זונת צמרת

פרק 1 עם מי גברים נשואים אוהבים לעשות סקס בבוקר

נפתלות הן דרכי הגורל. בחלומותיי הפרועים ביותר לא דימיינתי שאני מסוגלת לעשות מה שעשיתי. להגנתי אומר שנגררתי לכך עקב התרחשויות שלא היו בשליטתי, לפחות בשלביהן הראשונים.

הכל החל באותו יום חורף סגרירי וגשום, במחלקה הקרדיולוגית של המרכז הרפואי איכילוב בתל-אביב, כשביקשתי לעזוב לפני תחילת תורנות הבוקר שלי.

אלוהים יודע מה הייתה הסיבה. אולי הכותרת הראשית בעיתון גלובס, שזעקה על משבר המזומנים אליו נקלעה החברה הבורסאית בן-צור אחזקות, בבעלותו ובניהולו של בעלי, דניאל בן-צור; אולי המנותח, גבר כבן שישים שלקה בדום-לב, הובהל באישון לילה למחלקה והוכנס לניתוח חירום, אך כל מאמצי הרופאים להצילו עלו בתוהו; אולי התקווה המהולה בחרדה שנשקפה מעיני אשתו וילדיו הממתינים מחוץ לדלת חדר הניתוח, אינם יודעים עדיין שיקירם כבר השיב את נשמתו לבוראו.

יותר מחמש שנים אני עובדת כרופאה מרדימה באיכילוב. מעולם לא נטשתי את עבודתי לפני סיום המשמרת, למעט אותו יום מר ונמהר בו הופיע בעלי דניאל בבית-החולים, כולו נסער, ובישר לי שלימור שלנו נהרגה בתאונת דרכים.

באותו בוקר חורפי, בעוד גופת המנותח חסר-המזל מוסעת על אלונקה אל חדר הקירור שבמרתף, והמנתח, ד"ר אפרים (אפי) קרמר, משפשף את ידיו בנוזל חיטוי, ניגשתי אליו.

"אפי, אני ...אני פורשת".

"קרה משהו?" הוא ייבש את ידיו במגבת, מלכסן לעברי מבט מודאג.

"אני פשוט לא מסוגלת להתחיל היום את המשמרת".

"בגלל שלא הצלחנו להחיות את החולה, אני מניח", הימהם.

"זו לא הסיבה".

"את מכירה אותי, דפנה, אני לא נוהג להאשים איש מהצוות שלי במחלקה", אמר, "אבל אני בטוח שאם את היית המרדימה בניתוח, המסכן היה עכשיו חי ונושם בהתאוששות".

"אפי, אל תטיל את האחריות על המרדים. אתה אחד הקרדיולוגים הטובים בארץ, הייתי אומרת אפילו מספר אחד. אם אתה לא הצלחת להציל אותו, ספק אם מישהו אחר היה מצליח".

"תודה על המחמאה, אבל במקרה הזה הייתי זקוק למרדים מנוסה, לא למתמחה".

הוא בחן אותי, הפעם לא כקולגה אלא כרופא המביט במטופל.

"את בסדר?"

"לא יודעת. זו מין תחושת בטן שקשה לי להסביר".

הוא חייך בהבנה. בשבע שנות עבודתנו המשותפת התפתחו בינינו יחסי קירבה מיוחדים. הרקורד המקצועי שלו היה מרשים: לימודי רפואה באוניברסיטת הרווארד היוקרתית, במסצ'וסטס, התמחות ממושכת במרכזים רפואיים מובילים בבוסטון ובניו-יורק. כשחזר ארצה, מיד נחטף לתפקיד בכיר במחלקה הקרדיולוגית באיכילוב.

היו לו פני תינוק, שיער מתולתל שחור עם גווני אפור שיבה בצדעיים. עיניו הגדולות והכהות הסתירו סודות, שלא הצלחתי לפצח. הוא מיעט לשתף אותי בחייו הפרטיים. ידעתי רק שהוא התאלמן לפני כשנתיים. לא היו לו ילדים והוא השקיע את כל כולו ברפואה.

הוא קילף מעל ראשו את מצנפת המנתחים הירוקה. "הניתוח הבא בעוד שעתיים. יכול להיות שאת סתם עייפה. מה דעתך להיכנס לחדר שלי ולנוח שם?"

"מצטערת, אפי, אבל אני פשוט לא מסוגלת לעבוד היום. אני רוצה לעוף מכאן הביתה וכמה שיותר מהר".

"אוקיי", הוא התרצה. "בקשי מדוקטור שפירא שיחליף אותך היום. מצפה לראות אותך מחר מאוששת ובמצב-רוח טוב".

הוא טפח קלילות על כתפי ונבלע בחדר הניתוח.

את ד"ר ארנון שפירא, מרדים ותיק ומנוסה, פגשתי במסדרון, משוחח עם מתמחה צעירה. דיווחתי לו בקצרה על בקשתו של ד"ר קרמר. נכנסנו יחד לחדר הרופאים, שם מסרתי לו את טופס תוכנית-הניתוחים לאותו יום. "שיהיה בהצלחה", איחלתי לו קצרות ומיהרתי למעליות.

שקועה במחשבותיי, ירדתי לקומת החנייה, התנעתי את הרכב והחלקתי החוצה לרחוב הראשי, בניסיון להשתלב בתנועה הסואנת. חלק ממני היה מרוכז בתנועה בכביש, חלק אחר ניסה להבין מה גרם לי לבטל את תורנות הבוקר ולחזור הביתה.

גנרל חורף הרעים בכל התותחים. ארובות השמיים נפתחו והורידו ממטרים כבדים, בכמויות שהכריעו את מגבי הרכב. תל-אביב נראתה כמו שלולית ענקית, בה מבוססות עשרות אלפי מכוניות. על המדרכות ובמעברי החצייה עמדו הולכי-רגל חמושים במטריות, חשופים לרוח העזה ולגשם הטורדני, מצד אחד, ולנתזי המים מגלגלי הרכבים החולפים, מצד שני.

ביציאה לנתיבי איילון נשאבתי לפקק ענק, כשברקע סימפוניית צפירות של נהגים עצבניים, סירנות של אמבולנסים וניידות משטרה. רוכבי אופנועים וקטנועים, עטופים מכף-רגל ועד ראש בחליפות-גשם צהובות, תימרנו במיומנות מעוררת קנאה בינות לשיירת המכוניות הזוחלות. באותם רגעים הייתי מוכנה להמיר את הטויוטה החדישה שלי ברכב דו-גלגלי משומש, העיקר להגיע הביתה.

המרחק מאיכילוב לווילה המשפחתית שלנו בסביון הוא קילומטרים ספורים בקו אווירי. אבל באותו בוקר פקוק וסגרירי לקח לי יותר משעתיים להגיע. התחושה המוזרה שליוותה אותי משעות הבוקר המוקדמות, התחזקה לנוכח העובדה שלאורך כל הנסיעה, ניסיונותיי ליצור קשר טלפוני עם דניאל בעלי עלו בתוהו. הוא לא היה זמין ברמה שהוציאה אותי מהכלים.

 

כשנכנסתי לבית מהחניה המקורה, קידם את פני ריח הנרקיסים שדניאל הביא לי יום קודם לכן ללא סיבה מיוחדת. הנחתי את התיק על השולחן ורכנתי להריח את הנרקיסים, תוהה ביני לבין עצמי מה גרם לו לפנק אותי בזר פרחים.

שאפתי עמוקות את הריח המשכר לריאותיי ואז שמעתי את הגניחות.

חשבתי שאני הוזה, אולי מדמיינת, אבל החירחורים שבקעו מחדר השינה שבמפלס הביניים, הלכו וגברו. החושים שלי כרופאה מרדימה אמרו לי, שמישהו נמצא שם בצרה אמיתית, שאולי אלה פירפורי הגסיסה שלו.

דילגתי במהירות מעל חמש המדרגות ופתחתי חרש את הדלת. חלפו עשר שניות לפחות עד שעיכלתי את המראה שנגלה לעיני.

בעלי שכב פרקדן על המיטה הזוגית שלנו, עירום כביום היוולדו. עיניו עצומות, אצילי ידיו וקרסוליו אזוקים לארבע פינות המיטה באזיקי מתכת. מעליו גהרה מישהי, אף היא עירומה כליל. לא זיהיתי אותה באפלולית ששררה בחדר, אך יכולתי לשפוט על-פי גווה החטוב, עורה המתוח ועכוזה המוצק שהיא בתחילת שנות העשרים לחייה. איבר מינו נעלם כמעט כליל בבית הבליעה שלה, נעלם ומגיח ושוב נעלם, בתנועות יניקה ומציצה קצובות. גניחות התאווה הלכו והתעצמו. ואני, פתיה שכמותי, כבר חששתי שמדובר בגוסס.

אודה ולא אבוש, בכל חמש-עשרה שנות נישואינו, בתפריט שכלל גם מין אוראלי, לא הצלחתי לסחוט מבעלי אנחות אורגזמיות בעוצמה שכזאת.

השניים היו שקועים בחינגת הבשרים במידה כזו, שלא הרגישו בנוכחותו של אדם שלישי בחדר.

"לאט! לאט!" הוא התחנן. "את משגעת אותי...את מטריפה לי את כל החושים!" נאנק.

מטבעי אני אישה מתחשבת. אולי הייתי צריכה להמתין עד שבעלי יגמור ויתיז את זרעו אל הגרון העמוק של העלמה, התגשמות הפנטזיות המיניות שלו. אבל הזעם השתלט עלי.

"בבוקר! במיטה שלי! ועוד עם זנזונת בת שמונה-עשרה שיכולה להיות הבת שלך!" צרחתי בגרון ניחר.

היונקת המבוהלת מיהרה להתנתק מהפיטמה הזקורה, שהצטמקה בבת אחת לממדי כפתור. הזדקפה, השתחלה לתוך שמלת מיני שחורה, תוך ויתור על התחתונים והחזייה. ניכר בה שהיא מבקשת להסתלק מ'זירת הפשע' מהר ככל האפשר.

"אני לא זונה", מילמלה במבוכה, "אני מנהלת הלשכה של מר בן-צור, ואני בת עשרים וחמש".

"אני מתנצלת", נחרתי בבוז, "אני באמת מתנצלת, גבירתי מנהלת הלשכה, אבל תביני, קצת קשה לקבוע גיל לפי העכוז".

קרבתי אליה. "אני רוצה לשאול אותך שאלה".

היא נמנעה מלהביט בי.

"תסתכלי עליי כשאני מדברת!" צרחתי ואחזתי בכוח בזרועה.

בידי הפנויה הדלקתי את האור בחדר. כעת יכולתי לסקור אותה לפרטי פרטים. עיניה היו כחולות וגדולות, עצמות לחייה בולטות, פניה חלקות, אפה חטוב, צווארה ארוך, שדיה זקורים ומוצקים. אבל מה שתפס את עיקר תשומת-ליבי היו שפתיה הגדולות והבשרניות. לרגע תהיתי אם עברה טיפולי בוטוקס, או אולי הייתה זו תוצאת המציצה הממושכת.

"תגידי לי, מנהלת לשכה, מי יכבס את הסדינים הנקיים שרק הבוקר החלפתי?"

"הסדינים נקיים, הוא לא גמר וחוץ מזה, אני...אני לא מזיעה בזמן..." היא חיפשה את המילים.

"בזמן שאת מוצצת לגבר נשוי", עזרתי לה.

כל אותו הזמן היה בעלי שרוע על המיטה, עירום כביום היוולדו, ערוותו מדולדלת, עיניו בוהות בתקרה.

"ידעת שהוא נשוי, נכון?"

היא הינהנה בראשה.

"ולא הזיז לך שאת הורסת זוגיות מאושרת ומושלמת?" את המילים האחרונות אמרתי בהטעמה, תוך הפניית חיוך ציני לעברו של בעלי.

"הוא אמר לי שאתם חיים...חיים..."

"חיים איך?"

"ש.... שיש לכם נישואים פתוחים"

התיישבתי בקצה המיטה. מבטיו של בעלי הבוגדני עדיין שוטטו על-פני התקרה, מחפשים נקודה להיאחז זה.

"דניאל, תביט בי!" גערתי בו. "מה זה צריך להיות!?"

"אני אסביר לך".

"תסביר".

"לא עכשיו".

"כן עכשיו!" התעקשתי.

"זה לא מה שאת חושבת", הוא שלף את משפט הפתיחה הקלאסי של גברים שנתפסו על חם.

"איך אתה יודע מה אני חושבת?"

"בדרך כלל חושבים מה שרואים", נחלצה הצעירה לעזרת הבוס שלה.

"מה שמך בבקשה, מנהלת לשכה?"

"איריס".

"איריס, את לא יודעת כמה שאת צודקת. כשראיתי אותך מוצצת חשבתי לתומי שאת באמצע שיעור נגינה בחליל".

היא החלה לענות, אבל אני השתקתי אותה בתנועת יד מאיימת.

"דניאל, אני עדיין מחכה להסבר!"

נטלתי מעל השידה את מפתח האזיקים וניפנפתי בו לנגד עיניו הכלות. אמרתי לעצמי שבעלי צריך להיות בעל כושר המצאה גאוני, או יצירתיות יוצאת-דופן, כדי לתת הסבר משכנע.

הוא חיפש את המילים וכשלא מצא אותן, החל לבהות סביבו במבט מעורר רחמים.

בינתיים, מנהלת הלשכה שלו סיימה להתלבש, תחבה את שאריות הבגדים לתיקה, לבשה את המעיל העליון והעבירה מברשת בשיערה הארוך.

"אני חייבת לזוז", אמרה קצרות.

"רק רגע, איריס, את לא הולכת לשום מקום!" צרחתי. היא קפאה במקומה.

חזרתי להתמקד בבעלי.

"דניאל, בעלי היקר, חמש-עשרה שנה אתה אומר לי שאתה לא אוהב לעשות סקס על הבוקר, אז מה קרה הבוקר? אל תגיד לי שחמש-עשרה שנה אתה משקר לי".

המילים נעתקו מפיו. לראשונה בחיינו המשותפים ראיתי את הגבר החזק, הדעתן, הקרייריסט הבוטח בעצמו, במצב של חוסר אונים ואובדן שליטה מוחלט.

סוזי, חברתי הטובה, אמרה לי פעם שאישה נשואה מחליטה לבגוד רק אחרי שחישבה היטב מה היא עלולה להפסיד, אם בעלה יתפוס אותה על חם. באותם רגעים חלפה במוחי מחשבה על הסיטואציה ההפוכה: האם גם בעלי לקח בחשבון מה הוא עלול להפסיד כשאתפוס אותו על חם?

הזעם שטילטל את גופי החל להתפוגג, ואת מקומו תפסה תחושת נינוחות משכרת. אני, האישה השברירית והכנועה, שמעולם לא התעמתה עם בעלה הדומיננטי, חשתי לפתע בגל של אנרגיה נשית מעצימה המציף אותי ומשנה בבת אחת את יחסי הכוחות בינינו.

"יקירי", רכנתי לעברו, מנפנפת במפתח האזיקים אל מול עיניו. "לפני שאני משחררת אותך, אנחנו חייבים לדבר".

הוא הביט בי בשפתיים חתומות.

"אם אתה מעדיף לשתוק, אין בעיה. אני אשאיר אותך לשכב עירום עד שתחליט לדבר".

"אוקיי, אנחנו נדבר", אמר בקול רפה.

"מצוין". קמתי ממקומי. "אבל קודם יש לי דיבור עם מנהלת הלשכה המתחשבת שלך, שכל-כך השתדלה לא ללכלך לי את הסדינים".

זרקתי על גופו העירום שמיכת צמר עבה, שלא יתקרר חס וחלילה וימות לי מדלקת ריאות, לפני שיספיק להסביר מה בדיוק אני חושבת שראיתי.

"בואי איריס", אחזתי בזרועה, "בואי נצא למטבח. ניתן לבעלי להתאושש מהחוויה המתישה שעבר הבוקר".