה. הוא מביט בידיו אוחזות במותניה, מרגיש את חומה, היא אמיתית. לעומתה, לתמונה אין שום תוקף. חתיכת נייר מוכתמת, בה הוא תלה את ילדותו. ובכל זאת הוא מוכרח לגלות של מי הפנים האלה. הוא מוכרח לדעת שאלה הפנים של אבא שלו, ולא פנים בהשאלה. אחרת זו נפילה חופשית. כמו אמא שלו שכבר אין לה אחיזה. הוא עלול להצטרף אליה מהר משהוא חושב. קול שואל: מאין באת ולאן אתה נופל? תפוח ללא עץ. באוויר. נופל. "תחזיק אותי!" היא פוקדת, מגבירה את הקצב. "בוא נגמור, בסדר?" היא נשענת אליו, תופסת בתלתליו השחורים, פוערת עיניים, תובעת את מבטו. אבל הוא כבר לא מרגיש, ידיו נרפות, נעלמות. הוא מין טורסו שפעם היו לו ידיים. פניה נבלעות בשחור.

כשהוא מתעורר הם שכובים מחובקים על הספה, והיא באמצע שיחה. האם היא מדברת בטלפון? לא, היא מדברת איתו. "נצטרך להיפטר מכל הטי־שירטס שלך, הן נוראיות. איכס, דהויות כאלה. לעבודה שלך, מילא, תלבש מה שאתה רוצה, אבל לא איתי." הוא כנראה גמר, אבל הוא לא היה שם כשזה קרה. עולה בדעתו שגרושתו יסמין תדע. מי כמוה מכיר את הסיפור של אבא שלו? אולי היא שמעה על הזילברברג הזה. בהחלט ייתכן שאמא שלו סיפרה לה משהו פעם. היו להן שיחות רבות וארוכות שלא כללו אותו. כשבאו לאכול אצלה בסופי שבוע, פתאום היו לאמא שלו סיפורים לספר, מהמלחמה, מהעלייה לארץ, דברים שלו היא לא גילתה. יסמין הקסימה אותה. גם כשהתקשר אליה, תמיד ביקשה אמא שלו לדבר עם יסמין. צפות בו עכשיו כמה תמונות מפרפורי הגסיסה של נישואיו. מבטים סתומים. ריבים קולניים. שתיקות מכאיבות. הוא ישאל אותה. אולי תמיד ידעה משהו שהסתירה ממנו.

9.

בחוץ: חושך רך, צלליות עצים, לחישת מכוניות חולפות. בפנים: חושך יודע־כול, זמזום מקרר, ספרות אדומות בממיר, קול נשימותיו, הוא עצמו. אביגייל השאירה אחריה אדם בודד. שוב הוא שואל את עצמו אם היא איננה פרי דמיונו. הוא נרדם ומתעורר לסירוגין בישיבה על הספה בסלון. למיטה הוא לא רוצה להיכנס כי מגע המזרן לא ייתן לו מנוחה. הוא היה רוצה לרחף כדי שדבר לא ייגע בו. לרגע הוא מרחף או צולל ומיד נבהל ותופס את הספה. בילדותו היתה לו חשבונייה. את חרוזי העץ היה מחליק על המוטות כדי ליצור מהם צורות מדורגות. העציב אותו שכל חרוז היה יכול לפגוש לכל היותר את שני החרוזים שמצדדיו. גם יחיאל יכול לזוז רק ימינה או שמאלה בגבולות מוגדרים מראש, במשחק סכום אפס. הוא אינו רוצה לישון וסובל מהעירות. הוא אינו רוצה לעשות דבר, ומתייסר מהבטלה. לאורך מדף בארון הספרים מנמנמות חיות האוריגמי שהוא יוצר מדי פעם. השעון הדיגיטלי בממיר מראה 2:34. הלילה עוד צעיר. יחיאל כבר לא.

יחיאל רוכס מעיל ויוצא לרחוב. אולי ימצא חתול שיארח לו חברה. האוויר הקריר ממלא אותו כמו כד עד גדותיו. מחוץ לבניין הוא מופתע לראות את השכן הזקן ליאוניד, מעשן מתחת לפנס בגופייה. הם מהנהנים זה לזה. אף פעם לא החליפו יותר משלום או חג שמח. גם עכשיו יחיאל לא מעז להפר את הסטטוס קוו. הוא ממשיך ללכת במורד הרחוב, כאילו יש לו מטרה להגיע אליה באמצע הלילה. הוא מרים ענף יבש מהמדרכה ומדמיין שזה נשק על כתפו. טבעי עבורו לפטרל בקצרין, שהיה חלק מגרעין מקימיה. תקוות גדולות תלה בה. קצרין תוכננה מראש להיבנות בשני אגפים דמויי כנפיים. לבסוף רק כנף אחת נבנתה. ואיך תוכל להמריא? עיקר חלקו של יחיאל היה בהקמת פארק קצרין העתיקה. הצוות שלו היה אחראי על הקשרים עם רשות העתיקות, ועל היתרי הבנייה של מתחם המוזיאון. הוא לא הוביל, רק נתן יד איפה שנדרשה יד. מדי פעם הציע רעיונות, אך אלו נבלעו תחת קולות רמים יותר. תמיד נמנע מוויכוחים ככל האפשר. תמיד פינה את המעבר, ונהג להצביע עם הרוב. בדבר אחד הוא יכול להתגאות: הרעיון לקרוא לרחובות באחת השכונות על שם הציפורים הנצפות באזור, היה שלו. על כן הוא זוכה ללכת עכשיו בשלוש בלילה ברחוב סנונית, שמבשר את קצה השכונה.

על הרצפה בפינת רחוב, כיפה. הוא מדמיין את מבוכת הילד שחזר הביתה בלעדיה. על הנייר תוכננה קצרין עד הבית האחרון, כל רחוב שורטט מראש. אבל את נפחה של האוכלוסייה הדתית במועצה איש לא תיכנן או שיער. כיום גם קולם נשמע יותר מקולו. איש מהם אינו מנחש שהוא אחד המייסדים. לבית הכנסת לא הלך כבר שנים. אין לו שיח עם אלוהים. כילד התפלל מדי פעם בחדרו, אבל כבר אז ידע שמניעיו אנוכיים: שהוא אינו מציע דבר בתמורה, שהוא מאמין רק באל אחד, זה שמגשים תפילה אחת ויחידה, שאביו יחזור הביתה.

יחיאל מגיע לשער הפארק. הוא נזכר ביום שהגיעו המשאיות עם הסלעים לבניית החומה למתחם. אחרי כמה חודשים שהאזור המיועד היה מגודר במוטות ברזל ובחבלים מתוחים, שעזי בר היו מפילות, התחילה סוף סוף הבנייה. תחילה בנו רק את השער, ויחיאל נהנה להיכנס ולצאת דרכו מהפארק, גם אם נשאר בפועל באותו שטח פתוח. כעת שוקל יחיאל להיכנס לסיבוב קצר. מזמן לא ביקר בפארק. השער נעול על בריח, אבל ליחיאל יש מפתח מאסטר שהוא נושא כבר שנים בצרורו. לפני שנות דור עוד הספיק לסייר בפארק לילה אחד עם בחורה, לבאר לה את שמות העצים, להדריכה בין הממצאים הארכיאולוגיים, להפנות את תשומת לבה לגחליליות, עד שקראה לו תמים וביקשה ללכת.

הוא מתקרב אל השער ובודק שאיש אינו משגיח. עוד עלולים להזמין לו משטרה. איך יסביר את עצמו? "תתנהג בטבעיות," מייעץ קולו של אביו. "גם כשאתה נכנס הביתה אתה מסתכל מעבר לכתף? יש לך מפתח, פשוט תיכנס." הוא שואף עמוקות ומכניס את המאסטר למנעול השער. אלא שהוא לא מתאים. הוא מנסה כך וכך ושוב כך ללא הועיל. המנעול הוחלף. מובן שהוחלף. המפתח שלו יתום.

"זהו? כבר ויתרת?" שואל אבא שלו.

"מה אפשר לעשות?"

"לטפס."

"השתגעת? בגילי?"

"כמו שאמרתי, ויתרת."

יחיאל בן שישים וחמש אבל עדיין כואב לו לאכזב את אבא. הוא הולך לאורך החומה הגבוהה ומחפש נקודת תורפה. לחצות את הגבול זה אצלו במשפחה. מעבר לעיקול הוא רואה שלד ברזל של פח זבל נטוע באדמה בסמוך לחומה. לעמוד עליו זאת התחלה. מה יגיד אם ייתפס? הוא מטפס בשני צעדים על שלד הברזל ונשען ביד אחת על החומה לשם יציבות. אם ישאלו יגיד שרצה לעזור לחתול מיילל בצד השני. אבל מי יאמין לשטות כזאת? הוא מחשב שאם יקפוץ בכוח מהפח, אולי יצליח לתפוס בקצה החומה ולהרים את עצמו למעלה. חבל שהוא לא בכושר. אפילו בריצה שוב לא הצליח להתמיד. הוא מתכונן לקפיצה. פעמיים הוא כמעט וקופץ. רגליו רועדות. איזה טמטום! שהוא יקפוץ לקצה החומה? הוא כבר יכול לשמוע את ברכיו מתפצחות בנפילה. גם את השיניים הוא מפחד לשבור. בזהירות, הוא יורד חזרה אל הקרקע.

"בראבו, עלית וירדת מפח זבל," אומר אבא אדיב.

"ממש ספקטקל, מה?"

"חשבת שזה קל לחצות את הגבול?" מטיף האב, "זה מצריך אומץ! כוח! תכנון! נחישות! ולא מעט מזל!" יחיאל ממשיך להקיף את חומת הפארק. ואן חונה מחוץ לדלת שירות. מישהו שם? הוא מאמץ את עיניו. לא, פחדן, אף אחד לא שם. הרכב חונה ללילה עם אחוריו אל החומה. אם יטפס עליו כבר יוכל להרוויח גובה. איפשהו, אבא שלו מחייך. יחיאל מתקרב ולא מאמין למזל שלו: בגב הרכב מקובע סולם. אז הנה יש לו מזל, ויש לו תוכנית, ועכשיו נראה אם יש לו גם אומץ. מכונית חולפת באיטיות ומסנוורת את יחיאל, שמפנה מהר את גבו ומספיק לראות את צלליתו נעה על החומה. עכשיו בטוח ראו אותו. כששוב חשוך הוא מתחיל לטפס על הסולם, שהשלבים בו קרים ורטובים. אם יחליק, יחבוט את הראש בחומה וזה יהיה הסוף שלו. אנשים ישאלו: מה עשה שם יחיאל מגד באמצע הלילה, וגם הוא שואל. הוא מגיע לגג הרכב ומטפס אליו. זה יותר גבוה ממה שחשב, ועכשיו נשאר לו עוד לעבור אל החומה עצמה. הוא נעמד ומתכונן לעשות את הצעד הגדול. בדיוק אז האזעקה של הוואן מתחילה לפעול ופנסיו מהבהבים. יחיאל קופא לרגע במקום. אחר כך יורד על ברכיו כמתפלל למֶכָּה. אחר כך קם ועובר בצעד מהיר אל ראש החומה. הוא מחבק אותה בארבעה גפיים. הוואן לא שותק. עוד רגע יגיע מישהו. צמרמורת מטפסת לו בעמוד השדרה. איך יורדים? לאיזה כיוון? הוא לא רוצה להיתפס. הוא לא רוצה להתרסק. אפילו אבא שלו כבר לא מייעץ כלום. "למה עזבתני?"

הוא לא יוותר. הוא כבר בחצי הדרך. הוא מעביר את גופו אל פנים הפארק. הוא נתלה בשתי ידיים. מתחתיו חושך מוחלט. הוא צריך רק לעזוב. גם ככה כבר לא יוכל להרים את עצמו בחזרה. הוא משחרר. אחרי נצח קצר הוא נוחת על הקרקע. קול התפצחות נשמע. ענפים, לא הברכיים, תודה לאל. מלבד שפשוף קל בכפות הידיים הוא בסדר. הוא חי. הוואן מפסיק לצרוח והכול עובר לדום.

אור הירח מאפשר ראות חלקית. הוא בחורשה, ליד ביתן אבן עם מחסן ושירותים. יחיאל נכנס לשטוף את פניו ושותה קצת מהברז. אבל הוא לא משתמש בשירותים. כדי לחגוג את ניצחונו על הגדר הוא יוצא אל החורשה ומשתין סתם ככה, סביב, על מחטי האורנים, על סלעים, על ניצני פרחים, על הכול. הוא מתחיל ללכת במדרון קל. עטלפים מצקצקים מעליו. הוא חש התעלות עצומה, כאילו היה בן עשרים. הוא מתחיל לצחוק סתם כך. לבסוף הוא מגיע אל האתר הארכיאולוגי, שמגודר ברשת ברזל נמוכה, וכבר מתרגש לגלות איך יחצה אותה. אין לו ספק שיצליח.

כשיחיאל בפנים, הוא מטייל אל בית הכנסת העתיק, שקירותיו חפים מגג, ושבאמצעו עמודים כבדים שתומכים כיום רק בכיפת השמים. ספסל אבן מזמין אותו להתיישב. הוא מודה שזה מקום יפה. שגם אם הוא אינו מוצא בו קדושה, מעורר השתאות לחשוב שבדיוק פה קיימו אבות אבותיו את פולחנם לפני כשש־עשרה מאות. ואולי לא היו אלה אבות אבותיו ממש. זה לא משנה. מספיק לו להבין שלאנשים כלשהם היתה כאן שגרת יום לפני שנים רבות כל כך בכדי להתפעם. הוא יכול לראות צללים דהויים של דמויותיהם מסתובבים בחלל שמולו, מגישים מנחות, מנהלים שיח עם האל, שרים. משהו מזה נשאר. ומה יישאר ממנו בחלוף הדורות? אולי גם הוא צריך להתפלל כאן. לקחת חלק בשרשרת. "אלוהים, תעשה שאבא יחזור," הוא לוחש לעצמו את התפילה היחידה שהוא מכיר. הוא מתיישב על האדמה, נשען על הספסל, מצטנף במעילו, נרדם.

כשהוא מתעורר באור ראשון, הוא מוצא שחתול שחור נח לידו. שניהם קמים לאט ומתמתחים. יחיאל ישן טוב מאי־פעם. עכשיו הגוף מגרד והוא זקוק למקלחת ולגילוח. באור הבוקר, הכול סביבו נראה אחרת, כאילו מעולם לא היה שם קודם. זאת חורשה חדשה. העצים עוד שחורים כמעט אבל השמים צבועים כתום חיוור. להקת זרזירים מתעוררת וצועקת מתוך העצים. שביל שלא ראה בלילה בוהק עכשיו בין עלעלי עשב כבדים מטל. כל המחזה הזה הוא לעיניו בלבד. הפעם הוא לא הענק בגנו, אלא הילד בגנו של הענק. אחרי כמה דקות של צעידה בשביל, מגיע מולו טרקטורון, ומאט לידו. עובדת צעירה מטעם הפארק מביטה בו המומה. יש לה פני תנשמת עגולים ושערה אסוף לקוקו מהודק. לא נראה שהיא חייכה אי־פעם בחיים שלה.

"שלום…" היא אומרת ממרחק ביטחון.

"בוקר טוב," אומר יחיאל.

"כן, מה אתה עושה פה?"

"סתם, מטייל."

"איך נכנסת?"

"יש לי מאסטר."

"מאסטר? הרגע פתחתי את השער מבחוץ."

"אה, נכון. טיפסתי על הגדר," הוא אומר בחיוך.

"טיפסת על הגדר?"

"זה מה שאמרתי."

"אתה צוחק עלי?"

"אל תדאגי, אני בדרך החוצה. תראי איזה יופי." הוא מצביע על פלטת הצבעים שבאופק מאחוריה, וממשיך ללכת. העובדת מסתכלת עליו מתרחק. היא מסתובבת עם הטרקטורון ונוסעת אחריו.

"טוב, תעלה, אני אסיע אותך לשער." הוא עולה.

"איך קוראים לךָ?"

"יחיאל. ולך?"

"איילת."

"איילת השחר." הוא מתחכם, אבל היא לא מתרשמת.

"יחיאל, אני אצטרך לחייב אותך על כרטיס."

"שטויות."

"מה שטויות?"

"אני לא אשלם על כרטיס. גם אין עלי ארנק."

עוד מרחוק הם יכולים לראות את מנהל האתר עומד עם ידיו על המותניים ליד השער, משקיף אליהם.

"ספר את זה למנחם," אומרת איילת, "ממש אני צריכה אותך על הראש עכשיו."

"את דואגת יותר מדי, איילת," אומר יחיאל.

המנהל פוער עיניים למראה הנוסע הנוסף. הוא עוד לא יודע אם הוא אמור לכעוס.

"שלום מנחם!" קורא יחיאל בשמחה, לפני שמישהו מספיק לשאול או להסביר. הוא מזנק מהטרקטורון. "הפארק מדהים בלילה! מדהים! היה שווה לבוא." הוא לוחץ את ידו של המנהל בהתלהבות. עכשיו המנהל מפחד להוציא מילה לא נכונה.

"אני שמח לשמוע, אממ…?"

יחיאל מרצין כנעלב. "יחיאל. יחיאל מגד. לא אמרו לך שאני אהיה פה? אביגדור אמר שהוא דיבר איתך."

מנחם מסתכל עליו בשאלה. "אני פקח של רשות הטבע. הייתי פה כל הלילה בשביל המחקר שלי על הסטוּרנוּס ווּלגאריס. לא הודיעו לך?"

"אולי אמרו משהו… מחקר על מה אמרת?"

"סטורנוס וולגאריס," אומר יחיאל, וכשהמנהל עדיין בוהה בו הוא מסביר: "הזרזירים…"

"אה, כן," אומר המנהל. "מי הכניס אותך?"

"יש לו מאסטר," נשמע קולה של איילת.

"טוב שהזכרת לי," אומר יחיאל. הוא מוציא את צרור המפתחות שלו ומחלץ ממנו את המפתח הישן. "אמרו לי להחזיר אותו למנחם, זה אתה, כן?" הוא אומר ומגיש אותו למנהל, שנבהל מיד מהאחריות.

"טוב," מסכם יחיאל ושוב מהדק את ידו של המנהל, "היה באמת נהדר. אני מניח שיתאמו איתך את הביקור הבא שלי, אחרי שיאשרו את התקציב."

המנהל מהנהן.

"להתראות איילת, תודה על הטרמפ!" אומר יחיאל וניגש אל היציאה.

"תבוא כל יום," היא עונה.

10.

בדירה, יחיאל מרתיח מים לקפה, ובינתיים אוכל בעמידה מה שהוא מוצא במקרר: לחם שהוא טובל בקוטג', זיתים מקופסת שימורים, פרוסת גבינה צהובה וחצי מלפפון. הוא נזכר בחלום שהיה לו בלילה, שזאב שחור עומד מחוץ לבית הכנסת העתיק ולועס עצמות של פגר, ומדי פעם מסתובב אל יחיאל כדי לוודא שהוא לא בא להפריע לו. יחיאל שותה קצת חלב ישר מהקרטון, ומכין לעצמו קפה שחור.

יסמין עשתה ממנו בן אדם. היא לא הרשתה לו לאכול ככה מהמקרר. היא הרגילה אותו לשטוף כלים מיד בתום השימוש, ולא לתת להם להצטבר בכיור. היא לימדה אותו לשלם את החשבונות בזמן. ברוב הדברים היא לא יכלה לסמוך עליו. פעם בחצי שנה היתה מתפרצת עליו עם כל מה שאגרה. מתוך מפלי משפטים דוקרניים שניסחה, גילה יחיאל שהוא בעצם אדם נורא. אכזרי. אטום. ההאשמות שהטיחה בו השאירו אותו חסר מילים. כשחזרה נסערת אחרי ריב במקום העבודה שלה — מדוע לא חיבק אותה? שקע החשמל הרופף — כמה זמן ייקח לו לתקן את זה? כמה פעמים היא צריכה להזכיר ולבקש? האם הוא מחכה שמישהו — הבת שלהם חס וחלילה — תתחשמל בשביל שהוא סוף כל סוף ידאג לזה? ההתכתבויות המטופשות שלו באימייל עם שניים־שלושה חובבי ציפורים מנורווגיה — בשביל מה הוא צריך את זה? הוא מומחה ברמה בין־לאומית לקני ציפורים. מתי יעשה כבר מחקר רציני, כמו שמזמן חלם לעשות, ויפרסם אותו במקום ראוי, באחד המגזינים שהוא משלם עליהם כל חודש כבר שנים? ליחיאל לא היו תשובות. כל פיצוץ כזה שנחת עליו, טילטל אותו. מכאן כבר לא יוכלו להמשיך, חשב. הנה שבר שכבר לא יוכלו לאחות. אבל הם כן שרדו יחד, וכל איחוי של שבר בכל זאת הוליד שינוי; יחיאל למד לעשות דברים במועדם, להגיב באמפתיה ליסמין ולהחמיא לה לעתים קרובות יותר, להחליף יותר משני משפטים עם הוריה ואחותה, להתווכח עם נותני שירות מבלי להיכנע, לקנות בעצמו בגדים נחוצים לבתם סמדר, להיות פחות קמצן, ליזום בילויים משפחתיים, להילחם על תנאי ההעסקה שלו. כל כך הרבה דברים שהוא לא עשה לפני כן. והיא, משהתרוקנה מהמטען החשמלי האגור בה, היתה מתרככת, ומתנצלת על דברים קשים שאמרה. אבל כשכבר כמעט היה הבן אדם שהיא רצתה שיהיה, נמאס לה. "אתה תמיד מרצה אותי. מרצה ומרצה, כמו שמרצים מאסר. מתי תביא משהו מעצמך? מתי תדרוש משהו ממני? מהעולם הזה?" ושוב — "אני אוכיח לך שאני יכול להשתנות." אבל זה כבר לא עזר.

עכשיו משהרגיע את הרעב, הוא פנוי להתקשר אליה. הוא צריך לקבוע איתה פגישה בהקדם, לפני שהיא נוסעת לחו"ל. אחרי הגירושים היתה להם תקופה של חסד. יסמין, שתמיד רצתה לעזוב את קצרין, הרגישה כמי שיצאה מכלוב, ונעשתה שמחה יותר. הם יכלו לדבר כמו חברים ותיקים, ואירגנו ארוחות שישי משותפות בשביל סמדר, שאחר כך הצטרפו אליהן גם חברים מתחלפים של יסמין, וזה היה בסדר. אבל כשסמדר גדלה, ורצתה זמן לעצמה, גם התקשורת ביניהם נעשתה תכופה פחות. הם דיברו רק כשצריך, כלומר, רק כשהיו בעיות. לכן הוא לא מתפלא עכשיו שהיא לא עונה. טלפון ממנו כבר לא יכול להיות חדשות טובות.

יחיאל ויסמין הכירו במסיבת פורים בדירה של חבר משותף ב־1979. יחיאל התחפש לאריה, תחפושת בד מוכנה שאותו חבר נתן לו. הוא ניפנף בזנב שלו ושאג על אינדיאנית אחת ועל נזירה בהיריון, אבל ברגע שהגיעה מישהי מחופשת לדורותי, כולם התחילו לכנות אותו "האריה הפחדן", והוא מיד נכנס לתפקיד והשתתק. אותה דורותי, בשמלת תכלת ונעליים אדומות, כבר שמעה עליו.

"אתה הבן של המרגל?" שאלה אותו.

"ששש… אל תגלי!" התבדח.

יסמין היתה אז דוקטורנטית למדע המדינה, וכתבה את התזה שלה על יחסי ישראל־סוריה בראשית המדינה. מישהו סיפר לה על אבא של יחיאל, והיא רצתה לשמוע עוד.

"בדיוק המזל שלי," אמר לה, "עד שבחורה יפה באה לדבר איתי, היא רוצה לשמוע על אבא שלי."

"בחורה יפה? איפה?" היא היתממה, וליטפה בהחצנה את השיער במורד אחת הקוקיות שלה.

הם הספיקו לדבר רק כמה דקות לפני שקליין הקטן, שאירח את המסיבה, התערב. קליין הקטן היה מטר תשעים והתחפש לסקוטי. הוא התנפל על יחיאל ויסמין עם מצלמה והתחיל לביים אותם. הוא גדל עם יחיאל בגפנים, ולמד עם יסמין באוניברסיטה. "תקישי בנעליים!" ציווה על יסמין, ממרחק שהיה יכול לתפוס רק את פניה. "יופי, עכשיו את תחייכי ואתה תיראה מפוחד!" פקד. הם שיתפו פעולה, כי קליין הקטן היה קולני ושיכור, וכי יחיאל גם ככה עשה מה שאומרים לו. יסמין עשתה תנועת ריקוד, ויחיאל התכווץ בפחד. "עכשיו תהיה גיבור ואת תמחאי לו כפיים." השניים שיחקו את התפקיד בצורה משכנעת, ומיד משכו את תשומת לבם של כל הנוכחים. "עכשיו חיבוק," צעק קליין הקטן, "יותר צמוד, אל תתביישו!"

"אוקיי קליין, זה מספיק," אמר יחיאל.

"רגע, אני עושה לכם פה תמונות על הכיפאק. אולי נעשה שאת רוכבת לו על הגב?"

"אין לי רישיון לאריות," אמרה יסמין.

"טוב, אז בואו לחדר השני. יש לי רעיון לכמה תמונות אמנותיות."

יסמין פנתה ליחיאל: "אני הולכת. אתה בא?"

ברור שהוא בא. הם הלכו משם על כבישים שהבריקו מגשם תחת פנסי הרחוב, ודיברו. הוא סיפר לה על אבא שלו, ועל עצמו. מדי פעם שאג על עוברים ושבים ברחוב. היא צחקה מהבדיחות שלו. הוא ליווה אותה עד הבית, ולמחרת אסף אותה מהבית והם המשיכו לדבר וללכת. גם בשבילים מסומנים הם טיילו. הם היו מיטיבי לכת, והיטיבו לדבר ולשתוק ביחד. היא אמרה לו שהוא טוב מדי. נחמד מדי. שהוא אריה פחדן מדי. אבל גם חיבבה את הקלילות שלו. בכל מקום נוח לו כמו שהוא, בעוד שהיא רק חושבת: נו, מה הלאה? הוא הכיר לה את אימו שמיד התאהבה בה ודחקה בהם להתחתן. להם זה לא היה דחוף, ובכל מקרה יחיאל לא התכוון לכרוע ברך. כשיסמין נכנסה להיריון, הם התחתנו בחצר הבית בגפנים. הרב המחתן התבלבל מעט כשהזכיר גם את האב אדיב מגד, "שאמנם נעדר, אבל נחשב בחזקת חי, ובכל אופן רוחו ודאי נמצאת פה איתנו ביום חג זה."

כשיסמין מתקשרת אליו בחזרה, יחיאל מבקש לפגוש אותה עוד באותו יום. היא צוחקת. האם הוא יודע כמה היא עסוקה? "זה חשוב," הוא אומר. אז שיגיד בטלפון. הוא לא מוכן להגיד, אבל הוא מוכן לפגוש אותה בכל זמן או מקום שהיא תבחר. היא שואלת אם זה קשור לסמדר. הוא אומר שלא. אז למה זה קשור? הוא משנה גרסה, זה כן קשור לסמדר. אם הוא שוב מתחמק מחלקו בקניית הדירה שלה, היא לא מעוניינת לשמוע. זה לא זה. "יחיאל איש המסתורין," היא צוחקת. באמת שאין לה זמן, הנסיעה שלה בעוד שבועיים, היא נוסעת לשנה לפחות. יש לה מיליון דברים על הראש.

"אני צריך עזרה," הוא פונה אל הלב שלה.

"עזרה? עם סמדר?"

"לא. לא בדיוק. לא חשוב. עזבי. אני אסתדר. בהצלחה בתפקיד החדש. ביי יסמין."

"אוף, מתי נעשית כל כך דרמטי?"

עכשיו תורו לצחוק. בינו לבינו הוא יודע שהוא נעשה דרמטי אחרי שעזבה אותו. הוא היה המום. הוא חשב ששוב יוכל לאחות את השבר. הוא למד שהפיצוצים האלה היו השיטה שלהם לנקות את המערכת ולהתקדם. הוא היה משוכנע שהשיטה שלו עובדת: להודות באשמה, להשתפר כל פעם קצת, ולצאת עם הראש מעל המים. השיטה איכזבה אותו. יסמין צדקה מהרגע הראשון: הוא היה נחמד מדי. כשאיבד את יסמין, אבד לו גם החשק להיות הילד הטוב. בשביל מה הוא כל כך טוב? בשביל מי? מעכשיו יהיה ילד רע — החליט. אם כי בפועל זה הצליח רק לעתים רחוקות. כל עימות המשיך למלא אותו אשמה. הוא עדיין מצא את עצמו שותק כשלא הסכים, העיקר לא להתווכח.

"אין דרמה, יסמין," הוא אומר. "באמת שיהיה לך בהצלחה."

היא מודה לו ביובש והוא מנתק. שוב הוא מרגיש רע. הוא אמר את כל הדברים הלא נכונים. הוא נשמע מריר ונואש. הוא לא נשמע כמו גבר שמטפס מעל חומות אם מתחשק לו. כעבור שתי דקות הוא מקבל ממנה הודעה: "קפה בעמק, היום בשמונה בערב." מצב רוחו משתנה בן רגע. בכל זאת הוא הצליח להשיג את מבוקשו. "תודה יסמין. תבואי לבד," הוא עונה לה. מעכשיו ועד שמונה בערב הוא יהיה יחיאל איש המסתורין.