פרק 1
המעלית
שלושים וארבע שעות קודם לכן
וינסנט הגיע אחרון. מעילו העבה הכהה התנפנף מאחוריו כשצעד בלובי. שלושת האחרים עמדו בדבוקה לא רשמית ליד ספת עור. הם לא שמו לב שווינסנט נכנס. הם התעסקו בטלפונים שלהם, בגבם לכניסה, קראו מיילים ותהו בלבם למה זומנו לפגישה של הרגע האחרון ביום שישי בערב בבניין משרדים נידח בדרום ברונקס.
וינסנט בחן אותם מרחוק כשחצה את הלובי לעברם. במשך השנים בילו ארבעתם יותר זמן יחד מאשר בנפרד. וינסנט הכיר אותם כמעט טוב יותר משהכיר את עצמו. הוא ידע את סודותיהם ואת השקרים שסיפרו. לפעמים היה יכול להגיד בכנות שמעולם לא תיעב מישהו כמו שתיעב את שלושת אלה. הוא חשד שארבעתם מרגישים כך. אבל הם נזקקו זה לזה. גורלותיהם נשזרו זה בזה לפני זמן רב.
פניה של סילבי לבשו את הבעתן הרגילה, משהו קרוב לפרצוף־תחת חמוץ. היה לה מראה של נערת שער, עם שיער בלונדיני אסוף בפקעת שהפנתה את תשומת הלב לעיניה הירוקות. כך נראתה כמו דוגמנית המסלול שהיתה בנעוריה. היא התעצבנה שנקראה לפגישה לא מתוכננת כשהיתה צריכה לארוז לקראת טיסה לפריז, והיא לא הסתירה את זה. שפתיה הוטו קלות כלפי מעלה. היא התרגלה לעשות זאת בשנים הרבות שעבדה במקצוע גברי ברובו. גברים יכלו לחשוף שיניים או לכעוס בלי להיענש; נשים נאלצו לחייך בשלווה למרות הפרובוקציות.
לימינה עמד סם בחליפה כהה כפחם, חולצה לבנה ועניבה שחורה. זיפיו תאמו את שערו הבלונדיני הקצוץ. לסתו התעוותה מהחרדה שכרסמה בקרביו. הכאבים החדים החלו כשקים, אשתו, התקשרה בזמן הנסיעה הנה. היא רתחה על כך שלא יוכל לעלות לטיסה לאנטיגואה בגלל פגישה לא מתוכננת. היא שנאה את העובדה שעבודתו תמיד קדמה לה ולבָּנות.
ג'ולז עמד במרחק־מה משניהם ומצץ סוכריית מנטה כדי להסוות את ריח האלכוהול שנדף מפיו. הוא ענב עניבת משי מתוחכמת בצבעי בורדו וכחול, ועיני הצועני שלו בערו בעוז מעליה. שערו השחור סורק לאחור בסגנון של כוכב קולנוע משנות החמישים. בדרך כלל שתה וודקה מפני שלא היה לה ריח ומאחר שלא גרמה לפניו להאדים, אבל עכשיו הסגירו לחייו האדומות את העובדה ששתה אלכוהול. במכונית שהביאה אותו לא היתה וודקה במיני־בר, והוא נאלץ להסתפק בוויסקי במשך הנסיעה. הבקבוקונים הריקים עדיין היטלטלו בתיק המסמכים שלו.
כשחיכו לפגישה, ניקר בכולם אותו רעיון פרנואידי: הביאו אותם לסניף של החברה כדי לפטר אותם. לרצוח את הקריירות שלהם בשקט, הרחק מהרכילויות במשרד הראשי.
זה מה שהם היו עושים לוּ המצב היה הפוך. פגישה בשישי בערב במשרד נידח, כולל חבילת פיצויים והחתמה על הסכם סודיות.
החברה שקלה צמצומים חסרי תקדים, והם ידעו שהם עלולים להיות המטרה. הם לא שיתפו זה את זה במחשבותיהם אלא השפילו את עיניהם והתעסקו בטלפונים שלהם, לא מודעים לכך שהם האנשים היחידים בלובי, כפי שלא שמו לב לעגורנים ולגדרות אתר הבנייה בדרכם פנימה.
סם בדק את חשבון הבנק שלו בזמן שחיכה. המינוס עורר בו בחילה. הבוקר הוציא כל מה שהיה בעובר ושב כדי לשלם את חשבון כרטיס האשראי של קים. אם יפטרו אותו הוא יטבע. הוא ישרוד חודשיים-שלושה בלי עבודה; אחר כך ייאלץ למכור את נכסיו. זה כשלעצמו יהרוס אותו מבחינה כלכלית. הוא היה שקוע בהלוואות עד הצוואר. כמה מהנכסים היו שווים פחות מאשר ביום שקנה אותם.
בפעם האחרונה שקיבל חשבון אשראי כל כך גדול צמצם מיד את מסגרת האשראי של קים. היא גילתה את זה כשניסתה לקנות תיק הֶרמֵס באחד־עשר אלף דולר בחנות בשדרת מדיסון, והכרטיס נדחה לעיני חברותיה. איזו השפלה. באותו ערב התלקחה ביניהם מריבה איומה, והוא החזיר לה את מסגרת האשראי בניגוד לרצונו. עכשיו שילם את כל חשבונותיה בלי שום תלונה. גם אם נאלץ לקחת הלוואות גישור. גם אם כל הזמן הרגיש שהוא עומד לחטוף התקף לב.
סם ידע שקים מבזבזת כסף כדי למשוך תשומת לב וגם מתוך שעמום. היא התלוננה שהוא אף פעם לא נמצא באזור כדי לעזור עם התאומות. הוא נאלץ לציין שהם שכרו עוזרת שתיתן לה את כל העזרה הדרושה. למען האמת, שלוש עוזרות. שלוש בתוך שנתיים. השלישית הסתלקה בבכי לפני שבוע בגלל ההתפרצויות של קים.
קים אף פעם לא היתה מרוצה משום דבר. אם סם נתן לה ענק פלטינה, היא רצתה ענק זהב. אם לקח אותה ללונדון, היא רצתה לטוס לפריז. אם קנה לה ב־מ־וו, היא רצתה פורשה.
הוא הצליח לספק את דרישותיה הבלתי־פוסקות כשהעבודה שלו היתה מובטחת, אבל החברה איבדה לקוח גדול, ומאז חג המולד התפשטה שמועה שצפוי ארגון מחדש. כולם ידעו שזה ניסוח מכובס לפיטורים.
סם לא פקפק לרגע בכך שקים תעזוב אותו אם לא יוכל יותר לממן את סגנון החיים שהתרגלה אליו. היא תדרוש משמורת מלאה על הבנות ותלמד אותן לשנוא אותו. קים סלחה לו על רוב חטאיו ואפילו הצליחה לחיות עם הבגידות שלו, אבל היא לעולם לא תסלח על כישלון.
סם היה הראשון ששמע את הצעדים המהדהדים בלובי העצום. צעדים ארוכים וחפוזים של אדם שמאחר לפגישה. הוא הסתובב בדיוק כשהבוס שלהם הגיע. לסתו הרבועה של וינסנט היתה קפוצה וכתפיו הרחבות היו מכווצות כשהצטרף אליהם בלי להוציא הגה.
"כמעט לא הספקת," ציינה סילבי.
"התנועה היתה איומה." וינסנט העביר יד על כיס מעילו, הרגל של אדם שלא מזמן הפסיק לעשן. במקום סיגריות הוציא משקפיים, הרכיב אותם ובחן את ההודעה בטלפון שלו. "כולכם יודעים מה מטרת הפגישה הזאת?"
"ההזמנה במייל ממשאבי אנוש לא שפעה אינפורמציה," אמר סם. "סימסת שאנחנו חייבים לבוא. שזה קודם לכל דבר אחר. אז אנחנו כאן. אולי עכשיו תוכל להאיר את עינינו, וינסנט. מה כל כך חשוב שהייתי צריך לדחות את הטיסה לאנטיגואה?"
"מישהו מכם היה פעם בחדר בריחה?" שאל וינסנט.
"אתה עושה צחוק?" אמר סם. "נטשתי את אשתי בחופשת החלומות שלה כדי להשתתף בפעילות גיבוש?! זה בולשיט, וינסנט. זה בולשיט מחורבן ואתה יודע את זה."
"זה ייקח רק שעה," אמר וינסנט בשלווה. "ביום שישי הבא מחלקים בונוסים. אני בטוח שכולנו נסכים שיהיה חכם להתנהג יפה לפני שמחלקים בונוסים, במיוחד באקלים הנוכחי."
"בואו נעשה את זה," אמרה סילבי ונאנחה. הטיסה שלה לפריז היתה בחצות. יישאר לה מספיק זמן לחזור הביתה לארוז. וינסנט הוביל אותם למעלית מוארת שדלתותיה היו פתוחות לרווחה. קירות המעלית היו מצופים מראות והרצפה היתה עשויה שיש בהט.
הם נכנסו פנימה. דלתות הפלדה נסגרו מאחוריהם לפני שהספיקו להסתובב.
קוראים כותבים
There are no reviews yet.