חדר

מתנות

היום אני בן חמש. אתמול בלילה כשהלכתי לישון בתוך ארון בגדים הייתי בן ארבע, אבל כשהתעוררתי על מיטה בחושך אני השתניתי לחמש, הוקוס פוקוס. לפני זה הייתי שלוש, ואז שתיים, ואז אחת, ואז אפס. "הייתי גם מינוס?"

"הממ?" אמא מותחת את עצמה מתיחה גדולה.

"למעלה בגן עדן. הייתי מינוס אחת, מינוס שתיים, מינוס שלוש -"

"לא, המספרים התחילו רק אחרי שצנחת למטה כמו טיל."

"דרך חלון בתקרה. היית עצובה נורא עד שקַריתי בבטן שלך."

"ועוד איך." אמא מתכופפת מעל מיטה ומדליקה את מנורה, היא עושה שהכול יאיר וּוּוּוּש.

אני עוצם עיניים בדיוק בזמן ואחרי זה פותח אחת לסדק ואחרי זה את שתיהן.

"בכיתי עד שלא נשארו לי יותר דמעות," היא אומרת. "פשוט שכבתי כאן וספרתי את השניות."

"כמה שניות?" אני שואל אותה.

"מיליוני מיליונים."

"לא, אבל כמה בדיוק?"

"התבלבלתי בספירה," אמא אומרת.

"ואז את ביקשת חזק חזק על הביצה שלך עד שנהיית שמנה."

היא מחייכת חיוך גדול. "הרגשתי אותך בועט."

"במה בעטתי?"

"בי, ברור."

אני תמיד צוחק בקטע הזה.

"מבפנים, בּוּם בּוּם." אמא מרימה את הטי-שֶרט של השינה ועושה שתקפוץ לה הבטן. "חשבתי, הנה, ג'ק בדרך. ודבר ראשון בבוקר החלקת החוצה ישר על מחצלת בעיניים פקוחות לרווחה."

אני מסתכל על מחצלת עם האדומים והחומים והשחורים שלה שכולם זזים בזיגזג אחד מסביב לשני. הנה הכתם ששפכתי בטעות כשנולדתי. "את חתכת את החבל והייתי חופשי," אני אומר לאמא. "ואז נהפכתי לילד."

"בעצם כבר היית ילד." היא יוצאת מתוך מיטה וניגשת אל תֶרמוֹסְטַט בשביל לחמם את האוויר.

אני לא חושב שהוא בא אתמול בלילה אחרי תשע, האוויר תמיד אחר אם הוא בא. אני לא שואל כי היא לא אוהבת להגיד עליו.

"תגיד לי, אדון חמש, אתה רוצה את המתנה שלך עכשיו או אחרי ארוחת בוקר?"

"מה זה, מה זה?"

"אני יודעת שאתה מתרגש," היא אומרת, "אבל תזכור לא לכרסם את האצבע, חיידקים יתגנבו אל החור."

"ויעשו אותי חולה כמו שהייתי בן שלוש עם להקיא ושלשולים?"

"עוד יותר גרוע," אמא אומרת. "חיידקים יכולים לעשות שתמות."

"ואז שאני יחזור לגן עדן לפני הזמן?"

"אתה ממשיך לנשוך את זה." היא מושכת לי את היד.

"סליחה." אני יושב על היד הרעה. "תקראי לי אדון חמש עוד פעם."

"אז מה, אדון חמש," היא אומרת. "עכשיו או אחר כך?"

אני מזנק על כיסא נדנדה כדי להסתכל על שעון, הוא מראה 07:14. אני יכול לעשות סְקֶטבּוֹרד על כיסא נדנדה בלי ידיים, ואז אני נְנְנְנְנְנְנְ אחורה על פוך ועושה עליו סְנוֹבּוֹרד בִּמקום. "מתי מתנות אמורות להיפתח?"

"לא משנה מתי, זה תמיד יהיה כיף. רוצה שאני אחליט בשבילך?" אמא שואלת.

"עכשיו אני בן חמש, אני צריך להחליט." האצבע שלי עוד פעם בפה, אני שם אותה בבית שחי ונועל אותה. "אני מחליט - עכשיו."

היא שולפת משהו אחד מתחת לכרית, אני חושב שזה התחבא שם כל הלילה בלי שראו אותו. זה צינור של נייר שורות עם מסביב הסרט הסגול מכל האלף שוקולדים שקיבלנו בזמן שקרה חג המולד. "תפתח את זה," היא אומרת לי. "בעדינות."

אני מגלה איך פותחים את הקשר, אני מיישר את הנייר, זה ציור, רק עיפרון, בלי צבעים. אני לא מבין על מה זה, אז אני הופך אותו. "אני!" כמו על ראי אבל יותר, הראש והיד והכתף שלי בטי-שרט של השינה. "למה העיניים של עצמי סגורות?"

"ישנת," אמא אומרת.

"איך עשית תמונה מתוך שינה?"

"לא, אני הייתי ערה. אתמול בבוקר ושלשום ויום לפני זה, הדלקתי את מנורה וציירתי אותך." היא מפסיקה לחייך. "מה קרה, ג'ק? זה לא מוצא חן בעיניך?"

"לא - שאת דולקת בזמן שאני מכובה."

"טוב, לא יכולתי לצייר אותך כשאתה ער כי אחרת זאת לא היתה הפתעה, נכון?" אמא מחכה. "חשבתי שתאהב הפתעה."

"אני מעדיף הפתעה ושאני יודע."

היא קצת צוחקת.

אני עולה על כיסא נדנדה לקחת סיכה מתוך הכלֵי תפירה על מדף, פחות אחת זה אומר שעכשיו יישאר אפס מכל החמש. תמיד היו שש אבל אחת נעלמה. אחת מחזיקה את "יצירות מופת גדולות של אמנות המערב מס' 3: הבתולה והילד עם אנה הקדושה ויוחנן המטביל" מאחורֵי כיסא נדנדה, ואחת מחזיקה את "יצירות מופת גדולות של אמנות המערב מס' 8: רשמים: זריחה" ליד אמבטיה, ואחת מחזיקה את התמנון הכחול ואחת את התמונה של הסוס המשוגע שקוראים לו "יצירות מופת גדולות של אמנות המערב מס' 11: גֶרניקָה". היצירות מופת באו עם הפתיתים של שיבולת שועל, אבל את התמנון אני ציירתי, הוא קצת מסולסל בגלל האדים באוויר שמעל אמבטיה. אני מחבר בסיכה את ציור הפתעה של אמא אל לוח שעם שהכי באמצע מעל מיטה.

היא עושה לא עם הראש. "לא שם."

היא לא רוצה שהוא יראה. "אולי בתוך ארון בגדים, מאחורה?" אני שואל.

"יופי של רעיון."

ארון בגדים הוא מעץ, אז אני צריך לדחוף את הסיכה חזק במיוחד. אני סוגר את הדלתות הטיפשיות שלו, הן תמיד חורקות, אפילו אחרי ששׂמנו שמן תירס על הצירים. אני מסתכל דרך הרווחים אבל חשוך מדי. אני פותח אותו קצת בשביל להציץ, הציור הסודי הוא לבן חוץ מקווים קטנים באפור. השמלה הכחולה של אמא תלויה מעל חלק קטן של העין הישֵנה שלי, אני מתכוון העין בתמונה אבל השמלה על באמת בתוך ארון בגדים.

אני מריח את אמא לידי, האף שלי הכי טוב במשפחה. "אה, שכחתי לקחת כשהתעוררתי."

"זה בסדר. אולי אפשר לדלג על זה מדי פעם, עכשיו שאתה בן חמש?"

"שְכְּחי מזה, חוֹזֶה."

ואז היא שוכבת על פוך לבן וגם אני, ואני לוקח המון.