זרימה

פרק 1 להשיב את האושר הקדמה

לפני אלפיים ושלוש מאות שנה הגיע אריסטו למסקנה שיותר מכל דבר אחר, בני האדם מחפשים אושר. בעוד שהאושר הוא תכלית בפני עצמה, הרי לכל מטרה אחרת — בריאות, יופי, כסף או כוח — יש חשיבות רק כי אנו מאמינים שהיא תעניק לנו אושר. דברים רבים השתנו מימיו של אריסטו. הבנתנו את הכוכבים והאטומים השתנתה לבלי הכר. אליהם של היוונים הם כילדים חסרי אונים לעומת האנושות בימינו ולעומת הכוחות הנמצאים בידינו. ועם זאת, בסוגיה חשובה זו השתנה מעט מאוד במהלך השנים שחלפו. הבנתנו את האושר אינה עולה על זו של אריסטו, וניתן לטעון שלא חלה שום התקדמות בהבנתנו את הדרך להשגת מצב מבורך זה.

חרף העובדה שכיום אנחנו בריאים יותר ומאריכים ימים, חרף העובדה שאפילו העניים מבינינו מוקפים בחפצי מותרות שלפני עשרות שנים היה אפשר רק לחלום עליהם (בארמונו של מלך השמש היו מעט מאוד חדרי אמבטיה, כיסאות היו נדירים אפילו בבתי העשירים בימי הביניים, ושום קיסר רומאי לא היה יכול להדליק טלוויזיה כשהשתעמם), ולמרות הידע המדעי העצום שנמצא בהישג ידנו, אנשים רבים חשים לעתים קרובות שהם מבזבזים את חייהם, שבמקום ששנותיהם יהיו מלאות באושר, הן מתבזבזות בדאגה ובשיעמום.

האם הסיבה לכך היא שנחרץ גורלה של האנושות לא להגיע להגשמה עצמית, ושכל אדם תמיד ירצה יותר ממה שיש לו? ואולי התחושה הרעה שמחמיצה לעתים קרובות אפילו את רגעינו היקרים ביותר נובעת מחיפוש אושר במקומות הלא נכונים? מטרת הספר הזה היא להשתמש בכמה מכלי הפסיכולוגיה המודרנית כדי לחקור שאלה עתיקה זו: מתי אנו חשים הכי מאושרים? אם נוכל למצוא את התשובה לכך, אולי נוכל בסופו של דבר לנהל את חיינו באופן שהאושר ייקח בהם חלק גדול יותר.

עשרים וחמש שנה לפני שכתבתי שורות אלה, הגעתי לתגלית שרק לאחר כל הזמן הזה הבנתי שהגעתי אליה. ייתכן שאין זה נכון לכנות זאת "תגלית", מאחר שהדבר ידוע עוד משחר הזמן. ועם זאת המילה מתאימה, מכיוון שאף-על-פי שתגליתי הייתה ידועה, היא לא תוארה או זכתה להסבר תאורטי על-ידי הענף האקדמי הרלוונטי, שבמקרה זה הוא פסיכולוגיה. לכן הקדשתי את רבע המאה הבאה לחקר התופעה החמקמקה הזאת.

מה ש"גיליתי" הוא שאושר אינו דבר שקורה. הוא לא תוצאה של מזל טוב או סיכוי מקרי. הוא לא משהו שניתן לרכוש בכסף או לצווֹת. הוא לא תלוי באירועים חיצוניים, אלא באופן שאנחנו מפרשים אותם. האושר, למעשה, הוא מצב שעל כל אדם להתכונן אליו, לטפחו ולהגן עליו באופן עצמאי. אנשים שלומדים לשלוט בחוויה הפנימית יצליחו לקבוע את איכות חייהם, שהיא אַמַת המידה הקרובה ביותר לאושר.

אבל איננו יכולים להגיע לאושר באמצעות חיפוש מתמיד אחריו. "שאל את עצמך אם אתה מאושר," אמר ג"ס מיל, "ותחדל להיות מאושר." אנו מוצאים אושר באמצעות מעורבות מלאה בכל פרט בחיינו, בין אם טוב או רע, ולא בניסיון לחפש אותו במישרין. ויקטור פרנקל, הפסיכולוג האוסטרי, מסכם זאת להפליא בהקדמה לספרו האדם מחפש משמעות: "אל תכוונו להצלחה — ככל שתכוונו אליה ותהפכו אותה למטרה, כך תחמיצו אותה. כי את ההצלחה, כמו האושר, לא ניתן לחפש. עליה לנבוע... כתופעת לוואי של התמסרות למטרה גדולה מהאדם."

אם כך איך ביכולתנו להשיג מטרה חמקמקה שאין להגיע אליה במישרין? מחקריי ברבע המאה שחלפה שכנעו אותי שישנה דרך. זהו נתיב עקיף שמתחיל בהשגת שליטה על תוכן תודעתנו.

האופן שבו אנו רואים את חיינו נובע מכוחות שמעצבים את החוויה, שלכל אחד מהם יש השפעה בשאלה אם הרגשתנו טובה או רעה. רוב הכוחות האלה נמצאים מחוץ לשליטתנו. אין לנו השפעה רבה על המראה שלנו, מזגנו או מצבנו הגופני. איננו יכולים להחליט — לפחות כיום — מה יהיה גובהנו המרבי או כמה חכמים נהיה. איננו יכולים לבחור את הורינו או את זמן לידתנו, ואין זה בכוחכם או בכוחי להחליט אם יפרצו מלחמה או משבר כלכלי. ההוראות שנמצאות בגנים שלנו, כוח הכבידה, כמות אבקת הפרחים באוויר, התקופה ההיסטורית שנולדנו בה — אלה ואינספור תנאים נוספים קובעים מה אנחנו רואים, איך אנחנו מרגישים, מה אנחנו עושים. אין זה מפתיע אפוא שאנחנו מאמינים שגורלנו נקבע בעיקר בידי כוחות חיצוניים.

ועם זאת כולנו חווינו זמנים שבהם במקום להיאבק בכוחות אלמוניים, אנו חשים שיש לנו שליטה במעשינו, שאנו אדונים לגורלנו. במקרים הנדירים שזה קורה אנו מתמלאים בחדווה עילאית, הרגשה עמוקה של הנאה שאנו מוקירים ושהופכת בזיכרוננו לסמל לחיים טובים.

זו כוונתנו בחוויה מיטבית. זה מה שחשה הספנית בנתיב מים צר כשהרוח פורעת את שערה, כשהספינה דוהרת כסוס מבעד לגלים — המפרשים, גוף הספינה, הרוח והים מזמזמים בהרמוניה שרוטטת בוורידי הספנית. זה מה שחש צייר כשהצבעים על בד הציור יוצרים תהודה מגנטית זה עם זה, ומשהו חדש, משהו חי, לובש צורה לנגד עיניו של היוצר המשתומם. או שזו תחושתו של אב כשילדו מגיב לחיוכו בפעם הראשונה. אך אירועים אלה לא קורים רק כשהתנאים החיצוניים חיוביים: אנשים ששרדו מחנות ריכוז או סכנות גופניות שכמעט עלו להם בחייהם נזכרים לעתים קרובות שבמהלך החוויה הקשה חשו הארות יוצאות דופן בעוצמתן, בתגובה לאירועים פשוטים כהאזנה לשירת ציפור ביער, השלמת משימה מפרכת או התחלקות בקרום לחם עם חבר.

בניגוד לסברה הרגילה, הרגעים הכי טובים בחיינו לא מתרחשים בעתות של חוסר פעילות, פתיחות ושלווה — אף שגם חוויות כאלה עשויות להיות מהנות, אם עבדנו קשה להשיגן. הרגעים הטובים ביותר מתרחשים בדרך כלל כשהגוף והנפש שלנו נמתחים עד קצה יכולתם במאמץ שנובע מרצוננו החופשי להשלים מלאכה קשה ורבת ערך. חוויה מיטבית, אפוא, היא משהו שאנו עושים. עבור ילדה זה עשוי להיות הנחה באצבעות רועדות את הקובייה האחרונה במגדל שבנתה, שגובהו רב מכל מגדל שבנתה עד כה; עבור שחיין, זה עשוי להיות הניסיון לשבור שיא; עבור כנר זהו ביצוע מושלם של יצירה מוזיקלית מורכבת. לכל אדם יש אלפי אפשרויות, אתגרים המובילים לצמיחה.

חוויות אלה אינן בהכרח נעימות בעת התרחשותן. ייתכן ששריריו של השחיין דאבו במהלך המשחה הבלתי נשכח, ייתכן שריאותיו איימו להתפוצץ וייתכן שראשו היה סחרחר מרוב תשישות — ועם זאת אלה עשויים להיות הרגעים הטובים ביותר בחייו. תפיסת פיקוד על החיים לעולם אינה קלה, ולעתים היא גם מכאיבה. אך בטווח הארוך מובילה החוויה המיטבית לתחושת שליטה — או טוב מכך, לתחושת השתתפות בקביעת תוכן החיים — המתקרבת לפרשנות הרווחת של אושר יותר מכל דבר אחר שביכולתנו לדמיין.

במהלך מחקריי ניסיתי להבין במדויק ככל האפשר איך חשים אנשים בעת הנאה עצומה, ולמה. מחקריי הראשונים כללו כמה מאות "מומחים" — אמנים, ספורטאים, מוזיקאים, אלופי שחמט ורופאים מנתחים — במילים אחרות, אנשים שמשקיעים את זמנם בפעילות החביבה עליהם. מתיאוריהם את התחושות שמתלוות לפעילויות פיתחתי תאוריה של חוויה מיטבית, המבוססת על עקרון הזרימה — המצב שבו אנשים שקועים כל-כך בפעילות עד שלשום דבר אחר אין חשיבות בעיניהם; החוויה עצמה מהנה כל-כך עד שימשיכו בה אפילו במחיר כבד, לשם העשייה בלבד.

בעזרת מודל תאורטי זה ראיין צוות המחקר שלי באוניברסיטת שיקגו, ואחרי כן גם עמיתים מכל רחבי העולם, אלפי אנשים בעלי מקצועות שונים. מחקרים אלה הראו שהחוויה המיטבית מתוארת באותו אופן בפי גברים ונשים, בפי צעירים ומבוגרים ובפי אנשים בעלי רקע תרבותי שונה. חוויית הזרימה אינה ייחודית לבני המעמד הגבוה בעולם המתועש. היא תוארה כמעט באותן מילים בפי נשים זקנות מקוריאה, מבוגרים מתאילנד ומהודו, צעירים מטוקיו, רועים משבט הנוואחו, איכרים מהאלפים האיטלקיים ופועלים מפסי הייצור בשיקגו.

בהתחלה כלל מאגר המידע שלנו ראיונות ושאלונים. כדי להגיע לדיוק מרבי הוספנו עם הזמן שיטה חדשה למדידת איכות החוויה האישית. בשיטה זו, המכונה שיטת איסוף החוויות, אנו מבקשים מאנשים לשאת עליהם זימונית במשך שבוע ולכתוב איך הם מרגישים ומה הם חושבים בכל פעם שהזימונית מצפצפת. הזימונית מופעלת באות רדיו כשמונה פעמים ביום, במרווחי זמן אקראיים. בתום השבוע יש לכל נבדק רשימה רציפה, מעין סרט כתוב של חייו שנוצר מקטעים נבחרים של הרגעים המייצגים. בשלב זה נאספו כמאה אלף מצבורי חוויות כאלה מכל רחבי העולם. המסקנות בספר הזה מתבססות על המידע הזה.

מחקר הזרימה שהתחלתי באוניברסיטת שיקגו התפרש לעולם כולו. חוקרים בקנדה, גרמניה, איטליה, יפן ואוסטרליה לקחו על עצמם להמשיך את המחקר. האוסף הנרחב ביותר של מידע בנושא מחוץ לשיקגו נמצא כיום בחוג לפסיכולוגיה בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת מילאנו, איטליה. מושג הזרימה משמש פסיכולוגים שחוקרים אושר, סיפוק ומוטיבציה; סוציולוגים שרואים בו את ההפך מאנומיה וניכור; אנתרופולוגים שמתעניינים בתופעת התסיסה הקולקטיבית ובטקסים. כמה מהם הרחיבו את משמעות הזרימה בניסיון להבין את האבולוציה של המין האנושי, ואחרים בניסיון לשפוך אור על חוויות דתיות.

אבל זרימה אינה רק נושא אקדמי. שנים ספורות לאחר פרסומה כבר יושמה התאוריה במגוון סוגיות מעשיות. בכל מקום שבו המטרה היא לשפר את איכות החיים, תאוריית הזרימה יכולה להצביע על הדרך. היא העניקה השראה לתוכנית לימודים ניסויית בבתי ספר, להכשרת מנהלים, לתכנון מוצרים ושירותי פנאי. זרימה מהווה בסיס לרעיונות ולשימושים בפסיכותרפיה קלינית, בשיקום נוער עבריין, בארגון פעילויות בבתי אבות, בעיצוב תערוכות ובריפוי בעיסוק של נכים. כל זה קרה בשתים-עשרה השנים שעברו מפרסום המאמרים הראשונים על זרימה בכתבי עת אקדמיים, ונראה כי השפעתה של תאוריה זו רק תתחזק בשנים הקרובות.

סקירה כללית

אף שנכתבו כבר מאמרים וספרים רבים על זרימה לאנשי המקצוע, זו הפעם הראשונה שהמחקר על החוויה המיטבית מוצג לקורא הלא מקצועי והשפעותיו על חיי הפרט נידונות. אך זה אינו ספר שעוסק ב"איך לעשות את זה". יש, פשוטו כמשמעו, אלפי ספרים, הן חדשים והן על המדפים הנידחים ביותר של חנויות הספרים, שמסבירים איך להשיג עושר, כוח, אהבה או גזרה נאה. בדומה לספרי בישול, הם מסבירים לקוראים איך להשיג מטרה מסוימת ומוגבלת שמעטים מאוד מהם מיישמים. ואפילו העצות שבהם עובדות, מה יהיו תוצאותיהן בהמשך הדרך, במקרה הבלתי סביר שהקורא אכן הפך למיליונר רב עוצמה, אהוב וחתיך? בדרך כלל הוא מוצא את עצמו בחזרה בנקודת האפס, עם רשימה חדשה של משאלות, ואותה חוסר שביעות רצון. לא הגזרה או העושר הם שמספקים את האנשים, אלא הרגשה טובה בנוגע לחייהם. בחיפוש אחר האושר, פתרונות חלקיים לא עובדים.

גם אם כוונתם טובה, ספרים לא יכולים לספק נוסחה לאושר. מאחר שהחוויה המיטבית נשענת על היכולת לשלוט בנעשה בתודעה בכל רגע ורגע, על כל אדם להשיג אותו בעזרת מאמץ ויצירתיות אישיים. עם זאת, מה שספר יכול לעשות, ומה שספר זה ינסה להשיג, הוא להציג דוגמאות איך ניתן ליהנות יותר מן החיים, במסגרת התאוריה, כדי שהקוראים יהרהרו בכך ויסיקו מסקנות משל עצמם.

במקום להציג רשימה של עשה ואל תעשה, ספר זה נועד להיות מסע דרך ממלכת הנפש, שנמדד בכלים מדעיים. כמו כל הרפתקה ראויה, גם זו לא תהיה קלה. ללא מאמץ אינטלקטואלי ונכונות להרהר בחוויה האישית שלכם ולשקול אותה היטב, לא תמצאו תועלת רבה בספר זה.

הספר יבחן את תהליך השגת האושר דרך שליטה בחיים הפנימיים. ראשית נבחן איך התודעה פועלת, ואיך שולטים בה (פרק 2), מפני שרק אם נבין איך נוצרים מצבים אישיים, נדע לאלף אותם. כל מה שאנו חווים — שמחה או כאב, עניין או שיעמום — הופך במוחנו למידע. אם נצליח לשלוט במידע הזה, נוכל להחליט איך ייראו חיינו.

המצב המיטבי של החוויה הפנימית הוא מצב של סדר בתודעה. זה קורה כאשר האנרגיה הנפשית — או תשומת הלב — מושקעת במטרות ראליסטיות, וכשהמיומנויות תואמות להזדמנויות לפעול. השאיפה להגשמת מטרה משליטה סדר בתודעה, כי עלינו להתמקד במשימה שלפנינו ולשכוח באופן זמני כל דבר אחר. תקופות אלה של מאבק להגשמת מטרה מאתגרת הן הזמנים המהנים ביותר בחיינו (פרק 3). אדם שהשיג שליטה באנרגיה הנפשית שלו והשקיע אותה במטרות שנבחרו ביודעין, אינו יכול שלא לצמוח ולהיות לברייה מורכבת יותר. באמצעות מיצוי יכולתנו ושאיפה לאתגרים גדולים יותר, אנחנו הופכים לבריות יוצאות מן הכלל.

על מנת להבין מדוע פעילויות מסוימות גורמות לנו יותר הנאה מאחרות נבחן את תנאי חוויית הזרימה (פרק 4). "זרימה" היא האופן שבו מתארים אנשים את מצבם הנפשי כשיש סדר הרמוני בתודעה שלהם, ובפעילות שהם עוסקים בה יש סיפוק בפני עצמו. באמצעות בחינת כמה מהפעילויות שיוצרות זרימה באופן קבוע — כמו ספורט, משחקים, אמנות ותחביבים — קל לנו יותר להבין מהו המניע לאושר.

אך אם רוצים לשפר את איכות החיים, לא ניתן להסתמך רק על משחקים ואמנות. כדי להשיג שליטה על הנעשה בנפש ניתן להסתמך על מגוון כמעט אינסופי של הזדמנויות להנאה — לדוגמה, באמצעות שימוש בכישורים גופניים וחושיים, מאתלטיקה למוזיקה וליוגה (פרק 5), או באמצעות פיתוח מיומנויות סמליות כמו שירה, פילוסופיה או מתמטיקה (פרק 6).

רוב האנשים מבלים את חלק הארי בחייהם בעבודה ובחברת אנשים אחרים, בעיקר בני משפחתם. לכן הכרחי שכל אדם ילמד להפוך עבודות לפעילויות יוצרות זרימה (פרק 7), ולחשוב על דרכים לגרום למערכות יחסים עם הורים, בני זוג, ילדים וחברים להיות מהנות יותר (פרק 8).

חיים רבים משתבשים בעקבות תאונות טרגיות, ואפילו בני המזל ביותר מבינינו סובלים ממגוון סוגים של לחץ נפשי. האופן שבו אנשים מגיבים ללחץ הנפשי הוא שקובע אם ירוויחו מביש המזל או ייכנעו לאומללות. פרק 9 מציג דרכים להנאה מהחיים בעת מצוקה.

לבסוף, הצעד האחרון יהיה לתאר איך אנשים מצליחים לצרף כל חוויה לדפוס בעל משמעות (פרק 10). כשאנו משיגים זאת וחשים שאנחנו שולטים בחיינו ושהם נהירים לנו, לא נותר לנו דבר נוסף לשאוף אליו. העובדה שאיננו נאי גזרה, עשירים או רבי עוצמה כבר אינה חשובה. גאות הציפיות הגוברות נרגעת; צרכים שלא באים על סיפוקם כבר לא מטרידים את המחשבה. אפילו החוויות החדגוניות ביותר הופכות למהנות.

לפיכך יבחן הספר מה כוללת הגשמת מטרות אלה. איך אנו שולטים בתודעה? איך ניתן לסדר אותה באופן שיגרום לנו ליהנות מהחוויה? איך משיגים מורכבות? ולבסוף, איך יוצרים משמעות? הדרך להשיג מטרות אלה נראית קלה יחסית בתאוריה, אך במציאות היא קשה למדי. החוקים ברורים למדי, ונמצאים בהישג ידו של כל אחד. אך כוחות רבים, הן בתוכנו והן מסביבנו, ניצבים בדרכנו. הדבר משול לניסיון לרדת במשקל: כולם יודעים מה דרוש לשם כך, כולם רוצים לעשות זאת, אבל לרבים זה בלתי אפשרי. עם זאת, במקרה הנוכחי ההימור גבוה יותר. אין מדובר כאן בהפחתת כמה קילוגרמים מהמשקל, אלא באובדן הסיכוי לחיים בעלי ערך.

לפני שאתאר איך ניתן להשיג את חוויית הזרימה המיטבית, עליי לבחון בקצרה כמה מהמכשולים שניצבים בדרכנו להגשמה עצמית. באגדות, לפני שזכה לחיות באושר ובעושר עם נסיכתו, נאלץ הגיבור להילחם בדרקונים נושפי אש ובמכשפים מרושעים במהלך מסעו. זהו משל למסע נפשי. טענתי היא שהסיבה העיקרית לקשיים בהשגת האושר נעוצה בעובדה שבניגוד למיתוסים שהמציאו בני האדם כדי לשפר את הרגשתם, היקום נברא לא כדי לספק את צורכינו. התסכול שזור עמוק במרקם חיינו. וכאשר בכל זאת חלק מצורכינו באים על סיפוקם, אנחנו מתחילים מיד לבקש תוספת. מורת הרוח התמידית היא המכשול השני שניצב בדרך לשביעות רצון.

על מנת להתמודד עם מכשולים אלה, כל תרבות מפתחת לאורך הזמן מנגנונים שונים — דתות, פילוסופיות, אמנות וחפצי מותרות — שמסייעים להגן עלינו מהכאוס. הם מסייעים לנו להאמין שאנחנו שולטים בנעשה בחיינו ומעניקים לנו סיבות להיות שמחים בחלקנו. אך הגנות אלה יעילות רק לזמן מוגבל; לאחר כמה מאות שנים, ולעתים אחרי כמה עשרות בלבד, נשחקת כל דת או אמונה וכבר אינן מספקות את התמיכה הרוחנית שסיפקו בעבר.

כשאנשים מנסים להשיג אושר בכוחות עצמם, ללא תמיכתה של אמונה, הם בדרך כלל מבקשים להפיק את המרב מהנאות שמקודדות בגנים שלהם או מקודשות על-ידי החברה שהם חיים בה. עושר, כוח וסקס הופכים למטרות עיקריות שמכוונות את שאיפותיהם. אך לא ניתן לשפר את איכות החיים בדרך הזאת. רק שליטה ישירה בחוויה, היכולת להפיק הנאה מתמדת מכל מה שאנו עושים, יכולה להתגבר על המכשולים להגשמה עצמית.

שורשי מורת הרוח

הסיבה העיקרית לקשיים בהשגת האושר נעוצה בעובדה שהיקום נברא לא במטרה לספק תנאי מחיה נוחים לבני האדם. הוא עצום באופן כמעט בלתי נתפש, ורוב רובו קר ועוין חיים. מתחוללים בו אירועים אלימים רבים, למשל כאשר כוכב מתפוצץ והופך כל דבר ברדיוס של מיליארדי קילומטרים לאבק. בהימצא כוכב לכת נדיר שכוח הכבידה שלו לא ימעך את עצמותינו, רוב הסיכויים שהוא מלא בגזים קטלניים. אפילו את כדור הארץ, שנראה אידילי וציורי כל-כך, אין לקחת כמובן מאליו. כדי לשרוד בו נאלצו בני האדם להיאבק במשך מיליוני שנים נגד קרח, אש, שיטפונות, חיות פרא ומיקרואורגניזמים בלתי נראים המופיעים יש מאין וקוטלים אותנו.

נראה שכל אימת שאנחנו מתחמקים מסכנה, מופיע באופק איום חדש ומתוחכם יותר. ברגע שאנחנו ממציאים חומר חדש, כבר מתחילים תוצרי הלוואי שלו להרעיל את הסביבה. לכל אורך ההיסטוריה, כלי נשק שנבנו להגנה קמו על יוצרם. אנחנו מרסנים מחלות מסוימות, ובו-זמנית צצות מחלות קטלניות חדשות. ואם לזמן מה יורד אחוז התמותה, אנחנו מתחילים לדאוג מפיצוץ אוכלוסין. ארבעת פרשי האפוקליפסה לעולם אינם רחוקים. ייתכן שכדור הארץ הוא ביתנו היחיד, אך זהו בית מלא במלכודות שרק מחכות ללכוד אותנו.

אין בכוונתי לטעון שהיקום אקראי באורח מתמטי מופשט. בהחלט ניתן לחזות ולהסביר את תנועת הכוכבים ואת המרות האנרגיה שמתרחשות בו. אך תהליכים טבעיים אינם מתחשבים ברצונותיהם של בני האדם. הם חירשים ועיוורים לצורכינו, ויש בהם אקראיות שעומדת בניגוד לסדר שאנו מבקשים ליצור באמצעות מטרותינו. מטאוריט במסלול התנגשות עם ניו יורק מציית לכל חוקי היקום, ולמרות זאת יהווה מטרד. הנגיף שתקף את גופו של מוצרט לא עשה דבר שאינו מטבעו לעשות, ובכל זאת הסב אובדן גדול למין האנושי. "היקום אינו עוין, אך עדיין אינו ידידותי," במילותיו של ג"ה הולמס, "הוא פשוט אדיש."

כאוס הוא אחד המונחים העתיקים ביותר במיתוסים ובדת. אך הוא מונח זר למדעי הפיזיקה והביולוגיה, שעל-פי חוקיהם יש היגיון מושלם בכל האירועים שמתרחשים ביקום. לדוגמה, "תורת הכאוס" היא ניסיון מדעי למצוא דפוסים קבועים במה שנראה אקראי לחלוטין. אך לכאוס יש משמעות אחרת בפסיכולוגיה ובשאר מדעי החברה, מפני שאם המטרות והתשוקות שלנו מהוות את נקודת ההתחלה, הרי יש ביקום אי-סדר נצחי.

אין הרבה שביכולתנו לעשות לשינוי אופן פעולת היקום. במהלך חיינו יש לנו השפעה מועטה על הכוחות שקשורים לרווחתנו. עלינו לעשות כמיטב יכולתנו למנוע מלחמה גרעינית, לעצור אי-צדק חברתי, לבער את הרעב והמחלות. אך אל לנו לצפות שמאמצינו לשנות תנאים חיצוניים ישפרו בן רגע את איכות חיינו. כפי שכתב ג"ס מיל, "שיפורים מרחיקי לכת באנושות יתרחשו לא לפני שיהיה שינוי גדול בהרכב הבסיסי של דרכי חשיבתה."

תחושתנו לגבי עצמנו והנאתנו מהחיים תלויות בסופו של דבר באופן שבו אנו מסננים ומפרשים חוויות יומיומיות. האושר שלנו תלוי בהרמוניה פנימית, לא ביכולתנו להשפיע על כוחות היקום. אין ספק שעלינו להמשיך ללמוד איך לאלף את הסביבה החיצונית, כי הישרדותנו עשויה להיות תלויה בזה. אבל שליטה זו לא תוסיף דבר לתחושתנו האישית, ולא תפחית את הכאוס של העולם כפי שאנו חווים אותו. לשם כך עלינו לאלף את התודעה עצמה.

לכל אחד מאיתנו יש תמונה, מעורפלת ככל שתהיה, של המטרות שברצוננו להגשים לפני שנמות. קרבתנו להשגת המטרות הופכת לאמת המידה של איכות החיים. אם הן נותרות מחוץ להישג ידנו, אנחנו הופכים ממורמרים או אדישים; אם אנחנו משיגים לפחות חלק מהן, אנחנו חווים שמחה וסיפוק.

לרוב האנשים בעולם יש מטרות פשוטות בחיים: לשרוד, להותיר אחריהם ילדים שגם ישרדו, ולעשות זאת במידת מה של נוחות וכבוד.

במשכנות העוני של ערי דרום אמריקה, באזורים מוכי הבצורת באפריקה ובקרב מיליוני אנשים באסיה שאינם יודעים מנין תגיע ארוחתם הבאה, איש לא יכול לקוות ליותר מכך.

אך ברגע שנפתרות בעיות ההישרדות הבסיסיות, אנו מגלים שבטן מלאה ומחסה מפגעי מזג האוויר כבר לא משביעים את רצוננו. אנו חשים צרכים חדשים, תשוקות חדשות. עם השפע והכוח מגיעות ציפיות גבוהות יותר, וככל שרמת החיים צומחת, כך מתרחקת הרמה שאנו מקווים להשיג. כשעשרת אלפים טבחים הכינו לכורש את מזונו, שאר הפרסים סבלו מחרפת רעב. בימינו לכל משק בית ב"עולם הראשון" יש גישה למתכונים מגוונים מכל רחבי העולם, וארוחותיו היו נחשבות למשתי פאר בעיני קיסרי העבר. אך האם זה משביע את רצוננו?

פרדוקס הציפיות הגוברות רומז ששיפור איכות החיים הוא אולי משימה בלתי אפשרית. למעשה אין שום בעיה מהותית בתשוקה שלנו למטרות נעלות יותר, כל עוד אנו נהנים מהמאמץ לאורך הדרך. הבעיה מתעוררת כשאנשים ממוקדים כל-כך בהגשמת שאיפותיהם עד שהם כבר לא שואבים כל הנאה מההווה. כשזה קורה, הם מוותרים על הסיכוי לחיים משביעי רצון.

אף שהראיות מצביעות על כך שרוב האנשים לכודים במסלול האינסופי של ציפיות גוברות, יש אנשים שמצאו דרכים לברוח ממנו. אלה אנשים, יהיה מצבם הכלכלי אשר יהיה, שהצליחו לשפר את איכות חייהם, מצאו סיפוק וגילו דרכים להוסיף אושר גם לחיי הסובבים אותם.

אלה אנשים מלאי חיים. הם פתוחים למגוון רחב של חוויות, הם ממשיכים ללמוד עד יום מותם ויש להם קשרים חזקים ומסירות לאנשים ולסביבת המחיה שלהם. הם נהנים מכל מלאכה, גם אם היא מתישה או מפרכת; הם כמעט לעולם לא משתעממים, ומצליחים להתמודד עם כל מה שניצב מולם. ייתכן שעוצמתם הרבה ביותר טמונה בשליטה בחייהם. בהמשך הספר נראה איך הם מצליחים להגיע למצב זה. אבל לפני שנעשה זאת עלינו לבחון כמה מהמנגנונים שפיתחה התרבות שלנו לאורך הזמן כהגנה מפני איום הכאוס, ואת הסיבות לכך שהגנות חיצוניות אלה כושלות לעתים קרובות.

מנגנוני ההגנה של התרבות

במהלך האבולוציה האנושית, כשכל קבוצת אנשים גילתה בהדרגה עד כמה היא מבודדת ביקום ועד כמה הישרדותה ניצבת על כרעי תרנגולת, היא פיתחה מיתוסים ואמונות שהפכו את הכוחות האקראיים ורבי העוצמה של היקום לדפוסים שניתן לשלוט בהם, או לפחות להבינם. אחד התפקידים העיקריים של כל תרבות הוא להגן על בניה מהכאוס, לנסוך בהם ביטחון שיש חשיבות לחייהם ולהבטיח להם הצלחה ושגשוג. האסקימואים, ציידי אגן האמזונס, הסינים, בני הנוואחו, ילידי אוסטרליה, תושבי ניו יורק — כולם הניחו כמובן מאליו שהם חיים במרכז היקום, ושיש להם הרשאה מיוחדת שתוביל אותם במסלול המהיר לעבר העתיד. ללא האמונה בזכות יתר, יהיה קשה מאוד להתמודד עם סיכויי הקיום.

וכך זה אמור להיות. אך יש זמנים שהתחושה שמצאנו ביטחון בחיקו של יקום ידידותי טומנת בחובה סכנה. אמונה בלתי מציאותית במנגנוני ההגנה, במיתוסים התרבותיים, עלולה, אם אותם מנגנונים ייכשלו, להוביל להתפכחות קשה. לרוב זה קורה כשתרבות הגיעה לתור הזהב שלה ובמשך זמן מה היא בטוחה שמצאה את הדרך לשלוט באיתני הטבע. בשלב זה נראה סביר בעיניה להאמין שנבחרה בידי האלים, ואינה צריכה לחשוש ממכשולים נוספים. הרומאים הגיעו לצומת הזה לאחר מאות שנות שליטה באגן הים התיכון, הסינים היו בטוחים בעליונותם הנצחית לפני הכיבוש המונגולי, וכך גם האצטקים לפני הכיבוש הספרדי.

הביטחון העצמי המופרז הזה, או התפישה היהירה לגבי זכויותינו בעולם שבמהותו אינו רגיש לצרכים האנושיים, מובילים בדרך כלל לצרות. תחושת הביטחון הבלתי מוצדקת הזאת נקטעת במוקדם או במאוחר בחרב ההתפכחות. כשאנשים מתחילים להאמין שהקדמה מובנת מאליה והחיים קלים, הם מאבדים במהרה את האומץ וההחלטיות נוכח הסימנים הראשונים לצרות. כאשר הם מבינים שאמונתם זו אינה נכונה, הם מפסיקים להאמין בכל דבר אחר שלמדו. ללא התמיכה הקבועה שהעניקו להם ערכי התרבות, הם מדשדשים בבוץ החרדה והאדישות.

קל מאוד להבחין בתסמיני ההתפכחות האלה סביבנו. הברורים ביותר קשורים לחוסר העניין שמגלים אנשים בחייהם. מעטים ונדירים הם האנשים המאושרים באמת. כמה אנשים אתם מכירים שנהנים ממשלח ידם, מסתפקים במנת חלקם, לא מתחרטים על העבר ומביטים בביטחון אמיתי לעבר העתיד? אם לפני אלפיים ושלוש מאות שנה התקשה דיוגנס למצוא אדם ישר לאור הנר שלו, כיום נתקשה אף יותר למצוא אדם מאושר.

התחושה הכללית הזאת נובעת לא במישרין מסיבות חיצוניות. בניגוד לאומות רבות בעולם של ימינו, איננו יכולים להטיל את האשמה על בעיותינו בסביבה העוינת, בעוני הרב או בדיכוי מצד צבא כובש. שורשי מורת הרוח נמצאים בתוכנו, ועל כל אדם להתיר אותם בעצמו. מנגנוני ההגנה שפעלו היטב בעבר — הסדר שסיפקו פעם הדת, הפטריוטיות, המסורות האתניות והמנהגים שהקנו המעמדות החברתיים — כבר אינם יעילים בעיני מספר הולך וגדל של אנשים, שחשים חשופים לרוח הכאוס האכזרית.

החוסר בסדר פנימי בא לידי ביטוי במצב אישי המכונה לעתים חרדה קיומית. ביסודה זוהי התחושה שאין משמעות לחיים, ושאין טעם להמשיך להתקיים. דבר לא נראה הגיוני. בדורות האחרונים הוסיף צלה של המלחמה הגרעינית איום חסר תקדים לתקוותינו. נראה כי אין עוד טעם בשאיפות הנעלות של המין האנושי. איננו אלא כתמים נשכחים שצפים בחלל הריק. בכל שנה שחולפת גובר הכאוס של היקום המוחשי בעיני ההמונים.

ככל שהאנשים מתקדמים בחייהם, ועוברים מהבּוּרוּת מלאת התקווה של הנעורים לפיכחון של עולם המבוגרים, הם ניצבים במוקדם או במאוחר מול שאלה שמציקה להם יותר ויותר: "האם זה כל מה שיש לעולם להציע?" הילדות עלולה להיות מכאיבה וההתבגרות מבלבלת, אך רוב הצעירים מאמינים שהמצב ישתפר אחרי שיגדלו. במהלך השנים הראשונות כמבוגרים, העתיד עדיין נראה מבטיח והתקווה להגשים את מטרותינו נותרת בעינה. אך באופן בלתי נמנע מתחילה המראה בחדר האמבטיה להראות שערות שיבה ראשונות, ולאשש את העובדה שהקילוגרמים העודפים האלה מתכוונים לא לעזוב; באופן בלתי נמנע מתחילה הראייה להיחלש וכאבים מסתוריים תוקפים את גופנו. כמו מלצרים במסעדה שמתחילים לערוך את כלי ארוחת הצהריים בשולחנות הסובבים בזמן שאנחנו עדיין סועדים את ארוחת הבוקר, כך רמזים אלה להיותנו בני תמותה אומרים: זמנכם עבר, הגיע הזמן להמשיך הלאה. מעטים האנשים שחשים מוכנים לזה. "חכו רגע, לא יכול להיות שזה קורה לי. בקושי התחלתי לחיות. איפה כל הכסף שהייתי אמור להרוויח? איפה כל ההנאות המובטחות?"

התוצאה המובנת מאליה של ההתפכחות הזאת היא התחושה שהוליכו אותנו שולל, שרימו אותנו. עוד מילדותנו הותנינו להאמין שמצפה לנו גורל נשגב. ככלות הכול, כולם מסכימים ששפר מזלנו לחיות בתקופה המתקדמת ביותר מבחינה מדעית בכל תולדות האנושות, מוקפים בטכנולוגיה היעילה ביותר ומוגנים בחוקה הנאורה ביותר. לכן אין זה פלא שאנו מצפים לחיות חיים עשירים ובעלי משמעות רבה יותר מבני האדם בתקופות קדומות יותר. אם דור סבינו, שחי בעבר פרימיטיבי עד גיחוך, היה שבע רצון מחייו, דמיינו כמה מאושרים אנחנו נהיה! המדענים אמרו לנו שכך יהיה, הכומר הטיף לנו זאת מעל הדוכן בכנסייה, וחותמת סופית ניתנה לכך באלפי פרסומות בטלוויזיה שהציגו את חגיגת החיים הטובים. אך חרף כל הערובות האלה, במוקדם או במאוחר אנחנו מתעוררים לבדנו, וחשים שאין שום דרך שעולם עשיר, מתקדם ומתוחכם זה יספק לנו אושר.

אנשים שונים מגיבים בצורות שונות להתפכחות האטית הזאת. כמה מהם מנסים להתעלם ממנה ומגבירים את מאמציהם להשיג עוד מהדברים שאמורים להעניק להם חיים טובים — מכוניות ובתים גדולים יותר, סמכות גדולה יותר בעבודה, אורח חיים זוהר יותר. הם מגבירים את מאמציהם מתוך נחישות להשיג את הסיפוק שעד כה חמק מידיהם. לפעמים הפתרון הזה עובד מפני שאנחנו נשאבים לתוך המאבק התחרותי עד שלא נותר לנו זמן להבין שכלל לא התקרבנו למטרה. אך ההתפכחות שבה ותוקפת אם אנחנו מוצאים את הזמן להגות במעשינו: לאחר כל הצלחה נהיר לנו שהכסף, הכוח, המעמד החברתי והרכוש כשלעצמם לא הוסיפו בהכרח אפילו קמצוץ לאיכות חיינו.

אחרים מחליטים לתקוף ישירות את התסמינים המאיימים. אם הגוף המזדקן הוא זה שמתריע ראשון על הבעיה, הם יעשו דיאטות, יירשמו למועדון כושר, יעשו פעילות אירובית, יקנו אופני כושר או יעברו ניתוח פלסטי. אם הבעיה היא שאיש לא שם אליהם לב, הם קוראים ספרי הדרכה על איך להשיג השפעה או חברים, או שהם נרשמים לקורס באסרטיביות. עם זאת, לאחר זמן מה מתברר להם שגם פתרונות הטלאי על טלאי האלה לא עובדים. תהיה אשר תהיה כמות האנרגיה שנקדיש לטיפוחו, בסופו של דבר הגוף יקרוס. אם אנחנו לומדים להיות אסרטיביים יותר, אנחנו עלולים בשוגג להרחיק מעלינו את חברינו. ואם נקדיש זמן רב מדי לחברים חדשים, הדבר עלול לאיים על מערכות היחסים עם בן הזוג והמשפחה. יש יותר מדי סכרים שעומדים להתפרץ, ומעט מדי זמן לטפל בכולם.

נוכח חוסר יכולתם לעמוד בכל מה שנדרש מהם, כמה מהאנשים ייכנעו ויפרשו לשכחה ברוכה. לפי עצתו של קנדיד, הם יוותרו על העולם ויטפחו את גינתם הקטנה. הם עשויים לנסות צורות אלגנטיות של בריחה כמו תחביב בלתי מזיק או אוסף ציורים או דמויות פורצלן. או שהם עלולים להטביע את עצמם באלכוהול או לשקוע בעולם החלומות של הסמים. אף שהנאות אקזוטיות ובילויים יקרים מסיחים לזמן מה את הדעת מהשאלה הבסיסית "האם זה כל מה שיש לעולם להציע?" רק מעטים יכולים לטעון שמצאו בדרך זו את התשובה.

באופן מסורתי, הדת תמיד שימשה לטיפול ישיר בבעיית הקיום, ומספר הולך וגובר של אנשים שחוו התפכחות שבים אליה. הם בוחרים אחת מהאמונות המקובלות או אמונה מזרחית ייחודית יותר. אך הצלחתן של הדתות בהתמודדות עם חוסר המשמעות בחיים היא זמנית בלבד; אין הן תשובה קבועה. בתקופות מסוימות בהיסטוריה הן העניקו הסברים משכנעים למִשגי הקיום האנושי וסיפקו תשובות מהימנות. במאות הרביעית עד השמינית התפשטה הנצרות באירופה, האסלאם הופיע במזרח התיכון והבודהיזם כבש את אסיה. במשך מאות שנים העניקו הדתות האלה מטרות מספקות, ואנשים רבים השקיעו את חייהם בניסיון להשיג אותן. אך כיום הרבה יותר קשה לקבל את השקפת עולמן כאמת מוחלטת. הדרכים שבהן הציגו הדתות הללו את האמת שלהן — מיתוסים, התגלויות, כתבים קדושים — כבר לא מעוררות אמונה בעידן של רציונליות מדעית, אף שייתכן שתוכן האמת כלל לא השתנה. באחד הימים עשויה לצוץ דת חדשה לחלוטין, אך לעת עתה האנשים המחפשים נחמה בדתות הקיימות משלמים לעתים קרובות על שלוות הנפש שהשיגו בהסכמה בשתיקה להתעלם ממה שידוע על אופן פעולת העולם.

לא ניתן להפריך את העובדה שפתרונות אלה כבר לא יעילים. החברה שלנו, שנמצאת כעת בשיא תפארתה, סובלת ממגוון מדהים של מחלות משונות. הרווחים המופקים מהתלות הנרחבת בסמים אסורים הם בחזקת רצח מניב רווח וטרוריזם. אין זה בלתי אפשרי שבעתיד הקרוב תשלוט בנו אוליגרכיה של סוחרי סמים לשעבר, שצוברים כוח ועושר במהירות על חשבון האזרחים שומרי החוק. ובחיי המין שלנו, לאחר שהשתחררנו מכבלי המוסר "הצבוע", שחררנו בתמורה נגיפים הרסניים.

המגמה הזאת כה מטרידה עד שאנחנו חשים עייפות ומתנתקים ברגע שאנו שומעים את הסטטיסטיקות האחרונות. אך אסטרטגיית היען של הימנעות מחדשות רעות אינה יעילה; מוטב להתמודד עם העובדות ולהימנע מלהפוך לחלק מהסטטיסטיקה. יש נתונים שעשויים לעודד כמה מאיתנו: לדוגמה, בשלושים השנים האחרונות הכפלנו את צריכת האנרגיה שלנו — בעיקר הודות לגידול בשכיחות המכשירים החשמליים. עם זאת, יש מגמות שלא יעודדו איש. בשנת 1984 עדיין היו 34 מיליון איש בארצות הברית שחיו מתחת לקו העוני (שנקבע כהכנסה של 10,609$ או פחות למשפחה של ארבע נפשות), ומספר זה השתנה מעט מאוד לאורך הדורות.

בארצות הברית עלתה שכיחות הפשעים האלימים — רצח, אונס, שוד, תקיפה — ביותר מ-300 אחוזים בשנים 1986-1960. בשנת 1978, לדוגמה, דווח על 1,085,500 פשעים כאלה, ובשנת 1986 צמח המספר ל-1,488,140. שיעור מקרי הרצח באוכלוסייה נותר יציב על כ-1,000 אחוזים מעל השיעור במדינות מתועשות אחרות כמו קנדה, נורבגיה וצרפת. בערך באותה תקופה עלה שיעור הגירושים ב-400 אחוזים, מ-31 גירושים לכל 1,000 זוגות בשנת 1950 ל-121 בשנת 1984. שיעור השכיחות של מחלות המין שילש את עצמו בעשרים וחמש שנים; בשנת 1960 היו 259,000 מקרים של זיבה, ובשנת 1984 היו כמעט 900,000. עדיין אין לנו מושג איזה מחיר תגבה מאיתנו מגפת האיידס.

הצמיחה בשיעור של פי שלושה עד פי ארבעה בשכיחות הבעיות החברתיות האלה נפרשת על פני מספר עצום של תחומים. לדוגמה, בשנת 1955 היו בארצות הברית 1,700,000 מקרים של חולי נפש שהזדקקו לטיפול רפואי; בשנת 1975 צמח המספר ל-6,400,000. לא במקרה מציגים מספרים דומים את הצמיחה בפרנויה הלאומית: במהלך העשור 1985-1975 צמח תקציב מחלקת ההגנה של ארצות הברית מ-87.9 מיליארד דולר ל-284.7 מיליארד — יותר מפי שלושה. נכון שגם תקציב מחלקת החינוך שילש את עצמו באותה תקופה, אך בשנת 1985 הוא הסתכם ב-17.4 מיליארד דולר "בלבד". לפחות בתחום הקצאת המשאבים, החרב חזקה פי שישה-עשר מהעט.

העתיד נראה לא ורוד בהרבה. בני הנוער של ימינו מפגינים את אותם התסמינים שתוקפים את הוריהם, ולעתים בצורה תוקפנית הרבה יותר. בימינו חיים פחות ילדים במשפחה שבה שני הורים החולקים באחריות גידול הילדים. בשנת 1960 רק 1 מכל 10 בני נוער חי במשפחה חד הורית. עד שנת 1980 הוכפל השיעור הזה, ובשנת 1990 הוא צפוי לצמוח פי שלושה. בשנת 1982 היו למעלה מ-80,000 בני נוער — שגילם הממוצע עמד על 15 — כלואים בבתי הסוהר. הסטטיסטיקות של השימוש בסמים, מחלות המין, בריחות מהבית והריונות מחוץ לנישואים קודרות למדי, אך כנראה לא מתקרבות אפילו לנתונים האמיתיים. בין השנים 1950 ל-1980 צמח שיעור ההתאבדויות בקרב בני נוער ב-300 אחוזים בערך, בעיקר בקרב זכרים צעירים לבני עור בני המעמדות הגבוהים. מבין 29,253 מקרי ההתאבדות שעליהם דווח בשנת 1985, 1,339 היו של נערים לבני עור בגילאים 19-15; רבע מהמספר הזה היה של נערות לבנות עור באותם גילאים, ועשירית בלבד של נערים שחורי עור (אף שצעירים שחורי עור חולפים בקלות על פני הנתון הזה בשיעור מקרי הרצח). לבסוף, נראה כי שיעור התבונה באוכלוסייה צונח בכל מקום. לדוגמה, הציון הממוצע במתמטיקה במבחני הקבלה לאוניברסיטה היה 466 בשנת 1967; בשנת 1984 הוא עמד על 426. ירידה דומה נרשמה גם בציון מבחני הלשון וסטטיסטיקה זו יכולה להימשך עוד ועוד כשיר קינה.

מהי הסיבה שחרף התקדמות שדורות קודמים היו מחשיבים כנס, אנחנו מרגישים חוסר אונים רב יותר מול תלאות החיים? התשובה נראית ברורה: אף שהאנושות הגדילה את כוחה החומרי אלפי מונים, היא לא התקדמה רבות בשיפור החוויה האישית.

להשיב את השליטה בחוויה

הדרך היחידה לצאת מהמצב הקשה הזה היא לקחת את העניינים לידיים. אם הערכים והמוסדות כבר לא מספקים מסגרת תומכת כבעבר, על כל אחד מאיתנו להשתמש בכלים הזמינים לו כדי ליצור לעצמו חיים מהנים ובעלי משמעות. הפסיכולוגיה מספקת את אחד הכלים החשובים ביותר למשימה זו. עד כה הייתה תרומתו הגדולה ביותר של המדע החדש הזה בגילוי האופן שבו מטילים אירועי העבר אור על ההתנהגות בהווה. הפסיכולוגיה גרמה לנו להבין שמבוגרים שנוהגים בחוסר היגיון עושים זאת לעתים כתוצאה מתסכול שחוו בילדותם. אך הפסיכולוגיה יכולה לשמש אותנו בדרך נוספת. היא מסייעת לנו לענות על השאלה: בהנחה שאנו מי שאנו, עם העכבות וההדחקות שלנו, מה נוכל לעשות כדי לשפר את עתידנו?

כדי להתגבר על החרדה והדיכאון של החיים המודרניים עלינו להיפרד מהסביבה החברתית שלנו באופן שהתנהגותנו לא תיקבע רק כתגובה לתמריצים ולעונשים שלה. כדי להשיג עצמאות כזו עלינו ללמוד לספק לעצמנו תמריצים. עלינו לפתח את היכולת לשאוב הנאה ולחוש שיש לנו מטרה בלי קשר לנסיבות החיצוניות. האתגר הזה גם קל יותר וגם קשה יותר מכפי שהוא נשמע: קל יותר מפני שהיכולת הזאת נמצאת בהישג ידו של כל אדם; קשה יותר מפני שהיא דורשת משמעת עצמית והתמדה שקשה למצוא בכל תקופה, ואולי בתקופה הנוכחית במיוחד. ולפני הכול, השגת שליטה על החוויה דורשת שינוי קיצוני בהשקפתנו לגבי מה חשוב ומה לא.

אנו גדלים באמונה שהחלק החשוב ביותר בחיינו יהיה בעתיד. הורים מלמדים את ילדיהם שאם יסגלו לעצמם הרגלים טובים בילדות, חייהם כאנשים מבוגרים יהיו טובים יותר. מורים מבטיחים לתלמידים שהשיעורים המשעממים יועילו להם בהמשך הדרך, כאשר יתחילו לחפש עבודה. סגן נשיא החברה אומר לעובדים הזוטרים להתאזר בסבלנות ולעבוד קשה, מפני שבאחד הימים יתקדמו לתפקידי ניהול. בסוף המאבק הארוך לקידום מחכות השנים הזוהרות של גיל הפרישה. "אנחנו תמיד עומדים להתחיל לחיות," נהג ראלף וולדו אמרסון לומר, "אך אף פעם איננו חיים."

מובן שבמידה מסוימת בלתי נמנע לשים דגש על דחיית סיפוקים. כפי שציין פרויד, וכך גם רבים לפניו ואחריו, התרבות בנויה על דיכוי התשוקות האישיות. יהיה בלתי אפשרי לשמור על סוג כלשהו של סדר חברתי וחלוקת עבודה אלמלא יידרשו הפרטים בחברה לסגל לעצמם את המנהגים והכישורים החיוניים לה, בין אם זה מוצא חן בעיניהם או לא. החִברות, כלומר תהליך הפיכת יצור אנוש לאדם המתפקד היטב במערכת חברתית מסוימת, הוא בלתי נמנע. תפקיד החברות לגרום לפרטים להיות תלויים בשליטה של החברה, ולהגיב באופן צפוי מראש לתמריציה ולעונשיה. הצורה היעילה ביותר של חברות מושגת כשהפרטים מזדהים כל-כך עם הסדר החברתי עד שאינם יכולים להעלות על דעתם להפר את חוקי החברה.

החברה נעזרת בכמה בעלי ברית רבי עוצמה כדי לגרום לנו לעבוד למען מטרותיה: צורכינו הביולוגיים וההתניה הגנטית שלנו. בסופו

של דבר כל מנגנוני השליטה של החברה מבוססים על איום שנשקף לאינסטינקט השימור העצמי. תושבי מדינה כבושה מצייתים לשליטיהם כי הם רוצים להמשיך לחיות. עד לאחרונה נאכפו החוקים של רבות מהמדינות המתורבתות (כמו בריטניה) תחת איומי הצלפות, הטלת מומים והוצאה להורג.

כשהן לא מסתמכות על כאב, משתמשות המערכות החברתיות בהנאה כתמריץ לקבלת הנורמה. "החיים הטובים" שמובטחים כפרס לעמל החיים ולציות לחוקים מבוססים על התשוקות שמקודדות בגנים שלנו. כמעט כל תשוקה שהפכה לחלק מטבע האדם, ממין ועד לתוקפנות, מצורך בביטחון ועד ליכולת להסתגל לשינויים, נוצלה כמקור לשליטה בחברה בידי פוליטיקאים, אנשי דת, תאגידים וחברות פרסום. כשביקשו הסולטנים הטורקים במאה השש-עשרה לפתות מתגייסים חדשים לצבאותיהם, הם הבטיחו להם שיזכו לאנוס נשים בארצות הכבושות; כיום מבטיחות מודעות הפרסומת לצעירים שאם יתגייסו הם "יראו את העולם".

חשוב להבין שהצורך בהנאה הוא רפלקס מובנה בגנים שלנו לשם שימור המין, לא לשם תועלת אישית. ההנאה שאנחנו מפיקים מאכילה היא דרך יעילה לוודא שהגוף יקבל את התזונה הדרושה לו. ההנאה מיחסי מין היא דרך מעשית באותה מידה לגרום לגוף להתרבות וכך להבטיח את המשכיות הגנים. כשגבר חש משיכה גופנית לאישה, או להפך, הוא בדרך כלל מאמין — בהנחה שהוא בכלל חושב על זה — שתשוקה זו היא ביטוי לאינטרסים שלו, תולדה של מטרותיו. אך המציאות היא שעל-פי-רוב האדם הוא שמשמש את הקוד הגנטי הבלתי נראה שלו לתוכניותיו. כל עוד המשיכה היא רפלקס שמבוסס על תגובה גופנית טהורה, מגלמת תוכניתו המודעת של האדם תפקיד משני בלבד. אין מניעה לציית לתכנות הגנטי הזה ולהתענג על ההנאות שהוא מספק, כל עוד אנו מבינים מה מטרתם, וכל עוד אנו מצליחים לשלוט בהם במידה מסוימת כשעלינו להשיג מטרות אחרות שאולי נראות לנו חשובות יותר.

הבעיה היא שבאחרונה התרגלנו להתייחס למה שאנו חשים בתוכנו כקול האמת הבוקע מפי הטבע. בימינו, אנשים רבים סומכים רק על האינסטינקט. אם זה מעניק לעתים תחושה טובה, אם זה טבעי וספונטני, אז זה לבטח נכון. אך כשאנו נוהגים לפי צווי הגֶנים והחברה ללא היסוס, אנו מוותרים על השליטה בתודעה והופכים לכלי משחק חסרי אונים של כוחות שאין לנו חשיבות בעיניהם. האדם שאינו יכול לוותר על מזון או על אלכוהול, או שדעתו תמיד טרודה במין, אינו חופשי לכוון את האנרגיה הנפשית שלו.

נקודת המבט ה"חופשית" של הטבע האנושי, המקבלת ומעודדת כל אינסטינקט או דחף שיש לנו רק מפני שהוא קיים, מובילה בתורה לנסיגה. ה"ריאליזם" העכשווי אינו אלא גרסה שונה של האמונה העתיקה בגורל: המפלט למושג ה"טבע" מעניק לאנשים תחושת הקלה מעול האחריות. עם זאת, טבענו הוא להיוולד בורים, האם בשל כך לא ננסה ללמוד? יש אנשים המייצרים כמות גדולה מהרגיל של אנדרוגנים, המגבירים את נטייתם לתוקפנות. האם פירוש הדבר שעליהם לנהוג באלימות דרך קבע? איננו יכולים להכחיש את עובדות הטבע, אך בהחלט עלינו לנסות לשפר אותן.

כניעה לתכנות הגנטי עלולה להיות מסוכנת, כי היא מותירה אותנו חסרי אונים. אדם שאינו יכול להתעלם מההוראות הגנטיות בשעת הצורך, תמיד יהיה חשוף לפגיעה. במקום להחליט איך להתנהג לפי מטרותיו האישיות, הוא אנוס להיכנע למה שגופו תוכנת לעשות (בין אם לתועלתו או לרעתו). כדי להשיג עצמאות בריאה מהחברה עלינו לשלוט באינסטינקטים שלנו, כי כל עוד נגיב באופן צפוי מראש לתמריצים ולעונשים, קל לאחרים לנצל את ההעדפות שלנו למטרותיהם.

התוצר של חִברות מוחלטת הוא אדם המשתוקק רק לגמול שהסובבים אותו הסכימו שעליו לרצות — גמול שמסתמך לרוב על תשוקות שמתוכנתות בנו באופן גנטי. הוא עשוי להיתקל באלפי חוויות שביכולתן לספק אותו, אך הוא לא יבחין בהן כי הן אינן חלק מהדברים שהוא רוצה. החשיבות אינה במה שיש לו עכשיו, אלא במה שישיג אם יעשה את מה שאחרים רוצים שיעשה. האדם הלכוד בגלגל השליטה של החברה ממשיך להושיט ידו לפרס שמתפוגג בידיו. בחברה מורכבת מעורבות רוב הקבוצות החזקות בחברות, לעתים למטרות סותרות לכאורה. מחד גיסא, מוסדות רשמיים כמו בתי ספר, כנסיות ובנקים מנסים להפוך אותנו לאזרחים אחראיים שמוכנים לעבוד קשה ולחסוך. מאידך גיסא, סוחרים, יצרנים ופרסומאים מפתים אותנו ללא הרף לבזבז את שכרנו על מוצרים שיניבו להם את הרווח הרב ביותר. ולבסוף, המערכת המחתרתית של תענוגות אסורים שמנוהלת בידי מהמרים, סרסורים וסוחרי סמים מבטיחה גמול מהנה משלה — אם רק נשלם. אמצעים אלה שונים בתכלית, אך תוצאתם זהה במהותה: לגרום לנו תלות במערכת חברתית שמנצלת את האנרגיות שלנו לתועלתה.

אין ספק שכדי לשרוד, ובעיקר כדי לשרוד בחברה מורכבת, עלינו לפעול למען מטרות חיצוניות ולדחוק סיפוקים מידיים. אך איננו חייבים להפוך לבובה שנזרקת מצד לצד בידי מנגנוני השליטה של החברה. הפתרון הוא להשתחרר בהדרגה מתמריצי החברה וללמוד איך להמיר אותם בתמריצים אישיים. אין בכוונתי לרמוז שעלינו לנטוש את כל המטרות שהחברה מעודדת, אלא לפתח מטרות משלנו בנוסף או כתחליף למטרות שאחרים משתמשים בהן כדי לשחד אותנו.

הצעד החשוב ביותר להשגת עצמאות ממנגנוני השליטה של החברה הוא היכולת למצוא תמריצים בכל רגע בחיים. אם נלמד ליהנות ולמצוא משמעות בזרם החוויה המתמשך, במהלך החיים עצמם, יוסר מעלינו באופן אוטומטי עול השליטה של החברה. כשהגמול כבר לא קשור לכוחות חיצוניים, הכוח שב לידינו. אנחנו כבר לא צריכים להיאבק למען מטרות שתמיד מתרחקות עוד ועוד לעבר העתיד, לסיים כל יום משעמם בתקווה שאולי מחר יקרה משהו טוב. במקום להשקיע מאמצים נצחיים בניסיון להגיע לגמול מפתה שנמצא מעבר להשג ידנו, נתחיל לקצור את הגמול האמיתי של החיים. אך לא ההתמסרות לתשוקות אינסטינקטיביות היא זו שתשחרר אותנו ממנגנוני השליטה של החברה. עלינו גם להשתחרר מתכתיבי הגוף, ולשלוט על הנעשה במחשבתנו. הכאב וההנאה מתרחשים בתודעה וקיימים בה בלבד. כל עוד נציית לדפוסי ההתניה החברתית שמנצלים את נטיותינו הביולוגיות, כך נמשיך להיכנע לשליטה חיצונית. איננו חופשיים לקבוע את החוויה האישית שלנו אם אנחנו מזילים ריר בתגובה לכל מודעת פרסום זוהרת, או אם כל נזיפה מהבוס הורסת לנו את היום. מאחר שמנקודת מבטנו החוויה שלנו היא המציאות, אנחנו יכולים לשנות את המציאות באופן שישפיע על מה שקורה בתודעה וכך להשתחרר מאיומיו ושידוליו של העולם החיצוני. "בני האדם לא מפחדים משום דבר, רק מדעתם האישית עליו," אמר אפיקטטוס לפני זמן רב. והקיסר מרקוס אורליוס כתב: "אם עול חיצוני מכביד עליך, לא העול הוא שמטריד אותך אלא דעתך האישית עליו. ובכוחך למחוק את הדעה הזאת ברגע זה."

דרכי השחרור

האמת הפשוטה — שהשליטה בתודעה קובעת את איכות החיים — ידועה זה זמן רב; למעשה, עוד משחר התרבות האנושית. עצתו של האורקל העתיק מדלפי, "דע את עצמך", רומזת זאת. אין ספק שאמת זו זוהתה גם על-ידי אריסטו, שדעותיו על "המידות המוסריות של הנפש" מייצגות בדרכים רבות את הטיעונים בספר הזה, ולאחר מכן פותחה על-ידי הפילוסופים מן האסכולה הסטואית. מסדרי הנזירים הנוצרים פיתחו שיטות לימוד שונות לתיעול המחשבות והתשוקות. איגנטיוס מלויולה חיזק זאת בתרגילים הרוחניים המפורסמים שלו. הניסיון הגדול האחרון לשחרר את התודעה משליטת הדחפים ומנגנוני החברה היה הפסיכואנליזה; כפי שציין פרויד, שני העריצים הנאבקים על השליטה בנפש הם האיד והסופר-אגו, הראשון הוא משרת הגנים והשני הוא העבד הנרצע של החברה — שניהם מייצגים את ה"אחר". מן העבר האחר ניצב האגו, שמייצג את הצרכים האמיתיים של האדם בהתאם לסביבתו.

במזרח שגשגו שיטות להשגת שליטה בתודעה והגיעו לרמות תחכום גבוהות. אף שהם שונים זה מזה בהיבטים רבים, הן התורה היוגית ההודית, הן הגישה הדאואיסטית לחיים שפותחה בסין והן הזן בודהיזם לסוגיו מבקשים לשחרר את התודעה מההשפעות הדטרמיניסטיות של כוחות חיצוניים — ביולוגיות או חברתיות מטבען. כך, לדוגמה, היוגי מרגיל את עצמו להתעלם מכאב שכל אדם רגיל חש; באותה מידה הוא יכול להתעלם מייסורי הרעב ומהצרכים המיניים שרוב האנשים לא יכולים לעמוד בפניהם. ניתן להגיע לאותה תוצאה בדרכים שונות, בין אם בהגברת השליטה העצמית הנוקשה של היוגה ובין אם בטיפוח הספונטניות התמידית של תורת הזן. אך התוצאה היעודה היא אחת: לשחרר את החיים הפנימיים מאימת הכאוס, מחד, ומההתניה הבלתי מתפשרת של הדחפים הביולוגיים, מאידך, וכך להשתחרר ממנגנוני השליטה של החברה שמנצלים את שתיהן.

אך אם נכון הדבר שבמשך אלפי שנים אנשים ידעו מה נחוץ כדי להשתחרר ולהשיג שליטה בחיים, מדוע לא ביצענו התקדמות רבה יותר בכיוון הזה? מדוע אנו חסרי אונים לא פחות מאשר אבותינו, או אפילו יותר מהם, בהתמודדות עם הכאוס שמפריע לאושרנו? לכישלון זה יש לפחות שני הסברים טובים. ראשית, הידע — או החוכמה — הדרושים לשחרור התודעה אינו ניתן לצבירה. לא ניתן לדחוס אותו לנוסחה; לא ניתן לשנן אותו וליישמו באופן שגרתי. בדומה למיומנויות מורכבות אחרות, כמו גיבוש דעה פוליטית או חוש אסתטי מעודן, יש להרוויח אותה באמצעות ניסוי וטעייה שכל אדם חווה בעצמו, דור אחרי דור. השליטה בתודעה אינה מיומנות הכרתית בלבד. היא דורשת מחויבות רגשית וכוח רצון לפחות כמו התבונה. לא די לדעת איך לעשות זאת; עלינו לעשות זאת באופן קבוע, כמו שספורטאים ומוזיקאים חייבים להמשיך להתאמן על הידע התאורטי שלהם. וזה לעולם לא קל. באופן יחסי נרשמת התקדמות מהירה יותר בתחומים המיישמים ידע בעולם החומרי, כמו פיזיקה וגנטיקה. אך כשיש ליישם את הידע לשיפור מנהגינו ותשוקותינו, ההתקדמות אטית להכאיב.

שנית, את הידע איך לשלוט בתודעה יש לנסח מחדש בכל פעם שההקשר התרבותי משתנה. ייתכן שחוכמת המיסטיקנים, הסוּפים, היוגים הדגולים או מורי הזן הייתה מצוינת לזמנם — וייתכן שעדיין הייתה הטובה ביותר, לו חיינו בתקופות ובתרבויות האלה. אך בימינו מאבדות המערכות האלה חלק ניכר מכוחן הראשוני. הן מכילות גורמים ייחודיים להקשרן הראשוני, וכשרכיבים בלתי צפויים אלה לא מופרדים מהעיקר נחסם הנתיב לחופש בשיחים קוצניים של הבל חסר משמעות. הטקסיות מנצחת את המהות, והמחפש חוזר לנקודת ההתחלה.

את השליטה בתודעה לא ניתן למסד. ברגע שהיא הופכת לחלק ממערכת כללים וחוקים חברתיים, היא מפסיקה להיות יעילה כפי שנועדה להיות במקור. ההשְׁגָּרָה, לרוע המזל, משתלטת במהירות רבה. פרויד עדיין היה בחיים כשמאבקו לשחרר את האגו ממדכאיו הפך לתורה מבוססת ולמקצוע הנמצא תחת פיקוח קפדני. מזלו של מרקס שיחק לו אפילו פחות: ניסיונותיו לשחרר את התודעה מרודנותו של הניצול הכלכלי הפכו במהרה לשיטת דיכוי שהייתה מוציאה את מייסדה האומלל מדעתו. וכפי שטענו דוסטויבסקי ורבים אחרים, אם ישו היה שב להטיף את בשורת השחרור שלו בימי הביניים, הוא היה נצלב שוב ושוב בידי ראשי הכנסייה שכוחה הגשמי נבנה על שמו.

בכל עידן חדש — אולי בכל דור, ולפעמים אפילו מדי כמה שנים, אם תנאי חיינו משתנים במהירות כזאת — יש לחשוב ולנסח מחדש מה דרוש לתודעה עצמאית. הנצרות הקדומה סייעה להמונים לשחרר את עצמם מהמשטר הקיסרי המאובן ומאידאולוגיה המעניקה משמעות רק לחיי העשירים ובעלי השררה. הרפורמציה שחררה אנשים רבים מהניצול הפוליטי והאידאולוגי של הכנסייה הרומית. הוגי הדעות של עידן הנאורות ולאחריהם המדינאים שניסחו את החוקה האמריקנית התנגדו לשליטה שכפו המלכים, האפיפיורים והאריסטוקרטיה. כשהתנאים הבלתי אנושיים השוררים בתעשייה היו המכשול העיקרי שניצב בפני חירותם של הפועלים לשלוט בחוויה שלהם, כפי שאירע באירופה של המאה התשע-עשרה, היה לבשורה של מרקס מקום לפרוח. דרך השחרור של פרויד קסמה ללבם של האנשים שהשליטה החברתית המעודנת יותר אך הכופה לא פחות של וינה הבורגנית העיבה על תודעתם. התובנות של מבשרי הנצרות, של מרטין לותר, של מנסחי החוקה, של מרקס ושל פרויד — אם נזכיר רק קומץ מבין הניסיונות שנעשו במערב להגברת האושר באמצעות הגדלת החופש — תמיד יהיו רלוונטיות ומועילות, אף שחלקן סולפו במהלך יישומן. אך הן בהחלט לא ממצות את הבעיות ולא את הפתרונות.

נוכח הצורך החוזר ונשנה לשוב לשאלה המרכזית, הלא היא — איך ניתן להשיג שליטה בחיים, מה אומר על כך הידע הנוכחי? איך נוכל לעזור לאדם ללמוד להיפטר מדאגות ומפחדים ובכך להשתחרר ממנגנוני השליטה של החברה, ולבחור בעצמו אם לקבל את תמריציה או לדחות אותם? כפי שנטען קודם לכן, הדרך לעשות זאת היא באמצעות שליטה בתודעה, שמובילה לשליטה באיכות החוויה. כל הישג קטן בכיוון הזה יעשיר את החיים ויוסיף להם הנאה ומשמעות. לפני שנתחיל לבחון דרכים לשיפור איכות החוויה, כדאי שנבחן בקצרה את אופן פעולת התודעה ומה פירוש המונח "חוויה". אדם החמוש בידע הזה יכול להשיג שחרור עצמי בקלות רבה יותר.