זיכרונות גנוזים

1

מה קורה לימים שנעלמים? האור מתעמעם, השערים מתחילים להיסגר, וכל מה שהרכיב את היום — מבט, מאבק, טעמו של לחם, חופן שיער קלוע, אלפי דאגות וניצחונות וחרטות — הכול חומק דרך השערים הנסגרים ונבלע בחדר אפל ודומם. כשג'וזפין אשכנזי הגתה לראשונה את גניזה, היא בסך הכול רצתה לפתוח את השערים הללו.

כך לפחות זה התחיל. בגרסאות המוקדמות, התוכנה שהמציאה ג'וזי היתה לא יותר מווריאציה של עשרות תוכנות אחרות. אולם אז היא התרחבה ונפרשה בפניה כחלום נבואי. עד שחגגה את יום הולדתה העשרים וארבעה, גניזה כבר היתה פלטפורמה מקיפה, מוגנת בסיסמה ונגישה מכל מקום, והיא שמרה לא רק חומרים שמשתמשיה יצרו במכוון, כי אם כל דבר שעשו פחות או יותר, הֵריצה רכיבי הקלטה על מכשירים שכבר היו בבעלות המשתמשים והפעילה עיבוד שפה טבעית וזיהוי פנים כדי לקטלג עולמות של נתונים על פי הרגלי המשתמשים — שאותם למדה התוכנה מן המשתמשים עצמם. כשהיתה בת עשרים ושש, גניזה לא רק איחסנה נתונים כי אם גם עקבה אחריהם, הציגה מסלולים קודמים והשתמשה בהם כדי לנבא את עתידם של המשתמשים. בגיל עשרים ושבע היא נישאה למהנדס הראשי של החברה, שימשה נושא לסרט טלוויזיה תיעודי וילדה תינוקת. בגיל שלושים ושלוש כל רגע בחיי טלי, בתה בת השש, תועד לנצח. אולם טלי לא ידעה על כך דבר עד לבוקר אחד, כאשר כמעט במקרה ג'וזי הראתה לה את ארכיון חייה.

"אני לא מוצאת את הנעליים שלי, אמא," הכריזה טלי כשסיימה לאכול את ארוחת הבוקר. "חיפשתי וחיפשתי אבל הן לא נמצאות בשום מקום."

"לא יכול להיות," אמרה ג'וזי. ג'וזי בדיוק סידרה את התיק, בדקה הודעות, הציצה בשעון. בעוד חצי שעה היא אמורה להיפגש במשרד עם אחותה ג'ודית, שעבדה בחברה בשבע השנים האחרונות — מאז ריחמה ג'וזי על אחותה המובטלת ושילבה אותה במחלקת יחסי הציבור. מדי יום חששה ג'וזי מפני המפגש איתה; מדי יום ייחלה ג'וזי למצוא דרך לא לחשוש, להעמיד פנים שאחותה שונה מכפי שהיא באמת. אך זה היה בלתי אפשרי. המחשבה על ג'ודית הפכה את ג'וזי לאדם בלתי סביר, משולל היגיון. וטלי — הילדה שהדמיון בינה לבין אמה הסתכם בשורשי שערה השחור הארוך — גם היא גרמה לה להרגיש כך. "הן נמצאות איפשהו. בטח במקום הכי צפוי. איפה חלצת אותן אתמול?"

"אני לא זוכרת," אמרה טלי, שאיבדה עניין. היא היתה לבושה כתמיד בכתום בלבד, מטעמי "בטיחות", לטענתה. כעת טבלה את קצות שערה בחלב וצבעה את השולחן בלבן.

ג'וזי עלתה במדרגות וסקרה בזריזות את חדרה של טלי, בדקה בארון, צנחה ארצה כדי להציץ מתחת למיטה, חזרה למטה לחפש במטבח ואחר כך ליד הטלוויזיה. לצערה של ג'וזי, נראה שטלי צדקה. הנעליים לא היו בשום מקום.

"עכשיו אני לא יכולה ללכת לבית ספר," הכריזה טלי בשמחה ניכרת.

ג'וזי שאפה אוויר. היא ניגשה אל דלפק המטבח והרימה את הטאבלט שלה, מזינה סיסמאות בכמה הקשות מהירות. תחת "חיפוש פנורמי מקומי" הקלידה "טלי" ו"נעליים". בן רגע הופיעה תמונה — איכות ירודה, הבחינה במיאוס — נעלי ההתעמלות החדשות של טלי באמצע נפילה מרגליה אל רצפת המכונית של ג'וזי. "בבקשה," אמרה ג'וזי והטתה את המסך לעבר טלי. "כנראה חלצת אותן בדרך הביתה."

טלי פערה את פיה ורצה אל החניה המקורה. ג'וזי חייכה כשתחבה את הטאבלט לתיקה, צעדה בעקבות טלי ופתחה את הדלת האחורית של המכונית. ג'וזי צפתה בעיניה של בתה יוצאות מחוריהן למראה הנעליים על רצפת המכונית. טלי נעלה את נעלי ההתעמלות והתיישבה, עדיין פעורת פה. "איך עשית את זה?" שאלה טלי.

ג'וזי הוציאה את הטאבלט מתיקה והפנתה אותו לעבר בתה. "יש לי כאן הכול על החיים שלך," אמרה. היה קשה לה לכבוש את הגאווה. "הטלפון שלי צילם את התמונה הזאת מהתושבת שבין המושבים, מולך."

טלי השתוממה. "איך המצלמה ידעה מתי לצלם?"

"זה קורה באופן אוטומטי," אמרה ג'וזי. "המצלמה פועלת כל הזמן. ואז התמונה נשמרת ב — בתוכנה שפיתחתי, שאוספת הכול וממיינת." היא הופתעה מן הקושי להסביר זאת לבת שש. היא הצביעה על המסך. "כל דבר שתרצי לזכור נמצא כאן."

טלי בהתה במסך, המומה. שערה הכהה הבריק באור המעומעם של פְּנים המכונית. "באמת? כמו מה?"

"כמו הכול," אמרה ג'וזי. "הנה מה שקורה כשאני מחפשת את הנעליים שלך, למשל." היא הזינה מילות מפתח בשעה שדלתות מונפשות קטנות הבזיקו על פני המסך, נפתחו וחשפו מאות תצלומים וסרטוני וידיאו. "רואה? אלה הנעליים הראשונות שלך, כשהיית בת שנה בערך." ג'וזי הביטה בתמונה, ולפתע נרעדה למראה בתה בגיל אחד־עשר חודשים — ג'וזי עדיין זכרה את הימים שבהם ניחשה מתי צולמו תמונות ישנות, אך כאן התאריך והשעה הופיעו אוטומטית — מנסה לשמור על שיווי משקל. האם התינוקת הקטנה השמנמנה הזאת היא אותה ילדה קופצנית בת שש שבוהה כעת במסך? איך זה ייתכן? היא נזכרה שקראה שכמעט כל התאים בגוף האדם מתחלפים מדי שבע שנים, ותהתה אם זה נכון. אם כן, אזי טלי הנוכחית היא רק חמישה־עשר אחוז מטלי התינוקת שבתמונה, במקרה הטוב. ג'וזי ביטלה את המחשבה, הקישה מילים נוספות על המסך והשתיקה את נשימת הנצח מעבר לכתפה. "וזה כשקנינו לך את הנעליים האלה בשבוע שעבר," אמרה.

ג'וזי הביטה בתמונת רגליה של טלי בחנות הנעליים, ואז בטלי, בציפייה לראות שוב את הבעת היראה המלבבת. היא הופתעה כשטלי עיוותה את פניה וחמקה ממבטה.

"כשהתעצבנת עלי," הפטירה טלי.

ג'וזי קימטה את מצחה. היא לא זכרה זאת, אם כי כעת עלה בדעתה שמסע הקניות היה לא נעים — שדעתה הוסחה בגלל הודעות שקיבלה מהמשרד בזמן שטלי מדדה נעליים, ושטלי, בניסיון לזכות בתשומת לבה, הפילה מעמד קרטון גדול ופיזרה נעליים ברחבי החנות. ג'וזי החזירה את הטאבלט לתיקה והתיישבה מאחורי ההגה באי־שקט. היא התניעה והעיפה מבט אל טלי במראה הפנימית. בתה ליפפה תלתל כהה ארוך סביב אצבעה, וג'וזי נזכרה ששכחה להבריש אותו, לא כל שכן לנגב את החלב. היא תהתה אם עליה להתנצל על חוסר תשומת הלב בחנות הנעליים בשבוע שעבר, או שמא טלי צריכה להתנצל בפניה. ואולי מוטב להעמיד פנים שזה לא קרה ולהימנע מלנבור בעבר? איזו משתי האפשרויות תשפר את הרגשתה של טלי? או — היא ידעה שזאת השאלה שעליה לשאול — איזו שאלה תשפר את טלי? לג'וזי לא היה מושג. היא עמדה לדבר, לומר דבר־מה מרגיע ושקרי בהכרח, כשטלי שוב דיברה.

"יש שם הכול גם מהזמן שאת היית קטנה?" שאלה טלי.

"למען האמת לא," הודתה ג'וזי והחלה לצאת מהחניה בהילוך אחורי, שמחה להשאיר מאחור את התקרית בחנות הנעליים. "אז עוד לא המצאתי את זה."

"יש לך מזל," אמרה טלי.

ג'וזי היססה לרגע, לחצה על דוושת הבלם ויצאה אל אור היום. "מזל? למה?"

"כי את זוכרת הכול איך שאת רוצה בִּמקום איך שזה קרה באמת."

ג'וזי צחקה. "ככה כולם זוכרים הכול ממילא, עם או בלי תמונות."

טלי פנתה להביט בחלון כשהמכונית השתלבה בתנועה. ג'וזי זכרה מה מצפה לה בעבודה: אחותה ג'ודית. היא הביטה שוב בטלי במראה הפנימית ונשטפה הקלה לנוכח המחשבה שטלי עדיין בת יחידה. הרגעים שג'וזי זכרה יותר מכול היו בדרך כלל אלה שהעדיפה לשכוח.

בבוקר אביבי צונן של שנת 1896 נגלו שתי האחיות בפני סולומון שכטר בדיוק כפי שפעם נהג לדמיין רוחות רפאים: כמעט אנושיות אך דהויות במקצת, עם נופך פלאי משהו, נושאות איתן את צל הנצח שאין לטעות בו. הגורם הפלאי בשתי הנשים שעצרו אותו זה עתה בקינגס פּארֵייד היה היותן זהוֹת.

"מר שכטר!"

"מר שכטר!"

סולומון שכטר צעד לבדו בקינגס פארייד בערפל הסמיך שעלה מן הנהר, אשר זרם מאחורי המכללות שלצד הדרך. כשהגיע לראשונה לקיימברידג' מן המכללה היהודית בלונדון בשנת 1894, אנשים נרתעו מפניו כשפסע ברחוב וזזו הצדה כדי לנעוץ עיניים באיש הנמוך המוזר, אשר עם עיניו הכחולות, זקנו האדום, הוֶוסט המאובק באפר סיגריות והמבטא שאיש לא ידע לזהותו, נראה כאילו התחפש למרצה כשעטה עליו את גלימת המכללה המתבדרת. כעבור שנתיים כבר ידעו הסוחרים בשורת החנויות מול בנייני המכללה הגותית, שמוטב לא להטרידו כשהוא צועד לאורך קינגס פארייד ופניו טמונים בתוך ספר. הפעם היה שקוע במאמר גרמני שתיאר תרגום חדש של הרמב"ם במסגרת דיון על אי־גשמיותו של האל.

הערפל הסמיך שעלה מן הנהר באותו הבוקר אפף אותו בשעה שקרא. כשהרים את עיניו מכתב העת, נזכר באחד משירי הילדים ששמע את בתו הקטנה מדקלמת: בבוקר ערפילי רטוב, כשעננים כיסו את האור, פגשתי איש זקן, עטוי בכסות של עור. אחר כך נזכר בשיר על התמוטטותו של גשר לונדון ובשיר על הציפורים המתעופפות מתוך פאי. היו אלה הבלים חסרי תקנה, עלבון למוח הבוגר. אֶחָיו שברומניה כבר היו סבים וסבתות, אך בגיל ארבעים ושש הוא עצמו הכיר לראשונה שירי ילדים. רעייתו מטילדה חשבה שהם חשובים. "אתה לא רוצה שהן ילכו לבית הספר מבלי להכיר את מה שחבריהן ללימודים מכירים," גערה בו כשניסה להסתיר מפני בנותיו את אוסף שירי אמא אווזה. "איך הן ישחקו עם הילדים האחרים, אם הן לא יכירו את המילים?"

גם שכטר שינן מילים בילדותו: והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום ורוח אלוהים מרחפת על פני המים. ויאמר ה' אל קין אֵי הבל אחיך. ויאמר לא ידעתי, השומר אחי אנוכי? וישלח אברהם את ידו וייקח את המאכלת לשחוט את בנו. ויאמרו איש אל אחיו: הנה בעל החלומות הלזה בא. ועתה לכו ונהרגהו ונשליכֵהו באחד הבורות ואמרנו חיה רעה אכלתהו ונראה מה יהיו חלומותיו. המילים נחקקו במוחו כאילו הוטבעו בברזל מלובן. שִכחתן היתה יותר מבלתי אפשרית — כשִכחת ידו שלו. עם זאת, לשמע בתו שרה שירי ילדים באנגלית משהו השתלט עליו, מעין תחושת אובדן לא מוחשית, כשם שהַעברת האצבע על עצם לחיו הזכירה לו כיצד תקע את אצבעו בלחי ונגע בחלקלקות הקירחת של פניו משכבר, כשרכן מעל ספר בילדותו ברומניה. הם שבו אליו לעתים רחוקות בלבד בחייו הבוגרים באי הערפילי הזה, הרחק מן הבית: לא רק עולמות ילדותו כי אם גם התחושות — האופן שבו בעבור ילד המילים הן יצורים חיים עם צבעים וריחות ומרקמים מובחנים לחלוטין ממשמעותם. בעבור בתו, שמיעת המילים המטופשות בבוקר ערפילי רטוב תהיה ביום מן הימים כל מה שיידרש כדי להזכיר לה תחושות מילדותה. אך בעבור סולומון שכטר, מרצה לספרות רבנית בפקולטה ללימודי המזרח של אוניברסיטת קיימברידג', מילות הילדות והבגרות היו היינו הך, ומשום כך אבד לו עברוֹ לבלי שוב, וזיכרונו הפרטי נפל לתהום של מילים מזמנים עתיקים, בלתי נראים ובלתי מושגים. הוא שאף את הערפל וחשב על פסוק נוסף מילדותו, מתוך ספר בן סירא:1 החוכמה תהלל נפשה ובקרב עם אלוהים תתפאר, בעדת אל תפתח פיה ובתוך עמו תתהדר, כי מפי עליון יצאה וכערפל כיסתה ארץ. הוא החזיר את עיניו אל כתב העת שבידו וקרא את מילותיו של הפילוסוף הימי־ביניימי: כבר הבהרנו לך שהשכל הזה ששפע עלינו ממנו יתעלה הוא הקשר שבינינו ובינו. לך ניתנת הבחירה: אם תרצה לחזק קשר זה ולעבות אותו, תעשה זאת, ואם תרצה להחלישו ולדקק אותו בהדרגה עד שתקטע אותו — תעשה זאת.2

1 הציטוטים מתוך ספר בן סירא, מהדורת מ"צ סגל, מוסד ביאליק, ירושלים, תשי"ט 1958.

2 הציטוטים מתוך מורה נבוכים לרמב"ם בתרגום מיכאל שורץ, ההוצאה לאור, אוניברסיטת תל אביב.

"מר שכטר!"

"מר שכטר!"

"בוקר טוב," גימגם כשהנשים התקרבו אליו. הן היו מבוגרות וגבוהות ממנו, ראשים תואמים של בלונד־אפור אסוף בפקעת מתנשאים מעליו. הוא תחב את כתב העת במבוכה תחת זרועו.

כעת זיהה את תאומות הרפאים. היו אלה מרת אגנס לואיס ומרת מרגרט גיבסון, הרפתקניות סקוטיות שנודעו לאחרונה ברחבי העולם בזכות העובדה שגילו במנזר בהר סיני3 את כתב היד העתיק ביותר של הבשורות. זאת היתה הגרסה היחידה הידועה של הברית החדשה בארמית, שפתו של ישו — והיא נקראה כעת קודקס לואיס, לאחר שאגנס לואיס פירסמה את תרגומו. קיימברידג' כולה נשאה על כפיים את התאומות חרף העובדה שלא היתה להן אפילו תעודה מסמינר לנשים. הן זה עתה יצאו שוב למצרים במרדף אחר כתבי קודש נוספים. מטילדה הכירה את שתיהן היטב, היתה אשת סודן והתענגה על חברתן בימי ראשון אחר הצהריים. גם שכטר הכיר אותן.

3 הכוונה למנזר סנטה קתרינה.

ואף על פי כן, אחרי שנתיים בקיימברידג' הוא עדיין לא ידע להבחין ביניהן.

"מרת לואיס, מרת גיבסון," אמר במעורפל והקפיד להביט בשתיהן כשנקב בשני השמות. "ברוכות השבות!"

"אנחנו שמחות כל כך להיתקל בך, מר שכטר," קראה אחת התאומות. "פרופסור טיילור אמר לנו להיפגש איתך מיד."

"ללא דיחוי," אמרה השנייה. "כרגע היינו בדרכנו לפקולטה, אבל —"

"אבל הפלא ופלא, הנה אתה בקינגס פארייד, כאילו ידעת שאנחנו מחפשות אותך! זה מדהים למדי."

אחת התאומות פנתה אל השנייה. "מרגרט, להיתקל במר שכטר בקינגס פארייד זה בהחלט לא מדהים. הוא, מן הסתם, נמצא בדרכו מהספרייה לביקור אצל פרופסור טיילור בסיינט ג'ון."

שכטר החל להנהן, אך האחיות הביטו זו בזו כאילו נעלם.

"אבל אגנס, זה בהחלט צירוף מקרים, לא?" השיבה התאומה השנייה. "העובדה שזה מתרחש בדיוק כעת?"

"מרגרט, בילית זמן רב מדי בחברת נזירים פטליסטים. הם השפיעו על מוחך."

"ביליתי בדיוק את פרק הזמן שאת בילית בחברת נזירים פטליסטים, אגנס."

"אבל אני לא הנחתי להם להשפיע על מוחי." התאומה פנתה בחזרה אליו. "אל תרַצה אותה, מר שכטר. אין שום דבר מדהים בפגישתנו, במיוחד לעומת מה שיש לנו להראות לך."

"פרופסור טיילור יעץ לנו לדבר איתך מיד לגבי כתבי יד שרכשנו בקהיר."

"איש אינו מצליח לזהות אותם כמדומה."

"הוא חשב שאולי תוכל לעזור."

גם קולותיהן היו זהים. הן דיברו במעין מקהלה יוונית, מהדהדות זו את מחשבותיה של זו. הקולות הכפולים עוררו חרדה בשכטר. מאז מות הוריו כאב לו אף לפתוח מכתבים מאחותו ומאחיו בבית. אך כעת נפתחה דלת חדשה במוחו, והוא ראה את עצמו מבחוץ לפני זמן רב: שניאור זלמן, הילד שהיה פעם, ואחיו התאום שרוליק, שכולם התבלבלו ביניהם. שני ילדים אדמוניים ניצבים זה לצד זה וראשיהם כמעט נוגעים, רכונים מעל דוכן אחד, לומדים מספר אחד — שניאור זלמן עותר בשמו של האל, ושרוליק נגדו. זה תמיד קרה כשנתקל בצמד נוסף של תאומים זהים: הצביטה העל־טבעית של הזיהוי, תזכורת לכך שהוא חי רק מחצית חיים. ארבע־עשרה שנים קודם לכן היגר שרוליק לפלשתינה, שם כינה את עצמו כעת ישראל בן יצחק. שניאור זלמן היגר לאנגליה וכינה את עצמו סולומון שכטר. כששכטר ניצב לפני התאומות הוא חש דקירה לא צפויה של ערגה. חלפו שנים מאז ראה ולו תצלום של שרוליק. האם הם עדיין דומים? או שמא אחיו גילח את זקנו, שיזף את עורו, הבשיל את מוחו — וגופו ונשמתו השתנו כל כך, ששני האחים אינם זהים עוד כלל וכלל?

"קנינו את כתבי היד מסוחר עברי בשוק," המשיכה אחת התאומות.

"ליד ה'אוטל ד'אנגלטר'. בדרך כלל התגוררנו ב'שֶפֶּרדס', אבל כעת מתאכסנים שם רק תיירים."

"הסוחר ממש התלווה אלינו למלון. הוא טען שיש לו מאות כתבי יד כאלה."

"ממש מאות, אם נרצה לרכוש עוד."

"יש גבול למספר הכתבים שהיינו מוכנות לרכוש בכספנו הפרטי."

"לא רצינו להשקיע במשהו שאת ערכו לא יכולנו לוודא. אבל כעת ברור שהם אותנטיים. אנחנו —"

אחת מהן הכניסה יד לקפל שכמייתה השחורה הארוכה ושלפה פיסת קלף דמוי עור מעובד, קטן אך במעט מכף ידה. צבעו היה חום כהה מאוד, כעין נרתיק עור, אך הדיו השחורה היתה קריאה בהחלט. שכטר התכופף קמעה כדי לראות והרכין את ראשו. האותיות היו בעברית.

"אתה רואה שהן לא מזויפות. האורתוגרפיה נראית מן המאה השתים־עשרה בקירוב."

"או השלוש־עשרה. אם תביט לכאן, תראה שזהו עותק של דלאלת אלחאירין — מורה נבוכים."

"התרגום העברי הראשון מערבית, בכל מקרה. זוהי רק ההקדמה."

שכטר רכן קרוב יותר, כשאחת התאומות הרימה את הקלף באור הבוקר הערפילי. כתב העת שלו החליק תחת זרועו ונפל לתעלת הביוב. הוא לא הרים אותו. עיניו היו נעוצות בנייר הזעיר, בשרבוט בכתב יד של אותיות עבריות. הוא התקרב עוד יותר. כאשר עמדת לפנַי, תלמידי היקר ר' יוסף ש"צ ב"ר יהודה נ"ע...

"הכניסי אותו בחזרה, אגנס. הלחות תהרוס אותו. נַראה למר שכטר הכול בבית."

"בהחלט, מרגרט. רק רציתי לוודא שמר שכטר יבין אילו חומרים אספנו."

"הו, אני מבין," הפציר שכטר. "בהחלט." הוא בקושי עצר בעצמו מלחטוף את הנייר מידי האישה. בתוך תוכו התייסר כשאצבעותיה הארוכות התקפלו סביב הקלף והסתירו אותו מפניו בכיס פנימי של השכמייה השחורה הארוכה שלה.

"ההקדמה היא בעיקר מכתבים וכדומה," אמרה וטפחה על השכמייה בידה החיוורת. "הרבה מאוד 'תלמידי היקר', 'הנני עפר לרגליך', 'לשם שמים' וכן הלאה וכן הלאה, ואחר כך פרוזה מחורזת. הו, פרוזה מחורזת מחרידה עד בלי די."

"אגנס אינה סובלת פרוזה מחורזת."

הנשים החליפו מבטים וחלקו העוויית פנים זהה.

"אני סובלת פרוזה מחורזת, מרגרט. רק לא פרוזה מחורזת מחרידה."

"אגנס, מאוד לא ראוי דווקא מצדך לשפוט את איכות הפרוזה המחורזת מן המאה השתים־עשרה. כאיש אקדמיה, מר שכטר ללא ספק יסכים איתי. מה שנראה לך מחריד יכול בהחלט להיות —"

"מרגרט, שוב נשבית בקסם הנזירים, חד וחלק. יש לך חולשה לפולחנים עבשים. אבל אני איני חוששת להצהיר, שחרוז אשר משווה שפתי גבירה ל'עננים כהים כיין על פני הירח' הוא מחריד, ולא משנה באיזו מאה הוא נכתב."

"אבל מה עם הצבי? הוא דווקא מוצא חן בעיני."

"גם זה מחריד."

"את באמת חושבת כך? 'נשמתי מדלגת כעופר איילים'? הקטע הזה?"

"נדוש."

"אבל במאה השתים־עשרה זה לא היה נדוש."

"זה היה. הנדושות היא אל־זמנית."

שכטר נסוג מעט. הוא הקשיב במעין התרגשות ולא האמין למשמע אוזניו. כאילו נתקל בבנותיו השקועות בוויכוח על אי־גשמיותו של האל. הוא ניצב לפניהן בלסת שמוטה, וזקנו האדום הבריש את גלימתו האקדמית.

הנשים הביטו בו וצחקו.

"אנא," אמרה אחת מהן. "בוא איתנו."

הוא עשה כן ללא אומר ודברים, התקדם על פני הבניינים הימי־ביניימיים של קינגס פארייד באור הבוקר הערפילי והאזין לתאומות שהמשיכו להתווכח על סגולותיה של הפרוזה המחורזת.

התאומות הפלאיות התגוררו בקאסלבּריי, ארמון עצום בסגנון טיודור ליד מכללת קלֵייר, אשר בנו בעצמן בעת נישואיה של אחת מהן לספרן מקיימברידג'. לתאומות היה כסף; שכטר הניח שמקורו באחד מבעליהן המתים. לא ממשכורתו של הספרן המת כמובן, אלא כנראה מירושה עתיקה כלשהי שמקורה במי מאבותיהן הברברים אשר בזז ביעילות המרבית את מוצבי החוץ של רומא. איש בקיימברידג' מעולם לא נזקק כמדומה להתפרנס למחייתו; פרנסה נחשבה מתחת לכבודם של מלומדים. בקרב אלה היה הכסף פריט חדשני שמביטים בו מבעד לזכוכית. המבואה של קאסלבריי היתה גדושה בארונות תצוגה, שהכילו את אוסף המטבעות הגדול של הספרן המנוח. בעוד שכטר עוקב אחר האחיות לאורך הפרוזדור, הוא האט כדי להתפעל מן המטבעות העתיקים. עד מהרה הבחין באחד שזכר מביקורו הראשון בקאסלבריי: שקל כסוף שהוטבע בירושלים במאה הראשונה לספירה — או כפי שהמטבע עצמו הצהיר, השנה החמישית למרד הגדול.

"מעולם לא הצלחתי להבין כיצד בעצם מצאתן את ה קודקס," הרהיב שכטר לומר בעודם מתקדמים במסדרונות הרחבים. הוא ערג אל כתבי היד, אך בשלב זה כבר למד את קוד ההתנהגות הלא כתוב של המעמדות הגבוהים הבריטיים: המחול המשוכלל של מילות נימוסים, חנופה, תה, אלכוהול, הערות על מזג האוויר, מילות נימוסים נוספות, חנופה נוספת, תה נוסף, אלכוהול נוסף — ורק אז, עם הרבה אורך רוח ומזל, יכול אדם לחדור מבעד לדלת הנעולה אל הכספת הפנימית של הנפש. משרת כבר אסף את מעילו. התאומות הצביעו כעת על ספת קטיפה באחד מששת חדרי המגורים ואותתו למשרת נוסף להכין תה. השתיים ישבו מולו על ספת קטיפה ירוקה מודרנית, צמד עליז בביתו המלבב. הן היו כבעל ואישה.

"מדוע למדתן דווקא ארמית מכל השפות שיכולתן לרכוש?" שאל שכטר, אם כי אשתו ודאי היתה מסבירה לו. הוא ידע שזוהי שעת החנופה. הוא לעולם לא היה מגיע מעיירה יהודית מורעבת ברומניה לקרייסט'ס קולג' באוניברסיטת קיימברידג' אלמלא ידע בתחושת בטן, איזו שפה נדרשת בכל מדינה ובכל עיר ועל כל צעד ושעל לאורך הדרך.

"אבינו המנוח היה פרקליט באבּרדין," אמרה מרת לואיס. או שמא היתה זאת מרת גיבסון? זאת ששנאה פרוזה מחורזת, תהא אשר תהא. שמלות האבלוּת שלהן, שהיו זהות כמותן לעין בלתי מזוינת כשלו, לא סייעו לו. "לא היו לנו אחים," המשיכה, "אז הוא גידל אותנו כבנים."

"הוא התחיל עם לטינית כשהיינו בנות שש ועבר ליוונית ולעברית כדי שנוכל לקרוא את מילותיו של האל," אמרה התאומה השנייה. "כמובן, איני צריכה לספר לך, מר שכטר, שהעברית פשוטה למדי מרגע שמשתלטים על הפעלים. אבל הו, אפשר לשסף את הגרון בגלל הפעלים האלה!"

"במיוחד בבניין הופעל," הוסיפה אחותה. "הוא שימש מקור ליצירתן של הרבה הָפַּקס לֶגוֹמֶנוֹן כשהיינו בנות עשר."

האחיות צחקו בקול כאילו זאת בדיחה מבריקה. שכטר נזכר באחד הקורסים שלו על פרשנות המקרא בברלין, שם נתקל לראשונה במושג הפקס לגומנון. פירושו מילה יחידאית, שמופיעה בתנ"ך פעם אחת בלבד, ועל כן אי־אפשר להבינה במלואה. הוא צחק כשלמד זאת; הוא הבחין במילים כאלה מילדות. רש"י ואברהם אבן עזרא ואונקלוס — חבריו היקרים הפזורים על פני מאות ויבשות, אך תמיד נאספים בשולי הספרים האהובים עליו — מעולם לא חדלו לבאר אותן.

"אבינו היה עשיר למדי," המשיכה אחת התאומות.

"לא בהתחלה," התערבה השנייה.

"רצה הגורל ודודן רחוק שלו ירש הון עצום מאחיו באמריקה. כשהדודן מת, לא היה עוד למי להוריש אותו. ברגע שאבינו ירש את הכסף, הוא הציע לקחת אותנו לחופשה בכל ארץ שנבחר, ובלבד שנלמד את שפתה."

"צרפתית וגרמנית נדרשו פשוט כדי להיחשב לבני אדם."

"אבל אגנס השתוקקה לנסוע לאיטליה ואני רציתי לנסוע לספרד, אז למדנו גם ספרדית ואיטלקית."

המשרת שב לחדר עם קנקן תה וספלונים, אך שכטר סירב בנימוס. הוא היה מהופנט. הוא הכיר מקרוב את פיתויי השפות; למידתן באה גם לו כהתמכרות. בברלין, עשר שנים קודם לכן, למד אנגלית רק כדי לקרוא את ג'ורג' אליוט, ואחר כך צרפתית כדי לקרוא את וולטר. ג'ורג' אליוט היתה בהחלט ראויה לשפה, אך וולטר התגלה כעלבון, כדקירה בלבו. "התעליתם על כל האומות באגדות מיותרות, בהתנהגות לא ראויה ובברבריות," כתב וולטר — אבי הנאורות, בורא הנפש המודרנית, היהלום שבכתר הציוויליזציה המערבית — על שכטר ועל משפחתו. "אתם ראויים לעונש, שכן זהו גורלכם." ועוד bon mot מאת ה־4philosophe על אודות היהודים: "כולם נולדו עם פנאטיות משתוללת בלבם, בדיוק כשם שהבּרֶטונים והגרמאנים נולדו עם שיער בלונדיני." "הפנאטיות המשתוללת" הזאת הותירה בשניאור זלמן האדמוני (שכן בקריאת וולטר הוא הפך שוב לשניאור זלמן) חרטה על כך שלא נסע בעקבות אחיו התאום לפלשתינה, לייבש ביצה מוכת מלריה. לבער את הנגע הזה מספריות אקדמיות באירופה יהיה בלתי אפשרי עוד יותר.

4 צרפתית: מילה טובה מאת הפילוסוף.

תחת זאת הוא חיסן את עצמו בתורה. הוא לא היה המרצה היהודי הראשון בקיימברידג', אך נמנה עם הראשונים שקיבלו את תפקידם מבלי להפר את הברית שכרתו עם האל. הוא צעד לאורך קינגס פארייד בראש מכוסה בענווה מפני מלך המלכים, מעולם לא נכנס לקאפלות המהוללות של האוניברסיטה, והצליח לפטור את קומץ הסטודנטים היהודים הלא־מומרים מן הצורך לכרוע ברך ולקוד בפני המרצים כדי לקבל את התואר. בקרייסט'ס קולג', כשהפטרונים של שכטר אירחו אותו ב־1894, מנהל המשק האחראי לארוחות הרשמיות הִקנה לטבחים את מלאכת הכנת המזון הכשר. אחת התאומות הציעה לו כעת מגש עוגיות ממזווה המשרתים, שככל הנראה נאפו עם שומן חזיר. "לא, תודה," אמר. וכיוון שלא רצה להביכה הוסיף: "כרגע שתיתי תה בבית."

"כן, אולי מוטב שנפסח על התה," אמרה התאומה השנייה. "לא כדאי שייגרם נזק לכתבי היד."

"כתבי היד," חזר שכטר בתקווה שיבינו את הרמז. אך האחיות המשיכו בסיפורן, אדישות לסקרנותו הקודחת. הוא רכן לפנים ולפת את ברכיו על מנת שלא לזנק מן הכיסא.

"לאחרונה למדה אגנס ארמית בכוחות עצמה."

"בעזרתו של מר קֶנֶט מהפקולטה. באופן פרטי כמובן, כי מתברר שנוכחותה של אישה בהרצאות היא בגדר אבסורד."

"ושתינו למדנו ערבית לפני שנים כדי שנוכל לנסוע ללא עזרת מתורגמן."

"המתורגמן הראשון שנעזרנו בו על הנילוס היה מחריד. הוא היה מלטזי וראה בעצמו נוצרי, אך הוא בקושי היה נחשב כזה בעיניו של ישו. לא היתה שום מחשבה בקודקודו מלבד לרוקן את כיסינו."

"קל יותר ללמוד ערבית מלמצוא מדריך ראוי לשמו בלֶוואנט."

"לאחרונה קראה מרגרט את הקוראן, ואילו אני עסקתי בכמה פילוסופים ומשוררים עברים. אבן גבירול וכדומה."

"אך התקשינו לא מעט עם הערבית־היהודית."

"אולי פשוט מפני שהפרוזה המחורזת מחרידה כל כך," אמרה אחת מהן — זאת שחשב שדווקא אוהבת פרוזה מחורזת. האם התלוצצו? או שמא הוא מבולבל? התאומות צחקו. על ספת הקטיפה בחדר המגורים המפואר חש שכטר בהיעדר לצדו, בכמיהה המחלחלת אל גופו כריח נשכח. הוא נזכר כיצד ישב אל שולחן הקרשים בצריפון שהיה פעם ביתו: לומד עם שרוליק, מתווכח עם שרוליק, צוחק עם שרוליק, שומע את צחוקו שלו מהדהד בצחוקו של שרוליק.

"כשאבינו הלך לעולמו היינו בסך הכול בנות עשרים ושלוש, ושתינו עוד לא היינו נשואות," אמרה אחת התאומות. "באופן רגיל הנכסים היו מועברים לקרן נאמנות, עד שלפחות אחת מאיתנו היתה מוצאת חתן שיירש אותם ממנו. אך אבינו חשש מאוד שבעל ינצל אחת מאיתנו ביום מן הימים. בצוואתו הוא קבע ששתינו נירש את כל הונו, אך רק בתנאי שלעולם לא ניפרד."

"וכך היה."

"גם כשנישאנו, אם כי לרוע המזל בעלינו הלכו לעולמם לפנינו."

הן כמו העתקים, חשב שכטר, טעות קוסמית. הן חיו יחד מאז הרחם. אם הוא ושרוליק יתאחדו אי־פעם, האם ישובו ויהפכו לבשר אחד? או שמא התנתקו זה מזה לנצח, ונגזר על שניהם לחיות רק מחצית חיים? הוא חשב על אחד ממכתביו של שרוליק, בעברית שעדיין זיהה כקולו של תאומו הזהה: שניאור זלמן, הנה סיפור בשבילך! בשבוע שעבר חפרתי תעלת השקיה למטעים במושבה החדשה שייסדנו זה עתה, זכרון יעקב. כשעשיתי הפסקה, האדמה פערה את פיה תחת רגלי ונפלתי לבור. כשהצלחתי להדליק גפרור שהיה בכיסי, ראיתי שאני נמצא בתוך מקווה מים עתיק עם קירות אבן חלקים וטבעות כהות שציינו את גובה המים. יצרתי מעין לפיד מענף זית שמצאתי על הקרקעית והצלחתי לראות אפילו את סימני האזמל, היכן שסותת המקווה באבן. שעות חלפו לפני שמישהו מצא אותי וחילץ אותי. בשעה שהמתנתי להצלה תהיתי כמה עתיק הוא המקווה הזה. על הארץ מצאתי את התשובה: מטבע ברונזה מתקופת המכבים נח לרגלי. אני בטוח שאתה מגלה תגליות חשובות במעבדתך המפוארת מדי יום, כתב תאומו הזהה באותיות עבריות, אבל ספק אם אי־פעם תיפול לבור באדמה ותנחת בתוך זכר האל.

"לאחר מות אבינו היינו שבורות למדי והחלטנו לרומם את רוחנו במסע למצרים," המשיכה אחת התאומות.

"והמתורגמן שלנו היה מחריד כל כך שנאלצנו ללמוד ערבית."

"מרגרט, כבר הסברנו את עניין המתורגמן המחריד."

"באמת? הוא היה מלטזי וכינה את עצמו נוצרי אבל —"

"העניין הוא, מר שכטר, שלאחר שבעלה של מרגרט הלך לעולמו, החלטנו להגשים את חלומנו ולנסוע למנזר בהר סיני, כי שמענו דברים נפלאים על ספריית כתבי היד שם."

"כתבי היד —" ניסה שכטר להתערב. אך התאומות זנחו אותו על סף ההווה ופסעו אל תוך העבר כאילו היה חדר מרוהט בטוב טעם בקאסלבריי.

"ידענו יוונית מודרנית, אתה מבין, אז הנזירים התיידדו איתנו במהירות. הם לא ראו בנו שליחות של האימפריה, כפי שכל היתר בלוואנט תופסים את הבריטונים."

"אם כי למעשה היינו שליחות האימפריה, במובן מסוים."

"בשום מובן, אגנס! גם לא לקחנו את כתבי היד! הפרופסור הגרמני ההוא, פון טישנדורף, לקח אותם, וקראו לו גנב. הם סיפרו לנו שהוא היה לא טוב יותר מלורד אלגין, שלקח את כתבי היד מהפרתנון למוזיאון הבריטי. הנזירים כולם יוונים, אתה מבין, אז הם רגישים למדי לשֵיש אֶלגין."

"שיש אלגין הארור," גנחה האחות השנייה. "כאילו מישהו העיף בו מבט באלפיים השנים לפני שהגיע ללונדון."

"מר שכטר, אתה מכיר את פרופסור רנדל האריס מהפקולטה, כמובן. הוא סיפר לנו שלנזירים בסנטה קתרינה יש ארון מלא כתבי יד בארמית, שלא הזדמן לו לראות. כששמע שאנו מתכננות לשוב, הוא לימד אותנו להשתמש במצלמות, וכן אמר לנו בדיוק היכן לחפש."

"בתיבת עץ גדולה בחדר השינה של אב המנזר. אינטימי למדי, בעצם, אם כי האב גָלַקטֵיאוֹן הפתיע אותנו בקבלת הפנים שלו. הוא אף נשק לידה של מרגרט. מזעזע למדי בשביל נזיר אורתודוקסי."

"אל תאמין לה, מר שכטר. הוא היה ג'נטלמן מקסים ומכובד לחלוטין."

"מרגרט, את והנזירים האלה! שכה אחיה, מר שכטר, היא ממש שבויה בקסמם. אתה מבין, בעלה המנוח של מרגרט היה כומר."

"לא ברור לי כיצד זה קשור, אגנס."

"זה קשור בהחלט, מר שכטר. שכן חיבתם של הנזירים למרגרט כאלמנתו מוכת היגון של איש אמונה, היא שגרמה להם לחלוק איתנו את כתבי היד ברצון כזה."

"לא נכון, אגנס. הם פשוט העריכו את העובדה שאנחנו דוברות יוונית. ושאגנס קוראת ארמית."

"אתה מתאר לעצמך, מר שכטר? איש מהם אינו קורא ארמית, אף שהם חיים בתוך הארכיב הגדול ביותר בעולם לכתבי יד סוריים. האם היה קשה להם כל כך ללמוד ארמית? באמת! מה עוד יש להם לעשות בזמנם הפנוי?"

"אגנס, את שוכחת שלא כולם מוכשרים בשפות."

"שטויות. זה בסך הכול חוסר רצון. אני עצמי הייתי מציעה להם קורס בהתכתבות, פשוט כדי למנוע מהם להשמיד את האוצרות שנמצאים שם. הם משתמשים בכתבי יד כחומר בעירה."

"ואף על פי כן השיטה העיקרית שלך להתיידד איתם היתה להעיר הערות מזלזלות על האפיפיור."

שלב שיחת החולין בשיחתם של בריטים בני המעמדות הגבוהים, גילה שכטר, מקבל בדרך כלל נופך סופני כשמישהו מזכיר את האפיפיור. סבלנותו פקעה.

"אז אילו כתבי יד רציתן שאראה?" שאל לבסוף.

התאומות זינקו מן הספה. אחת מהן מיהרה לארון הסמוך לחלון ושלפה ממנו תיק עור קטן.

"אחותי ואני ממליצות שתקרא את כתב היד בעצמך," אמרה.

התאומה השנייה הושיבה את שכטר ליד שולחן קלפים, ואילו הראשונה החלה לשלוף רצועות קלף ארוכות מתיק העור ולהניח אותן לפניו. הוא ראה שמדובר בשיר שנכתב באותיות עבריות ברורות:

בִּרכת אב תייסד שורש, וקללת אֵם תנטוש נֶטע.

אל תתכבד בקלון אביך, כי לא כבוד הוא לך.

כבוֹד איש כיבוד אביו, ומרבה חטא מקלל אמו...

פלאות ממך אל תדרוש, ומכוסה ממך אל תחקור.

במה שהורשית התבונן, ואין לך עסק בנסתרות.

האותיות נכתבו בדיו חומה כהה. בעודו קורא אותן, הן שרפו את מוחו כאש שחורה על גבי אש לבנה. הייתכן?

"זה מתמיה," הודה בקול.

"אנחנו מסכימות."

הוא שאף אוויר. "אילו נאלצתי לשער —"

"אנו מאלצות אותך לשער," אמרה אחת התאומות.

"שעֵר!" קראה השנייה.

"אילו נאלצתי לשער," חזר ואמר, "הייתי אומר שזוהי הגִרסה העברית של אחד הספרים החיצוניים של התנ"ך — זה המכונה בן סירא או חוכמת בן סירא."

"בדיוק, אגנס. הוא שאמרתי!"

"מרגרט, נדמה לי שאני הבחנתי בו קודם."

"לא, את חשבת שזה תרגום מאוחר הרבה יותר מיוונית."

"זאת היתה רק הנחה, מרגרט, שהתבססה על מה שידוע ששרד מ בן סירא."

שתי הנשים פנו בחזרה אליו. "כך או כך, מר שכטר, יש בינינו תמימות דעים מוחלטת," הכריזה התאומה השנייה. "אחותי ואני מסכימות שזוהי הגרסה העברית המקורית של בן סירא."

שכטר שוב הביט בכתב היד, גוהר מעליו, שואף את אותיותיו. "אבל זה בלתי אפשרי," אמר. "הספר אינו קיים."

התאומות צחקו.

"ספרים שאינם קיימים, מר שכטר," אמרה אחת מהן, "הם הספרים האהובים עלינו ביותר."

"ספרים שאינם קיימים בהכרח טובים יותר מאלה שקיימים."

"לכן המשכנו לחפש את הבשורות הסוריות. הרי שפתו של ישו היתה ללא ספק טובה יותר מן התרגום ליוונית. מוכרחים להודות שהיוונית של הבשורות מחרידה למדי."

"חילול הקודש, אגנס!"

"מרגרט, אין משום חילול הקודש בקביעה שגִרסה עלובה ומחוממת־מחדש של טקסט ספרותי היא מחרידה, כשהיא כזאת בבירור. פשוט אי־אפשר להכחיש שהבשורה הארמית נעלה בכל מובן על היוונית מנקודת מבט ספרותית."

"הייתי מסכימה, אגנס, אלמלא קבע הטקסט הסורי שיוסף הוליד את ישו. אני רואה בהשמטתה של לידת הבתולין סטייה משמעותית למדי מן היוונית."

"ובכן, אני מודה שזה אכן חיסרון של הטקסט הסורי."

"זה, והעובדה שהגרסה הארמית משמיטה את תחייתו של ישו."

"הו, מרגרט, האם את מוכרחה תמיד להיות שלילית כל כך? היא אינה משמיטה את התחייה, מר שכטר. הטקסט פשוט מסתיים בכך שמריה מגדלנה נכנסת אל קברו של ישו ומגלה שגופתו חסרה."

"בדיוק, אגנס — ומכאן משתמע שקברו של ישו פשוט נבזז. אין כל רמז לכך שישו יצא מקברו."

"בהחלט ייתכן שהטקסט נקטע. סביר ביותר שזאת טעות סופרים."

" טעות סופרים? בשורה הבאה כתוב, 'בזאת תמה הבשורה על פי מרקוס'!"

"מרגרט, אנא ממך, התבונני בתמונה הגדולה לשם שינוי. גילינו את כתב היד החשוב ביותר בתולדות הכנסייה, ואת מתעכבת על זוטות."

"סלחי לי, אגנס, אבל איני רואה בתחייתו של ישו זוטא. הטקסט שמצאנו מרמז על כך שלא היתה כל לידת בתולין או תחייה. התאהבת כל כך בתגלית הגדולה, שנדמה כאילו לא קראת בה. האין זה מטריד אותך ולו במעט שכתב היד שמצאנו בסיני, שהוא ללא ספק עתיק יותר וקרוב יותר לחיי השליחים מכל גרסה של הבשורות שקיימת כיום, אינו מזכיר כמעט את אלוהותו של ישו?"

"אני חושבת שאין אח ורע לפואטיקה של תורת ישו בארמית."

"אילו הדבר היחיד שעניין אותנו היה תורתו של ישו, יכולנו באותה המידה להיות יהודיות!"

שכטר השתעל. התאומות הביטו אליו, וסומק עז התפשט בפניה החיוורים הרחבים של אחת מהן. הוא ניסה לחשוב כמו מטילדה, לומר מילות הרגעה.

"נדמה לי שאל לכן להיות מוטרדות מן האפשרות ש קודקס לואיס יחליף את כתבי הקודש הנוצריים," אמר לבסוף בנימה מוקפדת. הוא הקפיד שלא לומר "הברית החדשה". בעמקי מוחו שמע את בתו הקטנה שרה שיר ילדים: עם החדש נתיידד, את הישן נאהב — הראשון הוא כסף, השני זהב! האנגלית המושלמת של בתו היתה החברה החדשה ביותר של משפחתו. הוא הגה במילות השיר ובברית הישנה והחדשה. הלוואי, חשב בעברית. לו רק.

"אגנס ללא ספק תשמח אם קודקס לואיס יחליף את הבשורות," העירה התאומה הסמוקה. שכטר נשם לרווחה כשהבחין שעורה שב לצבעו המקורי.

"מרגרט, עלייך להודות שלפואטיקה אין אח ורע."

"אין אח ורע," נאנחה השנייה.

שכטר רכן מעל השולחן ושוב בחן את פיסת הקלף שלפניו. לא משנה כמה פעמים קרא אותה, הוא לא היה יכול להימלט מן המסקנה. אך זה היה בלתי אפשרי, פשוט בלתי אפשרי. הוא קרא אותה שוב, מהרהר בברכת האב, בקללת האם, באפשרות חרון אפו של האל. פלאות ממך אל תדרוש... ואין לך עסק בנסתרות.

" בן סירא מצוטט בתלמוד לא מעט פעמים," הכריז כאילו הִרצה בפקולטה — אם כי היה ברור שהנשים יכולות ללמד בפקולטה בעצמן.

"כמובן, אנו מכירות את הספר," העירה אחת התאומות.

"כן. הוא שונא נשים."

שכטר חייך. "אך איש מעולם לא ראה עותק של הטקסט המקורי של בן סירא. אפילו הגרסאות היווניות שלו מושחתות. והמקור העברי כבר לא קיים."

"מסוג הספרים האהובים עלינו," אמרה אחת התאומות. הנשים החליפו חיוכים.

אך שכטר לא שם לב לכך; מבטו עדיין היה נעוץ באותיות העבריות שעל השולחן לפניו. "פרופסור מרגליות מאוקספורד נתן את הרצאת הבכורה שלו על בן סירא," מילמל. "הוא טען בביטחון ניכר שהגרסה הארמית היא־היא המקורית, ושהאיש מעולם לא השלים את הנוסח העברי ממילא."

בשנים האחרונות כירסם פרופסור דיוויד מרגליות במוחו של שכטר, גרגיר חול שנלכד בתודעתו, הסב לו אי־נוחות, וסביבו גיבש פניני מחשבה מתוך כתם של קנאה. מרגליות היה תאומו החדש של שכטר בחייו החדשים, פרופסור מן המניין לעברית באוקספורד. הוריו של מרגליות היו מומרים, האב אף הפך למיסיונר, והם גידלו את בנם על ברכי האמונה האנגליקנית. פרופסור מרגליות נמנה עם הוגי דעות ההשכלה.

"אולי ידיעותיו של פרופסור מרגליות לוקות בחסר," הציעה אחת האחיות.

"אולי ידיעותינו כולנו לוקות בחסר," אמרה אחותה.

שכטר נזכר במילים המתורגמות שהפיל לתעלת הביוב בקינגס פארייד: לך ניתנת הבחירה: אם תרצה לחזק קשר זה ולעבות אותו, תעשה זאת, ואם תרצה להחלישו ולדקק אותו בהדרגה עד שתקטע אותו — תעשה זאת.

"היכן מצאתן את כתבי היד," שאל בקול נמוך. הוא ניסה להוסיף נימת שאלה אך לא הצליח. ידיו רעדו.

"קהיר," אמרה אחת התאומות, אם כי זה היה מובן מאליו. למעֵט כשהחליפו דברים ביניהן, הן היו מנומסות לעילא.

"כן, כן, בטוח," גימגם שכטר. האם שם התואר "בטוח" הוא ה זיכער ביידיש? או שמא "בהחלט"? מרוב בלבול שכח כעת את האנגלית. הוא מעולם לא התבלבל. הוא נסוג לחשיבה ביידיש, בעברית, בארמית. "אבל — אבל ממי? כיצד?"

"כפי שציינו, מר שכטר, רכשנו אותם מאדון עברי בשוק," אמרה אחת התאומות ללא שמץ קוצר רוח. גינוני הנימוס של השתיים היו בור ללא תחתית, מהדהדים בעמקי נשמתן.

"היה לו דוכן בפינת הרחוב שליד ה'שפרדס'," הוסיפה השנייה. "סוחר עתיקות."

"סוחר עתיקות, אכן. אלוהים, אגנס, האיש לא הניח לנו ללכת מבלי לקנות שטיח."

שכטר קטע אותן. "קניתן אותם ברחוב?"

"אפשר לומר," השיבה אחת התאומות.

"אגנס, לא אפשר לומר. כן, מר שכטר, קנינו אותם ברחוב. או לכל הפחות מסוחר ברחוב, שלאחר מכן חזר איתנו למלון."

"מרגרט, באמת. 'ברחוב' מרמז על כך שהסוחר היה מפוקפק. לא היה שום דבר מפוקפק במר מיימון."

"סוחר מכובד בכתבי יד עתיקים לא היה מתעקש שנקנה גם שטיח תוצרת בית באחד־עשר פאונד."

"אבל זה שטיח יפה כל כך."

שיר מילדותו של שכטר חזר אליו: אלוהים תולה ארץ על בלימה. כתב היד היה בידו כעת, מרחף באוויר.

"האם מר מיימון אמר היכן מצא אותם?" שאל.

"הוא הצטנע למדי בעניין. התנהלותו כולה היתה חמקנית, ולא משנה מה אומרת אגנס."

"הוא רמז שהוא הבעלים היחיד של כתבי היד. הוא אמר לנו במפורש שנוכל לחפש בכל קהיר ולא נמצא איש עם גישה כזאת לכתבי יד שכאלה."

"אגנס, את יודעת היטב שאלה שטויות. הוא בסך הכול רצה שנקנה עוד כתבי יד. ורצוי גם שטיח."

שכטר התעלם מהן כעת והגה בכתב היד שבידו. "אַרצ'יבַּלד סֵייס," חשב בקול רם. "סייס הביא איתו משהו כזה."

"פרופסור סייס מאוקספורד?" שאלה אחת התאומות. סייס היה מרצה נוסף לעברית, נוצרי ומומחה לספרים החיצוניים. לא היה אדם, ואולי דבר, שהתאומות לא הכירו. "למה כוונתך?"

"לאחרונה הוא חזר ממצרים עם תשעה דפים מכתב היד של בן סירא," אמר שכטר. "הוא עומד לפרסם מאמר עליהם ב בריטניקה. פרופסור רוברטסון סמית הראה לי טיוטה של תרגומו ושאל אם יש בו טעויות שהחמיץ. בהקדמה טוען סייס שקנה אותם מסוחר עתיקות בקהיר."

התאומות צחקו והפטירו נחרות זהות. "אני רואה שמר מיימון לא מבזבז זמן," אמרה אחת מהן.

"אני חושבת שפרופסור סייס הוא כעת הבעלים הגאה של שטיח חדש ונאה."

תאומה אחת הפסיקה לצחוק בהפגנתיות יתרה. "הו, אבל מר שכטר, מר מיימון היה אדם הגון. באמת. הוא אף סיפר לנו שהוא שַמָּש באחד מבתי הכנסת שם."

שכטר קימט את מצחו. "שמש," חזר.

"כן. הוא השתמש במילה העברית. תיארתי לעצמי שזה כמו נער מזבח."

"דומה יותר לשָרָת," אמר שכטר.

"הוא אמר שבית הכנסת שהוא עובד בו נבנה בנקודה שבה משה הקטן הונח בתיבה ונשלח במורד הנילוס," הוסיפה אחותה. "הבניין בן יותר מאלף שנה."

"הוא הציע לקחת אותנו לשם, אך בשלב זה כבר לא נותר לנו זמן רב, והיה נדמה שאין טעם. ובכל מקרה, אני פשוט לא סמכתי על האיש, גם אם אגנס כן."

"אילו הוא היה נזיר, היית מאמינה לכל מילה שאמר!"

מחוץ לארמונן של האחיות התחזק כעת הגשם. אחת התאומות שלפה קופסת גפרורים והדליקה מנורה על הקיר מעל ראשו של שכטר. ניחוח הגפרור שהודלק בחדר האפלולי, בת־הריח של פוספור ואפר, הצית זיכרון שהתעמעם זה מכבר במוחו: אביו מדליק פמוט רב־זרועות ומניף אותו באפלת ביתם הזעיר בן שלושת החדרים ברומניה, והוא עצמו צופה מכושף כיצד הפתילים נדלקים בזה אחר זה מן השלהבת הראשונה. מחשבה חלפה במוחו, גפרור ניצת בחדר מאפיל.

"בכל בית כנסת יש מחסן שמכונה גניזה — מקום מסתור," אמר שכטר. "מקום לשמירת ספרים ודפים פגומים שמכילים את שמו של אלוהים."

התאומות הביטו בו, עיניהן הכחולות דרוכות, להוטות. הוא הגיע אל סִפּהּ של ארץ חדשה. הנה משהו שהן לא ידעו.

"אתה מתכוון לארכיב?" ניחשה אחת מהן.

"משהו דומה לזה שבו הנזירים בסנטה קתרינה שומרים את כתבי היד," התהרהרה אחותה.

"את מתכוונת לזה שהנזירים בסנטה קתרינה לא שומרים," ירתה הראשונה. "מר שכטר, אתה יודע מדוע החלטנו לחפש כתבי יד עבריים בקהיר מלכתחילה? כי ראינו אותם בסנטה קתרינה. הנזירים השתמשו בהם כצלוחיות חמאה בחדר האוכל."

אך התאומה השנייה נותרה מרותקת. "ב כל בית כנסת יש אחד כזה?" שאלה. "איך לכל הרוחות מנהלים את זה? זה לא מחייב ספרן בכל קהילה?"

שכטר הניד הבראשו. "לא, לא, שום דבר כזה. הבינו, הספרים הללו הם זבל. זבל מוחלט. קרועים, בלויים, שרופים, פגומים ממים או מעשן, בלתי קריאים כמעט — וגם חסרי תקנה. ובמקרה של חומרים מודפסים — יש להם תחליף. עליכן להבין את חשיבותם של מסמכים בעולם היהודי. בכל הנוגע לחוּמש, הקלף עצמו חייב להיות מושלם וללא רבב, אחרת הטקסט מאבד מתוקפו. אני מתייחס לספרים ולמגילות ולניירות שכבר אי־אפשר להשתמש בהם."

"אז מדוע לשמור את כולם?" שאלה אחת האחיות.

"יש הלכות שאוסרות להשמיד כל חפץ ששמו של אלוהים חרות בו, ברוח הדיבר האוסר לשאת את שם אלוהים לשווא."

"זה נשמע קיצוני למדי, לא?"

בעבר שכטר היה אולי מתכווץ. הוא התכווץ בארוחת הערב הראשונה בכרייסט'ס קולג' שנתיים קודם לכן, כשהמנהל אמר לו ליד השולחן המוגבה, באווירת השיחה הלמדנית הנימוסית, "מאז ומעולם נראה לי מעורר רחמים, שחלק ניכר כל כך מן הנצרות מבוסס על היהדות." העובדה שאדם משכיל החשיב זאת כמשפט פתיחה לשיחה אינטליגנטית ב־1894 — ולא ב־1492, חשב שכטר, או אפילו ב־1789, אלא ב־1894 — עוררה בו ייאוש שלא נפל בעוצמתו מזה שעוררה קריאת וולטר. אך כעת כבר ידע שההערות הללו לא נועדו להתנשא, כי אם לחקור קרקע לא נודעת — הן היו חלק מן הצמא הבריטי להביט בנתינים בבית הגידול הטבעי שלהם ואחר כך להתכבד באוצרותיהם המקומיים. התאומות היו הרפתקניות, ושכטר שמח לספק את הסחורה.

"זה לא מתקרב בקיצוניותו למה שקורה לספרים ולניירות הללו," אמר להן. "תחילה מאחסנים אותם בחדר הגניזה שבבית הכנסת. אבל בסוף קוברים אותם בבית קברות, כולל לוויה. כמו בני אדם."

התאומות החליפו מבטים. שכטר ראה שהן אינן יודעות אם להמשיך. הן הביטו בו כאילו זה עתה סיפר להן שהקריב עז — כפי שרבים שאלו אותו בתמימותם כשפגשו אותו בקיימברידג'. כשהסביר להם ברוגע שהיהודים אינם מקריבים בעלי חיים זה אלפיים שנה כמעט, האכזבה ניכרה בפניהם.

"באיזו תדירות מתקיימות לוויות שכאלה?" שאלה אחת האחיות.

"לעתים רחוקות ביותר," השיב שכטר. "בדרך כלל מארגנים אותן רק אם יש צורך להיפטר מכמה מגילות חומש, וזה קורה על פי רוב רק אם נשרף בית כנסת. או אם הגניזה מלאה לגמרי, אני מניח. אבל קהילות רבות לעולם אינן טורחות לרוקן את הגניזה. כאן בבריטניה, מזג האוויר יפורר את המסמכים בסופו של דבר. אבל במזג אוויר יבש ניירות וקלפים יכולים להצטבר במשך מאות שנים."

"אז מי אחראי לתחזוקתו של מחסן כזה?" שאלה אחת האחיות. "לא ספרן?"

"לא, לא ספרן," אמר שכטר. "בדרך כלל זה רק השַמָש."

הוא הביט באחיות המחייכות.

וזה מה שג'וזי היתה רוצה לשכוח.

כשהגיעו לבור היתה שעת בין ערבייים: דמדומי קיץ הרריים, שופעים ריחות של עץ רטוב ואפלה פולשת, ניחוח הדמדומים שילדים מדמיינים כי הוא טומן בחובו אפשרות, ואילו מבוגרים יודעים כי פירושו חרטה.

אשפית התוכנה לעתיד, ג'וזפין אשכנזי בת השלוש־עשרה, נשענה על עץ צפצפה ענקי ושאפה את אוויר הדמדומים הרווי סַלבּוּטָמוֹל דחוס ממשאבה ידנית. אוויר ההרים היה אמור להיטיב איתה, אבל לא כך היה. קודם לכן, קרוב יותר לאתר המחנאות, היא עברה התקף אסתמה ושאפה אוויר משקית נייר. אחותה ג'ודית, המבוגרת ממנה בשנה, נשארה איתה כשהאחרות המשיכו ללכת, מנערת את המשאף של ג'וזי בנענוע מתורגל של שורש כף היד בעודה משתופפת מעל עלים מתים ומונה את נשימותיה של אחותה.

"איזה מזל שאת פה, ג'ודית," התנשפה ג'וזי כשקולה שב אליה. היא מיצמצה מאחורי עדשות משקפיה המעוננות. "לא הייתי יכולה לעשות שום דבר בלעדייך."

ג'ודית פיתלה את שערה הכהה המסולסל לפקעת בעורפה ופלטה נחרה רכה. "ג'וזי, אל תדברי שטויות. יכולת לעשות הכול לבד אם לא היתה לך ברירה," אמרה. היא נתנה את המשאף לג'וזי וקמה. "בואי, אני רוצה להצטרף אליהן."

"אנחנו לא יכולות פשוט לשבת כאן עוד קצת? הן לא ישימו לב."

"הן ישימו לב," אמרה ג'ודית.

חבורת הנערות נשלחה לאסוף חומרי בעירה למדורה ושוטטה הרחק מן המחנה בכוונה תחילה. ג'וזי הבחינה שכל מה שבנות גילה עושות נעשה בכוונה תחילה, מעין חשיבה קולקטיבית מכוילת שלעומקה לא הצליחה לרדת מעולם, בניגוד לג'ודית. ג'ודית רצה הלאה וג'וזי מיהרה בעקבותיה, מתאמצת באוויר ההרים הזר. בלילה הראשון השוו הבנות את משקליהן, וכשג'וזי נשאלה, היא השיבה ביחידוֹת של מסה אטומית. בזאת נחרץ דינה. היא התקשחה בשנה האחרונה, מאז נטישתו של אביה, והקימה סביבה חומה של עובדות. אבל כאן היתה איתה ג'ודית, שהביטה היישר לפנים בעודה ממהרת בין העצים.

כשג'וזי הדביקה את שאר הבנות, היא ראתה שהן עומדות בגבן אליה, קפואות ודוממות. היא חמקה מאחוריהן, שירבבה את צווארה לצד ג'ודית, ורק אז ראתה מה שראו: היער נקטע פתאום ופינה את מקומו לבור עמוק ורחב באדמה.

הבור היה כמעט בלתי נראה עד שהגיעו אליו, אבל אז נפער כמרתף טבעי באדמה, עמוק ורחב כחדר תת־קרקעי. קירותיו היו עשויים בוץ וסלע בלבד. תפארתו הפתאומית השתיקה אותן, כאילו האדמה פערה את פיה ונשמה. האוויר הכחול־אפור זימזם מצרצרים כשהבנות עמדו על שפת הבור, גופיהן הצעירים רועדים מפני העתידים הממתינים להן. הן הקיפו את השפה והציצו ללא מילה אל התהום, עד שג'וזי דיברה.

"זה בולען שנגרם מהמסת קרחונים," הכריזה.

אחת הנערות פלטה נחרת בוז. "כן, כי קפוא כאן." כל הבנות הבהיקו מזיעה בעודן שומרות על שיווי משקל על סף התהום.

"התכוונתי לעידן הקרח," אמרה ג'וזי. היא חשה שהוא מתחיל, גל המידע המתרומם לקראת שיאו בתוכה, גואה מאחורי ריאותיה החולות וניצני השדיים הקלושים, וידעה שזה רק יפגע בה יותר, אך לא שלטה בכך, היא מעולם לא שלטה בכך. כשם שלא שלטה בנשימה. "כל רכס בֶּרקשר היה מכוסה קרחונים במשך מיליוני שנים. כשקרחונים נמסים הם יוצרים בקיעים, וכשהגז שהיה לכוד מתחת לקרח משתחרר, עלולים להיווצר בולענים במין —"

מישהי דחפה אותה.

"תראו מה מצאתי," קראה הנערה. היא היתה בת ארבע־עשרה, חברתה של ג'ודית. ג'וזי הרימה את עיניה וראתה את המשאף שלה מונף גבוה בחוֹם. "מסניפת דבק!" הבנות צחקו בקולות רמים ועליזים, והשתיקה התרסקה לרסיסי צהלות.

"אני צריכה אותו," אמרה ג'וזי. קולה היה צרוד. תשאפי לאט, חשבה. לאט. "תחזירי לי את זה."

טעות, הבינה מיד. היא לא היתה צריכה לומר דבר אלא להצטרף לצחוק. אבל כעת כבר היה מאוחר מדי. הנערה המבוגרת נסוגה לעבר הבור, מניפה את המשאף גבוה יותר באור המסנוור מאחוריה על רקע קולות הצחוק של האחרות. ג'וזי שוב שאפה, מבטה נעול על ידה של הנערה. היא צפתה באצבעות הנפרשות לאיטן. המשאף נפל.

הדממה הרוטטת שבה. ג'וזי השתחלה בין חומת הבנות, עד שעמדה על שפת הבור והביטה אל התהום. הרחק למטה נחה אצבע פלסטיק אדומה ומבריקה בעפר הכהה.

"עכשיו תורך," הכריזה הנערה ונעצה את עיניה בג'וזי. "אצל מי החבל?"

בתוך שניות התפתל חבל לבן שמן ובוהק מחוץ לתרמילה של אחת הבנות, על פני ידיים, בין רגליים, והשתלשל אל הבור.

מישהי דחפה אותה. היא נסוגה עד שהרגישה את אצבעותיה החמימות של אחותה סביב זרועה. "פשוט תביאי את זה, ג'וזי," דחקה בה ג'ודית. "זה לא כל כך עמוק."

ג'וזי הביטה בג'ודית. עפעפיה של ג'ודית ריפרפו, והיא דחפה את ג'וזי על ברכיה.

לרגע לפתה ג'וזי את כפות רגליה של ג'ודית. מעגל הבנות התהדק סביבן. היא הרפתה מנעלי ההתעמלות של ג'ודית וחשה בדחיפה כשאחותה נסוגה והרחיקה אותה מעליה בבעיטה. האגביות של הבעיטה הדהימה אותה.

היא העיפה מבט אל ג'ודית, אך זו הפנתה לה עורף ועזרה לאחרות להוריד את החבל. ג'וזי הסתובבה והתכופפה עד שישבה ברגליים משתלשלות מעל התהום. כשישה מטרים תחתיה היה הבוץ הכהה שבקרקעית הבור מנומר בזבל. המשאף קרץ אליה, פלסטיק אדום נוצץ באור הדמדומים. היער האפיל והרוח התנשמה בין עלים עבים. ידיה לפתו את שפת הבור כאילו היתה שפתה של קערה ענקית, האדמה כחֵמר סמיך שאצבעותיה מעצבות. היא הסתובבה, אחזה בחבל והחלה להחליק.

היא צנחה אל מתחת לפני האדמה ובעטה עד שרגליה תפסו את החבל בין הברכיים. העולם התנודד מעל ראשה, ענפי העצים נראו כמבעד לעדשת קליידוסקופ בעודה מסתחררת וראשה נחבט בדופן הבור כשהיא תלויה בין שמים וארץ. מעליה הקיפו אחת־עשרה בנות את הבור, פניהן נראים אך בקושי מעל השפה, טבעת של שיער כהה וחיוכים. וג'ודית ביניהן, מפצירה בה. היא השפילה מבט. המשאף בהק מלמטה, גרסה מבוקבקת מושלמת של מה שאביה כינה האימָנֶנטיוּת של האל.

עור כפות ידיה צרח וצרב כשהחליקה והתרסקה על הבוץ. גופה התגלגל בעפר, שיער שחור ארוך מרח עפר על פניה ועל קרסי החזייה הזרים עדיין, שננעצו בעמוד השדרה שלה כשגבה נדחק אל הקרקע. כשחטפה את המשאף מן הארץ, היא שמעה בעלי חיים מתרוצצים בין עלים מתים וקולות צחוק מלמעלה. היא הביטה בתחושת ניצחון מוחלטת וחייכה אל השמים הכחולים כדיו מעל ענפי העצים הפרקטליים. ואז שמעה את האוושה כשהחבל נמשך מעלה, הנחש הלבן הבוהק נסוג במעלה חומת הבוץ ומחוץ לטווח ראייתה.

בדיחה, חשבה ג'וזי. הן רוצות לשמוע אותה מתחננת. תודה לאל שג'ודית עדיין למעלה, משגיחה עליה. כמה השפלה תידרש הפעם? זה היה כמו חישוב בתורת המשחקים. ג'וזי הצטיינה בחישובים בתורת המשחקים. היא נאנחה אנחה תיאטרלית מכוונת ופתחה במשחק.

"קדימה, בנות. תחזירו אותו."

הן עדיין צחקו מעליה. מישהי ירקה, ברד נוזלי לבן שהתרסק על נעל ההתעמלות של ג'וזי בעוצמה מבהילה.

"אולי היא תצליח לחשוב על פתרון," אמרה מישהי.

הפנים רכנו סביב שולי המעגל, קולות הצחוק נשפכו אל תוך הבור. ג'וזי סקרה את עיניהן והתקשחה בעודה מחפשת את ג'ודית. איפה ג'ודית?

"מחשיך," אמרה מישהי. "אולי נחזור?"

כעת דיברה הנערה שזרקה את המשאף, חיוך רחב על פניה, שיניים מושלמות מקבילות לשפת הבור. "יש לה את משאף הדבק שלה," הסבירה. "זה לא שהיא תמות."

"תנו לי את החבל," התנשפה ג'וזי. אט־אט עלה בדעתה, כמו האפלה המתפשטת, שזאת לא בדיחה אלא אמת: גרונה הפעור של האדמה והשמים המחשיכים מעליה. היא שוב שאפה וקראה בקול רם יותר. "בבקשה, תנו לי את החבל." היא חשה בדמעות הזולגות והתפללה שאיש אינו רואה אותן. איפה ג'ודית?

בדרך נס ג'ודית הופיעה, פרצוף בין פרצופים על שפת הבור. היא העבירה את ידה בשערה ומיצמצה. "ג'ודית!" צעקה ג'וזי. "ג'ודית, תני לי את החבל!"

פניה של ג'ודית הסתובבו ונעלמו בין חמוקי האדמה. כפות רגליים של נערות הרעימו ברחבי היער.

" ג'ודית!" צרחה ג'וזי. " ג'ודית!"

אך היא היתה לבדה. עם המשאף.

אור הדמדומים השתהה תחת רצפת היער.

בתחילה ניסתה ג'וזי לטפס על הדפנות בעוד הצרצרים מלגלגים עליה מבין הצללים. יחלוף זמן רב לפני שהבנות ישובו למחנה, ידעה ג'וזי, וזמן רב עוד יותר לפני שהמדריכים יבחינו שהיא נעדרת. כעת היה ברור לה שאף אחת לא תאמר להם. עד אז יֵרד הלילה ולא יהיה עוד שביל. השמים מעל הבור כבר הגירו דיו כחולה עמוקה מבעד לענפים.

היא טיפסה מטר או שניים לפני שהתרסקה על הארץ, והפעם קרסולה נחבל. אחר כך היה קשה לה לעמוד. תחת זאת זחלה על קרקעית הבור בחיפוש אחר חפצים שימושיים בינות לזבל. כשמצאה יתד אוהל ישנה, היא ניסתה וכשלה להשתמש בה כמִדרך על הקיר. היא שקלה לקשור את בגדיה לחבל ולהטיל את הקצה למעלה בעזרת אבן. אולם החבל לא יהיה ארוך מספיק, וכל דבר שיחזיק את משקלה מלמעלה יהיה כבד מדי לזריקה מלמטה. היא ניסתה לחפור מִדרכים בעזרת היתד והצליחה לייצר שלושה, אך לא יכלה עוד להפעיל לחץ על הקרסול. כשמיצתה את כל האפשרויות החלה לצרוח.

דבר לא הגיע מלבד התקף נוסף, מבעית הפעם. שקית הנייר היתה בתרמילה שמחוץ לבור. היא הורידה מיד גרב ונשמה לתוכו בין שאיפות סלבוטמול: היא טבעה באוויר, תוחבת את המשאף לפיה כדג שבלע פיתיון. דופנות הבור התנשאו סביבה, משטחים אכזריים של בוץ ואבן. למשך רגע ארוך החמצן נמלט ממוחה, ואז חזר בשטף מסחרר שהטיל אותה ארצה. היא שכבה על גבה והביטה בשמים, חשה בעלייתו וירידתו הקדחתנית של חזהּ כשהנשימה שבה אליה, אך לא הצליחה להיאבק בעייפות הפתאומית שגרמה לשמים להתאייד מעליה פתאום. היא שקעה בחלום וראתה דבר־מה יוצא מגדר הרגיל: במקום עפר הופיעו על פני קירות הבור מאות דלתות קטנות.

הדלתות לא היו גדולות מספיק למעבר אדם, גם בזחילה; הן דמו לדלתות של ארונות מטבח, רבות מהן קטנות אף יותר, מונחות זו מעל זו עד שכיסו את כל דופנות הבור. הן היו עשויות קליפת עץ או חֵמר, ואחדות מבלוטים או מעלים. ג'וזי זכרה — שכן אפשר לזכור גם בתוך הזיה או חלום — את חדר התגליות לילדים במוזיאון לתולדות הטבע, שאותו עדיין אהבה, שהיה בו קיר שלם של מגירות וארונות כאלה בדיוק, כל אחד מהם מלא באוצרות: גיאודה, כוכב ים, טרנטולה בתיבת זכוכית, עצם. היא חשבה שתצליח לטפס החוצה אם תעמוד על הדלתות ברגע שייפתחו. בסמוך לקרקעית ראתה מעין מגירות. היא התקרבה אל הדופן הקרובה ומשכה בידית האצטרובל. האצטרובל כמעט נתלש, אולם אז נפתחה המגירה, פרצה מתוך הקיר ונחבטה במותניה.

בתוך המגירה היא מצאה את ג'ודית.

לא את ג'ודית כעת, כפי שנראתה ביער רגעים קודם לכן, כי אם את ג'ודית מלפני שנים. במגירה העמוקה היתה ג'ודית בת שבע אולי, שערה המתולתל קלוע בשתי צמות הדוקות — הפרטים הראשונים שג'וזי ראתה, מאחר שג'ודית שכבה על בטנה במגירה המרופדת שטיח חום ונשענה על מרפקיה. לפניה היה מונח משחק פלסטיק צהוב ואדום עם שעון־עצר מתקתק ומגש מלא שקערוריות. ג'ודית מיינה צורות פלסטיק צהובות בידיה השמנמנות לפני שהטילה אותן למקומן על המגש. ג'וזי זכרה את המשחק, שלא ראתה אותו או חשבה עליו זה שבע שנים. קראו לו "שלמוּת", והיא תמיד ניצחה בו. שעון־העצר צילצל, והמגש זינק החוצה ופיזר את פיסות הפלסטיק על קרקעית המגירה. ג'ודית שבתוך המגירה קפצה בבהלה, ואחר התכופפה והתיישבה על ברכיה.

"אני אף פעם לא מצליחה," אמרה ג'ודית, עדיין צוחקת. זה היה צחוק נפלא, נטול מבוכה, שג'וזי זכרה מן הזמנים שבהם שיחקו יחד עד לא מזמן. לפתע הבינה שלא שמעה את ג'ודית צוחקת כך זה יותר משנה. האחיות נכנסו לשלב מעבר שאיש לא התאבל עליו, הדמדומים שוברי הלב של תקופת המשחקים. "איך זה שאת תמיד מנצחת, ג'וזי?" שאלה ג'ודית שבמגירה.

ג'וזי חיכתה שג'ודית תרים את מבטה אליה, אך לשווא. התחוור לה שהיא מדברת עם מישהי אחרת, עם ג'וזי שתקועה בקיר המגירה. כעבור רגע ג'ודית שבמגירה שוב נשכבה על השטיח, סידרה מחדש את המשחק ושוב הפסידה. "אני אף פעם לא מצליחה," חזרה ואמרה, ושוב צחקה. "איך זה שאת תמיד מנצחת, ג'וזי?"

ג'וזי סגרה את המגירה. היא רעדה. היא פנתה ימינה, שלחה יד גבוה יותר ופתחה דלת של ארון.

בפנים ישב אביה על ספת הסלון בביתם ובדק ערימת מבחנים על שולחן הקפה שלפניו. הוא הסיר את משקפיו וסיחרר אותם על אצבעו, עיניו החומות ממצמצות אל עבר מישהו שישב מולו. ממעמקי הארון הריחה ג'וזי אוכל נשרף.

"תחשבי על זה, ג'וזפין," אמר אביה שבארון. "האם אלוהים יכול לברוא אבן גדולה כל כך שאפילו אלוהים לא יכול להרים אותה?" הוא מצץ את קצה משקפיו ותופף בכף רגלו על השטיח שבתחתית הארון. "זה נשמע כמו שאלה מכשילה, אבל הרמב"ם אומר, 'יש במציאות נמצאים ודברים אשר אין בשום פנים בטבעו להשׂיגם, אף לא בעקיפין, אלא שערי השׂגתם סתומים בעדו.'" פני אביה האדימו מסיבות שזכרה שלא הבינה. לפני שהספיקה לשים לב הוא חזר על דבריו. "תחשבי על זה, ג'וזפין... שערי השׂגתם סתומים בעדו!"

ג'וזי סגרה את הדלת. היא פנתה לעברו השני של הבור ופתחה מגירה קטנה יותר. כאן מצאה את עצמה בגיל שלוש, שרועה על בטנה באמבט. האמבט מילא את המגירה כולה, וג'וזי בת השלוש־עשרה טבלה את אצבעה במים. הם היו חמימים, נעימים. היא השפילה מבט אל גבה, אל שערה השחור הרטוב המדיף ריח שמפו לתינוקות. הילדה במגירת האמבט בחנה בועת סבון. לפתע נזכרה ג'וזי בבועת הסבון הזאת, שבה הבחינה בבבואתה שלה ותהתה שמא אם תפוצץ אותה היא תיעלם. ג'וזי צפתה בילדה שבאמבט מפוצצת את הבועה ובאותה הבועה נוצרת מחדש. היא סגרה את המגירה.

ג'וזי הרימה את עיניה אל שפת הבור ואל מאות הדלתות שהפרידו בין הקרקעית לבין החירות והענפים הפרקטליים ממעל. כעבור שנים יעלה בדעתה שבור כזה בדיוק טמון בכל אחד מאיתנו — מרתק, מכאיב, ובסופו של דבר נצחי כל כך שהוא חסר טעם. מדוע? תהתה. אחרי הכול, למי אכפת? מה הטעם בבור אם אי־אפשר להשתמש בו כדי לטפס החוצה?

הדבר המתסכל ביותר, ראתה ג'וזי כשהמשיכה לפתוח דלתות בתזזית כמעט, הוא שלעולם אין לדעת אם תמצאי משהו יקר מפז או חסר ערך, ומספרם של הדברים חסרי הערך הנו לא פרופורציונלי עד כדי הצפה ממש. רוב הארונות הקטנים היו מלאים בעיות במתמטיקה בכתב ידה, או סוכריות ג'לי, או ילדים שנשכו אותה בגן, או קונדומים משומשים שמצאה פעם בחצר האחורית. ארון גדול יותר הכיל ילד שבור־שן, שלאורך כל תקופת הגן כינה אותה כלב; באחר היתה מורה שאמרה לה לסתום את הפה. היא טרקה את הדלתות בפרצופם. למרות מספרם של הארונות והמגירות, אף אחד לא הכיל כמדומה נור או חבל.

האם לא יכלו לסדר אותן? חשבה לפתע. מה אם לכל דלת היתה תווית, כמו בקטלוג ישן של ספרייה — לפי שם, תאריך, נושא? כמו שהן, המגירות והדלתות הקיפו אותה כמו הבנות על שפת הבור וליגלגו עליה. לא היתה לה דרך מילוט. היא ניסתה להניח רגל על ידית של מגירה קרובה לתחתית הבור, אך זו התפצחה תחת נעלה. היא בעטה במגירה בזעם, וזו נפתחה.

בפנים ישבה אמה בחדר מיון ילדים, הצינוריות עם תרופות האינהלציה של ג'וזי משתלשלות מחיקה עד לקצה המגירה. דמויות מצוירות חייכו על דופנות המגירה. זה היה יכול להיות כל אחד מתריסר ביקורים בחדר המיון. אך זה בוודאי היה הביקור בחורף שעבר, כי אמה אחזה בזמזם המצוקה — אשר, לתלונת האחות, ציפצף ללא הרף ולא איפשר לה להגיב. במהלך טיפול האינהלציה השני ג'וזי תיקנה אותו.

"את חזקה, ג'וזי," אמרה אמה שבמגירה.

לא נכון, חשבה ג'וזי, אותן המילים שאמרה אז.

"את כן," השיבה אמה. "הדברים האלה קורים לך כדי שתשתמשי בהם לשפר דברים אחרים."

ג'וזי משכה את המגירה אך היא נמשכה בחזרה ונטרקה. כשמשכה אותה שוב, לא הצליחה לפתוח אותה כלל. היא ויתרה, הסתובבה ופתחה דלת נוספת.

מאחורי הדלת כרעה ג'ודית ברך והוציאה את המשאף של ג'וזי. תחתית הארון היתה מכוסה מחטי אורן ועלים מתים; קירות המגירה היו עשויים קליפות עץ. "ג'וזי, אל תדברי שטויות," אמרה ג'ודית שמאחורי הדלת. "יכולת לעשות הכול לבד אם לא היתה לך ברירה."

ג'ודית צדקה. היא יכלה. היא הרימה את עיניה אל דופנות הבור הנעלמות מעיניה וראתה שחשוך לחלוטין, ומשטחי הבוץ נעטפו אור כוכבים תחת הענפים שבגון הדיו. אם הארכיב שמתחת ליער איננו קיים, יום יבוא והיא תמציא אותו.

ג'ודית שמאחורי הדלת העבירה לה את המשאף. היא נטלה אותו ותחבה אותו לפיה. בעודה שואפת הרגישה שהיא מתרוממת, מתעוררת, ואז ראתה אורות מאירים לתוך עיניה, אנשים כורעים לצדה על שפת הבור, פראמדיק אוחז מסכת פלסטיק שקופה מעל אפה ופיה.

ומאחוריהם ג'ודית, אוחזת בחבל.

ג'ודית ידעה מאז ומעולם שג'וזי מבריקה. כל אדם שאי־פעם פגש את אחותה הקטנה אמר לה את זה. כבוגרת, ג'וזי הפכה לא סתם אטרקטיבית אלא ממגנטת, מושכת לעברה כל דבר בעוצמה לא מודעת שאי־אפשר לעמוד בפניה: גברים, כסף, פרסים, שבחים. אך ג'ודית משכה כמדומה רק אכזבות. לאחר שפוטרה מארבע משרות שונות בתוך פחות משנה, החלה לעבוד במשרדה הנוצץ החדש של ג'ודי כשִפחה, נושאת את שם משפחתן המשותף כמספר שנצרב בגבה של פרה. בעיני כולם בעבודה היא היתה לא יותר מאחותה של ג'וזי. בעיני כולם מלבד איתמר, לפחות.

"אחותך קשוחה, מה?" שאל איתמר.

הם ישבו במסעדת סושי סמוכה למשרד, פגישה שנועדה להיות לא יותר מנשנוש קל לפני שג'ודית תחזור הביתה ואיתמר יחזור לעבודה. איתמר תמיד עבד. ג'וזי גילתה את איתמר במסע עסקים לישראל בשנה שעברה וייבאה אותו לנהל את מערכות ההפעלה של החברה. איתמר היה גבר יפה, רזה וגבוה, עם אנגלית מושלמת כמעט והסתייגות מחיוכים. בפעם הראשונה שג'ודית ראתה אותו בפגישה, ששפתה הידרדרה עד מהרה מאנגלית לפסבדו־קוד, היא הבחינה כיצד הוא קופץ את שפתיו בניסיון לא לצחוק. היא חייכה אליו עד שלפתע פרץ בצחוק, וג'וזי גירשה את שניהם מהחדר בנביחות. אותו ערב היתה המסעדה ריקה ואפלולית, אינטימית יותר מכפי שציפו. המארחת הושיבה אותם בשולחן פינתי מואר בפנס נייר. ג'ודית שמעה את אוושת נשימתו.

"קשוחה? בטח," אמרה ג'ודית — נרגזת לנוכח אזכורה של ג'וזי, אך מוקסמת מכדי לשמר את הכעס. ידיו נחו על השולחן כעת, אצבעות ארוכות ורזות כשל מוזיקאי. "כשהיינו קטנות היא תמיד עשתה לי תרגילים." הוסיפה.

"תרגילים? איזה?"

"סתם דברים טיפשיים," אמרה ולא יכלה להפסיק לחייך. "הייתי כותבת פתקים מזויפים מההורים שלנו כדי להשתחרר משיעורי בית ומבחנים, והיא היתה מוציאה לי אותם מהתיק ומראה לאמא שלי."

"אז את עשית את התרגילים," אמר. "היא רק הלשינה."

"היא מלשנית מלידה," צחקה ג'ודית. "ג'וזי מאז ומעולם היתה סוכנת מודיעין."

היא התכוונה להתבדח, אך איתמר קימט את מצחו בהיסח הדעת. "כשהייתי בצבא שֵירַתי במודיעין," אמר.

מאחוריו, בין צללי המסעדה, ניצב ארון יפני מצופה לכה שבחזיתו סדרת דלתות. כך נראה לה איתמר כעת, ארון נעול מלא תאים נסתרים שאפשר לפתוח רק במפתחות המתאימים. "מה עשית?" שאלה.

איתמר פלט נחרה. "אמריקאים תמיד חושבים שזה נשמע נורא חשוב. את יודעת מה עושים בגיל תשע־עשרה במודיעין? פיסה קטנה של משהו. זה הכול."

"מה זאת אומרת, פיסה קטנה של משהו?"

"למשל, מכניסים צ'יפ אחד קטן למעגל מודפס מסוים חמש מאות פעם ביום. או כותבים קוד אחד, עם כמה שינויים זעירים, חמש מאות פעם ביום. זה הדבר הכי משעמם בעולם. אין לך מושג מה את עושה כי אף אחד לא מרשה לך לראות את התמונה השלמה. בהתחלה את חושבת שיום אחד מישהו יקדם אותך ויגיד לך מה עשית כל הזמן הזה, אבל בסוף שום דבר לא קורה. את רק צריכה להאמין שאת מוכרחה לעשות את החלק שלך כמו שצריך ולהשלים עם זה שאולי לא תביני את המשמעות לעולם."

ג'ודית גיחכה. "נשמע כמו החיים שלי," אמרה.

איתמר צחק. לפני שחזרו למשרד הוא נשק לשפתיה.

כעבור שלושה חודשים, במסיבה לרגל המנוי החמישה־מיליון ל גניזה, ג'ודית ראתה את ג'וזי נכנסת — שערה השחור הארוך בוהק על גב שמלת הערב שלה, איתמר לצדה וטבעת יהלום על אצבעה.

"אני יודעת שזה פתאומי," אמרה ג'וזי לג'ודית כמה דקות לאחר מכן על רקע שאון הלהקה. "אבל אבא של איתמר חולה ולא רצינו לחכות יותר מדי. ואם נשיג לו גרין־קארד, זה ממש יעזור לחברה. החיים קצרים, לא?"

"לפחות בעולם הזה," אמרה ג'ודית.

ג'וזי צחקה כשאיתמר נשק לה, ואז הסתובבה ושערה השחור הארוך התנודד מול פניה של ג'ודית.

בבוקר קר אחד שבע שנים לאחר מכן קראה ג'ודית הודעה שמוענה לג'וזי ונשלחה לשתיהן על ידי מזכירתה של ג'וזי, מטעם חבר הנאמנים של ספריית אלכסנדריה במצרים — מוסד שג'ודית זכרה שכנראה למדה עליו בשיעורי היסטוריה בכיתה ה'. היא תהתה אם המסר הוא בדיחה.

זאת לא היתה בדיחה. התברר שהספרייה נבנתה מחדש בידי פילנתרופ ערבי בעל שאיפות גדולות. כפי שטען אתר האינטרנט שלו, "הספרייה אינה חלום עתיק כי אם חוד החנית של המציאות המודרנית." ההודעה, שנכתבה בהתרפסות, הזמינה את ג'וזי לביקור של שלושה שבועות במצרים, לשמש יועצת לפיתוח הארכיון הדיגיטלי של מה שחבר הנאמנים קיווה שיהפוך ביום מן הימים לספרייה הגדולה בעולם, בפעם השנייה באלפיים שנה. זה היה מסוג ההזמנות שג'וזי בקושי העיפה בהן מבט. אך ג'ודית הביטה בערבסקה הפרחונית של לוגו הספרייה על הצג והבינה אילו אפשרויות היא טומנת בחובה.

"הייעוץ הזה במצרים נראה לי הזדמנות נהדרת," אמרה ג'ודית כשג'וזי נכנסה למשרד באותו הבוקר. "זה יהיה פרסום נהדר לחברה, במיוחד בשוק הבינלאומי."

"את חושבת?" שאלה ג'וזי. היא הביטה בצג מעבר לכתפה של ג'ודית וקראה בעודה מלפפת את שערה סביב אצבעה.

"בהחלט," השיבה ג'ודית. "ואני מוכנה להתערב שיהיה לך ממש מעניין שם. גניזה הרי נקרא על שם משהו מצרי, לא?"

"ברור, גניזת קהיר," אמרה ג'וזי. "זה היה מחבוא עצום של כתבי יד מימי הביניים שהוסתרו בחדר בבית כנסת במצרים. לא רק ספרים, אלא גם דברים כמו קבלות, מכתבים, מרשמים רפואיים, דברים יומיומיים כאלה. ואף אחד אפילו לא הסתכל עליהם במשך אלף שנים עד ש —"

ג'ודית כבר עייפה מלהקשיב לג'וזי. "כן, אני זוכרת," קטעה אותה, אף שלא זכרה. "העניין הוא שאת תעשי חיים משוגעים. תוכלי להציץ בארונות תיוק של אנשים מתים או משהו. את מתה על דברים כאלה."

"זה נכון," אמרה ג'וזי והמשיכה ללפף את שערה. "אבל זה קצת מטריד מבחינה בטיחותית, לא? כלומר, אף אחד לא באמת יודע מה קורה שם היום, אחרי המהומות בשגרירות בשנה שעברה ועם הפרלמנט החדש עכשיו —"

"נו, בחייך, ג'וזי. את חושבת שייתנו למשהו לקרות לך? הספרייה הזאת היא מוסד ברמה עולמית. מיליארדרים סעודים מממנים את כל העסק. הם ישמרו עלייך בשבע עיניים," אמרה ג'ודית. "והם צריכים אותך שם רק שלושה שבועות. נראה לי שתקבלי סיקור תקשורתי נהדר. במיוחד כי כל היתר פוחדים מדי לנסוע לשם."

ג'וזי לא עמדה בפני פיתוי התהילה. "המממ," מילמלה. "בעצם יהיה נחמד לנקות את הראש לכמה שבועות."

"נכון," דחקה בה ג'ודית.

"היו לי המון דברים על הראש בזמן האחרון עם העבודה ועם טלי," הירהרה ג'וזי. "אולי זאת תהיה הזדמנות לקחת כמה נשימות עמוקות."

עצם קיומה של בתה בת השש של ג'וזי, טלי, יפהפייה שחורת שיער כג'וזי, גרמה לג'ודית הרווקה עדיין לחלות מרוב קנאה. קנאתה של ג'ודית היתה מחלה פיזיולוגית, בחילה, כאב, רעד של כמיהה בכל פעם שראתה את הילדה הקטנה. "מגיע לך לנשום עמוק," אמרה ג'ודית.

ג'וזי חייכה. "תעני להם שאני מסכימה," אמרה והסתחררה לדרכה, שערה השחור מתנופף מאחוריה. כשג'וזי יצאה למצרים כעבור שלושה חודשים, גילתה ג'ודית שלראשונה זה שנים היא סוף־סוף יכולה לנשום.

ג'ודית בקושי חשבה על ג'וזי לאחר מכן, עד שג'וזי נחטפה.

וזה מה שג'ודית רצתה לשכוח: ילדה באמבט, נשימתה מרחפת מעל פני המים.

בזיכרון הזה ג'ודית בת ארבע והיא מפריחה בועות, משולהבת מן האופן שבו מי האמבט הרוויים סבון תופחים מכוח נשימתה בלבד לכדי בעבוע ראשוני. היא מרימה את ראשה לשאיפת אוויר נוספת, עיניה מול קצהו המעוגל של ברז האמבט. ואז היא מבחינה בבבואתה.

פניה מופיעים על פניו המבריקים של הברז, חניכיה הרחבים ושיני החלב דמויות הגדם מתמקדים. היא מתקרבת, ופניה נמרחים על פני הכרום, מעוותים, עד שהיא שוב מתרחקת. כעת היא רואה את חדר האמבטיה כולו משתקף בברז, מצונף לעיגול מושלם כמו גוזל עטוף ביצה. בעולם המיניאטורי המוכל בתוך עיגול הברז היא רואה את אחותה הקטנה ג'וזי עומדת על שרפרף ליד הכיור, ואמה מברישה את שערה הרטוב הכהה. אם ג'ודית מטה את ראשה, ג'וזי מתכווצת, הופכת חסרת משמעות, ואילו אמה גדלה וידיה החזקות בולטות על רקע גבה. וכעת ג'ודית מביטה ביראה מוחלטת באמה, הקולעת את שׂער אחותה לצמות.

על המשטח העקום של ברז האמבט רואה ג'ודית את אמה מחזיקה חלוק רחצה חדש, מפוספס, ועוטפת בו את אחותה. פניה של ג'וזי בת השלוש בורקים מעל צבעי החלוק, זוהרים באורו ההיולי של החדר. אמה מתכופפת אל פניה הקטנים של ג'וזי. ואז ג'ודית שומעת את אמה לוחשת לאחותה, "ג'וזי, אני הכי אוהבת אותך בעולם."

זוהי ההתחלה, הזיכרון הראשון של ג'ודית, ושום דבר אחר לא משנה. כל העולמות שקדמו לרגע הזה יכלו באותה המידה לא להתקיים.