זאב בשטאזי

id="StaziWolf-6" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"> 1 יולי 1975 מזרח ברלין

אוברלויטננט קארין מולר נעלה את מבטה על הצעיר המחוצ'קן שישב מולה בחדר החקירות בקַייבֶּל־שטראסה. הוא בהה בה בחזרה מבעד למסך שערו השחור והשמנוני שהגיע עד לכתפיו. היא חשבה לעצמה שמבטו החצוף לא צופן לו טובות בתאי המעצר של משטרת העם.

מולר לא הוציאה הגה בינתיים, משכה באפה, והתבוננה ברישומים שלה.

"שמך שטפן לאוטרברג, בן תשע־עשרה, מדירה 3019, שיכון 431, בפִישֶרינְסֶל בהאופטשטאדט. האם זה נכון?"

"את יודעת שכן."

"ואתה הגיטריסט של להקה פופולרית בשם..." מולר חזרה והתבוננה ברישומיה, "'סופה מהגיהינום'. זה מדויק?" הבחור הסתפק בפליטת אנחה יגעה. "האם זה מדויק?" מולר חזרה על שאלתה.

"אנחנו להקת רוק," הוא אמר.

"הממ." מולר הקפידה לרשום זאת, אף שהיתה אדישה לדקדקנותו של הצעיר. היא חשה מידה מסוימת של אהדה כלפיו. כשם שהוא הרגיש שמקומו לא כאן, תחת חקירה של קצינת משטרת העם, כך היא האמינה שלא התגייסה לשם ביצוע משימות מסוג זה. היא היתה חוקרת מקרי רצח. היא היתה האישה הראשונה בכל הרפובליקה שעמדה בראש צוות חקירת מקרי רצח בקריפו. היא הצליחה בעבודתה — לדעתה, לכל הפחות — ועכשיו הם הדיחו אותה מתפקידה ביחידת מקרי הרצח של אזור המיטֶה, וכפרס ניחומים הטילו עליה משימות פוֹפּוֹ קטנות ומשמימות בדומה לזאת. משימות שהתאימו לשוטר מטופש במדים. מולר נאנחה, סגרה את העט שלה והניחה אותו על שולחן החקירות.

"תראה, שטפן. אתה יכול להקל עלי, או שאתה יכול להקשות עלי. פשוט מאוד, אם תודה באשמה, תקבל אזהרה ותלך לדרכך. תוך זמן קצר תוכל לחזור לנגן עם..." היא הביטה שוב ברישומיה. היא זכרה היטב את שם הלהקה, אבל לא רצתה להעניק לו את הסיפוק שבכך. "...סופת הגיהינום. או שאתה יכול לעשות בעיות. לשחק אותה קשוח. ואז נכלא אותך בתא לכמה זמן שנרצה. כל התקוות שלך ללמוד באוניברסיטה ולהשיג עבודה מתקבלת על הדעת יהיו שייכות לעבר."

לאוטרברג גיחך. "עבודה מתקבלת על הדעת, קומרד אוברלויטננט?" השימוש שעשה בדרגתה היה רווי ציניות. "במדינה הקטנה והמחורבנת הזאת?" הוא נענע בראשו וחייך.

מולר נאנחה שוב, העבירה את אצבעותיה בשערה הבלונדיני המלוכלך, שהיה דביק ולח מחום הקיץ המעיק. "בסדר גמור. נעשה את זה בדרך שלך. שטפן לאוטרברג, ביום ראשון, חמישה־עשר ביוני השנה, קומרד גֶרדָה הוּטמאכר דיווחה שעשית רעש בלתי־סביר בדירה של משפחתך תוך שימוש בציוד הגברה חשמלי. כשפנתה והתלוננה בפניך, ענית לה בבדיחה אנטי־סוציאליסטית. בדיחה על קומרד הונקר שאיבד את שעונו מתחת למיטה. האם זה נכון?"

הצעיר גיחך. הוא רכן קדימה והביט בעיניה של מולר. "כן, זה נכון, אוברלויטננט. למרבה הצער הוא מאבד את שעונו וחושד שאולי נגנב. הוא מבקש מהמיניסטריון לביטחון המדינה לחקור את המקרה."

מולר הניחה את מרפקיה על השולחן והשעינה את סנטרה על ידיה המשולבות. היא לא התכוונה שלאוטרברג יחזור על הבדיחה, אבל ניכר היה שזה מה שהוא עומד לעשות.

"אבל אם אני זוכר נכון," הוא המשיך, "קומרד הונקר מוצא את השעון, ומצלצל לשר כדי שיעצור את החקירה." לאוטרברג השתהה לרגע ושלח מבט נוקב לעברה של מולר. "את לא מתכוונת להגיד את שורת המחץ, אוברלויטננט?"

מולר השמיעה עוד אנחה יגעה.

"האם את רוצה שאעשה זאת במקומך? השר עונה: 'אני חושש שמאוחר מדי. כבר עצרנו עשרה אנשים — וכולם הודו.'" לאוטרברג נשען אחורה בכסאו וצחק.

מולר נעמדה על רגליה. היא כבר שמעה את הבדיחה בעבר וחשבה שהיא לא מצחיקה במיוחד, והיה לה די והותר משטפן לאוטרברג ליום אחד. די והותר מהעבודה הנוכחית שלה. "שומרים," היא צעקה לעבר המסדרון. "קחו אותו חזרה לתא שלו."

שני שוטרים במדים נכנסו, אחד מהם אזק את הצעיר לזרועו. לאוטרברג שלח לעברה מבט מלא בוז כשחלף לידה ביציאה מחדר החקירות. הוא הפנה את ראשו, וירק לרגליה.

מולר החליטה ללכת ברגל את שני הקילומטרים חזרה לדירתה בשאונהאוזר־אַלֶה, במקום לנסוע ברכבת התחתית או בחשמלית. רוח ערב קלה הקלה את החום שהעיק כל כך במשרדי מטה המשטרה בקַייבֶּל־שטראסה. אבל למרות האווירה הנעימה יותר היא לא הצליחה לנער מעליה את תחושת הבדידות, הריחוק. ביחידת מקרי הרצח של אזור המיטֶה, תחת קשתות תחנת רכבת הפרוורים במרקס־אנגלס־פלאץ, היא וּוֶרנר טילזנר היו צוות קטן. מאהבים, רק פעם אחת, ובעיקר ידידים קרובים. אבל לעת עתה טילזנר נמצא מחוץ לתמונה — הוא שכב במיטת בית חולים והתאושש מקרב יריות כמעט קטלני, ללא כל ודאות אם ומתי יחזור לפעילות משטרתית. עם שורות משטרת קַייבֶּל־שטראסה נמנו שוטרים רבים אחרים, אבל מולר לא באמת הכירה אף אחד מהם טוב מספיק כדי לראות במי מהם חבר — למעט, אולי, קרימינלטכניקר יונאס שמידט. איש המדור לזיהוי הפלילי (מז"פ) שעבד איתה על חקירת מקרה הנערה שנרצחה בבית העלמין בתחילת השנה.

היא חצתה את פּרֶנצלַאוּאֶר־אַלֶה במעבר הולכי הרגל, בסמוך לאַמפֶּלמַן, וצעדה במהירות לעבר הדירה. עם כל צעד היא תהתה אם הקריירה שלה במשטרה, שפעם נראתה כל כך מבטיחה, נקלעה למבוי סתום. כל זאת מפני שדחתה את הצעתו של אוברסטלויטננט קלאוס ייגר להצטרף אליו למיניסטריון לביטחון המדינה, השטאזי. היא היתה צריכה לדעת שזאת הצעה מהסוג שלא מסרבים לו.

כשהגיעה לכניסה לבית הדירות, היא חייכה חיוך דק. רכב התצפית שעמד שם במשך שבועות נעלם סוף־סוף. היה זה כאילו היא כבר איבדה מחשיבותה. כשטיפסה במדרגות מהמבואה והגיעה למישורת הקומה הראשונה, לא נשמע צליל פתיחת דלתה של השכנה החטטנית פראו אוסטרמן. אפילו פראו אוסטרמן איבדה עניין בנבירה בחייה הפרטיים של מולר.

היא סובבה את המפתח במנעול, ונכנסה לתוך הדירה. פעם היה זה בית מלא שמחת חיים בשבילה ובשביל גוטפריד, בעלה. בעלה לשעבר. הותר לו — מאחר שסווג כאויב המדינה עקב פעילויותיו האנטי־מהפכניות, לכאורה — לערוק למערב. שם, ללא ספק, הוא בנה לעצמו קריירת הוראה מצליחה. היא תהתה כמה זמן יחלוף עד שהרשויות יאלצו אותה — גרושה ללא ילדים — לעבור לדירה קטנה יותר, אולי אפילו למעונות המשטרה. מולר הצטמררה. היא לא יכלה לסבול את עצם המחשבה. זה יהיה כמו לחזור למכללת המשטרה. היא לא רצתה כל תזכורת לתקופה שעברה עליה שם.

מולר פנתה היישר לחדר השינה, חלצה בבעיטה את נעליה, נשכבה על המיטה, ובהתה בסדקים בתקרת הגבס המקושטת. היא חייבת לקחת את עצמה בידיים. לקבל החלטה. היא יכלה להישאר במשטרה ולנסות להעלות את הקריירה שלה על הפסים מחדש, או לעזוב את הכול. אחת מהשתיים. היא לא היתה מסוגלת להתמודד עם המחשבה שתקדיש עוד ימים לניסיון לגרום למטומטמים כמו לאוטרברג, בעלי הגישות המערביות ההיפיות המזויפות, להודות בביצוע פשעים קטנים כנגד המדינה. זה היה מתיש יותר מאשר חקירת מקרה רצח.

היא נשמה עמוקות. אחד מהימים האלה. זה פשוט היה אחד מהימים האלה — מהסוג שאתה מתלונן עליהם בפני האישה או הבעל או המשפחה כשאתה מגיע סוף־סוף הביתה, משחרר קיטור, מאפשר לתסכול להתנדף לו. אבל עכשיו גוטפריד היה שייך לעבר, במידה מסוימת זאת היתה גם ההחלטה שלה. לראשונה זה זמן רב היא חשבה על משפחתה. לא שהם היו לה לעזר — הם נמצאו במרחק מאות קילומטרים דרומה, באוֹבֶּרהוף, והיא לא הרגישה רצון לבקר אותם בחג המולד, ובוודאי לא כעת.

היא נזכרה באירועים בהרי ההָרץ, סמוך לסיום תיק החקירה הגדול האחרון שלה. כיצד ניסתה למלא את תפקיד הגיבורה, והובילה את טילזנר ואת עצמה לתוך מלכודת, ורק חוט השערה הפריד בינה לבין מותו של סגנה. להסתער ללא כוח גיבוי. עכשיו ורנר טילזנר שכב במיטה בבית החולים שָרִיטֶה, בלי יכולת לדבר, בלי יכולת ללכת, רוב הזמן בהכרה חלקית.

היא קמה על רגליה. מקלחת ואחריה ביקור אצל טילזנר. זה יזכיר לה שיש אנשים שגורלם גרוע משלה. גרוע בהרבה.