זרים לעצמם – ההיסטוריה האנושית כמהפכה תודעתית

 מבוא גבעת אולגה, בוסטון ופריז

יום אחד נקראתי להגיע לבית הספר היסודי בגבעת אולגה, שכונה בין חדרה לחוף הים בטבורה של ישראל. התבקשתי לתת תגבור מסוג כלשהו והדרכה לתלמידים. הגעתי יחד עם חבר (חזי כרמל שאִרגן את הפעילות) אבל מהר מאוד מצאתי את עצמי משוטט בין בנייני המגורים בשכונה, כדי להתרשם מאורח החיים שבה. תרומתי לתלמידים היתה זעומה, משום שדרשתי דרישות שלא היו הגיוניות באותם ימים, שכן דרשתי לכנס את כל התלמידים מכיתה א' ועד ט' ללימוד מתמטיקה אינטנסיבי במשך חצי שנה, כולם יחד, ובתנאי נוסף, שיופיע בולדוזר ויישר את השטח רווי הקוצים שליד בית הספר, ויהפוך אותו למגרש כדורגל. נעניתי בסירוב מנומס. אחד המורים שאל מיד, "למה מגרש כדורגל?" ועניתי, "משום שהילדים האלה זקוקים לפורקן פיזי, למשחק משתף, לאתגרים קטנים של משחק בין קבוצות. הם חיים בסיטואציה נוראית, ואין סיכוי שיהיו קשובים לשיעורי המתמטיקה... הם עסוקים יחד עם הוריהם וכל אחיהם בהישרדותם הפיזית, ממש כך, מיום ליום, שלא לדבר על הזעם שהולך ומצטבר בתודעתם, שכולו מופנה גם אליכם, המורים..." ההסבר לא עזר, ותרומתי הצטמצמה לשיחות חסרות ערך עם התלמידים עד סוף השנה (כי הרי התחייבתי).

בזמן הזה הסתובבתי בין הבתים, כלומר בין חדרי המדרגות, הספסלים על המדרכות, האנשים על חדרי המדרגות, ברחובות. כולם נראו כמו בני אנוש מובסים, שרק סיגריה יכולה ליצור בהם תקווה כלשהי, להרף עין. בני אנוש שמתקיימים למעשה אבל אינם בין החיים, אינם חיים כבני אדם, רק קיום פיזי מינימלי שגם הוא לא מובטח להם, מפריד ביניהם למוות הקליני. בני אנוש בלתי-נספרים.

גיליתי שבתים כאלה ואורח חיים כזה כבר זיהיתי בגבעת שמואל וגם בבני ברק, בירושלים, בתל אביב, בעזה, וגם בבוסטון, בסן פרנסיסקו ובניו יורק. עלה אז במוחי הרעיון שכך זה בכל מקום בעולם, קו שבר שעובר בתוך מרכזי האוכלוסייה, הערים, בין התושבים של אותה העיר, אותה המדינה, אותה התרבות וגם באותה הציביליזציה. קו שבר אחד שמפריד בין הבלתי-נספרים לבין השאר באותה צורה, ואורח חייהם של אלה האחרונים דומה להפליא. הוא דומה משום שמה שמאפיין אותם זה אופי הצריכה שלהם שהוא רק לקיום פיזי, ורק ליממה הקרובה, ולכן אין זה משנה בין אלה המתקיימים בגבעת אולגה לבין אלה מבוסטון או מפריז או מבייג'ין. אורח החיים דומה אצל כולם. המבט בעיניהם הוא אותו המבט. ייאוש מהול בזעם ובמידה לא קטנה של מבוכה או בושה. טרחתי לסייר בין הבתים בכל גיחה שלי לעיר אחרת, כולל עפולה, כולל בולוניה, וגיליתי בדיוק אותו המבט. אותו קיום שלאחר ייאוש. ומה שמדהים מכל, אותה כניעה לסיטואציה הזאת כאילו זאת מכת גורל. מבט זה הוא סימן ההיכר של הזרות העצמית. ניכור של מאות מיליוני בני אדם כיום, וכנראה גם מאז ומתמיד.

בגבעת אולגה יש בניין צהוב-אפור, בניין רכבת, שתושביו11 דומים זה לזה לא רק בגלל העובדה שהם גרים באותו הבניין, אלא מפני שהם דומים איש לרעהו באופי הצריכה המינימלי שלהם. כך גם לגבי תושבי בניינים נוספים בגבעת אולגה, וכך גם לגבי תושבי בניינים דומים בגבעת שמואל, במאה שערים בירושלים, וכך גם בתל אביב, בבני ברק, בשכונת רמת עמידר, בחיפה, בירושלים בשכונות כמו מאה שערים12 ואחרות, בבאר שבע, וגם בפרברי בריסל, פריז, ברלין ובוסטון כולל קיימברידג'-מסצ'וסטס, שאוסף דרי הרחוב מתרכז מדי לילה ליד פתח תחנת הרכבת שליד האוניברסיטה, אולי האמידה בעולם, אוניברסיטת הרווארד, וכך גם בסן פרנסיסקו בסביבת אוניברסיטת ברקלי, וכן בוושינגטון ובניו יורק, וכך גם בבגדד, בראקא, במוסול, בקהיר (נסו לטייל ברחוב מוחמד עלי), בסואץ, ובעוד בתים ורובעים במקומות רבים, שמאפיין אותם מרכיב אחד: אותו סוג של צריכה שמתמקד במוצרים שיבטיחו את קיומם הפיזי ביממה הקרובה. מזון מינימלי, והגנה מפני קור וחום. בדיוק כמו חתול רחוב. ואכן, כל החתולים בכל העולם דומים בסל הצריכה שלהם, באופי הקיום שלהם, בהבדל אחד מבני האנוש: בני האנוש לא אמורים להתקיים בצורה הזאת, ולכן בשלב מסוים הם מתנערים והופכים את המצב הזה ומשנים אותו, להבדיל מהחתולים. מכאן הזרות העצמית, הניכור העצמי, אותו מרכיב סובייקטיבי שקיים רק בבני האדם, שכן הם נבדלים משאר היצורים החיים בכך שהם בעלי תודעה, והם אינם מתקיימים על פי תודעתם אלא על פי אילוצים שאין להם, לכאורה, כל שליטה או השפעה עליהם.

אופי הצריכה הקיומי הזה, מכתיב את אופי פעילות חייהם, שכן הוא מהווה הכרח לקיומם הפיזי מדי יום, כל היום, ולכן נמנעת מהם האפשרות לבחור בפעילות חיים שהיו רוצים בה על פי בחירתם.13 כלומר, המאבק היומיומי להישרדותם הפיזית הוא למעשה סוג של כפייה שמונעת מהם קיום אנושי, קיום על פי טבע מהותם כיצורים שהם בני אנוש; שכן טבע מהותו של בן האנוש שהוא פועל ומתקיים (כפעילות חיים) על פי בחירתו ועל פי מה שהוא מבין (תודעתו).

כך לגבי מאות מיליוני בני אדם שנגזר עליהם להיאבק מדי יום על קיומם הפיזי העכשווי. הם אינם מתקיימים על פי טבע מהותם כבני אנוש, ועיסוקם העיקרי אינו מוכוון על ידי רצונם החופשי, מאווייהם, והבנתם, ובסיכום - תודעתם. נכפה עליהם ההכרח להיאבק אותו מאבק קיומי בלתי-נגמר, ורק מעטים מהם מצליחים להשתחרר ולצאת מהמעגל הזה. מעגל לא אנושי של חוסר תקווה. המבט העצוב, הנכנע, הוא מבטם של חסרי התקווה.

הם חיים במעגל קיומי השקול לחיה, שכן פעילוּת חייה של החיה14 מאופיינת בתכונותיה הבסיסיות הקבועות. תכונות שהן אופייניות רק לה ולבני מינה. החיה פועלת במרחב פעולה קבוע ואינה חורגת מגבולותיו. היא אינה בוחרת או מחליטה על פעילות או עיסוק מסוג אחר שמאפיין בני מין אחרים, בעוד היצור האנושי בוחר15 את סוג הפעילות או העיסוק שירצה - גם את מרחבי הפעולה של בני מין אחרים - כפי שיחפוץ. הוא אינו מוגבל וזה טבע מהותו; ירצה - יעסוק בתעופה, בפעילות בתוך המים או מעל המים, וכן הלאה. (סוס כדוגמה, אופי פעילותו זהה לתכונתו הטבעית - ריצה מהירה ויכולת נשיאה של משא כבד; סוס לעולם לא יחרוג מאופי הפעילות הזה. זאת פעילות חייו. כך יהיו כל בני המין הקרוי סוס. הוא לא יעוף כמו ציפור וגם לא ישאף לכך; כך גם לגבי ארנב או חתול או דג. לא כך לגבי בני האנוש. הם פועלים בכל המרחבים. הם בוחרים את פעילותם על פי מה שהם מבינים, או במילים אחרות, על פי תודעתם. לעומת זאת אדם שכל זמנו משועבד רק לשרידותו הפיזית מתקיים על פי ההגדרה שמתאימה לאופי קיומה של חיה, כמו למשל סוס.)

אם החיה חייבת לחפש את מזונה, ובזאת עיקר עיסוקה ודאגתה בכל רגע מרגעי חייה, כך גם אותם בני אדם: בתמורה לעבודה "מזדמנת" שתאפשר להם לזכות בסכום כספי זעום שיאפשר להם "קיום פיזי" בזמן הקרוב, הם יבצעו פעילויות (עיסוקים) שלא חשבו מעולם שיהוו עיקר בחייהם, כמו ניקיון שירותים, או שטיפת רצפות, וכן הלאה, וכפי שכונו במקרא: שואבי מים וחוטבי עצים.

העיוות בתופעה הזאת אינו טמון באופי עבודתם, אלא בהכרח להתקיים במרחב שנכפה עליהם. שכן אם יפסיקו את "פעילותם" - קיומם הפיזי בסכנה מוחשית. זאת דרגה קיומית שקולה לזו של חיה. חתול רחוב שיפסיק לחפש לעצמו מזון, ימות מרעב תוך זמן קצר, לכן עליו להמשיך ולחפש מזון כמעט בכל רגע מחייו. כך גם דר רחוב. כך גם תושבי הבניינים הצהובים-אפורים.

הסובייקט האנושי מגדיר את מרחב הפעילויות שלו, התחום שבו יעסוק, שממנו יתפרנס, ותחומי העניין שבהם ישקיע את מרב זמנו על פי היכרותו עם המציאות שמחוץ לו, עם האפשרויות שעומדות בפניו כאדם, וכן מודעותו אל יכולותיו ושאיפותיו. כאשר היצור האנושי אינו מתקיים על פי טבע מהותו, הוא מהווה פוטנציאל לזרוּת מעצמו ולניכור עצמי.

בעלי הג'יפים הגדולים בסביון, או שכונות דומות לסביון בפריז, בוסטון וריו דה ז'נרו, לונדון, בוגוטה (קולומביה), מוסקבה וושינגטון, אקרה (גאנה) וקהיר, שיוצאים מווילות מוקפות חומה המכילות בריכות שחייה, שומרים וצי של נהגים, מבשלים ומלצרים, גם הם בעלי מכנה משותף שמתאפיין ביכולת ואופי הצריכה שלהם. "נחיל"16 כפי שמכנה באוּמן אוסף כזה של בני אנוש. הפער בין "בני הנחיל העשיר", לחברי "הקבוצה"17 של גבעת אולגה ופרברי קהיר, פריז ובוסטון אינו רק ברמת ההכנסה ובאופי המוצרים שהם צורכים. הפער הקריטי טמון בכורח שנכפה על "בני הקבוצה" של גבעת אולגה וקהיר להתקיים שלא על פי טבע מהותם כבני אנוש, להבדיל מ(נחיל) בעלי ההון והאחריות לכאורה. קבוצה זאת היא בת אולי מעל מיליארד וחצי בני אנוש, שחיים בערים שונות על כדור הארץ, ומדברים בשפות שונות, אפילו נלחמים זה בזה במסגרות של צבאות יריבים, במסגרות של מחתרות וארגוני גֶרילה יריבים, משתתפים בטקסים שונים מדתות שונות ולאומים שונים, אבל צורכים אותו סל מצרכים, ואופי חייהם היומיומי כמעט זהה. הם כולם נמצאים בצד הלא-נִספָּר של קו השבר שחוצה את האוכלוסייה האנושית בעולם כולו.

פער זה, בין בני הצד הלא-נִספר לבין נוהגי הג'יפים, הוא אינסופי. כלומר, אלה מתקיימים כיצורים אנושיים ואלה כאורח חיים של חיות, ומכאן הם בפוטנציאל עצום לזרוּת ולניכור עצמי, שברגע שיהיו מודעים לכך (לפער האינסופי, וכן לעובדה שהוא אינו מוצדק) הם יהפכו בסיכוי גבוה לקבוצה שפועלת באנרגיות עצומות ליצירת שינוי במצבם.

הפער המדובר עטוף לאורך כל ההיסטוריה18 האנושית בשכבות כזב מקומיות, אם בערכים דתיים או לאומניים או אתניים או קונספטואליים אחרים. פערים אלה תמיד נחשפו ויצרו מהפכות גדולות ואף מלחמות עקובות מדם, או הביאו להחלטות (מנהיגותיות) הרות גורל, לדוגמה החלטתו של קונסטנטינוס ואחריו יוסטיניאנוס, קיסרי האימפריה הרומית במאה הרביעית והחמישית, להכריז על הדת הנוצרית כדת הרשמית של האימפריה הרומית כולה. החלטה שניתן לומר עליה שנוצרה כדי להיטיב עם המון האינדיבידואלים שתחת שרביט קיסרותם, כלומר מהפכה שבמקרה זה באה מלמעלה, שנועדה להיטיב עם תודעתם של ההמונים בכך שהעניקה לכל אחד מהם אתוס דתי אינדיבידואלי חדש.

יחסות אינה קיימת רק בפיזיקה של אלברט איינשטיין, אלא גם במשוואות הקשורות לכוח המשיכה והדחייה בין מסות של קבוצות חברתיות שונות, כמו שתי הקבוצות הללו, שבני הקבוצה שמכילה את הבלתי-נספרים מודעים לעצמם ולמצבם בגלל עצם קיומם של בני נחיל בעלי הג'יפים והתפקידים עמוסי האחריות לכאורה. שכן, אלמלא הפער האינסופי המתואר לעיל שבין שתי הקבוצות - ייתכן שפוטנציאל הזרות והניכור העצמי בקִרבם לא היה מתקיים. צעד מהפכני של שינוי מצב אולי היה מתקיים אבל בכיוון שקשה לנסות להעריכו.

מהירות ההיוודעות

ההבדל בין התקופה הקדומה (קיסרות רומי) לבין המאות העשרים והעשרים ואחת טמון במהירות ההיוודעות והחשיפה של ההמונים לכזב התורן. המהירות הזאת תלויה במערכות הפצת המידע באותה תקופה. כל מהפכת מידע האיצה את הידע והמודעות האנושית (בהקשר המוזכר לעיל) בסדרי גודל עצומים.

יותר מאלפיים שנה חלפו מאז הפיכת הכתב היווני הקדום19 לכתב רשמי (אירוע שהוא מחולל של מהפכת מידע) ועד למהפכת הדפוס של גוטנברג. בזמן זה העולם הפגאני (באירופה) הפך לנוצרי, וגם העולם הנוצרי עבר תת-מהפכה פרוטסטנטית - ועמו המהפכה התעשייתית והנאורוּת. חמש מאות שנה חלפו בין המצאת מכונת הדפוס של גוטנברג ועד התפרצות המהפכה הקיברנטית. כלומר רבע ממשך הזמן של השלב הקודם.

אם נסכם את התרגיל החשבונאי, נגיע לתוצאה20 הבאה: שההפיכה התרבותית הבאה - ניצניה אולי כבר כאן. לגבי מהפכת המידע הבאה נראה שפירות ראשונים שלה כבר איתנו. אבל כל אחד יוכל לבחון אם דפוס21 זה שהוצג לעיל יישמר ואם לאו.

ניכור עצמי, מודעות ותודעה

ניכור עצמי פוטנציאלי יהפוך לתחושת ניכור בפועל (שכן זאת תחושה סובייקטיבית), רק אם אותו אינדיבידואל יזהה את שכבת הכזב שהִצדיקה בעיניו (עד לאותה היוודעות) את מצבו הקיומי.

אמונה דתית יכולה להוות שכבת כזב (יש מאות מיליוני בני אנוש חילונים שהפכו למאמינים באמונה דתית זאת או אחרת, ובזאת יצרו לעצמם אתוס פרטי מכונן, וכן אתוס חברתי מכונן, ומכאן, כל פעולה שיבצעו בשם האמונה שרכשו לעצמם הופכת לפעילות מוכוונת כביכול על ידי רצונו החופשי, לכאורה, של אותו אינדיבידואל). כך גם לגבי תפיסה לאומנית או אֶתנו-לאומנית או פוליטית או כלכלית (מרקס)22 או מדעית (ניטשה)23 שממלאת את חייהם בשכבה של משמעות כוזבת, שכן כל האלים הללו הם תוצרו הבלעדי של מוח האדם עצמו. נדגיש שהתייחסותו של מרקס אל הפועל כמייצג את האינדיבידואל המנוכר לעצמו, היא תפיסה שמייצגת מבחינתו את כל האינדיבידואלים שפעילות חייהם היא פעילות הכרחית לקיומם הפיזי. הפועל של מרקס הוא המייצג של המאה התשע-עשרה. כיום למעשה, כמעט כל בני האדם שבויים בהכרח הקיומי הזה על ידי החברות הבינלאומיות וההון העולמי שמוחזק בידי מספר ידיים הולך וקטֵן (פיקטי).24 בעינינו זאת "תרופה" שמונעת (באופן זמני) את הגלישה של מאות מיליוני אינדיבידואלים החיים כיום על כדור הארץ, אל מצב קיומי מודע של זרות וניכור עצמי.

שכבת המשמעות המלאכותית מהווה תוצר ישיר ואולי עיקרי של טבע מהותו של האדם, שכן, היא הפיגום או התרופה שמתחזקת אותו תודעתית במצב קיומי שאינו ניכור עצמי, שהרי אותו אדם בוחר לכאורה את עיקר עיסוקיו ופעילותו על פי רצונו החופשי.

רק כאשר ייחשפו ויזוהו ערכי הכזב, ימצא עצמו במצב של ניכור עצמי, אלא אם כן יפעל (ויכוון בעצמו את חייו ופעילות חייו) לשינוי האתוס הכוזב שהאמין בו בכל לִבו עד אז. כך המצרי (החילוני) שהאמין במשטרם של גמאל עבדול נאצר, אנואר א-סאדאת וחוסני מובראק, התעורר מתרדמת הכזב, ויצא לכיכר תחריר כדי להיאבק על שינוי המשטר. כך גם לגבי הסורי (החילוני) שביקש להתנער מהמשטר של חאפז אל-אסד, וכך בתוניס, וכך בלוב. חשיפת הערכים הכוזבים היא גם סיבת המהפכה הפרוטסטנטית מול הקתוליות, ולידתה של הנאורוּת והמהפכה התעשייתית בתקופה המודרנית. המעבר הזה הוא למעשה שינוי תודעתי של המוני אינדיבידואלים, שיוצר למעשה את המהפכה בין אם היא פיזית ובין אם היא תפיסתית. המאבק על מימוש השינוי, הפעילות עצמה (ליצירת שינוי), מהווה היחלצות ממצב הזרות והניכור העצמי. זהו אחד ממרכיבי היסוד של הגיוס לשורותיו של ארגון הטרור הגדול והרצחני ביותר כיום - המכונה בשם "המדינה האסלאמית" או דאע"ש.

זרוּת לעצמי

שורש המילה ניכור הוא "נכר". כלומר, זר. ניכור עצמי, פירושו זר לעצמו (תודעתית) ואינו יכול לקבל את עצמו. משמעו, זר לפעילותו, לתוצרי פעילותו (מוצרים פרי עבודתו המעשית).

ניצני הניכור העצמי מבעבעים בתודעתו של אינדיבידואל כשמתברר לו שלעולם לא יוכל לפעול כפי בחירתו כבן אנוש, ולכן הוא זר לעצמו ומעשיו זרים לו בכל רגע מרגעי חייו, וכך יהיה לנצח, אם בגין מוצאו הפוליטי או אתני ואם בגין הסיטואציה הכלכלית שבה הוא מצוי, בעיקר בהקשר היחסי, שיש אחרים המתקיימים בפער אינסופי ממנו.

הסתכלות רחבה יותר מנקודת המבט של מרקס (שהתמקד במוצרו של הפועל), זרות עצמית מבטאת את "אי-ההתאמה" של מצבי הקיומי כבן אנוש, לבין "המצב הקיומי שלו אני זכאי כפי שאני מבין".

אי-התאמה כזאת (והיא מוגדרת כאי-התאמה גם בגין הפער בין אותו אינדיבידואל "והאחרים") מתקיימת באופן מודע בקִרבם של בני מיעוטים אתניים, במקרה שמרחב הפעולה שלהם מוגבל.

מכאן אפוא, שהניכור העצמי אינו רק נחלת האינדיבידואלים שקיומם הוא קיום שקול לקיומה של "חיה" בגין הסיטואציה הכלכלית שלהם, אלא גם נחלתם של בני מיעוטים שמתקיימים תחת כפייה של מגבלות פוליטיות-זהותיות. הם למעשה נמצאים באותה סיטואציה.

ההיסטוריה האנושית מציגה לנו באלפיים השנה האחרונות נקודות ציון (מהפכניות), שעיקר ההתרחשות בהן מתקשר ישירות אל אי-ההתאמה בקרב האינדיבידואלים שהיוו את "ההמון" בשני המרחבים באותו הזמן - גם אי-התאמה בהקשר הכלכלי וגם בהקשר הפוליטי-אתני.

גם כיום, במאה העשרים ואחת, מאה שמאפשרת רמת מודעות והיוודעות בזכות המהפכה הקיברנטית (יחסית לאלפי השנים האחרונות) "לאי-ההתאמה" הזאת, ולמעשה מעיפה את שכבות הכזב באבחת חרב (ראו דיון בהמשך על הקשר בין מהפכת המידע והשינוי התודעתי), קיימות חברות במצב של אי-התאמה גם במרחב הפוליטי וגם במרחב הכלכלי.

אלה הן חברות או ציבורים שנשלטים בדרך כלל על ידי "כתות" פוליטיות או דתיות שמייצרות את הסיטואציה הזאת בגין ניתוקן מהמציאות והיאחזותן בתפיסות דתיות או לאומניות או בשתיהן גם יחד. להלן הדגמות אחדות שממחישות את הדברים שלעיל, גם בימינו כיום (עזה) וגם 1,600 שנים לאחור בהחלטתו של קונסטנטינוס קיסר רומי לאפשר לבני הקיסרות להיות נוצרים (מבלי שחיסל את הטקסים והמקדשים הפגאניים). יוסטיניאנוס קיסר רומי 150 שנה מאוחר יותר הפך את הדת הנוצרית לדת הרשמית והיחידה.

עזה והפלסטינים

הפלסטינים בעזה נמצאים ברמת ניכור עצמי גבוהה ביותר. משטר החמאס ממוקד במאבק לאומני ודתי כנגד המערב וישראל וכופה על תושבי עזה קיום כלכלי שמחייב אותם לעסוק בהישרדותם הפיזית כמעט מדי יום. סיטואציה קיומית של ניכור עצמי.

המשטר מנסה לשכנע את התושבים כי הם משתתפים במסע ג'יהאד, ואופי קיומם היומיומי מהווה תרומה להצלחת המסע הזה. גם ישראל וגם חברי המשטר החמאסי שוגים בגישתם לשני מיליון התושבים הללו, שכן ההתפכחות (של ההמון) עלולה להביא להתנהגות אלימה חסרת מגבלות, שעלולה ליצור מחיר כבד לכל הצדדים שמקבעים את הסיטואציה הזאת. למעשה אנו יכולים להבחין, שהרצון של פלסטינים לשנות את הסיטואציה שבה הם מתקיימים, ממתגת אותם כטרוריסטים, ומכאן ל"לא-קדושים". כך גם לגבי חלק מהפלסטינים בגדה המערבית, שמתבטאת בפעולות טרור התאבדותיות של צעירים, יחידים, שמעמיקים את המיתוג הזה, מצד אחד, ומחריף (באין ברירה - לאור העובדה שלא מתקיים שינוי מדיני) את ההתייחסות של ישראל אל צעירים אלה ומחייב אותה לפעול ביד חזקה צבאית. כלומר - הסטטוס המדיני והזהותי יוצר סיטואציה של תהליך אלים הולך ומחריף שגובה חיים בשני הצדדים.

קונסטנטינוס, יוסטיניאנוס והנצרות

קונסטנטינוס, קיסר רומי שהחל במלאכת ההכרה בדת הנוצרית כדת "אפשרית" לבני רומי, ובעיקר יוסטיניאנוס הפך את הדת הנוצרית לדתם של כל בני האימפריה הרומית במאה הרביעית (313)25 לספירה, מאותה הסיבה. כלומר, הוא הבין שיש להעביר את המון האינדיבידואלים שחיים תחת משטרו לסיטואציה תודעתית חדשה, שיש בה כדי להוות תרופה לניכור העצמי שהלך ובִעבע בקִרבם, ולמעשה איים על קיומה של הקיסרות כולה. שיקול "מהפכני" שאינו נובע מכך שקונסטנטינוס נפל שבי לאמונה המונותיאיסטית המהפכנית מבחינתו, והפיל באחת את התפיסה הפגאנית שלו, על מקדשיה וטקסיה העצומים, שהיוו עוגן לערכים מכוננים שהתקיימו עליהם בני רומי לאורך מאות שנים, אלא שיקול פוליטי רציונלי שאִפשר לבני רומי לעבור מעולם דתי שמרכזו ועיקרו הוא האֵלים ובני האלים (אנשי המשטר בדרך כלל על נציגיו), אל דת שמבוססת על ערכים של התכוונות אישית של כל האינדיבידואלים, על פי עקרונות שמעניקים קשר בין הישות האלוהית והאדם (וזאת דמותו של ישו בן האלוהים והאֵם האנושית). הנגיעה הנוצרית היתה ישירה בתודעתם ואולי אף בנשמתם של בני רומי. זאת היתה נגיעה תודעתית, שהיוותה שינוי מהפכני שהוכתב בידי הקיסר עצמו, ולא הוכתב על ידי מהפכה "מלמטה" של ההמון. ייתכן שאילולא הכרעתם של קונסטנטינוס, ויוסטיניאנוס מאוחר יותר, היתה מתקיימת מהפכה "מלמטה" על ידי ההמונים, ששאפו את המים הקדושים של הנצרות כמֵי ישועה לנשמתם, כמו מזור לסיטואציית הזרוּת והניכור העצמי של האינדיבידואלים באימפריה הרומית. ניצחונות צבאיים כבר לא הרוו את צורכיהם התודעתיים, והם צָמאוּ לאתוס חדש שימלא את הריקנות שנחשפו אליה, כל אינדיבידואל באופן פרטי שעומד מול הקודש הנשגב מבינתו, שכמו נוגע בו-בנשמתו ישירות.

המהפכה הפרוטסטנטית - מרטין לותר

אפשר לראות באותו סוג של נגיעה גם את המהפכה הפרוטסטנטית במאה ה-16 על בסיס כתביו של מרטין לוּתר. האפשרות להפיץ את התזות של לותר בזכות קיומן של מכונות דפוס, ובמיוחד בגין העובדה שניתן היה להפיצן בגרמנית או בשפות מדוברות מקומיות אחרות, ולאו דווקא בלטינית שהיתה שפת החשמנים שהפלבאים לא למדו אותה. פתאום נמצאו מול עיניהם רכיבי מידע ורכיבי ידע בשפה הגרמנית המדוברת, כתובים ונגישים להם להפליא, וכך כל אחד מהאינדיבידואלים לא נדרש לחשמנים וכוחם ירד והלך, כמו גם כוחה של הכנסייה הקתולית ועלייתה של הנאורוּת והמהפכה התעשייתית.

בנוסף, אפשר לראות את המהפכה הקומוניסטית בברית המועצות ("מהפכת אוקטובר" מצד אחד) וסילוקו של הצאר ניקולאי, ומצד שני, שבעים שנה מאוחר יותר, את התמוטטותו של המשטר הקומוניסטי בברית המועצות ב-1989 וסיומה של התקופה הקומוניסטית, את התפרקות ברית המועצות למדינות שהרכיבו אותה ויציאה לחופשי של מאות מיליוני אינדיבידואלים שהתקיימו כאוּדים עשנים תחת משטר זה, ויחד עִמם את השתחררותן של מדינות כמו הונגריה, צ'כיה, בולגריה, אוקראינה, ליטוויניה, בלארוס ועוד, וכן את התפרקותה של יוגוסלביה הגדולה.