זנב

ליד דלת המשרד התנוסס השם אלון אמיר. ואין זה דבר של מה בכך שהיה שם משרד, או שהייתה שם דלת, כי במקומות עבודה כגון אלו לא תמיד היו משרדים סגורים, ודלתות, ודאי שלא לכל עובד מן השורה. משרד בעל דלת העיד על מעמדו הרם של העובד, או על גדלות רוחו של המעביד שלא ראה לנכון לשכן את כל עובדיו בחלל אחד גדול, שבו צריכים הם להעמיד פנים שעות ארוכות שאין להם רגעים של מצוקה, מפח נפש, שברון לב, תמהונוּת חולפת או שיעמום שאין להפיסו בדבר. אכן, לא לחינם הייתה לו לאלון אמיר דלת: הוא שימש, אפשר לומר אפילו כיהן, כרעיונאי בכיר במשרד פרסום גדול וחשוב בעיר הגדולה והחשובה דייה לענייננו, תל אביב. לאמיתו של דבר, לוּ ישב איתי כאן אלון אמיר עצמו, ודאי לא היה מרוצה מתואר זה שנתתי לו — “רעיונאי“, שכן העוסקים במקצוע רב־חשיבות זה העדיפו להתהדר במונח הלועזי “קופירייטר“, בחירה מתמיהה מעט, שכן התואר הלועזי פוטרם ככותבי סיסמות בלבד, בעוד התואר העברי מייחס להם חשיבות פילוסופית כמעט של הוגי רעיונות. אבל, וזאת אין להכחיש, התואר העברי עברי הוא, ובתור שכזה אינו מעניק שום ניחוח של חו“ל, שגם היום, בימים שהעם כולו מרבה בנסיעות לחו“ל וכל אחד יכול לספר לך על קניות שערך ונשים שפגש בלונדון או בפראג, גם בימים אלו הדבר החשוב ביותר לבית עסק או לבעל מקצוע הוא שיהיה לו ניחוח של חו“ל.

כדי לתקן את הרושם שאולי נוצר כאן על יחסו של הקופירייטר לשפתו, נספר גם שאלון אמיר אהב מאוד את שמו, על אף הניחוח המקומי המודגש שעולה ממנו. הוא אהב את העובדה ששני חלקיו של השם מתחילים באות א‘, כי אף שלא היה מיסטיקן חייב היה לסבור שאין רע בלהיות בעליהן של שתי תחיליות מרשימות שכאלה. עוד אהב את זכר העצים והאדמה שעלה משמו, ובינו לבינו חשב ששם כזה מוסיף לו רושם של גבריות אצל הנשים. בצירוף התואר “קופירייטר“ אחריו, היה כל העניין מושלם: מלח הארץ (מ“פ לשעבר), איש חזק, אולי רומנטי, שפניו לחו“ל, כלומר לעתיד.

אלון אמיר התגורר בדירת גג נאה בבניין חדש בסגנון ישן ברחוב מרכז בעלי מלאכה, שלא היו בו בעלי מלאכה כלל פרט לרפד אחד שהתעקש לשמור על מקומו בין חנויות המעצבים לבתי הקפה המעוצבים, ולא רק זאת אלא שכינה עצמו “אלברט הבולגרי“, בשלט ששמר עוד מהזמנים שאנשים התהדרו בם במוצאם ולא שקדו להסתירו, אם על ידי הסתרה ממש ואם על ידי החצנה כזאת שכמוה כהסתרה. לאמיתו של דבר היה אלברט הבולגרי חביב עד מאוד על גיבורנו אלון אמיר, לא משום שהחליף עמו מילה אי פעם, אלא משום שעצם קיומו שמר על צביונה של השכונה, שפעם הייתה ישנה ורבת חן מיושן והיום אנשים רבים כמו אלון אמיר עצמו עברו לגור בה, ובצדק גמור מבחינתם, אלא שבכך נתמעטו עסקים כמו זה של הבולגרי וניטשטש אותו צביון רומנטי שלשמו באו אליה מלכתחילה ונתחלף בחיקוי של אותו צביון, בדמות בתים שמעוצבים כמו אלו שהיו עושים פעם, או חנויות שמתהדרות בשלט בסגנון עתיק ומהוה, ממש כמו זה של אלברט הבולגרי, שלא התעניין בדבר מכל אלו, פרט לכך שבבית הקפה הצמוד לחנותו הקטנה והחשוכה מוכרים סנדוויץ‘ בשלושים ושבעה שקלים ואילו הסנדוויץ‘ שאשתו, בולגריה אף היא ונאה מאוד לגילה, מכינה לו מדי בוקר הוא טעים מאוד, וערכו, אם אינו טועה, והוא לעולם אינו טועה בכגון אלו, שלושה שקלים ושבעים אגורות, שהם, וזאת סיפר לכל מי שהיה מוכן לשמוע, עשרה אחוזים סמליים מאוד ממחירו של הסנדוויץ‘ בבית הקפה.

כך היה יושב אלון אמיר באותו בית קפה ממש ומזמין לו סנדוויץ‘ יוקרתי שכזה: פרוסות שמנות של לחם רוסי שחור, מרוח משיחות עדינות של חמאה הולנדית, משובץ נתחי גבינת פטה יוונית, עגבניות מיובשות בשמן זית מאיטליה, ופלחי לימון כבוש בסגנון תוניסאי שזורים לאורכו. לצד כריך מפואר זה נתגלגלו, כבדים ושומניים, זיתים שהגיעו אולי מכפר ערבי סמוך, ואולי אפילו מארץ אויב כלשהי כגון סוריה, והיו טבולים במעט חומץ בלסמי, שפעם היה קשה מאוד להשיגו במקומותינו והיום הוא מוצר חובה בכל מטבח. ממש כבימים עברו הייתה ישראל צומת של מסחר, ומיני מזונות נהדרים ומטעמים מהעולם כולו עשו אליה את דרכם ועברו בה כור היתוך מוצלח — מוצלח בהרבה מזה שעברו האזרחים שהגיעו אליה מקצוות תבל — והפכו בבתי הקפה של תל אביב לפסגות קולינריות ולמופת של טוב טעם, בין־לאומיות מענגת חך ואחווה בין העמים.

כך היה יושב אלון אמיר, שמח בסנדוויץ‘ ולאמיתו של דבר לא שמח כלל, כי שמחה אינה דבר פשוט כל כך למרות הבלסמיקו המתקתק והעגבניות הקטנות הנחמדות וכל יתר הנפלאות שהעיר הגדולה מלאה בהן. אבל, בלי להיכנס לדקויות, שילוב זה בין חריצותם השקטה של תריסי המזגן המפוצל והמלצרית המצודדת בבית הקפה לבין חנותו של אלברט הבולגרי שנשקפה במלוא עיפושה לסועד היה שילוב שחימם את לבו של הקופירייטר, ועובדה זו יש לה חשיבות להמשך סיפורנו שמובטח לכם שיהיה מעניין יותר.

דירת הגג שהתגורר בה הייתה דירה קטנה אך נאה מאוד, או שמא נאמר נאה אך קטנה מאוד. עניין הגודל לא היה חשוב כלל ועיקר שכן בכל האמור למרחב היו לו לאלון אמיר צרכים מועטים: עדיין לא היה בעל משפחה וגם ברכוש רב לא החזיק, לא משום שלא היה בעל אמצעים, אלא משום שבחר להשקיע את כספו בדברים כגון אותו סנדוויץ‘ מפואר שכבר דובר בו מספיק, או במערכת סטריאו חדשה לרכבו, שהיה, לגאוותו, אחד מאותם רכבים שאף על פי שלא היו גדולים או מהודרים כרכבי המנכ“לים היו מלאי חן, מעידים על ספורטיביות אורבנית, וצבועים באחד מאותם צבעים זוהרים ומושכי עין שנדמה שלא היו קיימים בעולמנו לפני שנבראו על ידי יצרני המכוניות.

בתוך הדירה הנאה והקטנה היה לו כל מה שצריך בחור במעמדו — כלי מטבח ומצעים בצבעים אחידים שנקנו בחנות נהדרת לכלי בית בניו יורק, רהיטים ססגוניים אך אלגנטיים, שלצד מספר מדוד של עציצים נוחי מזג וכרזה ישנה ממוסגרת העניקו לדירה מראה מושלם ומשרה שלווה בכלליותו. מטיבו לא היה אלון אמיר אספן גדול של חפצים קטנים, והפרטים הנשרכים בלית ברירה עם האדם בניגוד לדעתו שוכנו אצלו אחר כבוד בקופסאות שקופות למחצה בגוונים שונים לפי תוכנן: פוקסיה לתרופות, חלמון לדואר מהרשויות, וטורקיז לאלו שאינם בני סיווג מיידי. כל פריט שיכול היה להפוך למידע במקום לתפוס חלל מיותר בעולמנו הפיסי נתקבץ, נדחס ונאסף לעמיתיו תחת כנפי הטכנולוגיה המתקדמת.

במרכזו המדויק של הסלון הונחה טלוויזיה גדולה, מעט גדולה מדי לחלל, כך חשב לעצמו לפעמים, כששני הרמקולים הגדולים שנזדקרו לה מצידיה משווים לה מראה של פיל מתכתי מזן נכחד. מולה הונחה ספה נוחה, שאמנם נרכשה בחנות המונית למדי, אך הדבר לא ניכר בה כלל, ולראיה, אנשים שפקדו תדיר את אותה חנות ואנשים שרגלם לא תדרוך בה בשום אופן, אלו גם אלו בבקרם בדירתו התפעלו ממנה עד בלי די וחזרו ושיבחו את העיצוב על היותו מינימליסטי אך מחוכם ואת רכותה ואת טיב הריפוד, שאפילו אלברט, שהיה מרפד משנת 54‘, לו הוזמן אי פעם לדירת הגג לספלון של אספרסו מול השקיעה, היה מוכרח להודות שנעשה ביד אמן.

עוד הייתה לו לאלון אמיר מערכת ישיבה קטנה על הגג הזעיר המרוצף, שם נאלץ, חרף כל ניסיונו להימנע משימוש בחומר נלוז זה, להציב כיסאות ושולחן מפלסטיק נחות, שכן השכונה הפסטורלית שתוארה כאן חיסרון אחד היה לה, והוא שעדיין הייתה מוקד פעילות גם למעמד המשתמשים בתחבורה הציבורית, ועשן האוטובוסים הרב כיסה את מערכת הישיבה של אלון אמיר בשכבת אבק ופיח חדשה מדי יום וכשעמד עם הצינור בשבתות ושטף את כיסאות הפלסטיק והניחוח המסוים של מים קרים הניתזים על מרצפות לוהטות עלה באפו, הרגיש כמעט כחקלאי העובד את אדמתו. עוד הייתה לו על הגג שמשייה גדולה שנשאה את שמו של אחד המוצרים שפרסם, ואפילו את הצבעים שיעץ הוא עצמו לבחור כדי לייצג מוצר זה בצורה הטובה והנאמנה ביותר — נאמנה למה שהיה רוצה היצרן שיחשבו על המוצר שלו, לאו דווקא נאמנה למוצר עצמו, שאפילו אלון אמיר, לו תפסתם אותו בשעת חולשה, היה מוכן להעיד עליו שהוא מוצר פשוט מאוד, כמעט פשטני, שאינו מגיע לקרסוליה של הסיסמה המחוכמת שהגה עבורו ומחוויר לעומת הצבעים היפים והזוהרים שעיטרו את השמשייה המופזת.

פצע אחד בכל זאת היה פעור בדירה זו שעד עתה הצטיירה לכם ודאי כגן עדן עלי אדמות, אם כי גן עדן קטן מעט, וגם זאת לא בגלל חסכנותם של בעלי הבית או של אלון אמיר אלא משום שבאורח פלא, ככל שמתקדמות השנים ועולה הרווחה, הולכות הדירות ומצטמצמות, והיום המצב הוא שיש לנו דירות ששורה בן הרווחה אך הרווח נעלם מהן. אין לדעת את כל הטעמים והגורמים שהביאו את מה שאנחנו מכנים הווה לכך שיהיה כך בדיוק ולא אחרת, ולכן לא ברור אם אלו הקבלנים שתאוות בצע גרמה להם לצמצם את הדירות או האנשים עצמם שמעדיפים את הדברים שבחלל על פני החלל עצמו, או רוצים יותר שתיקרא דירתם דירת חמישה חדרים גם אם בפועל גודלה כדירת שלושה פלוס תריסול של פעם — אבל עובדה שאין עליה עוררין היא שלו הייתה אשתו של אלברט הבולגרי רואה את מה שמכונה היום דירת ארבעה חדרים בבניין חדש הייתה מצליחה לחשוב שאולי עשה בעלה עסק טוב כשבחר להישאר לגור בדירת השניים וחצי שלהם, מה שאינה חושבת בדרך כלל על עסקיו.

ולענייננו — אותו מוקש ומקור לצער נמצא בתוך חדר האמבטיה, או מוטב לומר, לא נמצא בו. בחדר האמבטיה לא היה ג‘קוזי, ואף חמור מכך, לא הייתה אמבטיה. פשוט, לא היה מקום, ועם כל רצונם הטוב של בעלי הבית, רצונם הטוב של הארכיטקט העולץ וזוגתו מעצבת הפנים הרוחנית שגויסו למשימה ורצונו הטוב של אלון אמיר — שוודאי היה שמח לארח מפעם לפעם איזו עלמה שאחרי שנתמלאה שביעות רצון מהספה היפה והנוחה ומן היין האדום המשובח שהביא מביקורו האחרון באיטליה, ודאי שמחה הייתה גם לאיזו טבילה באמבט של בעבועים, ולשם מה יש לו לאדם דירה כזו במחיר כזה אם לא כדי לארח בה ריבה טובה אחת לאיזה זמן — לא הצליחו כל המוחות הללו למצוא מקום לג‘קוזי בחדר האמבטיה הנאה והקטן. אפילו הובא להתייעצות המעצב הגרפי של משרד הפרסום, שאף על פי שלא היה ארכיטקט על פי מקצועו, ואפילו לא אדריכל, היה לו חוש לדברים האלה, ותעיד על כך דירת הפָּרטֵר שלו ביפו, שאף שהיא קטנה מזו של אלון אמיר, עושה היא רושם רחב ידיים כזה שאיש לא היה מנחש את גודלה האמיתי. אבל גם המעצב הגרפי פסק נחרצות — ג‘קוזי לא יקום כאן. ואם אין ג‘קוזי, חשב אלון אמיר, הרי אין הוא רוצה שתותקן אמבטיה קטנה ופשוטה שרק תזכיר לו מדי יום ביומו את כל השכשוכים והבעבועים בחברת אותן עלמות שיפסיד, שתלכנה להתבעבע במקום אחר, אולי בג‘קוזי של איזה שותף בכיר או סמנכ“ל — עדיף לו שיבחר במקלחון, צנוע אבל מאובזר בכל האמצעים והחידושים. ובעלי הדירה שזו להם הדירה הראשונה שקנו והשכירו כבעלי בית והיה בהם צער כן שהתאכזב כך, הסכימו וציידו את אותו מקלחון צנוע במיטב השכלולים כגון ברז בעל עשר עוצמות עיסוי שונות, מליטוף עד קרצוף, מזרזוף עד קילוף, ודלת זכוכית שתזכיר לו את מיטב סצנות המקלחת של הקולנוע ההוליוודי, שבהן רואים ולא רואים את גופה החטוב של השחקנית הדבק לפתע לזכוכית. ומדוע זה הרחבנו כל כך בעניין מקלחון שלא השכיל להפוך לג‘קוזי? משום שבמקלחון זה ממש מתחיל סיפורנו.