א
דיווח
צלצול טלפון טורדני חדר את סף תודעתו של רוני. מתוך חולשת דעת מנומנמת החליט להתעלם ממנו בתקווה שיתייאש ויחדל, אך זה המשיך בשלו. הוא התהפך לצד שני, כאילו שינוי התנוחה יאיין את המטרד, אך הצלצול העיקש לא הרפה - שכבה אחר שכבה קילף מעליו את מעטה השינה המבודד עד שהתעורר ועט בבהלה על מכשיר הטלפון. המחויבות להיות נכון לקריאה בכל עת הפכה אותו באחת לערני וחד. הוא נזף בעצמו על שהשתהה והתפלל שלא החמיץ משהו חשוב. כשהרים את השפופרת התפלא מדוע הצלצול אינו חדל.
"הלו," אמר מבעד לרעש הרקע.
"רוני, זו מיכל מהמבצעים. הכריזו כוננות דל"ת וקוראים לכולם לטייסת. חכה ברחבת מגורי צוות אוויר. הטנדר יעבור לאסוף אתכם בעוד עשר דקות."
פקידת המבצעים נשמעה ערנית ונמרצת כאילו אצלה כבר אמצע היום ולא ארבע לפנות בוקר.
"קיבלתי, מיכל. אני יורד מיד," אמר רוני, משתדל להעלים את הרעד בקולו.
הוא התיישב על המיטה, מנסה לגרש מעליו את שאריות השינה שמיאנו לציית להשכמה המאולצת.
כבר אתמול התחיל משהו להתבשל, הרהר. למרות יום כיפור השאירו את כל הסדירים בבסיס. היתה להם כנראה סיבה טובה. עובדה שעכשיו מזניקים אותנו. מקווה שסוף כל סוף מגיע משהו תכליתי. למען האמת זה בא לי די מהר - רק לפני ארבעה חודשים הוסמכתי כנווט מבצעי וכבר מזדמן לי הדבר האמיתי. אבל אני מרגיש מוכן אליו, אפילו מייחל לו. הרי בשביל זה התנדבתי לקורס טיס. הסיכונים לא מרתיעים אותי. החשש היחיד שלי הוא שלא אעמוד בציפיות. אסור לי להכזיב - לא את עצמי ולא את החברים שלי. אבל למה הטלפון לא מפסיק לצלצל, הרי עניתי כבר. הוא כנראה לא יניח לי עד שיראה אותי עומד על הרגליים. טוב. יאללה. אני קם. אבל לעזאזל, מה קורה לי? הראייה מתערפלת פתאום כמו בבלאק אאוט בטיסה, רק שעכשיו זה קורה לי על הקרקע, ככה סתם, בלי שום תמרון, כאילו זה בא לי מבפנים. שיט. אסור שמשהו ישתבש אצלי בדיוק עכשיו, כשמזניקים אותי לטייסת. אני חייב לחזור לעצמי. צריך למהר ולרדת למטה. בטח כולם כבר מחכים לי. טוב, נדמה לי שזה מתחיל להסתדר. אבל אינעל הטלפון, למה הוא לא מפסיק לצלצל? יא נודניק, אתה לא רואה? כבר קמתי! הנה, אני עומד. די! תפסיק לצלצל כמו משוגע.
דחיפת מרפק עזה העבירה את רוני באחת מחלום למציאות. מאיה לא אוהבת את הטלפונים שלו באמצע הלילה. הם משבשים לה את צבירת האנרגיה לפעילויות ולבילויים של יום המחרת. מאז פרישתה המוקדמת לגמלאות עתותיה בידיה, והיא גודשת אותן בפעילויות פנאי מבוקר ועד לילה. אם לפחות היה מזדרז להרים את השפופרת היתה סופגת איכשהו את ההפרעה, אבל הוא תמיד משתהה. לא מפני שהוא ישן חזק כל-כך, אלא מפני שהצלצול משתלב, כנראה, בחלומות שלו. ההשתהות שלו מעצבנת אותה כי היא מתעוררת לגמרי ואז צריכה להירדם מחדש, אבל הוא, כמו להכעיס, לא מזדרז לענות. מניסיונה למדה כי רק מרפק פותר את הבעיה.
רוני הציץ בשעון הרדיו הדיגיטלי שעל השידה שלידו. הספרות הזוהרות הורו 02:10. טלפון בשעה כזאת לא יכול לבשר טובות, חשב. בטח שוב תאונה. אין ברירה, צריך לענות.
הוא הרים את השפופרת.
"הלו," לחש, מתחשב במאיה, שהפנתה את גבה אליו ומשכה את השמיכה מעל ראשה.
"כאן קצין מגדל הפיקוח של שדה דב. האם זה מר רוני כחלון, חוקר התאונות הראשי?"
"רוני כחלון מדבר. מה העניין?"
"אדוני החוקר, אני מתנצל על הטלפון בשעה כזאת, אבל זה מקרה חירום." קולו של הדובר רעד מהתרגשות.
"דבר. אני מקשיב."
"לפני כמה דקות התרסק מטוס בים. זאת אומרת, הוא כנראה התרסק. איבדנו את הקשר איתו זמן קצר אחרי ההמראה, ולפי תנועת התאורות שלו נראה שהוא נכנס לים."
רוני נדרך. הוא חדל להתחשב במאיה והחל לדבר בקול רם.
"מי בכלל טס בשעות כאלה ועוד במזג האוויר הנורא הזה?" שאל בנימת נזיפה, כאילו קצין המגדל הוא האחראי לטיסה בתנאים המזמינים תאונה.
"זו היתה טיסה להורדת גשם," הזדרז קצין המגדל להשיב.
תשובתו ענתה על תהיותיו של רוני. הוא ידע כי טיסות להורדת גשם מעצם מהותן מתבצעות במזג אוויר גרוע ובכל שעות היממה.
"מה בדיוק ראיתם?" ניסה רוני לדלות פרטים מקצין המגדל.
"כמו שכבר אמרתי לך, הפקח שהיה במשמרת ראה אותו צולל לכיוון הים, אבל הוא לא הבחין בפגיעה במים. הראות כאן מוגבלת ביותר. זה לילה חשוך ויורד גשם כל הזמן. יש כאן שמונה שמיניות עננים בגובה נמוך עם קרעים שיורדים ממש עד המים. הקשר איתו ניתק מיד אחרי ההמראה. זה כל מה שאני יודע כרגע. כשתגיע לכאן תוכל לתחקר ישירות את הפקח שהיה במשמרת בזמן התאונה."
"מה עשיתם עד עכשיו?" שאל רוני בטון מעשי.
"לא הרבה. זה קרה רק לפני כמה דקות. עד עכשיו היינו עסוקים בדיווחים. דיווחנו ליחידת השליטה המרכזית של חיל האוויר. ביקשנו מהם מטוס מֵניר אבל הם ענו שאי-אפשר לבצע הנרה במזג אוויר כזה. אמרו שיזניקו מסוק חיפוש והצלה."
"לאג"מ מבצעים דיווחתם?"
"עוד לא."
"אז תדווח להם מיידית. תבקש שיפעילו את חיל הים, שישלחו לשם את כל הספינות שמפטרלות במשימות הגנת החופים. ושיפעילו גם את המשטרה. אמורות להיות סירות משמר בים, אלא אם בגלל מזג האוויר הן לא יצאו הלילה."
"אוקיי. אני כבר מדווח."
"דבר אחרון, אני מבקש שתרכז במוקד השילוח את כל הניירת שקשורה בטיסה - מִרְשֶׁה הטיסה וכל הניירת הטכנית של המטוס. תפעל מהר ובאופן דיסקרטי כדי ששום דבר לא יתאדה עד שאגיע. עוד עשרים דקות אני אצלך."
"אוקיי. אני בקומת הפיקוח. תחבור אלי ונארגן את התחקור הראשוני של פקח המשמרת."
רוני חשב לרגע וסיכם לעצמו כי מיצה את ההנחיות המיידיות. נותרה רק שאלה אחת שטרם קיבלה מענה.
"מי הטייסים?" שאל.
"לא טייסים אלא טייס. היה במטוס רק טייס אחד," ענה קצין המגדל.
"מה שמו?"
"דן שגיא."
לבו של רוני החסיר פעימה.
"מי?" שאל שוב, מסרב להאמין למשמע אוזניו.
"דן שגיא," חזר הקצין על תשובתו.
רוני הוכה בתדהמה. אחרי רגע התעשת ואמר:
"אמרת שהוא היה לבד במטוס? זריעת עננים עושים בצוות, לא?"
"כן, בדרך כלל זה צוות של שניים, אבל לפי המִרשה לטיסה הוא היה לבד במטוס. וידאנו את זה גם עם המכונאי שהוציא אותו."
"אוקיי. אני יוצא אליכם. בינתיים תפעילו את כל מה שאמרתי," התאמץ רוני לשוות לקולו נימה עניינית.
"יבוצע," השיב קצין המגדל נמרצות.
רוני הניח את שפופרת הטלפון בעריסתה.
נסער, ניסה לעכל את הבשורה המרה. זה שמונה שנים הוא משמש כחוקר התאונות האוויריות הראשי במשרד התחבורה, ודיווחי שמות הנספים בתאונות היו לו ללחם חוק. את רובם הכיר אישית, אך עם הזמן סיגל לעצמו התייחסות מקצועית, מנוכרת-משהו, לבשורות האסון. אבל דן לא היה עבורו עוד טייס שאירעה לו תאונה. הוא היה מהאנשים המשמעותיים ביותר בחייו. הידיעה כי אולי נספה נגעה ברבדים העמוקים ביותר של תודעתו. התדהמה, הסירוב להאמין ושביב התקווה שעוד נותר הציפו בו זיכרון חריף מן המלחמה ההיא.
ברגע שנכנסנו לטייסת הבנו כי משהו לא טוב קרה. צוותי האוויר חלפו על פנינו שותקים ונפולי פנים. במערכת הסטריאו שבמועדון התנגנה קלטת שירי קאנטרי נוגים של ג'ון דנוור. תלינו את ציוד הטיסה על הקולבים שבחדר ההלבשה וירדנו לבונקר המבצעים. פקידות המבצעים מחו דמעות מעיניהן. לבי ניבא לי רעות. דן ניגש לדלפק המבצעים. נרגש ומתוח עמדתי מאחוריו.
"יוסי, מה קרה?" שאל דן את מנהל הלחימה.
"גלעד ורמי לא חזרו לנחיתה, לא כאן ולא בשום בסיס אחר. בשלב מסוים נפסק הקשר איתם. לא נקלטה גם שום קריאה מהרינה. הם מוגדרים כרגע כנעדרים," ענה יוסי כרמל בפנים קודרות. אחר רגע של מחשבה הוסיף: "אתם הרי הייתם איתם בתקיפה. אתם אמורים לדעת משהו על מה שקרה להם, לא?"
יוסי העביר את מבטו מדן אלי וחזרה לדן. תכולת קרבַי החלה לבעבע. כפות ידי כוסו בזיעה. השתדלתי שלא להחצין את מה שהתחולל בתוכי. בפניו הרציניות של דן לא זע שריר. הוא החל לדבר. קולו היה יציב ושקט:
"כל מה שאני יודע זה שאחרי היציאה מהתקיפה הם נקלעו לקרב בודדים עם איזה מיג שרדף אחריהם. ראיתי אותם מרחוק והצעתי לבוא לעזור אבל גלעד אמר שאין צורך כי הוא מיד מפיל אותו. הוא הורה לי לצרף את המבנה שלו לרביעייה שלי ולהוביל את כל ה'ארמדה' הביתה, וזה מה שעשיתי. מאותו רגע לא שמעתי ממנו כלום. לא על ערוצי התקיפה, לא על ערוץ המבנה, לא על ערוץ התעבורה וגם לא על ערוץ החירום הכללי. חשבתי שהוא היה קצר בדלק ולכן הלך לרמת דוד. רק עכשיו אני מבין שהוא לא נחת בכלל." לקולו הבוטח של דן התגנבה נימה של התנצלות.
"אוקיי, דן. תתקשר למרכז חיפוש והצלה ותדווח להם כל מה שאתה יודע. אולי זה יעזור להם לאתר אותם."
הרגשתי צורך להישען על הדלפק. נסער בהיתי בחלל חדר המבצעים. דן, צונן וענייני, דיווח בטלפון למרכז חיפוש והצלה על השתלשלות הטיסה. פקידות המבצעים הורידו מלוח המשימות את הלוחיות המגנטיות שעליהן היו רשומים שמות צוותי האוויר שחזרו זה עתה מתקיפת שדה התעופה בסוריה. את הלוחיות של הצוות המוביל הניחו במגירה. פניו של יוסי נותרו קודרות, אך הוא כבר היה עסוק בשיבוץ הצוותים למשימות הבאות. התנהלותו שידרה כי אף-על-פי שמפקד הטייסת והנווט שלו נעדרים, המלחמה נמשכת וצריך לחשוק שפתיים ולתפקד כרגיל.
אבל אני כבר לא יכולתי לתפקד כרגיל. עד עכשיו התגברתי איכשהו על חרדותי הודות לדן, שלקח אותי לטיפול אישי. ממלאי התפקידים הרשמיים, ממפקד הטייסת ומטה, היו טרודים בטיפול בפקודות המבולבלות והסותרות שירדו בזו אחר זו מן המפקדה ולא התפנו להתבונן במה שקורה אצל הלוחמים למטה. והלוחמים, הם לא היו מקשה אחת. כל אחד הגיב באופן שונה למלחמה הקשה. אני הייתי בין המתקשים. ההתמודדות הלכה ונעשתה גדולה מכוחותי. המעברים החוזרים ונשנים מתחושת הביטחון בטייסת ליציאה אל האש בחזית גמרו אותי. לא הספקתי לשאוף אוויר ולנוח מהגיחה שחזרתי ממנה וכבר היה עלי לאזור כוחות ולצאת שוב אל התופת. אימת הגיחה הבאה ערערה את מעט השלווה שניסיתי לתפוס בשהות הקצרה על הקרקע. בעיניים כלות צפיתי בלוחמים שהסתגלו לטלטלת התודעה הייחודית כל-כך ללחימה האווירית ותפקדו היטב בשתי פניה - באוויר מיצו את אומץ הלב והמקצוענות, ועל הקרקע ידעו לנצל את הפנאי הקצר לטעינת מצברי הגוף והנפש. אבל אצלי כל זה לא עבד.
רק דן הבחין שמשהו לא טוב קורה לי. הוא ביקש לצוות אותי כנווט הקבוע שלו. בתחילה דאג שנשובץ לטיסות קלות יחסית כדי לחזק בהדרגה את ביטחוני. אני יודע כמה גדול היה הקורבן שהקריב למעני בוותרו על הגיחות החשובות והמסוכנות יותר, שנדרשו לו כל-כך כדי לבסס לעצמו מעמד ראוי במדרג הבכירות המבצעית בטייסת. הוא היה זקוק לזה, מאוד זקוק. חודשים ספורים לפני המלחמה הגיע מהטייסת הצפונית, שבה קנה לו שם של לוחם אמיץ ומוביל מצטיין, אך כאן היה עליו להוכיח את עצמו מחדש. הוא אמנם היה שני למפקד הטייסת בדירוג הבכירות הרשמי, אך לא בדירוג המעשי. בתחילת המלחמה העדיף גלעד להציב בראש המבנים את המובילים הסדירים שהכיר היטב, ואילו אל דן התייחס כאל מוביל מדרג שני. אך עד מהרה נבנתה היררכיה חדשה. המלחמה קילפה מעלינו, לוחמי האוויר, את התדמית שיצרנו לעצמנו בימי הרגיעה. בשעת המבחן נחשפנו כפי שאנחנו באמת, בלי כחל ושרק, על חוזקותינו וחולשותינו. זוהרם של חלק מכוכבי הרגיעה הועם בשל תפקודם המהוסס בלחצי הקרב, ואילו כוכבם של אחרים, שלא תמיד בלטו בתחרות הסינתטית של האימונים, דרך דווקא ברגעי האמת. הלוחמים שהפגינו אומץ לב ותפקדו ביעילות בתנאי הקרב עלו לראש הרשימה.
דן היה הבולט מבין הלוחמים ששדרגו את מעמדם. בגיחות הקרב השיג תוצאות שמעל ומעבר לסטנדרטים המקובלים. כמוביל באוויר תפקד בקור רוח ובשיקול דעת, חף משגיאות ותקלות מבצעיות. על הקרקע בלט בחשיבה מבצעית מקורית ובחוכמת החלטה. הניסיון הקרבי העשיר שצבר בטייסות הצפוניות בששת הימים ובהתשה הקנה לו סמכות טבעית בטייסת הצעירה, שמרבית לוחמיה חסרו ניסיון כזה. עד מהרה כבש את מקומו הראוי ברשימת המובילים הבכירים בטייסת.
כשמצבי אפשר זאת, עמד על כך שנשובץ למשימות הקשות ביותר, מתעלם מן האמונה התפלה כי השגה על השיבוץ שקבע מנהל הלחימה כמוה כהתגרות בגורל. ואני טיפסתי אחריו במעלה הסולם. הודות לו הצלחתי לתפקד באופן סביר למרות כל הפחדים, אם כי עדיין הילכתי על חבל דק ובקושי שמרתי על שיווי משקל.
אבל אז נפל גלעד והכול התמוטט מחדש. שוב לא יכולתי לראות בדן את תעודת הביטוח שלי, כי אם מפקד הטייסת, בכיר הטייסים, נפל, זה יכול לקרות גם לדן, וכשהוא ייפול אפול גם אני איתו. באחת נפרץ הסכר הרעוע שבניתי בתוכי ונהר חרדות שטף אותי. ימים נוראים עברו עלי. שעות ארוכות ביליתי בשירותים, משלשל ומקיא לסירוגין. רגלי בקושי נשאו אותי למטוס, מסרבות לשתף פעולה עם הליכתי כצאן לטבח אל מותי הוודאי. ברכי פקו כשעליתי בסולם אל תא הנווט. ברגעי המשבר הנוראים האלה דן לא נתן לי להתרסק. גם כשהתמנה למפקד הטייסת במקומו של גלעד ונדרש להוביל את הגיחות התובעניות ביותר, סירב להחליף אותי בנווט ותיק ומנוסה יותר. "מקצועית אני סומך עליך במאה אחוז, רוני, אתה נווט מעולה," אמר לי, "ועם הבעיות האחרות נתמודד. מבטיח לך שהכול יהיה בסדר." לא עמדו לרשותו כלים של איש מקצוע בתחום בריאות הנפש, אלא רק אישיותו והדוגמה האישית שנתן. השקט הנפשי שלו נטע בי ביטחון. אומץ לבו ורמת ביצועיו הוכיחו לי כי אפשר לתפקד היטב גם בתנאים של לחץ וסיכון. בסבלנות אין קץ עזר לי לעצור את כדור השלג שהידרדר בתוכי. הוא לקח אותי איתו אל קצות מעטפת הביצועים ומרומי פסגות הסיכון. יחד התגבשנו לצוות יעיל ומלוכד. נכון, לא היינו חברים במובן המקובל של המושג, אבל בתוכי הרגשתי איך הולך ונבנה בינינו קשר ייחודי ששום קשר אחר לא ידמה לו - קשר שנצרף בלחימה.
אני חב המון לאיש הזה, שהחזיר לי את ביטחוני ואת כבודי. ופתאום נוחתת עלי עכשיו התאונה שלו. איך שגלגל הגורל מסתובב לו - במלחמה ההיא הלך גלעד, ועתה, כעבור שלושים ואחת שנים, הגיע תורו של דן. כך הולך ונכחד דור מובילי המלחמה. רק אני הקטן עדיין כאן. קשה לעכל שהלוחם המיומן והמנוסה שצלח בשלום את המלחמה ההיא קיפח את חייו, ככל הנראה, בטיסה אזרחית אפורה וסתמית.
רוני קם מהמיטה והחל להתלבש.
"מה קרה?" שאלה מאיה מנומנמת.
"תאונה. מטוס נכנס לים אחרי המראה משדה דב," ניסה רוני לשוות לקולו טון של דבר יום ביומו.
"מי הטייס?" שאלה מאיה בדאגה.
לאחר היסוס קצר החליט רוני לחלוק עמה את הבשורה הקשה.
"דן שגיא."
"דני? אני לא מאמינה!" קראה מאיה בתדהמה.
רק היא ונעמי קראו לו דני. יראת הכבוד שחש רוני כלפי דן לא הניחה לו לכנותו בשמות חיבה.
"כן. זה דן," אישר.
"מה קרה לו?" שאלה מאיה, שכבר היתה ערה לחלוטין.
"עדיין לא ברור. בדרך כלל תאונות כאלה נגמרות לא טוב, אבל קרה בעבר שטייסים יצאו מזה בחיים. מתחילים לחפש אותו עכשיו," שיכך רוני את חומרת הבשורה.
"זה ממש לא בסדר שדווקא לדני קרתה תאונה. אחרי כל המלחמות שהוא עבר פשוט לא מתקבל על הדעת שהוא ייהרג באיזו תאונה מטופשת," אמרה מאיה בכעס. "מה בכלל היה לו לחפש באוויר בשעה כזאת?"
"זו היתה טיסה להורדת גשם. טסים אותה בשעות הכי משוגעות ובמזג האוויר הכי גרוע."
"מה, הוא עבד בתור טייס? חשבתי שהוא כבר מזמן פרש מטיסה."
"גם אני חשבתי ככה. מתברר שהוא עדיין טס. לא סתם טס, אלא כטייס מקצועי. טיסות הורדת גשם לא טסים בתור הובי. זה לא תענוג כל-כך גדול. למען האמת, זו טיסה די מחורבנת."
"אז מה קרה לו?"
"הוא כנראה נכנס לוורטיגו. אם היתה לו תקלה טכנית הוא בטח היה מדווח עליה, ולפי מה שידוע כרגע הוא לא דיווח כלום. טייס בוורטיגו לא ממהר לדווח כי הוא לא רואה בזה מצב חירום. במקום לדבר הוא מתרכז בהיחלצות."
"אז אתה חושב שדן נכנס לוורטיגו?"
"סביר להניח. הפנייה לכיוון הים שמבצעים בשדה דב מיד אחרי ההמראה מזמינה כניסה לוורטיגו. המעבר הפתאומי מהמרחב המואר של תל אביב לחושך המוחלט של הים, ועוד בתוך עננים וגשם, יכול לבלבל את החושים של כל טייס."
"אז למה הוא לא נחלץ?"
"גם אני שואל את עצמי. אחרי הכול ורטיגו היא תופעה שכיחה וטייסים מתורגלים להיחלץ ממנה. ובכל זאת, אחת לכמה שנים הוורטיגו גובֶה קורבן. אבל לדן זה לא היה צריך לקרות. טייס מנוסה כמוהו לא אמור להיכנס לים בעקבות ורטיגו."
לפתע החל מנקר ספק במוחו של רוני. האומנם? הן בגיחת ה"קלע" הלילית במלחמה ההיא נכנס דן לוורטיגו שכמעט הכניס אותם לקרקע. אם זה קרה לו אז, כשהיה בשיא כושרו, קל וחומר שזה יכול לקרות לו עכשיו.
"אבל מסתבר שאין טייס שלא טועה אף פעם," הוסיף, "גם לא הטובים ביותר. דן כבר בן שישים ואחת. בגיל כזה יכולים לקרות לאנשים דברים בלתי-צפויים."
"אני מקווה שהוא יצא מזה בחיים," אמרה מאיה בקול חנוק.
"גם אני מקווה, מאיו'ש. יכול להיות שעוד נצליח לאתר אותו חי, אבל עם היד על הלב, הסיכויים לא גבוהים."
"איזה אסון. אני חושבת על נעמי. עצוב לי עליה ועל הילדים. היא בטח עוד לא יודעת כלום. יהיה לה נורא קשה. אני חייבת לעזור לה."
"מחר, אחרי שהיא תדע, תיסעי אליה. בסדר? זהו. אני זז."
"תעדכן אותי, רונצ'יק," ביקשה מאיה בטון רך.
"אוקיי. בינתיים תנסי להירדם. לילה טוב, מאיו'ש," אמר רוני בעודו קושר את שרוכי נעליו.
"לילה טוב, בוקר טוב, אני כל-כך מבולבלת שאני כבר לא יודעת מה עכשיו. העיקר שבסוף יהיה טוב. תחזיק מעמד, רונצ'יק. משימה לא פשוטה מחכה לך."
היא לא יודעת עד כמה היא צודקת, הרהר רוני, לחקור את התאונה של דן זה באמת לא פשוט בשבילי. אבל אין ברירה. אני חייב לחקור את התאונה שלו כמו כל תאונה אחרת, באופן הכי מקצועי ואובייקטיבי.
"כן, זה באמת לא יהיה קל. אבל אני אעמוד בזה."
"אני איתך, רונצ'יק. ואל תשכח לעדכן אותי."
"טוב, מאיו'ש, אני צריך לזוז. כשיהיה לי מה לעדכן - אתקשר אלייך. מקווה שרק בשורות טובות."
רוני נשק על לחייה החמה, נטל את תיקו ויצא לדרך.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.