זקופים

אני גבוה, חזק, ועושה המון ספורט. החלק שאני הכי אוהב בגוף שלי הוא אזור הכתפיים והגב העליון, שאצלי הם מפותחים, רחבים וגבריים. אני גם יודע שזה האזור שאשתי הכי נמשכת אליו, וזה עוזר לי לאהוב את זה יותר. אני עושה כל יום 200 כפיפות בטן ו־80 שכיבות סמיכה, כבר למעלה מעשר שנים. ככה אני יודע שגם אם באיזה יום לא עשיתי שום ספורט לפחות יש את המינימום הזה. אין לי ריבועים. אשתי אומרת שיש, אבל אני לא רואה אותם. כנראה שזה לא משנה כמה רזה אהיה, המקסימום שלי הוא ארבעה ריבועים בולטים והשאר ככה ככה. זה משהו שאני פחות אוהב. הייתי רוצה שזה יהיה יותר ויזואלי.

מילדות הייתי הכי גדול והכי חזק. אף פעם לא הייתי שמן אבל בראש הרגשתי שמנמן. מאוד התביישתי לגשת לבנות ולא ידעתי לפתח שיחה. פחדתי מדחייה. קיוויתי שהבנות יאהבו את המראה שלי אבל לא האמנתי שזה יקרה. התביישתי בגוף שלי. התביישתי שאני לא יותר רזה ושאין לי גוף משולש. בבריכה הקפדתי לא לשבת כי כשישבתי היו לי קפלים. הייתי מחזיק את הבטן, משתדל להיות במים כמה שיותר כדי שלא יראו. בכיתה ח', בתנועת נוער, הייתה תחרות ליצירת שרשרת ארוכה של בגדים. כולם הורידו גרביים וסווטשרט, והבנים הורידו חולצה ואפילו מכנסיים. אני הרגשתי מאוד מאוד לא נעים כשציפו ממני להוריד חולצה. היום אני יודע להגיד בעיניים מפוכחות שלא הייתי שמן. אולי הרגשתי ככה בגלל אחי הגדול. הוא תמיד היה רזה ממני, תמיד בכושר טוב ממני, עם שרירים יותר מוגדרים משלי. הוא היה הילד המוצלח במשפחה, מצטיין בלימודים, דומה לאבא שלי בחשיבה האנליטית וביכולת המתמטית, ידע בעל־פה 200 ספרות אחרי הנקודה של הערך פאי וגם ניגן ברמה עולמית. למרות המוצלחות שלו, לא הרגשתי שאוהבים אותו יותר. דווקא אחי הצעיר הוא הילד האהוב.

היום לא אכפת לי להוריד חולצה, ותכלס אני שמח שמסתכלים. אני רוצה שיראו. אני עובד קשה מאוד על הנראות שלי, גם כי אני אוהב להרגיש בריא וגם כדי להיראות טוב. אני אוהב את איך שאני נראה ואוהב להתגאות בזה. זה נעים לקלוט מבט של בחורה שמסתכלת או של גבר שמתרשם. אני חושב שכל האנשים יפים, גם בנות וגם בנים. בקיר טיפוס שאני מתאמן בו יש רוב גברי, ובגלל שטיפוס זה ספורט שדורש הרבה כוח רוב החבר'ה שם נראים מצוין. אני נהנה להסתכל על הגוף היפה שלהם. יש בי הערכה לגוף חטוב, כי אני יודע כמה עבודה קשה דרושה ואיזו משמעת צריך. כולם מסתכלים על הגוף, ומי שלא מודה בזה משקר לעצמו. למשל, כשאנחנו צופים באולימפיאדה או בשחקני כדורגל ברמה עולמית, אנחנו בעצם מסתכלים על גברים יפים, שריריים וחזקים, ואנחנו נהנים מזה. זה חלק מהעניין. זה מרשים לראות גוף של שחיינים. אני לא מחפש אבל זה בהחלט מושך את העין שלי.

הזין שלי עובד. כשצריך לעמוד הוא עומד. מה שאני לא מרוצה ממנו זה הזמן של הסקס, שם אני לא מחזיק מספיק. אני שופך מהר. הממוצע מרגע החדירה ועד השפיכה הוא סביב הדקה, לפעמים פחות. יש פעמים שאני כל־כך מפוצץ באנרגיה שאיך שאני נכנס זה נגמר, ויש פעמים שזה יכול להימשך 20 דקות. אני לא מרוצה מחוסר השליטה שלי בעניין הזה. זה מבאס. לפעמים עוד לפני שאשתי אומרת אני יודע שזה לא היה מספיק, ואז אני מנסה לעודד ואומר, "בואי שוב עוד חצי שעה." יכול להיות שכל מיני סרטים עיוותו את המחשבה שלי. בסרטים הוליוודיים הסקס נמשך שעות, וברור שבחיים זה לא ככה. גם כשאני מאונן ושולט בקצב אני עדיין גומר מהר יותר מאשר בקולנוע.

אשתי ואני כמעט עשר שנים ביחד והיא מקבלת בהבנה את השפיכה המהירה שלי. אני דואג שאשתי תקבל את כל מה שהיא צריכה מהמפגש המיני. חשוב לי שהיא תצא מסופקת. אנחנו קוראים את הגוף אחד של השנייה ובדרך כלל לא צריך לדבר. אני יודע בדיוק מה היא צריכה והיא יודעת מה אני צריך. אני לא מנסה לעכב את השפיכה במחשבות ולא מדמיין את סבתא בשואה. הראש שלי נמצא איתה. אני נהנה להסתכל על הגוף שלה ולהרגיש אותה. בשביל זה אני בא. בשביל זה אני רוצה להיות איתה. כשאני חושב על דברים אחרים זה מוציא את כל הערך מהחוויה. היה זמן שהתעסקתי המון בשפיכה, קראתי ספרים, ניסיתי תרגילים, וגם דיברתי על זה עם אשתי. לא פניתי לעזרה מקצועית ואני לא מרגיש צורך. יש דברים שאני מסוגל לטפל בהם בעצמי. אם יש תקלה חשמלית בבית אני מוצא דרך לתקן את זה למרות שאני לא חשמלאי. זה האופי שלי. נדיר שאני יוצא החוצה.

לפעמים אני עושה ביד לפני המפגש המיני. זה לא סוד. בתקופות שאני מרגיש מתוסכל מהיחסים עם אשתי אני מאונן יותר, פעם או פעמיים ביום. בתקופות שאני מרגיש מסופק, וזה לא אומר שאנחנו שוכבים כל יום אלא שפשוט אין התנגשויות, ריבים ותסכולים, יכול להיות שלא אאונן. האוננות היא גם דרך להרגיע את עצמי, להוריד את הדחף, וגם הדרך שלי לכבות את עצמי, כי לפעמים אני לא רוצה להצטרך את אשתי. הייתה תקופה שהייתי מאוד מתוסכל מהמיניות והגעתי להחלטה שאני מאונן וגומר את המלאי לפני שהיא מגיעה הביתה כדי שלא תהיה בי ולו טיפה של חשק. אני לא רוצה להכניס את עצמי לסרט שיש לי חשק וצריך להתאמץ. אני לא רוצה להתאמץ בשביל סקס. אני לא רוצה סירוב, אני לא רוצה לנסות ושהיא תגיד לא, ולא רוצה לנסות ושהיא תגיד כן. אני פשוט רוצה שיהיה. אין לי כוח ליזום, כי ביחסים שלי עם אשתי זה חסר טעם. כשהיא רוצה יש וכשהיא לא רוצה אין, ונדירות הפעמים שאני יכול לשכנע אותה אחרת. אין לי שליטה. אני תמיד זמין וחוסר האיזון הזה מעצבן אותי. אני יודע שלא משנה מה, אני יכול להיות עם 40 מעלות חום, גמור מעייפות, אחרי שבוע שלא ישנתי, אם היא תבוא לסקס אני אהיה בעניין. אני מאוכזב מעצמי שאין שובע, שגם אם נשכב פעמיים ביום ארצה את הפעם השלישית.

אשתי לא מבינה את הקושי שלי. הלכנו לטיפול זוגי בנושא מיניות והאמת שזה לא עזר וכלום לא השתנה. חשבתי שאולי אשתי לא רוצה סקס כי אני לא סקס טוב, אבל לא נראה לי. שאלתי אותה, ואני לא חושב שזאת הסיבה. מה שכן הבנתי זה שאצלי הגבול בין קרבה לבין מין הוא מטושטש. הייתי רוצה שאוכל לחבק ולנשק אותה גם בלי שזה יצטרך ללכת למין, אבל אני לא לחלוטין שולט בזה. בשורה התחתונה כשאני רוצה אין. היא חיה בשפע ואני חי בחסר. מעניין מה יקרה כשיהיו לנו ילדים.

המיניות בזוגיות מעסיקה אותי. מין מאוד משמעותי בחיים שלי. זה יצר שיש לי, כמו היצר לאכול ולישון. זה משהו שחי בתוכי ופיזית אני צריך את זה. אני לא יכול שלא יהיה לי את זה. כמו שאני לא אוכל רק כדי לשרוד, אני רוצה ליהנות ממין ולא רק לאונן. אני כועס. כשאני כועס אני מפנים, מסתגר ומפנה את הגב. אני מכבה את עצמי, ובדרך כלל לא מצליח לכבות רק את מה שרציתי אלא מכבה הרבה יותר. אם אני אומר לעצמי, "יאללה, ויתרתי, עכשיו חודש אין סקס, לא רוצה להתעסק בזה, לא רוצה שזה יהיה לי בראש, לא רוצה לפתח ציפיות ולהתאכזב," אז יחד עם זה נכבים עוד דברים, ואני לא יודע איך להיות קרוב אליה בלי זה.