חבורת כוח המוח 23: החרם הכפול

טוב, תקשיבו, אני כל כך שמֵח שאתם קוראים. אני שמח שיש לי עם מי לדבֵּר. שלום לכם, אני איל קורן, ראש חבורת כוח המוח, ואתם לא מבינים מה עובר עליי.

חרם.

עושים עליי חרם. כולם!

בעצם לא כולם. כל בני החבורה שלי. וכשבני חבורת כוח המוח לא מדַברים איתי, בשבילי זה כאילו כל העולם לא מדבר איתי. אני בהֶלם! איך הם מעיזים לעשות לי דבר כזה?

אני לא מאמין שהם מתיַיחסים אליי ככה. היום פניתי אליהם. אל כל אחד מֵהם. ביקשתי שיפסיקו עם זה, הזכַּרתי להם שמחר יום ההולדת שלי, ואמרתי שזה ממש לא מקוּבל עליי שלא ידברו איתי ביום ההולדת שלי, אבל לִיטַל הִפנתה אליי גב. ניב הרכיב אוזניות על האוזניים ורקד לי מול הפרצוף. ואריק מילא את פיו מים ושָׁתק כמו הדג שלי.

אולי אתם, קוראים יקרים, תעזרו לי לצאת מהתִסבוכת?

אתם שואלים איך הגעתי למצב הזה? אז ככה -

הכול התחיל לפני כשבועיים. הגעתי לבית־הספר, ואיזו אישה מוזרה עם כובע קש גדול התנפלה עליי בשַׁער הַכניסה. "אתה איל?" היא שָׁאלה. ואני? מרוב בֶּהלה חמקתי פנימה. לא שאלתי מי היא ומה היא רוצָה ממני. אחר כך הרגשתי רע עם עצמי. למה ברחתי ככה? אולי היא רצתה לבקֵש עזרה?

התיישבתי בכיתה, עם ההַרגשה הַמעיקה הזו שאני חמקן. בזמן האחרון אני... מתחמק מלעזור. כל הזמן חושש שתתחיל איזו תעלומה. לא מתאים לי, תעלומה. אם תהיה תעלומה ליטל ואני נצטרך להיפָּרד (כי זה הרי ההסכם שלנו: אנחנו חברים רק כשאין תעלומה).

צחי המורֶה לספורט נכנס ושאל מי מתכוֵון להשתתף במשחק הכדורסל השנתי שיקבע מי תיקח את אליפות כיתות ו'. מובן שלא הֵרמתי יד. אין לי זמן לאימונים. אין לי זמן לכלום. כל זמני הפנוי מוקדש להכנת שיעורי בית ובילוי עם ליטל החבֵרה שלי בבאולינג, בקַניון ובקנטרי.

אֵילון עוזֵרי, ילד מהכיתה שבשנה האחרונה הפך למקובל – אולי בגלל הקֶשת שהוא שָׂם בשיער הארוך שלו; הוא הולך גאֶה ולא מתבייש בזה שהוא מתגַנדר כמו בת – אמר, "חבר'ה, השנה חייבים לנצֵח! כבר שנתיים אנחנו מקום אחרון. השנה ניקח אליפות ונציל את הכבוד שלנו!"

אילון הפנה מבטו אליי. מה הוא רוצה ממני?