2.1 הסכסוך הישראלי־פלסטיני
“אנחנו יודעים איך לפתור את הסכסוך הישראלי־פלסטיני” - הרבה משפטים סתומים נזרקו בריאיון עם הפט שופ בויז כשביקרו בישראל, אבל המשפט הזה הוא שלכד את תשומת לבו של ברי. הוא הביט לרגע במסך הטלוויזיה ובצמד האמנים. פני שניהם עטו מבט זחוח. הם השתתקו לרגע ושאפו מעט אוויר כדי לבנות מתח. ברי מצץ את החלב מדגני הבוקר שלו, לעס אותם לאט וחיכה להמשך המשפט, ואז צלצל הטלפון. הצלצול משך את עיניו ואת אוזניו ממסך הטלוויזיה.
בטרם הספיק לענות כבו אורות הטלפון והצלצול נדם. הסימן המוסכם, חייך לעצמו. רינה למטה, מחכה שארד.
הוא לבש את מכנסיו ודחס את רגליו אל הסניקרס שהיו זרוקות על הרצפה, רץ לחדר האמבטיה לצחצח שיניים. ברקע שמע את הטלפון מצלצל שוב. בעצבים משח שכבה נאה של דאודורנט על בית השחי ויצא מהדירה.
“למה אתה תמיד מתחיל להתארגן רק כשאני מתקשרת ולא לפני? אתה הרי יודע שאני שונאת לחכות לך באוטו! בפעם הבאה אשאיר אותך פה.” רינה ירתה בלי להתניע, וברי נכנס בגמלוניות למכונית.
“רינה, כמה זמן אנחנו מכירים?” שאל ברי בקול הנמוך שלו.
“הקול השרמנטי הזה לא יעבוד לך הפעם. מה אתה חושב? שאני אחת הנשים שאתה מסתובב איתן? אנחנו מכירים כבר חמש שנים ואני הנהגת שלך כבר כמעט שנתיים וחצי.”
“את לא באמת הנהגת שלי, אנחנו נוסעים יחד. וזו ממש לא פעם ראשונה שאת מאיימת להשאיר אותי פה.”
“היו פעמים בודדות שבהן היית מוכן בזמן, וגם זה היה רק כש’ישנה’ אצלך מישהי ורצית לברוח מהדירה שלך.”
“נו, אז את כבר רגילה לזה,” ברי חייך אליה וסיים את השיחה היומית הקבועה, “אפשר לזוז? מצפה לנו יום ארוך.”
הנסיעה לאוניברסיטה מהדירה של ברי קצרה, וטוב שכך, כי רינה לא הייתה מסוגלת לדבר בזמן הנהיגה. אפילו להאזין לרדיו לא הסכימה. תמיד טענה שהיא לא יכולה, שהיא צריכה להתרכז, אבל בתוך תוכה פשוט פחדה לדבר עם אנשים, כל שכן מחוץ לאזור המוגן שלה - המעבדה. אחרי תואר שני בפיזיקה ותואר נוסף בביולוגיה, עם התמחות בביולוגיה של התא, היא ידעה הרבה דברים, אבל שיחה עם אנשים על הא ועל דא לא הייתה אחד מהם.
“את יודעת מה הם אמרו?” הפר ברי בקופצניותו הרגילה את “חוק רינה” מספר אחת - אין דיבורים בזמן הנהיגה. כשהיא לא ענתה ורק תלתה בו מבט סקרן ותוהה הוא המשיך: “הפט שופ בויז. את יודעת איך הם מתכוונים לפתור את הסכסוך הישראלי־פלסטיני?”
רינה הפנתה את מבטה אל עבר ברי כדי לבדוק אם הוא רציני והחזירה את מבטה אל הכביש. מובן שזה גרם לו לחשוב שהיא יודעת משהו ולא רוצה לגלות לו, אז הוא המשיך לחקור.
“אולי נדליק את הרדיו, הם בטח מדברים על זה כל היום.” ברי שלח את ידו להדליק את הרדיו. הוא מעולם לא שמע צלילים בוקעים מהמכשיר ותהה אם הוא בכלל אמיתי או עשוי קרטון ומשמש כחלק מהתפאורה של המכונית. אחת מידיה של רינה, שתמיד היו במצב “שתיים ועשרה” על ההגה, עזבה את מקומה הכמעט נצחי, סטרה על ידו של ברי וחזרה למקומה. כל זה קרה מהר כל כך שברי תהה אם זה התרחש באמת. לפני שהספיק לשחזר את ההתרחשות חתכה רינה שני מסלולים וירדה לשוליים הצרים מאוד, העבירה את המכונית לפארקינג, הרימה את בלם היד, דוממה את המנוע ולבשה את האפוד הזוהר שלה. מאוד מדויקת ומסודרת, חשב ברי, אבל גם קצת פסיכית.
“תקשיב, אין לי מושג על מה אתה מדבר.” גמגמה. כמעט שלא נזדמן לה לומר מילים סתמיות כאלה.
“היום בחדשות,” הוא דיבר לאט, “ראיינו את הפט שופ בויז. צמד מוזיקאים שפעל בשנות ה־80 ויופיע השבוע בארץ,” הוסיף למראה מבטה התמה. “הם טענו שהם יודעים מהו הפתרון לסכסוך. רק רציתי לדעת מהו הפתרון שהם מציעים.”
“זה נראה לך הגיוני שלצמד מוזיקאים מזדקנים יהיה פתרון לסכסוך?” היא שאלה והמשיכה, “עשרות, אם לא מאות מדינאים ניסו למצוא את הפתרון לסכסוך ועדיין לא מצאו אותו. אני בטח לא יודעת מה הפתרון, והרדיו, כפי שאתה יודע, נשאר כבוי. נגיע למעבדה ותקשיב לכמה רדיו שאתה רוצה.”
הוא הביט בה במבט מלא לעג והיא הורידה את האפוד, התניעה את המכונית והדרך הקצרצרה לאוניברסיטה חלפה ללא מהמורות נוספות.
כשהגיעו החל ברי להאזין לרדיו. מתחנות המוזיקה בקעה אותה מוזיקה ממוחזרת ומתחנות הדיבורים נשמעו הדיונים הרגילים. הפתרון יגיע, כמו תמיד, מהאינטרנט. חלפו כמה דקות אבל בסופו של דבר מצא ברי את הקטע המדובר, לחץ על “נגן” והתרכז במסך שלפניו.
“אנחנו יודעים איך לפתור את הסכסוך הישראלי־פלסטיני.” אמרו הפט שופ בויז. ארשת הזחיחות שקודם לכן לכדה את תשומת לבו הייתה שם גם עכשיו. “אנחנו יודעים איך לפתור אותו,” אמרו, ורגע לפני שהמשיכו נתקע הסרטון. הכיתוב “Buffering” הופיע בתחתית המסך וככל שאחוזי טעינת הסרטון עלו, הלכה סבלנותו של ברי ופקעה. מהרמקולים בקעו גמגומים וזה היה בלתי נסבל. ברי עצר את הסרטון, המתין לטעינתו המלאה ולבסוף לחץ שוב על “נגן”.
“אנחנו יודעים איך לפתור את הסכסוך הישראלי־פלסטיני. אנחנו יודעים איך לפתור אותו. אבל אין זה תפקידנו לספר לכם מהו הפתרון. לשם כך קיים טוני בלייר. הוא הרי פותר הכל.”
קללות וגידופים נשמעו במעבדה הקטנה שחלקו ברי ורינה. בשביל השטות הזו השקיע ברי את זמנו בחיפושים?
“אמרתי לך שהם סתם מקשקשים. אולי תעזוב את זה ותעשה משהו מועיל?”
“מה עושים היום?” שאל ברי המובס.
“מה שאנחנו עושים כל יום בחצי השנה האחרונה.” ענתה רינה בתסכול. היות שהמחקר של השניים בוטל אבל המימון לא הוסר, עליהם להעביר את הזמן עד שיגיע הזמן ללכת שוב הביתה.
“תסבירי לי שוב למה אי אפשר לקחת את המימון ולשרוף אותו בחו”ל או בכל מקום אחר שאיננו החדר הקטן והמחניק הזה?”
“היית פעם במרכז המסחרי ביהוד?” שאלה רינה בקולה האיטי והדידקטי.
“לא, אבל לאן את חותרת?” ענה ברי.
“תחשוב על החדר הזה כעל המתחם ועל הכסף כעל העגלה של המתחם. ביציאה מגבולות המתחם בלמי העגלה מופעלים ואי אפשר להזיז אותה. ככה גם הכסף הזה - הוא פועל רק בתוך החדר הזה. אז מה אתה רוצה לעשות היום?”
“את יודעת מה? לעזאזל עם הנוכלים האלה. לא צריך את הפט שופ בויז. אני רוצה לפתור את הסכסוך בעצמי!” אמר ברי בקול נרגש. רינה הסתכלה עליו בדאגה אך בה בעת חשה מחוזקת, שכן זה זמן רב, מאז הבחורה ההיא, לא ראתה את ברי נלהב כל כך ומלא חיות.
“תביאי לי דף,” הוא הפציר בה, “אני צריך לשרטט פה כמה דברים. תני לי כמה רגעים של שקט והפתרון בידיים שלי.”
רינה כיבדה את רצונו, ומכיוון שגם ככה כל מה שרצתה מאז הבוקר הוא קצת שקט משל עצמה, פרשה לשולחנה והרהרה במתרחש. היא ידעה שכמו כל דבר אחר, גם את הפרויקט הזה יזנח ברי.
אחרי כמה שעות הוא נאנח, הודיע שנכשל ופנה להזמין להם ארוחת צהריים. “בוא נחשוב על הפתרון יחד.” אמרה לו בקול מלא רחמים. הרחמים האלו היו גם הסיבה שבגללה ביקשה ממנו להיות עוזר המחקר שלה. היא פגשה בו כשהייתה מתרגלת באחד מקורסי המבוא בתואר הראשון בפיזיקה. היא ראתה בו פוטנציאל עצום, אבל בו בזמן גם ראתה אותו נכשל בקורס ובעוד קורס ובעוד קורס. גם כשניסה לעבור לחוג אחר נכשל. הוא פשוט לא התאמץ, וכשהגיע הזמן להעיף אותו מהאוניברסיטה היא לקחה אותו תחת חסותה בתקווה שיום אחד עוד יצא ממנו משהו.
“על מה בעצם אנחנו רבים?” הוא שאל, “לא רק אנחנו - ישראל ופלסטין - כי המצב פה בכל זאת מיוחד, אלא בכל מקום שיש בו מלחמות. על מה עמים נלחמים?”
“על שטח...” לחשה רינה.
“הדחף העז לכבוש...” המשיך ברי את המחשבה שלה.
“אבל ממה הכל נובע? מאיפה מגיע הדחף להילחם?” היא המשיכה להנחות אותו באותה מסירות שהפגינה כלפי תלמידיה.
“מהרצון ליותר. מהרצון להיות הכי חזקים. הכי גדולים. הכי הכי...” סינן ברי.
“אגו” אמרו שניהם יחד נחרצות.
“זה לא עניין חשמלי כזה במוח?” שאל ברי כשהבין שהפתרון לסכסוך עלה על מעבורת חלל וטס לקצה השני של היקום. “איך אנחנו אמורים לבטל אגו?”
“בוא נתחיל לעבוד ונראה לאן נגיע. אל תוותר מהר כל כך.”
היא ניגשה לשולחנה, אספה ספרים שונים מהמדפים וחזרה לשולחן המעבדה המרכזי. עוד לפני כן קימטה וזרקה לפח האשפה את הדף שעליו שרטטה את המעבר ממלחמה (והדחף לכבוש) לאגו. היא עלתה על זה עוד במכונית, כשרצתה קצת שקט, וכשברי חיפש באובססיביות תחנת רדיו שתשדר את הריאיון עם הפט שופ בויז, שרטטה אותו על נייר, אבל ידעה שכדי להצליח באמת היא צריכה אותו, וכדי שהוא ירגיש רצוי היא צריכה שהוא יגיע למסקנה יחד איתה.
הם עבדו שלושה ימים רצופים בלי לצאת מהמעבדה, עשו הפסקות קצרות ומתוזמרות כדי לאכול ולישון, וזהו. היגיינה לא עניינה אותה בשלב זה ואחרי שלושה ימים החדר היה אמנם מצחין, אך הם מצאו את שחיפשו. לא היה להם לב לבדוק את הממצאים על חיות מעבדה אז הם ניסו אותם זה על זה. כשאתה תקוע בחדר אחד עם אדם אחד במשך שלושה ימים אתה רוצה להרוג אותו, או לכל הפחות לתקוע בו מחט עם נוזל שקוף.
הם ישנו עוד לילה במעבדה ואחרי שהשפעת החומר פגה, חזרה רינה לרצינותה.
“אז... שנתחיל לכתוב מאמר?” שאל אותה ברי והתכוון שתתחיל לכתוב בעצמה.
“כדאי שתתחיל אתה.” השיבה רינה.
“מה את אומרת על הכותרת ‘האגו־לייזר, מאת ברי קפלן ורינה גורדון’?”
“אנחנו צריכים לחשוב על זה עוד קצת,” השיבה, “אולי נכתוב קודם את השם שלי?” אמרה למראה התחלפות מבע פניו לפליאה. אמנם פריצת הדרך הייתה שלו והנחישות שהפגין הייתה מרשימה, אבל אחרי כמה שנים אפורות בתחום היא הרגישה שזה הזמן שלה. היא לקחה את המזרק והזריקה לו מעט מהאגו־לייזר.
“כן, אני חושב שאת צודקת,” הוא ענה, “נציין קודם את השם שלך ואז את שלי. אתחיל לעבוד על זה.”
הוא ניגש לשולחן העבודה והחל לכתוב את המאמר. ברקע התנגן דיסק הלהיטים הגדולים של הפט שופ בויז.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.