זכרונות לילה קסום

1 1

החיוך שלה היה מזהיר כמו נזר ולבה כבד כעופרת כאשר רבקה פריס עמדה בזמן שאחותה החורגת בת השמונה-עשרה נישאה לגבר היחיד שאהבה מעודה.

היא החזיקה בזר של הכלה וחיכתה בזמן שליסה וג'ייסון ביומונט האציל, שזה עתה הוכרזו כבעל ואשה, התנשקו. ואז, נוקשה כרובוט, היא הלכה אחריהם ואחרי שאר החוגגים לתוך חדרו של הרשם, כדי שהספר ייחתם.

לאחר התחלה קרה וגשומה שלא כרגיל בקיץ, התחזית לאמצע יולי חזתה יובש וחמימות, ויום החתונה נקבע לשישה-עשר.

הלן, אמה של הכלה, ארגנה טקס מאוחר וקבלת פנים לקראת ערב. מאחר שמזג האוויר היה נעים, הצילומים נערכו מחוץ לכנסיה האפורה והעתיקה של אלמסלי, על רקע העצים העתיקים.

האורחים עמדו בקבוצות קטנות בשעות הערב המוקדמות, מדברים על הזוג הצעיר והנאה – הכלה, בלונדית, קטנטונת ויפהפיה, והחתן הרזה והגבוה, הבהיר והמראה של שחקן קולנוע.

לאחר שהצלם התרצה סוף-סוף ומכוניות החתונה הלבנות המקושטות בסרטים לבנים הגיעו, הם הוסעו דרך הכפר הציורי ובחזרה לאחוזת אלמסלי, בית משפחת פריס מזה למעלה משלוש-מאות שנים.

ליסה, שכילדה קטנה מאוד הגיעה עם אמה לחיות באלמסלי, היתה להוטה לעזוב. העדיפה את האורות הזוהרים של לונדון הקרובה, והיא עברה לדירתו של ג'ייסון בנייטסברידג' בהזדמנות הראשונה.

רבקה נולדה באלמסלי. היא אהבה את האחוזה האליזבתנית הקטנה, עם החלונות העמוקים והארובות הגבוהות והתגעגעה אליה בעצב גדול כאשר עזבה.

עכשיו האחוזה עומדת למכירה. הלן העמידה אותה למכירה ותכננה לקנות דירה בלונדון כדי להיות קרובה לבתה הנשואה.

ביודעה עד כמה אביה היה שונא את הרעיון, רבקה ניסתה למחות.

אמה החורגת אמרה בחריפות שמלבד הכסף, הרי שעתה, עם עזיבתה של ליסה, האחוזה בת עשר החדרים גדולה מדי בשבילה ושקטה מדי.

אלא שהיום אלמסלי לא היתה שקטה כלל. הבית והגנים היו מלאים חיים.

אוהל גדול הוצב בצד הדרומי-מערבי של הבית, עם המדשאות החלקות ועצי האלון הכהים. תנורים הוצבו על המרפסת, למקרה שהאוויר יצטנן, ותזמורת התכוננה להנעים לקרואים את הזמן.

שטח מרוצף לפני הפרדס העתיק יועד לשמש מגרש חניה נוסף, מוצף אורות, ופנסים צבעוניים נתלו בין העצים.

גברת פריס השניה, שהתרגלה – אחרי שש-עשרה שנים – לשמש כגבירת האחוזה, התעלתה על עצמה. כל הסידורים לקראת קבלת הפנים נעשו במהירות ויעילות מעוררות התפעלות.

לפני שיהיה לג'ייסון זמן לשנות את דעתו, אמרה אחת הדודות בנשכנות.

באולם מעוטר להפליא עם סידורי פרחים ענקיים התייצבו החתן והכלה להקביל את פני האורחים.

רבקה חששה מפני המאורע, אבל היא הצליחה לחייך ולעמוד שם בראש מורם בזמן שדודה לטי הוכרזה והחלה לצעוד במורד השורה.

לאחר שהציגה את לחיה דמוית הקלף לנשיקה, הגבירה הקשישה רטנה, "אני לא יודעת למה הטקס היה צריך להיערך בשעה כל-כך מאוחרת. עניין אופנתי, הייתי אומרת. אני אצטרך ללכת לישון עוד לפני שהארוחה תוגש."

ואז בלחישה מפלחת, "הופתעתי מאוד כאשר קיבלתי הזמנה עם שמה של ליסה עליה. הבנתי שאת היית מאורסת למה-שמו הצעיר..."

רבקה בלעה את הרוק. "כן, טוב, נכון, אבל – "

"אז מה נתת למפונקת הקטנה לגנוב לך אותו?"

בראותה את המבט המיוסר על פניה של אחייניתה, לטי טפחה על ידה בתנועה מנחמת. "לא משנה, מותק. תשמעי לי, יש הרבה דגים טובים ביותר. אני בטוחה אפילו שתמצאי מישהו טוב יותר."

לטי המשיכה הלאה, ורבקה הרימה את סנטרה והמשיכה לחייך וללחוץ ידיים של אנשים שבקושי הכירה. ואז הוכרז האורח האחרון, אחד שזיהתה כידיד מיוחד של אמה החורגת.

במהלך ירידה פתאומית ברמת הרעש, היא שמעה את הלן אומרת בבירור, "כמובן, רבקה המסכנה נורא מאוכזבת. אבל אין טעם לנסות ולהיאחז בגבר שאינו רוצה בה. כל-כך משפיל..."

מודעת לכך שכולם מקשיבים לדברים בעיון, בזמן שצמד מלצרים החלו להסתובב עם מגשים של שמפניה, רבקה חמקה ונמלטה דרך דלת צדדית.

עיוורת למחצה משילוב של שמש נמוכה ודמעות שניסתה לעצור, היא מיהרה במורד הגינה, שמלתה הארוכה בצבע הלילך נוגעת בערוגות הפרחים בקצה השביל המרוצף.

היא מעדה קצת בחפזונה והקיפה את האוהל, עושה את דרכה על פני השיחים לעבר בית הקיץ המעוגל והישן שעמד על חלקה קטנה. הבית, שלא היה בשימוש שנים, היה מוזנח בשנים האחרונות ועוד יותר מאז מות אביה.

היא עלתה במדרגות ופתחה את הדלת בחריקה קלה, נכנסת למקום שבילדותה היה מקום מקלט כאשר הרגישה אומללה או לא מובנת, וקרסה על ספסל העץ שנסמך אל קירות הבית.

לאחר כמה ימים של שמש האוויר הטחוב היה חמים למדי, והמקום היה חשוך באופן מבורך, החלונות המזוהמים מכוסים מבפנים בקורי עכביש ומבחוץ בקיסוס.

בזמן שליסה עברה מחבר לחבר מאז גיל חמש-עשרה, ג'ייסון היה הגבר היחיד שרבקה רצתה מעודה, ולראשונה מאז אובדנו היא הורידה את חומות ההגנה שלה והניחה לדמעות המרות לזלוג על לחייה.

לפתע גרמה לה חריקת הדלת הנפתחת להרים את עיניה. אלומה של אור בהיר נכנסה פנימה, מסנוורת אותה. היא ראתה רק דמות כהה וגבוהה, שמילאה את הפתח.

"נאמר לי שנשים תמיד בוכות בחתונות, אבל את לא חושבת שאת מגזימה קצת?" אמר קול גברי ביבושת.

נחרדת, היא הסתירה את פניה בידה.

הוא סגר את הדלת בעקב נעלו ונשען עליה.

"אני רוצה להיות לבד," הודיעה לו בקול מעובה.

הוא אמר בלגלוג, "את נשמעת כמו גרטה גרבו."

"לך מכאן! אנא, לך," התחננה.

לאחר רגע, כאשר לא שמעה רחש, היא הרימה את עיניה.

הוא נשען על הדלת בנונשלנטיות, החזיק בצווארו בקבוק שמפניה ושתי כוסות ארוכות רגל.

היא לא ראתה את פניו בבהירות באפלולית, אבל שערו היה כהה מאוד ושיניו צחורות מאוד כאשר חייך אליה.

"מה אתה רוצה?" שאלה במפגיע.

"באתי להציע את תנחומי."

למרות שמילותיו יכלו להיחשב אוהדות, הרי שנימת הקול אמרה משהו אחר לגמרי.

היא לא הצטערה. הדבר האחרון שרצתה היה לזכות ברחמיו של זר גמור.

למרות שהוא ידע ללא ספק מיהי.

"מי אתה?" תבעה.

היתה שתיקה קצרה לפני שאמר לה, "שמי גריידון גלגר." מאחר שלא זכה בתגובה, הוא הוסיף אגבית, "רוב חברי קוראים לי גריי."

הוא ניגש להתיישב לצדה והתבונן בה באור העמום.

שערה החום בהיר נאסף בפקעת ועוטר בפרחים טריים. סביב צווארה, שהיה ענוג וארוך, היא ענדה שרשרת של פנינים.

למרות האיפור המוקפד, פניה דמויי הלב נראו חיוורים ומכורכמים ועיניה שצורתן שקד מלאו דמעות, והצללים שהדגישו אותן העידו על כך שלא ישנה כראוי מזה שבועות.

ברוב הצילומים שלה שראה, פניה היו שלווים ועיניה בצבע הענבר היו צלולות, פיה רחב ומלא אבל ישר תמיד, נראה כאילו היא עומדת לחייך.

למרות שלא היתה יפהפיה במובן הרגיל של המילה, הוא חשב שאלה פנים מרתקים, מלאים אופי והוא חשב בציניות שטעמו של ג'ייסון השתפר לאין ערוך.

המון נשים שאתן יצא בעבר היו רודפות בצע זוהרות, שמנסות להשיג כמה שיותר, יופיין משמש להן נכס יחיד.

האשה הזו, היה גריי בטוח, היתה שונה. היא היתה גם חכמה והוא היה מוכן להמר על כל סכום שהוא שהיא בעלת אופי חזק.

למרות שייתכן שגם היא רצתה את כספו של ג'ייסון, בהתחשב במצב הכלכלי של משפחתה, הרי שהיא נראתה כאילו יכלה להיות רעיה טובה לגבר הצעיר וההפכפך הזה.

במקרה זה, התפקיד נגזל ממנה על ידי אחותה החורגת הצעירה ונראה שהדבר אינו לרוחה.

הוא בחן אותה והיא נדרכה וניגבה דמעה שזלגה על סנטרה.

בחיוך מעוקם שהיתה בו מרירות, הוא גישש בכיסו בידו הפנויה והושיט לה ממחטה מקופלת.

"תודה." היא קינחה את חוטמה וניגבה את לחייה הרטובות. "אתה חבר של ג'ייסון?"

"הכרתי אותו כל חייו. במשך זמן-מה חיינו באותה כיכר בלונדון, במרחק של כמה בתים."

"ונשארתם קרובים?"

"כן, אפשר להגיד."

במהלך תקופת אירוסיה לג'ייסון הוא רצה אותה לעצמו בלבד.

לא מאוד חברותית, ומאוהבת עד מעל לראשה, היא שמחה לראות את סימני הרכושנות הגבריים הללו. אבל מאחר שהוא הזניח את החוג החברתי הרגיל שלו, היא לא פגשה את חבריו הרבים.

גריי המשיך בקול אירוני, "חשבתי שכאשר הוא יתחתן, הוא יבקש ממני להיות השושבין שלו, אבל..." כתפיו הרחבות התרוממו.

היא חשבה רגע ואמרה, "לא ראיתי אותך בין האורחים."

"לרוע המזל, המטוס שלי איחר בהמראה בניו-יורק, כך שלא רק שהחמצתי את הטקס, אלא שאף איחרתי להגיע לבית."

היא הזעיפה פנים ואמרה, "אז לא הוכרזת?"

"לא. אחרי שהחניתי את המכונית שלי נכנסתי מאחור. עמדתי להצטרף לחבורה העליזה כאשר במקרה שמעתי את אמך החורגת משמיעה את ההערות המעליבות שלה."

"אה." היא הסמיקה בלהט.

"שמתי לב שחמקת."

"ובאת אחרי? למה?"

"נראית כל-כך אומללה שחשבתי שאולי טיפת שמפניה משובחת תעזור להקטין את ה... אכזבה שלך."

מקרוב היא יכלה לראות שפניו צרים ונאים, עם סנטר חזק ואף ישר. הוא היה ודאי בסוף שנות העשרים או תחילת שנות השלושים שלו, שיערה. למרות שעיניו נצצו מתחת לגבותיו הכהות, היא לא ידעה אם הן אפורות או כחולות בהירות.

הוא הניח את הכוסות על הספסל ובתנועות מדודות החל לפתוח את הבקבוק בעודו מטעים ברצינות, "לשמפניה יש כוחות חיזוק מדהימים."

הוא הוריד את נייר הכסף והחל להתיר את חוט המתכת המסובב, משתמש באגודל כדי לשחרר את הפקק בעדינות. "יכול להיות שהתנועה קצת ערבלה את המשקה. אבל אני בטוח שנסתדר."

"תודה, אבל אני לא רוצה שמפניה."

"זה יפה?" שאל בשקט בזמן שהפקק השתחרר ברעש גדול וטס אל תקרת העץ. הוא מזג מהמשקה המבעבע והוסיף, "את יכולה לפחות להעמיד פנים של הכרת תודה כדי להציל את רגשותי הפצועים."

"אני אסירת תודה, כמובן. אבל אני – "

"את בכלל לא נראית אסירת תודה," התנגד והביט בה מקרוב.

משוכנעת שהוא פשוט מתבדח על חשבונה, היא אמרה בחספוס, "אני אהיה מאוד אסירת תודה אם תלך מכאן."

"אני אחשוב על זה אחרי שתגמרי לפחות כוס אחת של שמפניה," הבטיח.

"אני לא רוצה שמפניה, בדיוק כמו שאני לא רוצה בחברתך."

"את אולי לא רוצה בחברתי, אבל אני משוכנע שאת זקוקה לה."

"למה אתה חושב שאני זקוקה לה?"

"כדי לחזק את האגו שלך. הוא בטח ספג פגיעה קטלנית כאשר נזנחת לטובת אחותך החורגת. למרות שאני מניח שנשארתם חברים כולכם, מפני שהיית השושבינה הראשית."

כאשר שתקה, הוא אמר באהדה מעושה, "בטח לא קל להיות השושבינה כאשר כולם יודעים שהיית בעצם צריכה להיות הכלה."

לאמיתו של דבר, זה היה הדבר הקשה ביותר שעשתה מעודה. רק גאוותה, משולבת בניסיון ארוך של הסתרת רגשותיה, אפשרה את זה.

אותה גאווה היתה זו שאפשרה להם 'להישאר חברים'. נחושה בדעתה שאף-אחד, ועוד פחות מכולם ליסה וג'ייסון, יידעו עד כמה היא שבורה, היא ניסתה להסתיר את הייאוש שלה מתחת לחזות של השלמה רוגעת.

"עם זאת," המשיך האיש בקול בוטה, "נדמה לי שאת צריכה לעשות מאמץ ולחזור לקבלת הפנים."

ידיה נקפצו לאגרופים. "אחרי מה שהלן אמרה, אני לא יכולה... אני פשוט לא מסוגלת!"

"אז מה את מתכננת לעשות? לא תוכלי להתחבא כאן לעד. ברגע בו השמש תשקע, יתחיל להיות קר, ואף שהאוהל מחומם, הרי שהמקום הזה לא."

"ברגע שכולם יהיו עסוקים באכילה, אני אחמוק חזרה לבית."

הוא צקצק בלשונו בתוכחה ושאל, "איך אפשר להמשיך בחגיגות – שודאי עלו לאמך החורגת הון תועפות – בלי השושבינה הראשית, שמסתתרת בחדרה, מזילה דמעות זעם וקנאה?"

ידה דגדגה ברצון לסטור לפניו הנאים.

היא כבשה במאמץ את פרץ האלימות הבלתי אופייני לה ואמרה, "זה לא מה שאעשה."

"את לא יכולה להתכחש לעובדה שאת מסתתרת עכשיו."

הוא ראה כיצד נשכה את שפתה והמשיך, "את צריכה לצאת ולחגוג אתם. יכול להיות שהאירוע אינו מאושר כפי שרצית שיהיה, אבל לפחות הצלחת לשמור את ג'ייסון במשפחה."

"ניצחון לא קטן. המון נשים ניסו ונכשלו."

הוא הושיט לה כוס שמפניה בביטחון כה רב עד שהיא נטלה אותה באופן אוטומטי, והוא הציע, "אבל בנסיבות אלה, במקום לשתות להצלחת אחותך החורגת, אולי פשוט נשתה לעתיד?"

באותו רגע עתידה נראה קודר וקר וריק.

כאשר לא זזה, הוא הרים גבה. "או שאולי זה לא נראה לך?"

"לא."

"למה לא?" קרא תיגר. "למרות שאיבדת אולי בעל בכוח אחד, הרי שיש עוד רבים אחרים. את עדיין צעירה. עשרים-ואחת? עשרים-ושתיים?"

"אני בת עשרים-ושלוש," אמרה ומיד התחרטה שסיפרה לו.

"מבוגרת בחמש שנים מהכלה! אלוהים, לא פלא שאת זועמת. עם כל הניסיון הנוסף שלך, היית צריכה להיות מסוגלת לשמור על הגבר שלך.

"למרות שבכל ההגינות, עלי לומר שכאשר מדובר בג'ייסון, זה לא פשוט.

"עיניו תמיד נדדו, ובגלל הרקע העשיר שלו והתואר שלו, שלא לדבר על המראה שלו, נשים תמיד רדפו אחריו."

עניין העיניים 'הנודדות' הכאיב לה וקולה רעד בזעם כאשר קראה, "אתה מעצבן!"

גריי לא נראה מוטרד כלל כאשר אמר, "אבל אל תיוואשי. למרות שאת אולי לא יפה כמו אחותך החורגת, הרי עד כמה שאני רואה, את עדיין מאוד מושכת – "

"תודה," אמרה בקול קפוא.

"המון דברים חיוביים קורים לך, מן-הסתם."

"מוזר שאני לא מצליחה לחשוב אפילו על אחד." המרירות יצאה החוצה.

"אז בואי נשתה זה לחיי זה, ושינוי המזל." הוא הרים את הכוס שלו. "לחיינו ולכל מה שעושה אותנו מאושרים."

מונעת על ידי פזיזות לא מוכרת, היא גמעה מהשמפניה ומיד השתנקה.

היא השתעלה והוא טפח על גבה, שואל לבסוף, "יותר טוב?"

היא הנהנה, לא מסוגלת לדבר.

"למה שלא תנסי לשתות שוב?" דחק בה.

הפעם היא שתתה בזהירות יתרה ואחרי כמה לגימות הצליחה להגיד בצרידות, "תודה."

"האם זו הכרת תודה אמיתית או סתם נימוסים?" שאל.

"נימוסים," התיזה. "כפי שאמרתי מוקדם יותר, כדי לקבל הכרת תודה אמיתית תצטרך לעזוב."

"כדי שתוכלי להתחיל שוב לבכות?"

"אני אבכה, אם ארצה," החזירה. ואז גנחה, מודעת לכך שנשמעה ילדותית.

"אני מניח שאי-אפשר להאשים אותך," אמר בנדיבות. "גאווה פגועה יכולה להכות חזק. והעובדה שההזדמנות שלך להתחתן עם גבר עשיר נחטפה לך ממש מתחת לאף בטח אוכלת אותך."

"לכסף אין שום קשר. אהבתי אותו."

"בלשון עבר?"

"לא, אני עדיין אוהבת אותו."

גריי הזעיף פנים. "את נשמעת רצינית."

"אני באמת רצינית." היא לגמה שוב מהמשקה. "הוא היה הגבר היחיד שאהבתי מעודי, וחשבתי שגם הוא אוהב אותי." אבל נראה שטעתה.

במצבים הטובים ביותר, שמפניה עשתה אותה שיכורה מעט. עתה, לאחר שלא אכלה כל היום, המשקה עלה לה ישר לראש וגרם לה להרגיש קלילה ומרחפת.

אבל לפחות זה יותר טוב ממשקל האומללות שנשאה על כתפיה מאז שגילתה את בגידתם של ג'ייסון וליסה.

גריי מילא מחדש את הכוס שלה והציע, "אולי תספרי לי על כל זה?"

היא, שהיתה מורגלת בהסתרת רגשותיה – גם מפני בני משפחתה וחבריה – לא התכוונה לפתוח את סגור לבה בפני זר גס רוח זה.

הוא קרא את הבעתה ואמר בקול משכנע, "קדימה, עדיף כבר. זה יועיל לך להוריד את זה מהחזה."

היא נענעה בראשה.

"זה לפחות יעזור לנו להעביר את הזמן. תתחילי בפגישה שלך עם ג'ייסון."

השמפניה שיחררה כבר את חרצובות לשונה ובלי להתכוון, היא שמעה את עצמה אומרת, "נפגשנו בעבודה."

מגיבה לעניין שלו, היא המשיכה, "אבא שלי נפטר בתחילת השנה שעברה. אחרי מותו, באומן-פריס, חברת הפיננסים שאבי סבו עזר לייסד בתחילת המאה העשרים, נקנתה על ידי פייננס-אינטרנשונל.

"פלפא, כפי שהחברה ידועה בעולם, היא תאגיד בנקאות אנגלו-אמריקני בבעלותו של פיליפ לורן, דודו של ג'ייסון, וג'ייסון הובא כמנהל הסניף הלונדוני החדש.

"לאחר כמה חודשים, כאשר העוזרת האישית האמריקנית שלו, מיס סוונסן, ביקשה לחזור לארצות-הברית כדי להיות קרובה יותר לאמה החולה הסופנית, אני קיבלתי את העבודה."

"אני מבין," אמר גריי חלקות.

"אם אתה חושב שזה בגלל שמצאתי חן בעיניו – "

"בהכירי את ג'ייסון, אני חייב להודות שהמחשבה באמת עברה לי בראש."

"המשרה ניתנה לי בגלל הניסיון שלי."

ניצוץ הופיע בעיניו והוא לאט, "אני לא מפקפק בכך."

צבע הכתים את לחייה והיא אמרה לו בזעם, "הייתי העוזרת האישית של אבא שלי יותר משנה."

"אה!"

"נהניתי מהעבודה."

"ואחרי שהחברה החליפה ידיים, אני מבין שהמשכת להנות מהעבודה עם ג'ייסון."

"נכון. אבל עכשיו אני חייבת לעזוב."

"למה את צריכה לעזוב? כל עוד העבודה שלך מצוינת כרגיל, אין סיבה לפטר אותך. אם הוא ניסה, תמיד תוכלי לפנות ישירות לפיליפ לורן."

היא אמרה בקול מהודק, "אתה לא מבין – אני רוצה לעזוב. במצב העניינים הנוכחי, אף-אחד מאתנו, בעיקר ליסה, לא אוהב את המחשבה שג'ייסון ואני ניפגש על בסיס קבוע."

"אני מניח שהצלחתם להתמודד מאז שהאירוסים שלכם הסתיימו."

"אז הגשתי את התפטרותי, אבל ג'ייסון התחנן בפני שאשאר, למענו."

גריי הקדיר פנים. "אני לא מבין."

"הוא אמר שלמרות שנקט אמצעי זהירות רבים, האנשים בחברה ידעו שאנחנו 'מיודדים', ושאם אעזוב במפתיע, הרכילות שתתעורר תגיע בסופו של דבר לאוזניו של דודו."

"הממ... אז מה עשית?"

"הסכמתי להישאר קצת – "

גריי אמר בקול כמעט פראי, "ג'ייסון תמיד הסתמך על מראהו וקסמו כדי להשיג מה שהוא רוצה." ואז אמר באנחה, "תמשיכי."

"אבל נשארתי רק בתנאי שאוכל לעבוד עם מישהו אחר... למרבה המזל, גברת ריצ'רדסון, העוזרת האישית של הסמנכ"ל, יצאה לחופשת לידה. ג'ייסון דאג שאמלא את מקומה באופן זמני, והמזכירה שלו ממלאת את מקומי עד שובה של מיס סוונסן.

"זה לא מנע מהלשונות לרכל, אבל כאשר היה ברור שנשארנו מיודדים, כל הרכילויות גוועו."

"ומה מצב העניינים עכשיו?"

"מסרתי את מכתב ההתפטרות שלי בחודש שעבר, מוכנה לעזוב ברגע שגברת ריצ'רדסון ומיס סוונסן יחזרו. שתיהן צריכות לחזור לעבודה ביום שני הקרוב, כך שלא אצטרך לעבוד שם יותר."

גריי שמע את הקדרות בקולה ושאל, "האם מחכה לך עבודה אחרת?"

"עדיין לא. נראה שאין כרגע הרבה משרות פנויות. אבל ג'ייסון נתן לי המלצות טובות, כך שאני אמצא משהו."

"כמה זמן עבדת?"

"הצטרפתי לחברה כאשר סיימתי את הקולג' לפני שנתיים."

"למה?"

כאשר הביטה בו בחוסר הבנה, הוא שאל, "אביך לא נתן לך קצבה?"

"אה, כן, הוא הציע לי קצבה."

"למה לא לקחת אותה?"

"לא נזקקתי לקצבה. רציתי לעבוד."

גריי דיבר בנימת קול חריפה, "נראה לי ששתי הנשים האחרות העדיפו קיום נינוח יותר."

"זה עניינן," אמרה רבקה בקול יציב. "אני תמיד התכוונתי לטפח קריירה. לכן בחרתי ללכת לקולג' לעסקים."

"אם היא לא היתה מתחתנת, האם אחותך היתה הולכת לקולג'?"

כאשר הנושא הועלה בעבר, ליסה לבשה הבעה של בוז. "למה שארצה להצטרף לשורות הסטודנטים העניים? אני לא זקוקה לקריירה. אני מתכוונת למצוא לי בעל עשיר."

מגלה חדות אבחנה, גריי שאל, "או שאולי היא התכוונה להסתובב בחוגים החברתיים מתוך תקווה לתפוס לעצמה מיליונר נאה, פנוי ונדיב?"

רבקה אמרה בנוקשות, "מאחר שליסה עזבה את הלימודים, היא עוזרת להלן בכמה ועדות וארגוני צדקה."

"מסכנה." הוא נשמע לעגני. ואז אמר בהרהור, "שמתי לב שאת לא קוראת לאמך החורגת 'אמא'."

"היא לא רצתה שאקרא לה ככה. כאשר היא ואבא התחתנו היא היתה רק בת תשע-עשרה."

"ובת כמה את היית?"

"שבע."

"אז אחותך החורגת היתה אז בת שנתיים?"

"כן."

"איך הסתדרת עם אמך החורגת?"

"די טוב." זו היתה הגזמה מסוימת. אף שהלן לא נהגה בה ברשעות אף-פעם, הרי שהיא הרגישה שאמה החורגת עושה מאמץ כדי לסבול אותה, בתנאי שתמיד תישאר ברקע.

"שמעתי לוחשים שהיא תמיד העמידה את בתה במקום הראשון."

"זה מובן," אמרה רבקה בפשטות. "אני לא יכולה להאשים אותה בכך."

"במה את כן יכולה להאשים אותה? מלבד ההערות המכוערות של היום?"

"שום-דבר בעצם..."

"ה'בעצם' הזה משכנע אותי שיש משהו."

"היא החליטה למכור את אחוזת אלמסלי," אמרה רבקה בקול נחפז.

"אני מבין. היא הסבירה למה?"

"היא אמרה שהבית גדול מדי בשבילה. ומובן שהוא מצריך תחזוקה רצינית, מלבד תשלומי המשכנתא – " רבקה השתתקה, נושכת את שפתה ואז התפרצה, "אבל זה היה מכעיס את אבא שלי. אלמסלי היתה במשפחה זה דורות, והוא לא היה חולם להיפרד מהבית. הוא אהב את המקום."

"אני מבין שגם את."

"כן." היא נאנחה. "אבל אני לא יכולה לעשות שום-דבר. הוא הוריש את הבית להלן."

"אני מבין. אז יש לך הרבה סיבות לתעב אותה."

"אני לא מתעבת אותה. היא עשתה את אבא מאושר, וגם זה משהו."

"הנאמנות שלך נערצת. גם אם אינה במקומה."

רבקה נענעה בראשה. "אני חייבת לה הרבה. אחרי שאמי ברחה עם גבר אחר, אבא שלי נכנס לדכאון והתחיל לשתות בכבדות. אני לא יודעת מה היה קורה אם לא היה פוגש את הלן. הם עזרו זה לזה.

"גם היא היתה במצב קשה. החבר שלה לקח את מעט הכסף שהיה להם ונעלם, נוטש אותה עם ילדה, לא משאיר דבר מלבד ערמה של חשבונות לא משולמים.

"היא ואבא התחתנו שישה שבועות אחרי שנפגשו, והוא הביא אותה לאלמסלי. לאחר שנה הוא אימץ את ליסה."

"האם שנאת את העובדה שיש לך אם חורגת חדשה?"

"לא. למרות שמאוד אהבתי את אמא שלי, היא אף-פעם לא אהבה אותי, ואבא נראה רגוע יותר."

"לא קינאת באחותך החורגת?"

"לא."

רק פעם אחת גילתה קנאתה, ואז הלן שלחה אותה לחדרה בבושת פנים. זה היה לקח טוב והיא לא הרשתה לעצמה לקנא יותר לעולם.

"תמיד חיבבתי את ליסה." היא הוסיפה בנחישות, "ואני עדיין."

"למרות שהיא גנבה ממך את ארוסך?"

"אתה אומר את זה כאילו זה היה מכוון."

"זה לא היה?"

היא היססה והוא המשיך, "אז את חושבת שכן." הוא הוסיף בסקרנות, "האם נלחמת עליו?"

"לא."

לאחר שראתה אותם יחד, לא עלה בדעתה לנסות אפילו. גאוותה לא היתה מרשה לה.

"פשוט נתת לה לקחת אותו?"

כאשר שתקה, הוא אמר בהרהור, "למרות שאולי נהגת בהגיון. מישהו הפכפך כג'ייסון אינו שווה מלחמה עליו."

"איך אתה יכול להיות כל-כך לא נאמן?" קראה. "אתה אמור להיות חבר שלו."

"אבל זו האמת," הטעים גריי, קולו חסר רגש.

"אתה חבר משהו!"

"תמיד דאגתי לו."

הוא הושיט את ידו כדי למזוג לה עוד שמפניה ורק אז התחוור לה, במעורפל, שבעוד שהוא ממלא את הכוס שלה שוב ושוב הרי שהוא שותה מעט מאוד.

כאילו קרא את מחשבותיה, הוא הסביר, "אני צריך לנהוג ללונדון מאוחר יותר."

אז הוא לא אורח בבית. וזה מוזר, אם הגיע במיוחד מארצות-הברית...

"אם מדברים על לבבות," המשיך לאחר רגע, "מתי הצליח ג'ייסון להתאהב באחותך החורגת ולשבור את לבך?"

"בחג הפסחא האחרון."

בכל הזדמנות אחרת היא לא היתה עונה על שאלה שנוסחה בצורה כה אירונית, אבל כמות השמפניה ששתתה סדקה בהגנות שלה.

"איך זה קרה?"

"הלן אמרה שהן ישמחו לפגוש את ג'ייסון ולראות את הטבעת שלי."

"האם הייתם מאורסים אז במשך זמן רב?"

רבקה בלעה את הרוק במאמץ. "חודשיים."

"לא ראיתי הודעת אירוסים בעיתונים."

"לא פרסמנו."

"למה לא? חשבתי שאמך החורגת תהיה מאושרת לפרסם את הידיעה הזו בכל העיתונים הנכונים.

"אלא אם כן טיפחה תקווה שבתה תגזול ממך את אהוב לבך."

"זה לא היה ככה בכלל," הכחישה רבקה. "למעשה, ג'ייסון עצמו רצה להימנע מפרסום הידיעה בעיתונות. הוא העדיף שהאירוסים יהיו... לא רשמיים."

הוא ענד טבעת על אצבעה ואמר לה בקסם הרגיל שלו, "את יכולה לבשר על כך למשפחה שלך, אם את רוצה, אבל אני זקוק לזמן כדי לשכנע את דוד פיפ, ואני רוצה ששניכם תיפגשו לפני שנכריז על כך באופן רשמי."

"למה הוא רצה להסתיר את הידיעה?" שאל גריי.

"אני חושבת שהוא חשש שדודו המפלצת יתנגד לעובדה שהתארס לעוזרת האישית שלו. אבל אם אתה וג'ייסון כל-כך קרובים, אז אני מופתעת שאתה לא יודע את כל זה."

"אני חושש שהוא לא מצטיין בשמירה על קשר," אמר גריי חלקות. "ומלבד כמה ביקורים בלונדון, אני חי בארצות-הברית כבר שנתיים תמימות."

היא יצרה את הקשר ושאלה, "אתה עובד בפיפא?"

"כן."

היא תהתה למה לא אמר את זה לפני כן, בזמן שהוא המשיך, "ביודעי איך הרכילות בחברה עובדת, הייתי מצפה שהידיעה על האירוסים שלך תחלחל פנימה. בעיקר אם ענדת את הטבעת שלך במשרד."

"לא ענדתי אותה. ג'ייסון ביקש ממני לא, אז ענדתי אותה על שרשרת."

"כל העניין נשמע לי קצת מפוקפק," אמר גריי בציניות וראה כיצד לחייה מוורידות.

"הוא פשוט רצה לשכנע קודם את דודו פיפ, ורצה שניפגש קודם, לפני שהאירוסים יהפכו לנחלת הכלל."

אבל עד כמה שידעה, ג'ייסון לא סיפר על האירוסים לפיליפ לורן, וּודאי שלא ארגן פגישה.

בראותה את ההבעה על פניו של גריי, היא פתחה בהתגוננות, "אני יודעת שכל העניין נשמע מגוחך מאחר שג'ייסון בן עשרים-ושלוש – "

"נכון."

"אבל הוא היה בן שש בלבד כאשר אביו נהרג בתאונה, ואמו נפטרה כאשר היה בן חמש-עשרה בלבד. דודו מונה לאפוטרופוס שלו, והוא מנהל את חייו מאז.

"נראה שפיליפ לורן יכול להיות אדם מפחיד מאוד, לכן ג'ייסון רוצה לשמור אתו על יחסים טובים ולא לטלטל את הספינה."

בראותה את הבעת התיעוב על פניו של גריי, היא אמרה בחדות, "אל תחשוב לרגע שזו היתה פחדנות – "

הוא מזג עוד שמפניה לכוס שלה ושאל, "אז איך את קוראת לזה? תועלתיות?"

היא התעלמה מהלעג הבוטה ונחפזה להגן על ארוסה-לשעבר. "פיליפ לורן שולט לא רק בחברה אלא גם באינטרסים העסקיים של אחותו המנוחה. למרות שג'ייסון מקבל קצבה נדיבה, הרי שדודו מחזיק בארנק, ונראה שזה ימשיך להיות כך עד שהוא יחליט אחרת."

"אני מודע היטב להיסטוריה המשפחתית, כמובן," אמר גריי בקול יבש. "למרות שלא ידעתי שדודו הוא כזה מפלצת."

"אני מניחה שאתה מכיר את פיליפ לורן, מאחר שהוא גר בניו-יורק."

"כן, אני מכיר אותו."

"איך הוא?" שאלה בסקרנות.

"יש לו מוניטין של אדם קשוח אך הגון. אני חושב שהוא מכובד – "

"לא, אני מתכוונת למה שאתה יודע עליו אישית."

"אני יודע שהוא עובד המון שעות, לא סובל טפשים, דואג לסביבה ותורם לצדקה."

"מה עם חייו הפרטיים?"

"הוא אוהב לשמור עליהם לעצמו."

"אני מבינה שהוא אדם עשיר מאוד."

"אפשר להגיד. למרות שככלל, הוא מנהל חיים שקטים למדי ומעדיף להסתובב בלי להיות מזוהה, שונא פרסום."

"היית אומר שהוא אדם אלים?"

"לא. למה את שואלת?"

"נראה לי שפעם אחת הוא איים להשכיב את אשתו הצעירה על ברכיו. מה שהופך את זה לגרוע יותר היא העובדה שהיא היתה בהיריון באותו זמן."

"מי סיפר לך את זה?"

"ג'ייסון. זה קרה לפני די הרבה שנים, כאשר הוא היה נער, אבל הוא עדיין זוכר את זה."

רבקה נרעדה. "חשבתי שפיליפ לורן נשמע כמו בריון אלים. שמחתי לדעת שהוא לא מגיע לחתונה."

"הוא הוזמן?"

היא נענעה בראשה. "ג'ייסון אמר שהוא לא יהיה מרוצה ושהוא מעדיף להתמודד אתו אחרי שזו תהיה עובדה מוגמרת..."

בהתחוור לה באיחור שלשונה משוחררת מדי, היא הזדקפה. "אני מצטערת. לא הייתי צריכה לספר לך את כל זה."

קולו היה נטול גוון כאשר אמר, "כל זה מאוד מעניין. דרך אגב, את יודעת למה לורן איים על אשתו?"

"זה היה קשור לתכשיט של המשפחה, טבעת. היא ענדה אותה בלי רשות."

"אם זה היה הכל, אז הייתי מסכים עם ההערכה שלך."

היא הניחה יד על זרוע ואמרה בהבעה מפצירה, "למען ג'ייסון, הייתי רוצה ששום-דבר מכל זה לא יגיע לאוזניו של פיליפ לורן."

"אני מבטיח שלא אגיד מילה." ואז אמר, "דרך אגב, מה קרה לטבעת שלך עם תום האירוסים?"

"החזרתי אותה לג'ייסון, כמובן."

"הוא לא אמר לך שאת יכולה לשמור עליה?"

"לא הייתי שומרת עליה. מי רוצה תזכורת מרירה מהסוג הזה?"

בהוכיחו שהוא מכיר טוב מאוד את ג'ייסון והתנהלותו, גריי הגיב באירוניה, "ארוסותיו הקודמות, מן-הסתם."