ופתאום בוקר

עדן הייתה חסרת משקל כשדחפה את עצמה בתנועות חזקות וארוכות בתוך המים. בקצה המסלול נעמדה לסדר את המשקפת והרגישה נגיעה בכתף. זה שנראה כמו שחיין אולימפי לשעבר וכבר שנה שחה במסלול מקביל הוא שנגע. שאל אם היא עדן אוזן. "כן!" מופתעת, קצת נרגשת. הרבה מעל הליגה שלה הוא נראה לה, ומה פתאום אחרי כל הזמן הזה החליט לפנות אליה, ואיך הוא יודע את השם שלה.

הוא אמר: "קוראים לך בכריזה."

אוי ואבוי. טמיר. משהו קרה לטמיר.

מיד משכה את עצמה החוצה. רצה ככה, בלי מגבת, עם בגד ים של זקנות והירכיים אכולות הצלוליט, שכל עם ישראל יראה. המציל הסביר שקרה משהו לבן שלה ושלא מצליחים לתפוס אותה. נוטפת מים, רצה אל התיק. אלוהים שבשמיים, שלושים שיחות שלא נענו! למיקה, השותפה שלה, התקשרה ראשונה. מיקה ענתה מיד, צעקה לה באוזן: טמיר פתח את הראש, מאור נסע איתו לטר"מ. הקול שלה היה היסטרי ואכול אשמה, ועדן נדבקה מיד בשני הדברים.

כבר שבועיים מאור משנה את הימים שלו עם טמיר, ושוב ושוב דחתה את ערב הבריכה היקר לה כדי שיסתדר עם לוח הזמנים שלו, והרי שום ספורט אחר היא לא עושה ועכשיו החופש הגדול. הפעם הבטיח לאסוף את טמיר בשש וחצי, אבל התעכב מאוד ("שבע וחצי, רבע לשמונה ככה, אני מצטער, יש פה בלגן לא נורמלי"). כשנשבע שיגיע תוך רבע שעה, השאירה את טמיר עם מיקה. זה היה ברבע לשמונה ועכשיו, ברבע לעשר, גילתה ששלושת רבעי שעה אחרי השבועה ההיא עדיין לא הגיע. בתשע טמיר, רעב ועצבני, רצה לחכות בחדר המדרגות, ומיקה השגיחה מהדלת, הדליקה לו כל חצי דקה את האור. רק לרגע הלכה להביא את הטלפון, רגע אחד! ובדיוק אז טמיר נזכר שמאור נותן לו להחליק על המעקה, ניסה לבד ונפל על הראש. החזיר אותו בידיים הביתה איזה אחד שמסבלט אצל השכנים. טיפל בו. הם ניסו להתקשר לעדן, והיא לא ענתה ואז התקשרו למאור, וקסם, תוך דקה הגיע וצרח על מיקה, קרא לה חולת נפש.

תוך ארבע דקות עמדה ברחוב בטייץ רטוב ובכפכפים, מתנשפת מרוב בהלה. ניסתה לנתק למיקה כדי להזמין מונית, אבל מיקה לא נתנה, כמו ניקוז שעולה על גדותיו. דרשה לדעת מה הייתה יכולה לעשות, עד שעדן צעקה: "מיקה, מיקה! עזבי את מאור, אני לא מאמינה שרק בתשע וחצי הוא הגיע, אני מנתקת כי אני חייבת להגיע לטר"מ. גאון שהתקשרת לבריכה. אוהבת אותך. ביי."

רק במונית, בגלל המבט המוזר של הנהג, נזכרה להוריד את כובע הים. שוב ושוב התקשרה למאור, ואין תשובה. היא תהרוג אותו. היא תקרע אותו. מלמד את טמיר להחליק על מעקות כדי לצאת המגניב, ואז לא נמצא שם כשהוא מנסה לבד ונופל, ועכשיו אפילו לא עונה. רק כשהגיעה לטר"מ הוא ענה ואמר שהם בדרך החוצה.

טמיר התחיל לבכות מיד כשראה אותה. "נפלתי במדרגות. עשו לי תפרים." על המצח תחבושת מודבקת, וביד סוכרייה על מקל. עדן דחפה את הבהלה עמוק, שלא ירגיש. החזיקה אותו חזק בחיבוק, נשבעה שאוי לו אם תתפוס אותו מתקרב שוב לאיזשהו מעקה. האשמה עמדה לה בגרון כמו גוש ליחה. טמיר הראה את הסוכרייה. אבא מרשה. אבא אמר שיקנה לו מכונית עם שלט כי היה גיבור.

מעליהם מאור אמר: "תגיד יפה שלום לאימא ותן לה חיבוק. עכשיו אנחנו נוסעים הביתה."

"אבל אני רוצה לאימא," טמיר התנגד.

קצת מתה מבפנים חיבקה אותו והזכירה לו שהערב ערב של אבא. טמיר נתלה עליה, רוצה הביתה, לא לאבא. הכניעה אותו בהבטחות: מחר בקייטנה שלהם היא תפנק אותו כמה שירצה.

מאור תפס לו את היד וירה: "נדבר יותר מאוחר." היא התעלמה מהמבט הרצחני. ממש הוא יסתכל ככה עליה אחרי שגם לימד אותו להחליק וגם איחר. שאלה מה אמר הרופא. אין זעזוע מוח. תפרו לו. אולי תישאר צלקת. הם ידברו יותר מאוחר. יש לו הרבה מה להגיד, שתדע.

טוב מאוד, חשבה בכעס, גם לה יש. כשנסעו עמדה שם רגע ואחר כך הלכה לתחנת האוטובוס. הרגישה עליה את המבטים של האנשים. אישה לבד, רטובה לגמרי ומסריחה מכלור. חולצה סחוטה לגמרי. השיער עוד טפטף. את המגבת שכחה במלתחה. כל הדרך הייתה בטלפון. כן, אימא. הוא בסדר. לא, אין זעזוע מוח. אני אהרוג את מאור. לימד אותו להחליק על מעקה. במדרגות אצלנו, בטח אצלנו, אצלם הם עולים במעלית. נראה לך, אבא? אם הייתי שם, הייתי קורעת לשניהם את הצורה, זאת סכנת נפשות, המעקה כמעט בגובה שלו. לא, הוא בסדר. רק תפרים. כן רופא אמיתי, בטר"מ. אל תתחיל איתי עידו. איך יכולתי לדעת? מאור היה אמור להיות שם בשש וחצי והגיע בעשר, אז אל תדבר איתי על הזנחה הורית. מישהו העיר לה שתדבר יותר בשקט והיא התביישה. מצמצה דמעות. היה לה לא נעים לשבת בטייץ הרטוב, והיא הייתה עייפה ועצבנית ואשמה.

מיקה לא הייתה בדירה ולא ענתה לטלפון. בנימין, בן הזוג שלה, ענה כשעדן ניסתה בפעם הרביעית והודיע שהוא מת ללכת למאור ולהגיד לו מה הוא חושב עליו. כששכנעה אותו לתת לה לדבר עם מיקה, מיקה אמרה רק שאין לה כוח לדבר. עדן הודיעה לשתיקה בצד השני: טמיר בסדר, רק כמה תפרים, אל תיקחי ללב את מאור, עשית לנו טובה ואת מדהימה ולא משוגעת, הכול נגמר בטוב. זה היה יכול לקרות גם לי, כמה פעמים נתתי לו לחכות למאור במדרגות. מיקה לא ענתה. חזרה הביתה אחרי שעה. עמדה שמוטה וקפואה בתוך החיבוק של עדן, נעלמה אל החדר שלה ונתקפה עטלפים.

רק באחת עשרה, כשכבר חשבה שתשתגע, מאור התקשר. איך השאירה את הילד עם מיקה לבד ככה, מה נראה לה, הבחורה חולה, שרוטה, את הכלב שלו לא היה משאיר איתה. די, די, ענתה בכעס. כשכתבה שהיא משאירה את טמיר עם מיקה סימן אגודל למעלה, ולמרות שהתחייב להגיע תוך רבע שעה הגיע אחרי יותר משעה וחצי, וידע שטמיר אז עם מיקה. וכמה פעמים היא הוציאה את טמיר בשבילו מהגן וחיכתה איתו שיאסוף אותו? מה קרה שפתאום היא שרוטה וחולה? כי קרה משהו? בכלל, הוא זה שלימד את טמיר להחליק על מעקות — מה חשב לעצמו ובאיזו חוצפה עכשיו בא בטענות? ואם לא היה קורה כלום, אם טמיר לא היה נופל, זה בסדר שחיכה לו ארבע שעות?

מאור התפוצץ: הוא גם מתחתן וגם מריץ פרויקט ענק, המינימום שהוא מצפה לו זה קצת הבנה. הדבר הנכון היה שתואיל לוותר על ערב הבריכה הקדוש פעם אחת. מאות פעמים התריע על מיקה, ולידיעתה, הייתה תאונה בדרך לכאן והכול עמד. גם בזה הוא אשם? היא מצפה שיבוא במסוק? בכוח עצר את עצמו כשבאה לטר"מ, חצי שעה לא ענתה לטלפונים ופתאום צצה. למי לא התקשר, למי, והילד צורח אימא־אימא. המזל שלה זה השכן הזה, המסבלט. "אם היה קורה לטמיר משהו רציני," הבטיח, "זה לא היה נגמר בשיחה כזאת, אני מבטיח לך."

הלב של עדן דפק כמו תוף. חיכתה רגע, שייבהל מעצמו, כמו תמיד כשיוצא לו המאיים, ואחר כך ענתה בשקט, קצת חנוקה: "כן, אם היה קורה לו משהו רציני, זה לא היה נגמר בשיחה כזאת. אני מבטיחה לך." וניתקה.

אחר כך בכתה. למה הם לא יכולים לדבר כמו בני אדם, הוא והיא. אימא שלה, בחוש, התקשרה והרגיעה. מה הוא מאיים, אבא שלך יראה לו מה זה. בבית משפט יקרעו אותו לחתיכות, הרי הכול מתועד בוואטסאפ. מה פתאום ייקח את טמיר, מי ייתן לו. עכשיו תנשמי רגע. מה עם השכן שעזר? אמרת לו תודה? לכי תביאי לו משהו, בונבוניירה. לא עכשיו, עכשיו אמצע הלילה. מה אין, אף אחד לא הביא לך בסוף שנה?

בארון של השחיתויות הייתה חבילת טים־טם סגורה. אימא שלה לא התאפקה ושאלה: "ותגידי, הוא רווק?" מאיפה שעדן תדע, אפילו לא פגשה אותו. השעה הייתה רבע לשתים עשרה, והיא שרבטה פתק והתכוונה להניח את הטים־טם על השטיחון שלו, לא טרחה אפילו להדליק את האור במדרגות, אבל החליקה והתנגשה בדלת. בבהלה שמטה את החבילה ונסוגה בחצי ריצה הביתה, אבל גבר מתולתל פתח את הדלת. הסתכל, לא מבין. בן שלושים? שלושים ושלוש? שאל: "הכול בסדר? רצית משהו?"

היא התבלבלה. נבוכה בפיג'מה. הייתה מחליפה אם הייתה חושבת שיפתח. חיבקה את עצמה להסתיר. מלמלה שרק הביאה לו משהו והחוותה על הטים־טם. הוא ראה את החבילה, הרים וקרא את הפתק באור שנשפך מהדירה של אלבשן אל חדר המדרגות. היא רצתה לברוח.

הוא הדליק את האור: "את האימא?"

"כן, תודה רבה!"

ועמדה באור בבוקסר של אחיה ובחולצת הפיג'מה מדלתא. למות מהבושה. נלחמה בדחף למשוך את הבוקסר, להסתיר את הירכיים המכוערות. אולי הוא בן יותר משלושים ושלוש. יש לו כמה תלתלי שיבה. קצת דומה לאביב אלוש הוא נראה לה. לא: לאמיר דדון. או מין תערובת מוזרה של שניהם. יפה־לא־יפה, צעיר־לא־צעיר.

"מה אמרו בטר"מ? הכול בסדר?"

"כן. רק עשו לו כמה תפרים."

"יופי..."

הוא חיכה ושוב התבלבלה. לכי הביתה! לכי! גמגמה שוב: "תודה רבה, ממש. איך קוראים לך?"

"רועי."

מה את שואלת איך קוראים לו. הוא עוד יחשוב שאת מתחילה איתו.

"תודה רבה, רועי."

הוא הגיב במין משיכת כתפיים, הראה את הטים־טם, אמר: "לילה טוב," וסגר את הדלת בלי להעיף בה מבט שני. האור כבה והיא משכה את הבוקסר עד הברכיים. חזרה אל בית־בלי־טמיר. איזו התחלה איומה לקיץ.