זה הולך לכאוב בחגים

חג מולד ראשון במחלקת אורולוגיה העברתי ת'שעות ובכל פינה ישב בחור שבפּינוֹ עשה שמות יום שני, 20 בדצמבר 2004

בתקופת החג לרוב המטופלים יש כמה כרטיסי ברכה על השידה שליד המיטה או על אדן החלון, מאנשים שמאחלים להם "החלמה מהירה", "חג שמח" וכו'.

המטופל ק"ג מתאושש מכריתה של המעי הדק, והאזור סביב המיטה שלו נראה כמו סניף של חנות מתנות.

בסבב המחלקתי המתמחה הבכיר שלי, קליף, מכריז, "תראו מי פופולרי!" חצי שנייה לפני שאני מספיק ללחוש באוזנו, "תראו מי התאלמן ממש לפני כמה ימים..."4

יום רביעי, 22 בדצמבר 2004

משתף עם הנוכחים בחדר הרופאים אנקדוטה שנראתה לי אדירה. אני מרוצה מאוד מהסיפור שלי על בחור בן עשרים שגמר במיון בעקבות ניסיון די אומלל להתחפש לקראת מסיבת חג.5 בזמנו זה בטח נראה לו רעיון גאוני, אבל ברור שהוא לא התייעץ עם אף אחד שיש לו אפילו טיפה של שכל ישר. הוא עטף את הזרועות, הרגליים, החזה והראש שלו בשכבה אחר שכבה של נייר כסף, עשה שני חורים לעיניים ואחד לפה, ואז יצא למסיבה כתרנגול הודו. בתוך כמה שעות הוא צמצם את עצמו כמו רוטב טוב, התמוטט מהתייבשות ונאלץ להגיע לבית החולים כדי לקבל נוזלים בעירוי.

למרבה האכזבה, אף אחד לא התרשם במיוחד מסיפור ההודו שלי.6 פרנק, אחד המתמחים, מנסה להציל אותו בשבילי: "התרנגול גם דחף לעצמו שני קילו מילוי דרך התחת?" למרבה הצער, התגובה שלילית.

פרנק עונה בסיפור על מטופל דומה משנה שעברה, שהחליט לכסות כל חלק בגופו באיזולירבנד. "אבל זה לא היה בשביל מסיבה..." הוא מוסיף.

אני מתחיל לשאול למה, ואז נזכר מה הסיבה לכך שרוב האנשים עושים את רוב הדברים, ונחשף — בגיל עשרים וארבע הרך — לתופעת החניטה המינית.

לא הרבה השתנה בשלושת אלפים השנים שעברו מאז שרעמסס וחברים המציאו את החניטה, אם כי בימינו אנשים משאירים שני חורים בנחיריים בשביל לנשום (וחור שלישי, גדול יותר, מאחור). אבל כפי שהמטופל ההוא גילה, שיטת האיזולירבנד אינה חפה מבעיות. אמנם האיזולירבנד מתקלף בקלות ברגע ה"התגלות" — מתברר שככה נקרא שלב הסרת החניטה — אבל הוא גם עושה עבודה לא רעה בכלל בהסרת שְׂער הגוף. אה, וגם העורלה.

שבת, 25 בדצמבר 2004

הנה הוא בא, חג המולד, וכולם שמחים וטובי לב. במקום אחר. לכבוד משמרת החג הראשונה שלי אני עושה חיקוי של רופא חייכן מהטלוויזיה, אבל עמוק בפְנים כואב לי בכל פעם שמטופל או עמית מאחלים לי חג שמח.

אני מנסה לשכוח מה אני מפספס ולהתנהג כאילו זה יום רגיל, אבל מדי כמה דקות יש תזכורת חדשה. הקישוטים הרופסים שתלויים בכל פינה ונראים כאילו הם יוצאים מאותה קופסה שנה אחרי שנה מאז שהגיעה מבית לחם הבשורה על הפסטיבל החדש והמדליק הזה. איחולים עליזים זורמים בלי הפסקה אל הטלפון שלי, והוא רוטט שוב ושוב כאילו יש לי בכיס דילדו תקול.

ואפילו כאשר סנטה יושב סוף־סוף לנוח אחרי לילה ארוך, לחברו מלאך המוות אף פעם אין יום חופשי. וכך אני מוצא את עצמי יושב בחדר צדדי עם משפחה אומללה ועושה להם את ה"שיחה" על אמא/סבתא. הם יודעים איך הסיפור נגמר עוד לפני שאני מתחיל — רופא אף פעם לא מזמן את המשפחה המורחבת לחדר עם כיסאות לא נוחים בהתראה קצרה בחג המולד כדי לספר להם שהם זכו בחמישים אלף פאונד בכרטיס גירוד.

לסבתא יש יותר מדי חיידקי אי־קולי בדם. יחסי הכוחות בינם ובינה הם כמה מיליארד לאחת, והסוף כבר בלתי נמנע. אבל זה לא מונע מהמשפחה שלה לצפות לתפנית דרמטית בעלילה.

"בטוח יש משהו שאפשר לנסות," מתחנן הבן המסכן. בחיי שאם היה כבר הייתי מנסה אותו כדי להימנע משיחה כזאת. אף פעם לא קל לקבל חדשות רעות, אבל גם לא קל למסור אותן. פרצופים מותשים ופיות עצובים, מתוחים; עיניים בוהות ומיואשות; אצבעות שלובות, מפרקים לבנים ממאמץ. יש מי שבוכה, יש מי שצורח, יש מי שיושב ובוהה בדממה בתהום שפערתי. הנה עוד אחד הלך.

אני מגייס את כל השלווה והמקצועיות שברשותי ומסביר שהיא אמנם נלחמה לכל אורך הדרך, אבל האיברים שלה הפסיקו לתפקד ומצבה מידרדר במהירות למרות הנוזלים והאנטיביוטיקה שאנחנו נותנים לה. דמעות מתחילות לבצבץ, ואני אומר להם שכבר ביקשנו מרופאי הטיפול הנמרץ לבדוק אותה, ושהם מסכימים שלא כדאי לענות אותה בטיפול אגרסיבי וחסר סיכוי.

בניסיון להפגין אמפתיה באמצעות שפת גוף, אני רוכן לעברם ואומר שאין עוד מה לעשות חוץ מלדאוג שיהיה לה נוח ולשמור על הכבוד שלה. וכשאני רוכן לעברם, אני נשען בלי כוונה על העניבה שלי.

זאת עניבת חג עם דוגמה של שמי לילה כחולים כהים: סנטה היקר רוכב במזחלתו קרוב לקשר, ובמורד העניבה נמצאים פְּראנסֶר ודאנסר ושאר האיילים, ובמרכזם רודולף הגאה. למרבה האסון, מתחת לאפו האדום של רודולף — וכעת מתחת למרפק שלי — נמצא כפתור שמפעיל רמקול קטן, ומתוכו בוקעת גרסה מסונתזת מוטרפת של שיר החג הנודע "ג'ינגֶל בֶּלז".

אני מאדים כמו קטשופ וחובט בבטן שלי, אבל לא מצליח אלא להפעיל מחדש את השיר המסריח הזה. אחרי כמה ניסיונות כושלים להשתיק אותו, שנמשכים בערך חמש־עשרה שנה, אני רץ החוצה ומשליך את העניבה על עמדת האחיות.

אני מנסה להחליט אילו תארים מופרזים להוסיף להתנצלות שלי, אבל כשאני חוזר לחדר אני מגלה את אחת הבנות בעיצומו של התקף צחוק בלתי נשלט ואת שאר המשפחה מחייכת. אולי בכל זאת יש דרך נעימה יותר למסור חדשות רעות.

רק בחמש אחר הצהריים אני מוצא זמן לשבת לארוחת החג שלי (פרוסת טוסט שגנבתי מהמטבחון של המחלקה, בתוספת סוכריות עטופות בטעמים שאף אחד אחר לא רצה), ופתאום מכה בי ההבנה שאני אפילו לא מצפה לרגע שאחזור הביתה — מחכה לי שם רק דירה ריקה. א'7 נסע למלא את חובותיו המשפחתיות, ואילו הקרובים היקרים שלי אינם קרובים במיוחד, וגם לא מי יודע מה יקרים לי. בכל אופן, הסיכוי שאני באמת ארד מהמשמרת עד שמונה בערב נמוך יותר משק אשכים של סלמנדרה, אז לפחות לא אצטרך לשהות לבד בבית יותר משעה וחצי מיום החג עצמו.

דנקן, אחד הסטאז'רים האחרים, נכנס למטבח עם אחד מהנפצים האלה שמושכים בחג כדי לעשות קצת רעש, בעטיפת נייר צבעונית ממורטטת. אנחנו מושכים אותו, ואז מוציאים מתוכו בדיחה ודג עתידות. הבדיחה חלשה כמו תרופה הומיאופתית, ואנחנו מגלגלים עיניים. דנקן חוזר למחלקה עם כובע נייר, ואני עומד ליד המיקרו ומוציא את דג העתידות מהעטיפה שלו. הראש שלו מתגלגל בכף ידי, ואני מביט במקרא המצורף: "ראש זז = קנאה".

יום ראשון, 26 בדצמבר 2004

מפרגן לרופא המרדים שענד תג ועליו האמרה הידועה על סנטה קלאוס: "הוא מתבונן בך ישן, הוא יודע שהתעוררת."

יום שני, 27 בדצמבר 2004

חלק מהגמול על העבודה הזאת הוא ההילה שאופפת אותך. אתה לא נראה פחות עייף בזכותה, אי אפשר לשלם איתה שכר דירה, והיא שווה הרבה פחות מהחיים החברתיים שוויתרת עליהם. ובכל זאת, הילה מנחמת זו של טוב לב והגשמה עצמית מסוגלת בלי ספק להאיר פינות אפלות ולעזור לך להתמודד עם הרבה מאוד כאבי ראש.

ה"כוח" חזק יותר מכול במשמרות של תקופת החג. השנה תרמתי לשירותי הבריאות גם את החג עצמו, גם את "בוקסינג דיי" וגם את היום, אז את ההילה שלי אפשר לראות ולהרגיש אפילו בפאתי הדובה הגדולה. אבל קדושה אמיתית עומדת להיכנס לתמונה, ומעשיה עתידים לעמעם את ההילה שלי ואף להאפיל עליה כליל.

הביפר שלי מצפצף בשתיים בצהריים. זאת קייט, אחת המתמחות, והיא מבקשת ממני לפגוש אותה בקבלה. אני רוטן כל הדרך לשם — יש לי דברים לעשות... מה היא רוצה בכלל... היא אפילו לא עובדת היום.

כשאני מגיע, היא מחכה לי בחיוך רחב כמו הנסיכה דיאנה בבית יתומים. היא מושיטה לי יד ומבקשת את הביפר שלי. "בעלי לוקח את הילדים לפארק — רוצה לצאת לכמה שעות?" המוח שלי לא מסוגל להתמודד עם מפגן אלטרואיסטי מפתיע וקיצוני כל־כך. בהתחלה אני לא מצליח להבין אם היא מבקשת ממני לעשות בייביסיטר לילדים שלה או להתמזמז עם בעלה, אבל כשהאסימון יורד ואני מבין שמזמינים אותי להבריז מהעבודה, אני מצליח לגמגם כמה הברות תודה. אני מושיט לה את הביפר לאט־לאט, כאילו זה רימון יד, רק למקרה שזאת מתיחה. אבל לא, היא לוקחת אותו ומדלגת לה אל המחלקה.

אני משוטט במרכז העיר בתדהמה, כאילו מישהו התקשר לבשר לי שאני מלך אנגליה עכשיו, או כאילו מצאתי קמע שנותן לי את היכולת לעוף.

אני עוצר לקפה ואז נכנס לקולנוע. אני צריך לבחור בין סרט אקשן שאני די רוצה לראות אבל פספסתי את החצי הראשון שלו, לשובר קופות לכל המשפחה שאני לא ממש רוצה לראות, או משהו אמנותי וצרפתי כזה שהייתי מוכן לבשל לעצמי את העיניים בקקי מותך רק כדי לא לראות. אני בוחר באפשרות הכי פחות גרועה ומתיישב לשעתיים של פיקסאר.

האמת היא שהסרט הרבה יותר טוב ממה שחשבתי, ואני קונה גם את החטיף הסודי שלי — משהו שאני אוכל רק בחושך, ורק כשאני לבד או בחברת אנשים שמכירים אותי יותר מעשרים שנה, או שיש לי עליהם מספיק מידע משפיל כדי לסחוט אותם בתגובה — דלי של פופקורן מתוק שערבבתי בתוכו שקית גדולה של סקיטלס. וכל זה במחיר רק מעט יותר גבוה מחופשה של שבוע בסנטוריני!

אני חוזר לעבודה מסטול מרוב תוספים מלאכותיים וטוב לב אנושי.

"עשית משהו כיפי?" שואלת קייט.

"האמת שכן," אני עונה בפנים קורנות. "ביליתי עם משפחת סופר־על."

"חמוד שאתה קורא להם ככה! הם גרים פה באזור?"

האם יצאתי מהיציאה הלא נכונה של הקולנוע ונכנסתי ליקום מקביל?

"זה חמוד?"

"כן, לקרוא למשפחה שלך סופר־משפחה!"

אני מחייך, בן נפלא ומתוק שכמוני, ואומר לה שכן, אני באמת קורא להם סופר־משפחה. ככה היא לפחות תחשוב שעשתה משהו נחמד בשביל אדם נחמד כמוה — ולא בשביל איזה זבל שאפילו לא העלה על דעתו ללכת לפגוש את המשפחה, ובמקום זה הלך ישר לקולנוע ודפק את הראש עם תוספים מלאכותיים.

יום רביעי, 29 בדצמבר 2004

"תגיד לי משהו," אני אומר למטופל כשנמאס לי סוף־סוף מתחרות המבטים שלנו. "יש לך איזשהו מושג איך זה קרה?"

הבחור בן העשרים ממשיך לשתוק. הוא רק מושך בכתפיו ומסלק את השיער מעיניו, ואני בוחן את העור השקוף של הפין שלו: כמו מיניאטורה של שק חלקי הפנים שהיית מוצא פעם בתוך תרנגולות בסופר.

אני לא רוצה להאשים אותו שהוא טובל בכל ערב את הפין בסיר חומצה, אבל ככה זה נראה: איכשהו הוא הצליח לשחוק את העורלה למרקם כל־כך דק ושקוף, שאני בטוח במאה אחוז שאני לא הולך להזמין ספרינג רול בפעם הבאה שאני במסעדה וייטנאמית.

עשרים דקות חולפות ושנינו לומדים משהו חדש. אני למדתי איזה מין בן אדם מקליק על מודעות להגדלת איבר המין באינטרנט, ואף מגדיל לעשות ומשקיע מכספו במשחת קסמים מצמיחת פינים. הוא, לעומת זאת, למד שהמשחה שבה תלה את תקוותיו היא כמעט בוודאות סטרואיד חזק, ושסטרואידים הופכים את העור שלך לדק. ואלא אם כן הזין המסכן שלו התחיל בגודל של נעץ, הוא למד גם שהמשחה, למרבה הצער, לא השיגה את התוצאה הרצויה.

יום חמישי, 30 בדצמבר 2004

המטופל ו"י, בן 82, אושפז בשבוע שעבר עם בקע כלוא8 ונזקק לניתוח חירום. אני מתאר לעצמי שהוא רוצה נורא להשתחרר, לנוכח העובדה שהוא יושב בכיסא לבוש כמו מר בנקס ממרי פופינס, בחליפת שלושה חלקים עם עניבה וממחטה תואמות. חסר לו רק שעון כיס. אני אומר לו בצחוק שנחמד לראות כמה הוא השקיע לקראת הביקור שלי.

"רואה?" הוא אומר לבת שלו שיושבת לידו. היא מגלגלת עיניים ומסבירה שהאמבולנס נאלץ לחכות חמש דקות בזמן שאבא שלה לבש את החליפה, למרות הייסורים האיומים שהוא מן הסתם היה שרוי בהם. "אין שום תירוץ להופעה מרושלת," הוא אומר לי.

"ואז," היא מוסיפה, "הוא לא נתן להם לקחת אותו לפני שיצחצח שיניים!"

"למקרה שיצטרכו להנשים אותי מפה לפה," הוא מסביר.

יום שישי, 31 בדצמבר 2004

עוד לפני שאני מגיע למחלקה, אני מריח את הסירחון הייחודי העולה מתערובת של אקונומיקה והתרפסות. אחד משרי הבריאות האהובים שלנו מגיע היום לביקור.9 הטיפוסים האלה שנראים כמו נבלים מסרט מצויר מסיירים בכל המדינה, ובטח כבר השתכנעו שכל בריטניה מדיפה ריח של נוזל ניקוי רב־תכליתי.

אין ספק שהוא ידקלם איזו מחמאה ששרבט לעצמו על כף היד. "תודה על כל העבודה הקשה" תככב מן הסתם — למרות שכל עבודה נראית קשה כשהמשרה שלך כוללת מאה וחמישים ימי עבודה בשנה, וגם בהם אתה נרדם בכיסאות עור ואוכל ביף ולינגטון שנרכש בכספי משלם המסים.

וכמו עץ שנופל ביער, אם השר אינו מלווה בגדוד של כתבים וצלמים, האם הוא ביקר בכלל בבית החולים? אני רואה בדמיוני את התמונה המבוימת בעיתונים של מחר: השר מחליף דברי נימוסים עם אחת האחיות, מעמיד פנים שהוא מתעניין, מטה את הקרחת המתהווה הרחק מהמצלמה. האחות מצליחה איכשהו לרסן את כל הדחפים הטבעיים שלה ולהשיב לו חיוך במקום לנעוץ לו סכין מנתחים בצוואר. איזשהו קישוט חג ייתלה בדיוק במקום הנכון על הקיר כדי להזכיר לנו שלא רק עובדי בתי החולים אלא גם, ובעיקר, הפוליטיקאים עובדים קשה בימי החג.

אני חושד שלא יבחרו בי להיות בין המעטים שילחצו את ידו המתה, הדביקה של אחד הנכלולים הראשיים של הממשלה (האם היא תתפורר ותיפול?), ובכל זאת אני נמלא חשש מוצדק לחיסיון הרפואי של מטופליי. אסור לי להרשות שהמידע המזהה שלהם יצולם ויתפרסם, אז אני רץ ללוח הלבן של המחלקה. שמות כל המטופלים מופיעים בכל מקרה בראשי תיבות בלבד, אבל האם די בצופן הזה כדי להסוות את זהותם? אני מחליט בשקדנותי שעדיף להיות זהיר מדי ומוסיף שכבת הגנה נוספת: אני מחליף את ראשי התיבות של שמונת המטופלים בחדר הראשון באותיות אקראיות לחלוטין שפשוט קופצות לי לראש בלי שום משמעות מיוחדת:

ט"ו

נ"י

ב"ל

י"י

ר"ה

ו"א

ש"מ

ו"ק10

יום שלישי, 4 בינואר 2005

תחביבים הם דבר חשוב, נראה לי. דרך להוריד הילוך במוח ולהיפטר מכל הלחצים שהצטברו בנוירונים אחרי יום קשה בעבודה. אני כותב ומנגן בפסנתר, ואם כי אני לא בטוח שזה מספיק, אין לי זמן לשום דבר אחר. אנשים אחרים יוצאים לרוץ או עושים מקרמה או רוכבים על אופנוע או הולכים לדוג. לעומת זאת, המטופל א"מ — אמן היפ הופ בשנות העשרים לחייו — אוהב ללכת לזונות ולתת להן צרור שטרות כדי שיתקעו לו מחטים בזין. דיקור סיני בנוסח המרקיז דה סאד.

אבל אתם יודעים איך זה בחגים — כולם בחופשה, אז צריך להסתפק במה שיש. אתם הולכים למספרה והספר הקבוע שלכם בחופשה, אז השיער שלכם לא נראה בדיוק כמו תמיד. הדוור של החג לא יודע להשאיר לכם את החבילות מאחורי הפח אם אתם לא בבית, אז הן מגיעות בסוף לאיזה מחסן במרחק חמישים קילומטר. הזונה המחליפה משתמשת במחטים בקוטר אחר כשהיא דוחפת לכם אותן לזין, אז המטופל א"מ מגיע לאורולוגיה עם הפניה מהמיון שבה כתוב, "קושי בהטלת שתן." ולא במובן הרגיל של כאב או זרם דליל. בדיוק ההפך — הבעיה שלו הייתה שליטה בזרם. ואם לצטט את מר אמינם־בשקל בכבודו ובעצמו, יש לו "זין כמו מסננת". אני מחדיר קתטר (של חג), מאשפז אותו במחלקה ועומד בפיתוי לשלוח הודעת טקסט לשלושים איש בערך.11

4 הנה דרגות הרופאים, והדרגות המקבילות של המשרתים ב"ספר ניהול משק הבית של הגברת ביטון" משנת 1861:

סטאז'ר (house officer) — שוטפת כלים/נער אורווה

מתמחה (senior house officer) — משרתת/סייס

מתמחה בכיר (registrar) — חדרנית/משרת במדים

מתמחה ראשי (senior registrar) — סוכנת הבית/מנהל משק הבית

רופא מומחה (consultant) — אדון/אדונית הבית

בשלב זה בעלילה אני סטאז'ר. לפי גברת ביטון, שוטפת הכלים ונער האורווה ממלאים תפקידים בזויים או מטונפים מדי בשביל חברי משק הבית האחרים — תיאור מדויק להפליא של תפקיד הסטאז'ר. שכרם השנתי עמד על 12-5 פאונד — גם כאן גברת ביטון לא רחוקה מהאמת.

5 אני שונא מסיבות תחפושות. אף אחד אף פעם לא התמלא אושר למראה המילה "תחפושות" בהזמנה למסיבה — או שתהיה היחיד שהתחפש, או שתהיה היחיד שלא. או שלא תבין בכלל את רמת הציפייה של המארחים ותשקיע בוקר שלם ומאתיים פאונד בחנות התחפושות של התיאטרון הלאומי, בזמן שכל שאר האורחים סתם הוציאו מהארון זוג קרניים או מסכת קרטון של הנסיך צ'רלס. ואיך אתה אמור לחרבן בכלל בתחפושת של ספיידרמן?

6 רופאים הם לא תמיד הקהל הכי מוצלח, וסיפורים על טמטום של מטופלים הם קצת כמו אנטיביוטיקה: חשיפת יתר גורמת להם לאבד את יעילותם.

7 א' הוא בן זוגי באותה תקופה ("באותה תקופה" — כן, סליחה על הספוילר אם לא קראתם את הספר הראשון שלי).

8 בקע הוא מצב שבו חלק מהמעי (בדרך כלל) פורץ דרך נקודה חלשה בשרירים או ברקמות אחרות. בקע כלוא הוא מקרה חירום שמתרחש כשאספקת הדם למעי נקטעת וגורמת בדרך כלל הקאות וכאב חזק כל־כך שתחשבו שמישהו תופס את המעיים שלכם בצבת ולוחץ.

9 ב־Big Yellow Taxi ג'וני מיטשל שרה, "אתה לא יודע מה יש לך בידיים לפני שהוא נעלם," אבל הנה מקרה שיגרום לה להוסיף בית חדש לשיר: אני עבדתי כרופא תחת ממשלות לייבור, לפני שפוליטיקאים מהצד השני התחילו לקצץ את תקציב הבריאות כאילו הוא ויסטריה שגדלה פרא. מאז שהייתי ילד, בכל פעם שסחרחרת השטן עשתה סיבוב נוסף והעניקה לנו שר בריאות חדש, שאלתי את אבא שלי — רופא משפחה — איך יהיה הבוס החדש. התשובה שלו הייתה תמיד אותה תשובה: "הוא יהיה שר הבריאות הכי גרוע מאז הקודם." בדרך כלל התברר שהוא צדק. אני באופן אישי חושב על שרי בריאות כמו על המורים להתגוננות מפני כוחות האופל בספרי "הארי פוטר". בסוף תמיד מתברר שהם מרושעים, אבל צריך לחכות כדי לגלות איך בדיוק זה בא לידי ביטוי.

10 אפשר לקרוא את האותיות הללו ברצף (הערת העורכת).

11 אם כי יש להודות שברגע זה חשפתי את הסיפור שלו בספר.