זה היה אדם

 1

מספר 6 לחץ על ההדק. הקליע נפלט מקנה הרובה במהירות של 340 קמ"ש, פגע במטרה חמישה סנטימטרים מתחת לעצם הבריח השמאלית, והרג אותו מיד.

הקליע השני ננעץ בגזע עץ, במרחק מטרים אחדים ממקום נפילתם של הגבר והאישה. כעבור שניות ספורות זינקו חמישה לוחמי הקומנדו הבריטי מתוך הצמחייה שמעבר למכרה הבדיל הנטוש והקיפו את שתי הדמויות השוכבות על האדמה. כמו צוות מכונאים מיומן ומאומן במסלול מרוצי מכוניות, כל אחד מהם ביצע את תפקידו במהירות, בלי דיבורים ובלי שאלות.

מספר 1, קצין בדרגת סגן שעמד בראש החוליה, לקח את אקדחו של פנגלי והכניס אותו לשקית פלסטיק בזמן שמספר 5, רופא במקצועו, כרע לצד האישה וחיפש דופק: חלש, אבל עדיין בחיים. היא כנראה התעלפה כששמעה את הירייה הראשונה, וזו הסיבה לכך שקושרים נידונים למוות לעמוּד מול כיתת הירי.

מספר 2 ו-3, שניהם טוראים, הרימו את האישה האלמונית, הניחו אותה בעדינות על אלונקה, ונשאו אותה אל קרחת יער במרחק כמאה מטרים משם, שם המתין מסוק שמדחפיו כבר חגו והיה מוכן להמראה. אחרי שהאלונקה נקשרה למקומה בבטחה טיפס מספר 5 הרופא והצטרף אל המטופלת. המסוק המריא ברגע שהידק את חגורת הבטיחות שלו. הוא שב ובדק את הדופק שלה: יציב מעט יותר.

על הקרקע מספר 4, סמל ואלוף האגרוף של הגדוד במשקל כבד, הרים את הגופה והניף אותה על כתפו כמו שק תפוחי אדמה. הוא רץ בקצב משלו, בכיוון ההפוך לעמיתיו. אבל הוא ידע בדיוק לאן.

כעבור רגע הופיע מסוק שני וחג ממעל, והאיר את אזור הפעולה בקרן אור רחבה. מספרים 2 ו-3 שבו במהרה ממשימת נשיאת האלונקה והצטרפו למספר 6, הצלף, שירד מאחד העצים כשרובה תלוי על כתפו, וכולם התחילו לחפש את שני הקליעים.

הקליע הראשון היה נעוץ באדמה, מטרים אחדים ממקום נפילתו של פנגלי. מספר 6, שעקב אחר מסלולו של הקליע, מצא אותו כעבור שניות מעטות. כל חבר ביחידה היה מנוסה באיתור צלקות מרסיסים ועקבות אבק שרפה, אך בכל זאת החיפושים אחר הקליע השני ארכו מעט יותר. אחד הטוראים, שזו הייתה משימתו השנייה בסך הכול, הרים את ידו ברגע שאיתר אותו. הוא חילץ אותו מגזע העץ בעזרת סכין ומסר אותו למספר 1, שהכניס אותו לשקית אחרת. מזכרת שתיתלה בחדר האוכל של היחידה, שביקורי משפחות מעולם לא התקיימו בו. המשימה הושלמה.

ארבעת הגברים רצו מעבר למכרה הבדיל הישן אל קרחת היער, והגיחו מבין העצים בדיוק עם נחיתתו של המסוק השני. הסגן חיכה עד שכל אנשיו עלו, ואז התיישב ליד הטייס וחגר את חגורת הבטיחות. כשהמסוק המריא הוא לחץ על הסטופר.

"תשע דקות וארבעים ושלוש שניות. מקובל בקושי," הוא צעק כדי לגבור על רעש הלהבים המסתובבים - הוא הבטיח לקצין הממונה עליו שהתרגיל לא רק יצליח, אלא אף יושלם בפחות מעשר דקות. הוא השקיף אל השטח למטה וראה שלמעט מספר עקבות שהגשם הקרוב ישטוף, לא נותר כל זכר למה שהתרחש. אם מישהו מהמקומיים ראה את שני המסוקים, שטסו כעת לכיוונים שונים, הוא ודאי לא התעכב לחשוב על כך. הרי בסיס חיל האוויר בודמין שכן במרחק של כשלושים קילומטרים משם, ומבצעים יומיומיים היו עניין שבשגרה מבחינת התושבים המקומיים.

אבל היה מקומי אחד שדווקא ידע בדיוק מה קורה. קולונל הֶנסון, קצין מעוטר בגמלאות, טלפן לבסיס בודמין ברגע שראה את פנגלי יוצא מביתו כשהוא לופת בכוח את זרועה של בתו. הוא התקשר למספר שניתן לו בצירוף ההוראה ליצור קשר במקרה שהוא סבור שנשקפת לה סכנה. לא היה לו מושג מי מקשיב מעברו השני של הקו, אבל הוא אמר את מילות הקוד "שיח קוצני" והשיחה נותקה. כעבור ארבעים ושמונה שניות עלו לאוויר שני מסוקים.

הקצין הממונה ניגש אל החלון והשקיף על שני מסוקי הפומה שטסו מעל משרדו בדרכם דרומה. הוא פסע כה וכה בחדר, והציץ בשעונו מדי כמה שניות. הוא היה איש של פעולה, ותפקיד הצופה לא התאים לו, אם כי הוא קיבל בהבנה את העובדה שבגיל שלושים ותשע הוא כבר זקן מדי למבצעים חשאיים. גם העומדים ומחכים, משרתים.

לאחר שחלפו עשר דקות הוא שב אל החלון, אבל רק כעבור שלוש דקות ראה את המסוק מגיח מבין העננים. הוא חיכה עוד מספר שניות עד שחש כי הוא יכול לשחרר את אצבעותיו השלובות, כי אם המסוק השני היה מופיע בעקבותיו, הוא היה יודע שהמבצע נכשל. ההוראות שהגיעו מלונדון היו ברורות ביותר. אם האישה מתה, היה עליהם להטיס את הגופה לטרורו ולהעבירה לבית־חולים פרטי שבו כבר חיכה צוות שלישי עם הוראות משלו. אם היא שרדה, היא תוטס ללונדון ותופקד בידיה של חוליה רביעית. הקצין לא ידע אילו הוראות הם קיבלו ולא היה לו מושג מי היא האישה. המידע הזה היה מסווג מדי לדרגה שלו.

המסוק נחת והקצין עדיין לא זז. דלת נפתחה והסגן קפץ ממנה, והשתופף מתחת ללהבים החגים. הוא התרחק בריצה, וכעבור מטרים אחדים הזדקף והרים את אגודלו לאישור כשראה את הקצין בחלון. הקצין נשם לרווחה, חזר אל שולחנו והתקשר למספר הרשום בפנקסו. זו תהיה הפעם השנייה והאחרונה שהוא ידבר עם מזכיר הקבינט.

"קולונל דוז, המפקד."

"ערב טוב, קולונל," אמר סר אלן.

"מבצע 'שיח קוצני' הסתיים בהצלחה, המפקד. פומה 1 חזר לבסיס. פומה 2 בדרך הביתה."

"תודה," אמר סר אלן והניח את שפופרת הטלפון על כנה. לא היה אף רגע לבזבז. פגישתו הבאה עמדה להתחיל בכל רגע. כאילו ניבא זאת, באותו רגע פתחה מזכירתו את הדלת והכריזה, "לורד ברינגטון."

"ג'יילס," אמר סר אלן וקם מכיסאו ללחוץ את ידו של האורח. "אפשר להציע לך תה או קפה?"

"לא, תודה," אמר ג'יילס, שרק דבר אחד עניין אותו: מדוע רצה מזכיר הקבינט להיפגש עמו בבהילות כזו.

"מצטער ששלפתי אותך מהמליאה," אמר סר אלן, "אבל אני צריך לדבר אתך על עניין אישי, ברמת הסיווג הגבוהה ביותר."

ג'יילס לא שמע את המילים האלה מאז היה בעצמו שר בקבינט, אך הוא לא נזקק לתזכורת לכך שכל שיחה בינו לבין סר אלן היא חסויה, אלא אם כן לבן שיחו יש הרשאה בדרגת הסיווג הגבוהה ביותר.

ג'יילס הנהן, וסר אלן אמר, "לפני הכול אומר שאשתך קארין היא לא בתו של פנגלי."

חלון אחד נשבר, וכעבור שניות ספורות היו השישה בפנים. הם לא ידעו בדיוק מה הם מחפשים, אך ידעו כי כשיראו זאת, לא יהיה ספק בלבם. המייג'ור הממונה על החוליה השנייה, שכונתה 'אוספי האשפה', לא עבד עם סטופר כי הוא לא מיהר. אנשיו אומנו לעבוד בסבלנות ולוודא שלא יחמיצו דבר. מעולם לא ניתנה להם הזדמנות שנייה.

בניגוד לעמיתיהם בחוליה 1, הם לבשו חליפות אימונים ספורטיביות ונשאו שקיות אשפה שחורות. היה רק יוצא מן הכלל אחד, מספר 4 - אבל הוא לא היה חבר קבוע בחוליה. כל הווילונות הוגפו בטרם הודלקו האורות והחיפוש החל. הגברים פירקו כל חדר מהמסד עד הטפחות, בזריזות, בשיטתיות, ולא השאירו דבר ליד המקרה. כעבור שעתיים הם מילאו שמונה שקיות. הם התעלמו מהגופה שמספר 1 הניח על השטיח בסלון, אם כי אחד מהם ערך חיפוש בכיסיו של האיש.

לקראת סוף החיפוש הם נברו בשלוש המזוודות שניצבו ליד הדלת - אוצר בלום של מידע. תכולת המזוודות מילאה רק שקית אחת, אבל הכילה יותר מידע מכל שאר שבע השקיות גם יחד: יומנים, שמות, מספרי טלפון, כתובות ותיקים חסויים שפנגלי ללא ספק התכוון לקחת עמו למוסקבה.

חברי החוליה הקדישו שעה נוספת לבדיקה חוזרת, אבל לא מצאו שום דבר מעניין. אך הם הרי היו מקצוענים, ואומנו למצוא הכול בפעם הראשונה. ברגע שמפקד החוליה סבר שכבר לא נותר להם מה לעשות שם, ששת הגברים יצאו מהדלת האחורית ועזבו את המקום, בנתיבים שונים שנלמדו מראש, בחזרה אל נקודת היציאה. מספר 4 היה היחיד שנשאר שכּן תפקידו לא היה לאסוף אשפה, אלא להשמיד ראיות.

כשהסמל שמע את הדלת האחורית נסגרת, הוא הדליק סיגריה ושאף מספר שאיפות, ואחר השליך את הבדל הבוער על השטיח ליד הגופה. הוא טפטף את הדלק מהמצית שלו על הבדל הבוער, וכעבור שניות אחדות זינקה להבה כחולה והציתה את השטיח. הוא ידע שהאש תתפשט במהירות בבית העץ הקטן, אבל היה חייב לוודא, ולכן נשאר עד שהתחיל להשתעל מהעשן, ורק אז יצא בזריזות מהחדר לכיוון הדלת האחורית. לאחר שיצא הסתובב לאחור, ומשווידא שהאש משתוללת ללא שליטה, התחיל לרוץ בחזרה לבסיס. הוא לא יזעיק את מכבי האש.

שנים־עשר הגברים שבו אל חדרי המגורים בשעות שונות, והפכו שוב ליחידה אחת רק כאשר התכנסו בחדר האוכל לשתות משהו מאוחר יותר באותו ערב. הקולונל הצטרף אליהם לארוחה.

מזכיר הקבינט עמד ליד החלון במשרדו בקומה הראשונה וחיכה עד שראה את ג'יילס ברינגטון יוצא מבית מספר 10 וממשיך בצעדים נמרצים ברחוב דאונינג לכיוון וייטהול. הוא חזר אל שולחנו, התיישב וחשב היטב על שיחתו הבאה, וחכך בדעתו כמה מידע הוא מוכן לחשוף בה.

הארי קליפטון היה במטבח כשהטלפון צלצל. הוא הרים את השפופרת, וכאשר שמע את המילים "מתקשרים מדאונינג 10, בבקשה להמתין," הניח שזוהי ראשת הממשלה ושהיא מחפשת את אֶמה. הוא לא זכר אם היא בבית־החולים או בישיבה במשרדי ברינגטון.

"בוקר טוב, מר קליפטון, מדבר אלן רֶדמֶיין. אתה פנוי לדבר עכשיו?"

הארי כמעט צחק בקול. התחשק לו לומר: לא, סר אלן, אני לא פנוי לדבר, אני במטבח, מכין לעצמי כוס תה, ולא מצליח להחליט אם לשים קוביית סוכר אחת או שתיים, אז אולי תוכל להתקשר אחר כך? אבל הוא כיבה את הקומקום. "בוודאי, סר אלן, במה אני יכול לעזור?"

"רציתי שתדע לפני כולם שג'ון פנגלי כבר לא מהווה בעיה, ואמנם לא שיתפנו אותך במידע, אבל כדאי שתדע שחששותיך לגבי קארין ברנדט לא היו מוצדקים, אם כי מובנים. פנגלי לא היה אביה, ובחמש השנים האחרונות היא הייתה אחת מהסוכנות הנאמנות ביותר שלנו. עכשיו, כשפנגלי כבר לא בגדר בעיה, היא תצא לחופשה, ואין לנו שום תוכניות להחזיר אותה לעבודה."

הארי הניח ש"כבר לא בגדר בעיה" אינו אלא ביטוי מכובס ל"פנגלי חוסל", ואף שהיו מספר שאלות שרצה לשאול את מזכיר המדינה, הוא שתק. הוא ידע שאדם אשר נוהג לשמור סודות אפילו מראש הממשלה, כנראה לא יענה על שאלותיו.

"תודה, סר אלן. יש עוד משהו שאני צריך לדעת?"

"כן, גם הגיס שלך גילה עכשיו את האמת על אשתו, אבל לורד ברינגטון לא יודע שאתה זה שהוביל אותנו אל פנגלי. האמת היא שאני מעדיף שהוא גם לא יֵדע."

"אבל מה להגיד אם הוא יעלה את הנושא?"

"לא צריך להגיד שום דבר. הרי אין לו שום סיבה לחשוד שנתקלת במקרה בשם פנגלי בזמן שהיית במוסקבה בוועידת הסופרים, ואני בשום אופן לא הארתי את עיניו בנושא."

"תודה, סר אלן. טוב שעדכנת אותי."

"אין בעד מה. ודרך אגב, מר קליפטון, איחולים חמים. זה מגיע לך."

לאחר שג'יילס יצא מדאונינג 10, הוא עשה את דרכו במהירות לביתו בכיכר סמית. הוא שמח שזה היום החופשי של מרקהאם, ולאחר שפתח את הדלת מיהר לעלות לחדר השינה. הוא הדליק את מנורת הקריאה, הסיט את הווילונות והזיז את השמיכה. השעה הייתה רק שש בערב, אבל פנסי הרחוב בכיכר סמית כבר דלקו.

באמצע המדרגות בדרכו למטה שמע את פעמון הדלת מצלצל. הוא רץ לפתוח וראה בחור צעיר עומד בפתח ביתו. מאחוריו היה רכב מסחרי שחור שדלתותיו האחוריות פתוחות. האיש הושיט את ידו. "אני דוקטור וידֶן. אתה מצפה לנו, נכון?"

"כן," אמר ג'יילס. שני גברים הגיחו מחלקו האחורי של הרכב ופרקו אלונקה בזהירות.

ג'יילס הוביל אותם למעלה, אל חדר השינה. שני האחים הרימו את האישה מחוסרת ההכרה מהאלונקה והניחו אותה על המיטה. ג'יילס כיסה את אשתו בשמיכה, ונושאי האלונקה יצאו בלי לומר מילה.

הרופא בדק את הדופק של קארין. "נתתי לה זריקת הרדמה, אז היא תמשיך לישון עוד כשעתיים. כשהיא תתעורר ייתכן שהיא תחשוב שהכול היה סתם חלום רע, אבל ברגע שהיא תראה שהיא בסביבה מוכרת, היא תתאושש מהר ותזכור בדיוק מה קרה. היא לא יודעת כמה אתה יודע, כך שיש לך קצת זמן לחשוב על זה."

"כבר חשבתי," אמר ג'יילס. הוא ליווה את דוקטור וידן למטה ופתח לו את הדלת. הם לחצו ידיים בשנית, והרופא נכנס למושב הקדמי של הרכב השחור בלי להביט לאחור. הרכב הבלתי מסומן נסע לאט בכיכר סמית, פנה ימינה והתמזג בתנועת הערב הכבדה.

לאחר שיצא הרכב משדה ראייתו סגר ג'יילס את הדלת וחזר בריצה למעלה. הוא הציב כיסא ליד המיטה והתיישב לצד אשתו הישנה.

***

ג'יילס נרדם, כנראה, כי לפתע פקח את עיניו וראה את קארין יושבת במיטה ומביטה בו. הוא מצמץ פעמים אחדות, חייך ואסף אותה בזרועותיו.

"הכול נגמר, יקרה שלי. את מוגנת עכשיו," הוא אמר.

"חשבתי שאם תגלה לא תסלח לי לעולם," היא אמרה ונצמדה אליו.

"אין על מה לסלוח. בואי נשכח את העבר ונתרכז בעתיד."

"אבל חשוב לי לספר לך הכול," אמרה קארין. "בלי סודות יותר."

"אלן רדמיין כבר עדכן אותי בכל הפרטים," אמר ג'יילס כדי להרגיע את חששה.

"לא בכול," אמרה קארין והשתחררה מחיבוקו. "אפילו הוא לא יודע הכול, ואני לא יכולה להמשיך לחיות בשקר." ג'יילס הביט בה בדאגה. "האמת היא שניצלתי אותך כדי לצאת מגרמניה. כן, מצאת חן בעיני, אבל כוונתי הייתה לברוח לשניכם אחרי שאגיע בבטחה לאנגליה ולהתחיל חיים חדשים. וזה מה שהייתי עושה אם לא הייתי מתאהבת בך." ג'יילס נטל את ידה. "אבל כדי להישאר אתך הייתי חייבת לוודא שפנגלי ימשיך להאמין שאני עובדת בשבילו. סינתיה פורבס־ווטסון הצילה אותי."

"גם אותי," אמר ג'יילס, "אבל במקרה שלי, אני התאהבתי בך אחרי הלילה המשותף שלנו בברלין. זו לא אשמתי שלקח לך זמן להבין כמה מזל יש לך." קארין פרצה בצחוק וחיבקה אותו. כששחררה אותו הוא אמר, "אני הולך להכין לך תה."

רק הבריטים, חשבה קארין.