זמן בין התפרים

חלק ראשון 1 גורלי השתנה בגלל מכונת כתיבה. זו היתה מכונה מתוצרת אוליבטי מותאמת לאלפבית הספרדי, ובמשך שבועות הפריד בינינו חלון ראווה בלבד. במבט לאחור, מבעד לחומת השנים שחלפו, קשה להאמין שחפץ מכאני פשוט יכול לאצור בתוכו די כוח כדי להסיט חיים ממסלולם ולנפץ בתוך ארבעה ימים את כל התוכניות שנרקמו כדי לקיימם. אך כך היה, ולא יכולתי לעשות דבר כדי למנוע זאת. למען האמת, התוכניות שטוויתי לא היו גדולות במיוחד. בסך הכול שאיפותיי היו צנועות, כמעט ביתיות, והלמו את המקום והזמן שחייתי בהם: תוכניות סבירות לעתיד. באותם ימים סבב עולמי בנחת סביב כמה דמויות שנחשבו בעיניי קבועות ונצחיות. אמי היתה תמיד היציבה שבהן. היא היתה תופרת של תפירה עילית ועבדה כאשת מקצוע בסטודיו ששירת לקוחות מן החברה הגבוהה. היה לה ניסיון והיא ניחנה בשכל ישר, אך מעולם לא היתה אלא תופרת שכירה פשוטה: עובדת, אשר כמו עובדות רבות אחרות אימצה במשך עשר שעות ביום את עיניה והרסה את ציפורניה כשגזרה ותפרה, מדדה ותיקנה שמלות שנועדו לגוף שלא היה גופה, ולמבטים שרק לעיתים נדירות הופנו אליה. על אבי ידעתי אז מעט מאוד. כמעט שום דבר. הוא מעולם לא נכח בחיי, וחסרונו לא השפיע עלי. מעולם לא התעוררה בי סקרנות לגביו, עד שאמי העזה להציע לי כמה פירורי מידע כאשר הייתי בת שמונה או תשע: יש לו משפחה אחרת, הוא לא יכול לחיות איתנו. בלעתי את המידע הזה באותו חוסר תיאבון ובאותה מהירות שבהם בלעתי את הכפות האחרונות של נזיד התענית שהונח לפני: חייה של אותה ישות מרוחקת עניינו אותי הרבה פחות מאשר לשעוט לשחק בכיכר. נולדתי בקיץ של שנת 1911, השנה שבה פסטורה אימפריו נישאה ל"אל גאיו", במקסיקו נולד חורחה נגרטה ובאירופה דעך כוכבה של התקופה שכונתה לָה בֶּל אֵפּוֹק - העידן היפה. במרחק כבר נשמעו הלמות התופים של מה שעתידה להיות מלחמת העולם הראשונה, ובבתי־הקפה של מדריד קראו את העיתונים 'אל דבּאטה' ו'אל הרלדו', ולָה צ'ליטו, הזמרת הספרדייה, הלהיבה את הגברים בנענוע חושני של ירכיה לקצב הקופלה. המלך אלפונסו השלושה־עשר הצליח בין מאהבת למאהבת להפוך בתקופה זו לאב לבתו החוקית החמישית. בראש ממשלתו עמד לעת עתה הליברל קנלחאס, שלא היה יכול לחזות שמקץ שנה בלבד, בעודו בוחן ספרים חדשים בחנות הספרים סן מרטין, ישים אנרכיסט קיצוני קץ לחייו ביריית שני כדורים בראשו. חייתי באווירה מאושרת למדי, חסכנית יותר מאשר פזרנית, אך לא סבלתי מחסור גדול או תסכולים רבים מדי. גדלתי ברחוב צר בשכונה טיפוסית במדריד, ליד כיכר דה לה פאחה, שני צעדים מארמון המלוכה. כמטחווי אבן מהשאון הבלתי פוסק של לב העיר, בסביבה של כבסים תלויים לייבוש על חבל, ניחוח של מלבין כביסה, קולות של שכנוֹת וחתולים מתנמנמים בשמש. למדתי בבית־ספר יסודי ששכן בקומת העמודים של בניין סמוך: על ספסליו, שנועדו לשניים, הצטופפו הילדים רביעיות־רביעיות בחוסר סדר ותוך כדי דחיפות כדי לדקלם בקול רם את שיר הפיראט ואת לוח הכפל. שם למדתי קרוא וכתוב, את ארבע פעולות החשבון ואת שמות הנהרות שחצו את המפה הצהובה שהיתה תלויה על הקיר. בגיל שתים־עשרה סיימתי את חוק לימודיי ונכנסתי בתור מתלמדת לסטודיו שאמי עבדה בו. זה היה מסלולי הטבעי. הסטודיו של דוניה מנואלה גודינה, המעסיקה של אמי, ייצר במשך עשרות שנים שמלות מרהיבות ביופיין, גזורות ותפורות בקפידה שהיו שם דבר בכל מדריד. שמלות למשך היום, שמלות נשף, מעילים ושכמיות שלבשו גברות מגונדרות כשטיילו בשדרות קסטלאנה, כשהלכו להיפודרום ולמשחק פולו בשער הברזל, כששתו תה ב'סאקוסקה' וכשביקרו בכנסיות הראוותניות. ואולם, חלף זמן עד שהתוודעתי לרזי עולם התפירה. בתחילה הייתי הנערה שעשתה את כל העבודה השחורה בסטודיו: זאת שהפכה את הגחלים והרמץ בתנור וטיאטאה את גזרי הבד מהרצפה, זאת שחיממה את המגהצים באח והתרוצצה מתנשפת כדי לקנות חוטים וכפתורים בכיכר פונטחוס. מתפקידי היה להביא לבתים המיוחסים את הבגדים שהושלמה הכנתם, כשהם מקופלים בתוך שקי קנבס גדולים וחומים - זאת היתה המשימה החביבה עלי, הבילוי הטוב ביותר בקריירה הצנועה שלי. הכרתי כך את השוערים ואת הנהגים של בתי המידות המפוארים ביותר, את הגברות, המשרתות וסוכנות הבית של המשפחות האמידות. התבוננתי, סמויה מן העין כמעט, בגברות המעודנות, בבנותיהן ובבעליהן. כמו עדה אילמת חדרתי לבתיהן הבורגניים, לארמונות אריסטוקרטיים ולקומות מלאות ההדר של בניינים מכובדים. היו פעמים שבהן לא הצלחתי אפילו לעבור את אזור השירות, ואחד מעובדי הבית לקח ממני את החבילה. ואולם בפעמים אחרות עודדו אותי להתקדם עד לחדרי ההלבשה, ובדרכי לשם חלפתי במסדרונות והצצתי לתוך חדר האורחים. בלעתי במבטי את השטיחים, את הנברשות, את וילונות הקטיפה ואת פסנתרי הכנף שלפעמים ניגנו בהם ולפעמים לא, וחשבתי כמה מופלאים יכולים להיות החיים בעולם שכזה. ימיי חלפו בנעימים בשני עולמות אלה, וכמעט לא הייתי מודעת לסתירה ביניהם. הלכתי בשדרות הרחבות שאיכלסו בתוכן כרכרות ושערים גדולים, באותה טבעיות שבה הלכתי בסבך המטורף של הרחובות המפותלים בשכונתי, שהיו מלאים תמיד שלוליות, אשפה, קריאות של תגרנים ונביחות צורמות של כלבים רעבים: רחובות שבהם כולם התהלכו בחיפזון, ובהישמע הקריאה "זהירות, מים!" היה מוטב למצוא מחסה כדי לא להירטב מטיפות של שתן. את הדירות השכורות מילאו בעלי מלאכה, סוחרים קטנים, שכירים ופועלים שזה עתה הגיעו אל הבירה והעניקו לשכונה שלי נופך כפרי. רבים מהם נמנעו מלצאת מגבולות השכונה, אלא אם כן כפה זאת עליהם כוח עליון. לעומתם, אמי ואני עשינו זאת מדי יום ביומו השכם בבוקר - יחד, בחופזה, חצינו את רחוב זורבנו כדי להגיע בלי דיחוי לעבודתנו היומית בסטודיו של דוניה מנואלה. אחרי שנתיים של עבודה בסטודיו החליטו השתיים כי הגיעה השעה שאלמד לתפור. בגיל ארבע־עשרה התחלתי במלאכות הפשוטות ביותר: לולאות, אוברלוק, תך שלבה. אחר כך הגיעו לולאות הכפתורים, התכים האחוריים והמכפלות. עבדנו ישובות על שרפרפים עשויים איטן, ורכנו מעל לוחות עץ שהונחו על הברכיים. על הלוחות שמנו את העבודות שלנו. דוניה מנואלה טיפלה בלקוחות, גזרה, מדדה ותיקנה. אמי לקחה מידות והיתה אחראית על כל היתר: היא תפרה את הדברים העדינים ביותר וחילקה משימות לשאר הבנות, היא פיקחה על הביצוע והשליטה קצב ומשמעת לגדוד קטן שהורכב מחצי תריסר תופרות מבוגרות, ארבע או חמש נשים צעירות וכמה מתלמדות עליזות, שתמיד השתוקקו לצחוק ולהתבדח הרבה יותר מאשר לעבוד. כמה מהן נעשו תופרות טובות, אחרות לא היו מוכשרות דיין והופקדו על העבודות הנעימות פחות. כאשר נערה אחת הלכה, נערה אחרת, חדשה, תפסה את מקומה באולם הרוחש, שעמד בסתירה לחזית הבניין הרגועה ולאופי הנקי של החדר הקדמי המואר, אשר רק ללקוחות היתה גישה אליו. דוניה מנואלה ואמי היו היחידות שנהנו מקירותיו מכוסי הטפט בצבע זעפרן, רק הן יכלו להתקרב לרהיטים מעץ המהגוני ולדרוך על רצפת האלון שהצעירות מבינינו נדרשו למרק במטליות כותנה. הן לבדן זכו מעת לעת ליהנות מקרני השמש שחדרו דרך ארבע המרפסות הגבוהות שפנו לרחוב. אנחנו, יתר העובדות, נשארנו תמיד בעורף: ב"מגורי נשים" קפואים בחורף ולוהטים כגיהינום בקיץ. כזה היה בית־המלאכה שלנו - חלל אחורי ואפור עם שני אשנבים בלבד שנפתחו לחצר פנימית חשוכה, והשעות חלפו בו כמו משבי אוויר בין זמזום שירים עליזים ורחש פעולת המספריים. למדתי מהר. אצבעותיי היו זריזות והסתגלו עד מהרה לצורת המחטים ולמגע המספריים. למידות, לחתיכות ולגדלים. מידת האורך מן הצוואר ועד המותניים, היקף החזה, אורך הרגל. היקף פתח השרוול בחלקו העליון, חפתים, אמרות. בגיל שש־עשרה למדתי להבחין בין סוגי הבדים, בגיל שבע־עשרה למדתי להעריך את איכותם ולאמוד את האפשרויות הגלומות בהם. קרפ דשין, מוסלין משי, ג'ורג'ט, תחרת שנטיי. החודשים חלפו כמו בגלגל ענק - בסתיו תפרנו מעילים מצמר משובח וחליפות לעונות מעבר, באביב תפרנו בגדים קלילים המתאימים לחופשות בקנטבריה, לחופשות ארוכות ומרגיעות בלה קונצ'ה ובאל סרדינרו. מלאו לי שמונה־עשרה ואחר כך תשע־עשרה. התוודעתי אט־אט למלאכת הגזירה ולתפירה של החלקים העדינים ביותר. למדתי להרים צווארונים, למנוע צניחה של הבד ולעשות גימורים. אהבתי את עבודתי ונהניתי ממנה. לעיתים ביקשו ממני דוניה מנואלה ואמי לחוות דעה, הן החלו לבטוח בי. "לילדה יש ידיים ועיניים טובות, דולורס," נהגה דוניה מנואלה לומר. "היא מוכשרת, והיא עוד תשתפר אם תתמיד בדרך הנכונה. תיזהרי, היא עוד תעלה עלייך." אמי המשיכה בשלה, כמו לא שמעה אותה. גם אני לא הרמתי את הראש מהלוח שלי, והעמדתי פנים שלא שמעתי דבר. אך הבטתי בה בהיחבא וראיתי בזווית העין ששפתיה, שהחזיקו סיכות, נמתחו לחיוך קל. השנים חלפו, החיים נמשכו. האופנה התחלפה והעבודה בסטודיו הותאמה לתכתיביה. עם תום המלחמה באירופה הגיעו הקווים הישרים, המחוכים נזנחו והרגליים נחשפו בלי שמץ בושה. ואולם, כאשר שנות העשרים העליזות התקרבו לקיצן, החגורות החלו לטפס למקומן הטבעי, החצאיות התארכו והצניעות חזרה לשלוט בשרוולים, במחשופים ובהתנהגות. עמדנו אז בפתחו של עשור חדש שטמן בחובו שינויים נוספים - כולם בלתי צפויים וכולם קרו בעת ובעונה אחת. מלאו לי עשרים, לשלטון עלה המשטר הרפובליקני, והכרתי את איגנסיו. זה קרה ביום ראשון אחד בספטמבר ב"בומבילה" - במסיבת ריקודים סוערת מלאה עד אפס מקום בפועלות, בסטודנטים פרועים ובחיילים בחופשה. הוא ביקש ממני לרקוד איתו והצחיק אותי. כעבור שבועיים התחלנו לרקום תוכניות לחתונה. מי היה איגנסיו, איזו משמעות היתה לו בשבילי? אז חשבתי שהוא הגבר של חיי. הבחור השקט שייעדתי להיות האב הטוב של ילדיי. כבר הגעתי לגיל שבו לבחורות כמוני, נטולות מקצוע של ממש ושכר ראוי לשמו, לא היו הרבה אפשרויות זולת נישואים. גורלה של אמי, שגידלה אותי לבדה ועבדה לשם כך מהנץ החמה ועד לשקיעה, לא נראה לי מלבב במיוחד. באיגנסיו ראיתי את האדם המתאים שיפטור אותי מהליכה בעקבותיה. מישהו לבלות איתו את שארית חיי כאישה בוגרת, בלי שאצטרך להתעורר בכל בוקר עם טעם של בדידות בפי. לא הרגשתי כלפיו תשוקה סוערת, אך חיבבתי אותו חיבה עזה והייתי בטוחה שימיי לצידו יעברו בלי כאב ובלי צרימות, ברכות מתוקה כרכותה של כרית. איגנסיו מונטס, האמנתי, יהיה בעל הזרוע שתהיה שלובה בזרועי באלף ואחד טיולים, האדם הקרוב שיציע לי ביטחון וקורת גג לנצח. הוא היה מבוגר ממני בשנתיים, רזה, נעים הליכות ובעל אופי נוח ורך, גבה קומה ודק גזרה, בעל נימוסים טובים ולב שנראה כי יכולתו לאהוב אותי מוכפלת עם כל שעה שחולפת. כבנה של אלמנה מקסטיליה שספרה את כספה בקפדנות ושמרה אותו מתחת למזרן, הוא דר דרך קבע בפנסיונים עלובים ושאף למצוא עבודה במערכת הפקידות. איגנסיו הציג מועמדות מתמדת לכל משרד שהיה מסוגל להבטיח לו משכורת לכל החיים: המשרד לענייני מלחמה, הממשלה או האוצר. החלום של כמעט שלושת אלפים פזטות בשנה - מאתיים ארבעים ואחת פזטות בחודש - משכורת קבועה לעולם ועד בתמורה להקדשת שארית ימיו לעולם המשמים של משרדים ממשלתיים, מַספְּגים, ניירות מכתבים, בולים וכסתות דיו. על יסוד זה תיכננו את עתידנו: על גבו הרוגע של משרד ממשלתי כלשהו. אך דחייה רדפה דחייה והמשרדים סירבו לצרף לשורותיהם את איגנסיו שלי. אף על פי כן רוחו לא נפלה והוא הוסיף לנסות את מזלו. בפברואר הוא ניסה להתקבל למשרד המשפטים וביוני למשרד החקלאות, וחוזר חלילה. בינתיים - כל עוד לא היה מסוגל להרשות לעצמו בילויים יקרים אך היה מוכן, עד כלות הנשימה, לגרום לי אושר - פינק אותי איגנסיו במסגרת האפשרויות הצנועות שהִרשה לו כיסו הדל: קופסת קרטון מלאה בתולעי משי ועלים של עץ תות, ערמונים קלויים בתוך חרוט נייר והבטחות לאהבת נצח בדשא מתחת לגשר. יחד הקשבנו ללהקת הנגנים של הקיוסק בפארק המערב וחתרנו בסירות בפארק רטירו בימי ראשון שטופי שמש. לא היתה מסיבת ריקודים קיצית עם נדנדות ופסנתר קטן שלא השתתפנו בה, ולא היה צ'וטיס שלא רקדנו בדייקנות של שעון. כמה ערבים בילינו בפארק ויסטילאס, כמה סרטים ראינו בבתי־קולנוע שכונתיים - עשרות! משקה הורצ'טה בנוסח ואלנסיה היה בשבילנו מעדן מלכים ומונית היתה בעינינו חלום. טוב הלב של איגנסיו, הגם שהכביד לפעמים, לא ידע גבול. הייתי בשבילו השמיים והכוכבים, הייתי היפה ביותר, הטובה ביותר: השיער שלי, הפנים שלי, העיניים שלי, הידיים שלי, הפה שלי, הקול שלי - כל כולי הייתי אלוהית בשבילו, מקור אושרו. ואני הקשבתי לו, קראתי לו טיפשון והנחתי לו לאהוב אותי. אלא שבאותה עת קצב הפעילות בסטודיו הואט, כמובן. היתה תחושה קשה ושרר חוסר ודאות. הרפובליקה השנייה עוררה חששות כבדים באווירת השגשוג הנוחה שהקיפה את חוג לקוחותינו. מדריד טולטלה ונתקפה טירוף, המתח הפוליטי חדר לכל פינה. המשפחות המבוססות האריכו עד אין קץ את חופשות הקיץ שלהן בצפון, מתוך כוונה להישאר מחוץ לבירה הרוגשת והמורדת. בינתיים בכיכרות הכריזו בקול על המונדו אובררו ובני מעמד הפועלים האביונים מהפרברים התקדמו בנחישות עד לפוארטה דה סול ממש. פחות ופחות מכוניות פאר נראו ברחובות, המסיבות הראוותניות התמתנו. זקנות לבושות בגדי אבלות התפללו נוֹבֵנָה לנפילתו הקרובה של אסאניה, ושריקת הכדורים שפקדה את העיר בדיוק כאשר נדלקו פנסי הרחוב הפכה לעניין יומיומי. אנרכיסטים שרפו כנסיות, ואנשי המיליציות שלפו אקדחים ברברבנות רבה. עוד ועוד אריסטוקרטים ואנשי המעמד הגבוה כיסו בסדינים את הרהיטים, פיטרו את המשרתים, הגיפו את התריסים ונסו בבהלה אל מחוץ לגבולות המדינה. הם לקחו איתם תכשיטים, חרדות ושטרות לרוב, ובליבם התגעגעו למלך הגולה וייחלו לספרד ממושמעת שלא נראתה באופק. אל הסטודיו של דוניה מנואלה נכנסו פחות ופחות גברות, ההזמנות התמעטו והעבודה הצטמצמה. בטפטוף מכאיב שולחו קודם המתלמדות ואחר כך שאר התופרות, עד שבסופו של דבר נשארנו רק בעלת העסק, אמי ואני. כאשר סיימנו את תפירת הבגד האחרון - למרקיזה של אנטרה־לאגוס, והעברנו את ששת הימים הבאים בהאזנה לרדיו ובחיבוק ידיים בלי שתיכנס נפש חיה בדלת, הודיעה לנו דוניה מנואלה בדמעות שלא נותרה לה ברירה אלא לסגור את העסק. היו אלה ימים מלאי זעזועים - התהפוכות הפוליטיות החרידו את היושבים ביציעים בתיאטראות, והממשלות החזיקו מעמד דקות ספורות - אך אנו כמעט לא הספקנו לבכות את אובדננו: אחרי שלושה שבועות של בטלה מאונס הופיע איגנסיו עם זר סיגליות ובפיו הכרזה - סוף־סוף עבר את מבחני הקבלה. ההכנות לקראת חתונתנו הקטנה שמו סוף לתחושת חוסר הוודאות, והאירוע תוכנן סביב למזה קאמייה. אף שצו האופנה, כיאה לרוחות החדשות שהביאה הקמת הרפובליקה, היה נישואים אזרחיים, אמי, שבנפשה דרו בכפיפה אחת רוח קתולית חזקה ונאמנות נוסטלגית למונרכיה ששקעה, עודדה אותנו מתוקף מעמדה כהורה יחיד לערוך נישואים דתיים בכנסיית סן אנדרס הסמוכה. איגנסיו ואני הסכמנו - איך יכולנו לסרב בלי לערער את ההיררכיה של האהבה לפיה הוא מילא את כל רצונותיי ואני מילאתי בצייתנות את כל אלה של אמי? מלבד זאת לא היתה לי סיבה אמיתית לסרב: שאיפותיי בקשר לחגיגת הנישואים היו צנועות, ואחת היה לי אם הם ייערכו בכנסייה עם מזבח וכומר לבוש גלימה או באולם בטקס אזרחי תחת דגל הלאום בן שלושת הצבעים. החלטנו אפוא לקבוע את המועד עם אותו כומר שעשרים וארבע שנים קודם לכן, ב-8 ביוני, ובהתאם לספר חיי הקדושים, קרא אותי בשם סירה. סביניאנה, ויקטוריה, גאודנסיה, הרסיליה ופורטונטה - אלה היו אפשרויות אחרות של קדושות שנולדו בתאריך זה. "סירה, אבי, קרא לה סירה וזהו, כי זה שם קצר לפחות." כך החליטה אמי כהורה יחיד, וכך נקראתי. אפשר שאת הנישואים היינו חוגגים בקרב משפחה וכמה חברים. סבי קטוע הרגליים ומסוכסך הדעת היה נוכח. הוא נפגע בגופו ובנפשו במלחמה בפיליפינים ומאז ישב בכיסא הנדנדה שבמרפסת חדר האוכל שלנו ושימש עדות אילמת ונצחית למלחמה. מהכפר היו מגיעות אמו ואחיותיו של איגנסיו. היו באים גם שכנינו הסוציאליסטים אנגרסיה ונורברטו ושלושת בניהם, כה אהובים וקרובים אל ליבנו, עד כי דומה שאותו דם זרם על המישורת בין דלת הדירה שלהם לשלנו. גם דוניה מנואלה, ששוב אחזה בחוטים כדי להעניק לי את יצירתה האחרונה בדמות שמלת כלה, היתה באה. היינו מכבדים את האורחים שלנו בעוגות מרנג, ביין ממלגה ובוורמוט. יכולנו אולי לשכור נגן מהסביבה שינגן פסדובלה, ואפשר שצלם רחוב היה מצלם תמונה שתקשט אחר כך את ביתנו, שאותו טרם רכשנו. בינתיים היינו אמורים לגור בבית אמי. בדיוק אז, בעיצומה של אנדרלמוסיית התוכניות והקשיים, עלה בדעתו של איגנסיו הרעיון שאכין את עצמי למבחן קבלה כדי להיות פקידה כמוהו. עבודתו החדשה במשרד מנהלתי פתחה את עיניו לעולם חדש: עולם המִנהל ברפובליקה, סביבה שבה הייעוד המקצועי של נשים נמתח מעבר לבישול, לכביסה ולעבודות בית: סביבה שבה המין הנשי היה יכול לפלס לעצמו דרך שכם אל שכם עם הגברים, בתנאים שווים, ובשאיפה להגשים מטרות דומות. נשים כיהנו כבר כחברות בקונגרס, והוכרז על שוויון בין המינים בחיים הציבוריים. הכירו בזכויות משפטיות של נשים, בזכותן לעבוד ובזכותן להצביע. אמנם אני העדפתי עשרת מונים לחזור לתפירה, אך איגנסיו הצליח לשכנע אותי בשלושה ימים בלבד. העולם הישן של הבדים ותכי המכונה קרס, ועולם חדש פתח את שעריו לפנינו: היינו צריכים להתאים את עצמנו אליו. על הכשרתי היה אפשר להפקיד את איגנסיו עצמו, בשל בקיאותו בדרישות וניסיונו הרב באמנות חיפוש עבודה - הוא הרי הציג את מועמדותו ונדחה פעמים רבות בלי ששקע מעולם במרה שחורה. ואילו אני תרמתי למשימה הזאת את ההכרה הברורה בכך שעלי לתת כתף כדי לפרנס את החבורה הקטנה שנהיה אחרי החתונה - אני והוא, אמי, סבי והצאצאים העתידים לבוא. הסכמתי אפוא. מרגע שהיינו מוכנים חסַר לנו רק דבר אחד - מכונת כתיבה שעליה אלמד את התורה ואציג הוכחה ניצחת ליכולת ההקלדה שלי. איגנסיו התנסה במשך חודשים בהקלדה על מכונות כתיבה של זרים, ועבר בדרך חתחתים של אקדמיות עלובות ולכלוך של דיו, שומן וזיעה. הוא לא רצה שאחווה אי נוחות כזו על בשרי ולכן היה נחוש בדעתו להשיג ציוד משלנו. יצאנו בחיפוש אחריו בשבועות שלאחר מכן, כאילו מדובר בהשקעה הגדולה ביותר של חיינו. בחנו את כל האפשרויות שעמדו לפנינו וחישבנו חישובים בלי סוף. היבטים טכניים היו מעבר להבנתי, אך חשבתי שמשהו קטן וקל יתאים לי ביותר. בעיני איגנסיו לגודל המכונה לא היתה חשיבות רבה, אך הוא הקפיד לבדוק בדקדקנות מחירים, תשלומים ומנגנונים מכאניים. איתרנו את כל נקודות המכירה במדריד, בילינו שעות ארוכות מול חלונות ראווה ולמדנו לבטא שמות זרים שהזכירו מקומות רחוקים וציוריים מהקולנוע: רמינגטון, רויאל, אנדרווד. יכולנו לבחור בכל חברה שרצינו: יכולנו לבחור חברה אמריקנית ובה במידה חברה גרמנית, אך הפור נפל בסופו של דבר על מכונת הכתיבה האיטלקית אוליבטי, מותאמת לספרדית, שקנינו ברחוב פי ומרגָל. איך יכולנו לדעת שבמעשה הפשוט הזה - כשצעדנו בסך הכול שניים או שלושה צעדים ועברנו את מפתן הדלת - גזרנו גזר דין מוות על חיינו המשותפים ושינינו את מהלך חיינו בצורה שאין ממנה חזרה.