זקיקים

מנחת הסדנה לכתיבת ממואר שהתקיימה במנהטן הרחיבה בתיאור אופייה ויתרונותיה של הסוגה. לאחר שתיארה את מהלך הסדנה, ביקשה לדעת מהו נושא הכתיבה של כל אחד מהמשתתפים וכיצד נקדם אותו במהלך המפגשים.

למזלי, היא החלה את הסבב מצידו השני של החדר. לא הקשבתי לדברי המשתתפת הראשונה, הסיכה שהחזיקה את שערי בפקעת מגולגלת במרכז הקרקפת הציקה לי. משכתי אותה החוצה ופיזרתי את השיער על הכתפיים בהינף ראש. צעיף הפשתן בצבעי פסטל דקר בצווארי והעט נשמטה מתוך ידי המיוזעת כשניסיתי לגרד בעזרתה את העורף.

ככל שהסבב התקדם, תהיתי אם אני מתאימה לסדנה. שלא כמו האחרים, לא הבאתי חומרים שכתבתי והייתי מעוניינת לשפר, לא היה לי פרויקט שחקרתי ולא ספר שהתחלתי לכתוב.

אסביר את מצבי, אבקש סליחה ואסע הביתה, חשבתי. זה רק כסף. אבל צריבה חדה ומוכרת הכתה בוושט שלי והחזירה אותי לחדר.

בניסיון להירגע, פתחתי את המחברת עם הכריכה הירוקה שהוטבעו בה דמויות של פילים מוזהבים והתחלתי לכתוב את שמות המשתתפים, מהיכן הגיעו ועל מה עבדו: עורכת הדין שכתבה על שבט אינדיאני החולש על אנטילופ ואלי שבאריזונה; הכלכלנית שכתבה מחקר על האופן שבו השינויים הטכנולוגיים משפיעים על ההתנהגות בחברה; המרצה לספרות שכתבה על הדיירים בבניין מגוריה בהארלם שהגיעו מתרבויות שונות; הבחור שכתב על החוויה שלו כעובד במרכז הנצחה לשואה.

המועקה גברה עם כל שיתוף והתבייתה בשקע שבמרכז החזה. הזיעה הרטיבה את צידי האף מתחת למשקפיי האדומים. התכופפתי אל התיק שנח למרגלותיי, חיפשתי את הנרתיק הכחול עם כוכבי הכסף שבתוכו היו תמיד המפיות שאגרתי, מוכנות ליריקות עתידיות. כשהוצאתי מפית למחות את אגלי הזיעה, נגלו לפניי שלוש הגלויות ששמרתי מחג ההודיה שנערך כשישה חודשים קודם לכן.

שלפתי אותן מהנרתיק ועיינתי בגלויה הראשונה. עם כל מילה שקראתי רוחי כמו הלכה והתפוגגה, נמוגה מחלל הסדנה.

כבכל שנה, חגגנו את חג ההודיה בפורטלנד, מיין עם איתן, בני האמצעי ואשתו, סילה, בבית המחותנים שלנו. השפה המדוברת סביב השולחן הייתה בעיקר רוסית. בן זוגי אלכס, יליד ריגה, צחק למשמע הבדיחות שאבא של סילה סיפר בעודם לוגמים מהיין האדום. איתן ואני בהינו בחלל, מעקמים חיוך. פעם שאלתי אותו איך הוא מרגיש במפגשים המשפחתיים הללו כשהוא יושב ליד השולחן מבלי להבין מילה. הוא השיב שלא אכפת לו, אבל לי היה אכפת. הרגשתי שמתעלמים מקיומי. קמתי וניגשתי אל קצה השולחן, שם היו מיני קינוחים. הנחתי פרוסה עבה של עוגת שוקולד עם ציפוי גנאש מבריק, אספתי כוס חד פעמית מהדלפק שבמטבח ויצאתי למרפסת. חשבתי על הדברים שאימא של סילה אמרה לי מוקדם יותר באותו הערב: "אם איתן היה בעלי הייתי מעיפה אותו בבעיטה דרך הדלת. כל הזמן הוא עובד, כל פעם פרויקט שיפוץ חדש. גם בסופי שבוע. סילה כל הזמן לבד".

לא עניתי לה.

נגסתי בעוגה. עם כל לעיסה הלכה המועקה ונרגעה. ירקתי את העיסה שבפי לכוס ונגסתי שוב.

כשסיימתי, זרקתי את הכוס לפח הזבל כשהיא הפוכה ולא ניתן לראות את תכולתה. ניגבתי את השפתיים וחזרתי לשולחן, מתנחמת במחשבה שלפני שיפנו את הכלים תהיה לי הזדמנות לירוק גם פרוסה מעוגת הגבינה עם ציפוי האוכמניות והג׳לי הסגול.

למחרת יצאתי עם אלכס לצעידה של שני מייל אל הכיכר, מול הפארק. בדרך סיפרתי לו על החוצפה של המחותנת שלנו והתעוזה להתלונן על איתן בפניי. סיפרתי גם על חוסר האונים מול ביקורת והתקפה, על התסכול מהפחד לענות, על הייאוש, על היריקות במרפסת ועל הבחילה שארכה שעות אחר כך.

נכנסנו לגרין פרוז, בית קפה קטן שבו הגישו קפה טוב של חברת מאורו האיטלקית.

ביקשתי מאלכס שיזמין לי קפוצ׳ינו-עם-חלב-סויה-וקרואסון-במילוי-מרציפן-שקדים. ידעתי מה יעלה בגורל הקרואסון. גם אלכס ידע. בזמן שהמתין לתורו, אספתי שתי שקיות סוכר חום וחופן מפיות חומות מעמדת השירות. התיישבתי ליד החלון הגדול שהשקיף אל הכיכר, עיניי ריצדו בין ספרי הקריאה שהיו מונחים על מדף עץ עבה, צמוד לחלון. היו שם גם חלקים של עיתוני סוף השבוע וגלויות חינמיות עם לוגו של בית הקפה.

המתח שבציפייה ללעיסה וליריקה עלה וירד ממרכז הגרון עד שיפולי הבטן והתור לקפה לא זז. אספתי כמה גלויות מעל המדף וביקשתי עט מהקופאי.

כשאלכס חזר לבסוף, כבר הייתי בעיצומה של כתיבה על גבי הגלויה השנייה בכתב יד קטן וצפוף. "אני חייבת לכתוב את זה עכשיו," אמרתי לו מבלי להרים את ראשי. רק בסוף הגלויה השלישית עצרתי ונגסתי בקרואסון. בידי השנייה כבר הייתה מוכנה מפית.

"דליה, על מה הפרויקט שלך?" שמעתי את קולה של המנחה מרחוק. כולם הביטו בי בציפייה.

"אני כותבת ספר על הפרעת אכילה. תחילתו נכתבה על הגלויות האלה בפורטלנד לפני חצי שנה." הרמתי את הגלויות ופרשתי אותן מול המשתתפים כמניפה.

"וואו, הנושא הזה כל כך חשוב, דליה. כאשר יצא הספר אשמח לקרוא אותו," אמרה המנחה.

לאחר סבב ההיכרות התפזרנו בחלל הסדנה וכל אחד מצא פינת עבודה. בחרתי בשולחן שניצב מתחת לחלון. הרגשתי את פעימות הלב מקפיצות את העורק בצווארי כשסידרתי את הגלויות זו לצד זו. פתחתי את המחברת והצמדתי את הגלויה הראשונה אל הדף הנגדי בעזרת מהדק ורוד. כתבתי שעה וחצי ללא הפסקה.

בהפסקת הצהריים נמנעתי מלאכול ולירוק. גם מאוחר יותר, בארוחת הערב עם אלכס במסעדה, לא ירקתי לחם בחמאה כהרגלי ולא הזמנתי קינוח ליריקה נוספת. ברגע שבו החלטתי לכתוב את סיפורי, הפסקתי לנגוס ולירוק עד עצם היום הזה.