חוות דעת – האם יש להחרים לאבד ולשרוף את...

Ratschlag_Ob_Man_Den-2 מבוא יוהנס רויכלין: האינטלקטואל המעורב מאת נתן רון

בקיץ 2022 ימלאו 500 שנה למותו של יוהנס רויכלין (29 בינואר 1455 — 30 ביוני 1522), שהיה מגדולי ההומניסטים, הידוע והחשוב שבהבראיסטים, ומראשוני הנוצרים שהתקינו ופרסמו ספר לימוד עברית, תחת הכותרת עקרונות היסוד של השפה העברית (De rudimentis hebraicis, 1506). רויכלין גם נודע בחיבוריו הקבליים, על המילה מחוללת הקסם (De verbo mirifico, 1494), ועל אומנות הקבלה (De arte cabalistica, 1517), והיה הראשון שלמד וחקר את הקבלה היהודית לא רק כשלעצמה; על בסיסה הוא פיתח תורת קבלה נוצרית־קתולית.

ב־1486 שכר רויכלין יהודי בשם קלמן להיות לו מורה לשפה העברית. הוא שהקנה לרויכלין את ידיעת הא"ב העברי והכין עבורו רשימה בסיסית של מילים עבריות. ב־1492 פגש רויכלין את יעקב בן יחיאל לואנס (מת ב־1505?), רופאו האישי של הקיסר פרידריך השלישי, ולואנס נעשה מורה העברית של רויכלין. בנובמבר 1500 כתב רויכלין מכתב, בעברית, ללואנס ועידכן אותו על השליטה שהשיג בשפה העברית. רויכלין מודה ללואנס, במילים חמות, על שבזכות הוראתו של לואנס הגיע להישג זה. המכתב רצוף ביטויי אהדה וחיבה כלפי המורה לשעבר: "אדוני, מלומדי היקר יעקב, חברי וידידי הטוב [...] בערגה עמוקה מייחל אני לראות את פניך המבורכים, להתענג על אורם הקורן תוך האזנה לתלמודך הטהור ביותר".1 יתר על כן, רויכלין פרסם את המכתב באסופת מכתבים שכותרתה מכתבי אישים מזהירים (Illustrium virorum epistolae, 1519), ובה מכתבי מלומדים נוצרים מהמעלה הראשונה, כגון ארסמוס, וויליבלד פירקהיימר (Willibald Pirckheimer, 1470-1530) ואחרים. עקב כך, הותקף רויכלין על ידי המומר יוהנס פפרקורן (1523-1469), שהגדיר את המכתב כהפגנת אהבה בלתי נסבלת של רויכלין כלפי יהודים ויהדות. בספרו עקרונות היסוד של השפה העברית שיבח את לואנס במילים "מורי, המלומד רב העוצמה יעקב יחיאל לואנס, יהודי", וכן "מורי האנושי ביותר, המלומד המצוין".2 בדין הסיק דיוויד פרייס כי רויכלין, אינטלקטואל שחתר נגד הזרם, הגדיר מחדש את גבולות ההתייחסות הנוצרית כלפי יהודים ויהדות.

ביוזמתו ועל פי בקשתו של לואנס קיבל רויכלין מהקיסר כתב יד יקר ערך של התנ"ך. זהו כתב היד הידוע כיום כקודקס רויכלין 1, או תנ"ך רויכלין. בספרייתו העשירה של רויכלין, אספן נלהב של ספרים יהודיים, שכן לו גם ספר תנ"ך בעברית, אחד מ־300-200 עותקים של התנ"ך שנדפסו בעברית, לראשונה בהסטוריה, ב־1488 בבית הדפוס שונצינו בידי יהושע שלמה (מת ב־1493), אבי משפחת המדפיסים היהודים, משפחת שונצינו. רויכלין רכש אותו ברומא ב־1492 תמורת שישה מטבעות זהב, סכום שעלה על שכרו השנתי של של פקיד ממשלתי (חמישה זהובים).3

בשהותו ברומא (1499-1497) למד רויכלין עברית מפי הלמדן רבי עובדיה ספורנו (1470 בקרוב — 1550 בקרוב), שהיה רופא ובעל השכלה רחבה בפילוסופיה. על פי דברי פיליפ מלנכתון (Philipp Melanchthon, 1497-1560), קרוב משפחתו של רויכלין, שילם רויכלין לספורנו לא פחות מאשר מטבע זהב לכל שעת לימוד. על פי מקור אחר, גם מרטין לותר הצעיר החל ללמוד עברית מאותו מלומד יהודי בזמן שביקר ברומא (שנת 1510). אם כן, הרי שלותר שמע לעצתו של רויכלין שעל הנוצרים ללמוד עברית מהיהודים. אלא שספק אם לותר, אז נזיר מנדיקנטי צעיר, יכל להרשות לעצמו לשלם שכר לימוד בגובה שרויכלין שילם, אם הדיווח נכון ביסודו.4 גם ספרים שנכתבו ביידיש עניינו את רויכלין. ספרייתו כללה, בין היתר, פריטים ביידיש, כגון מילוני עברית־יידיש למונחים מהתנ"ך העברי (הקודקסים של רויכלין 9-8), תרגום ליידיש של ספרי איוב, משלי, תהילים וטקסט ספרותי לחג הפורים (קודקס רויכלין 13). מעצם החזקת הספרים הללו אין להסיק כי רויכלין עיין בהם. אבל סימנים (Maniculae, סימני "ידיים קטנות"), והערות אחדות, בלטינית ובעברית, שהותיר רויכלין בשולי הטקסט מצביעים על כך שהוא קרא והבין יידיש.5

רויכלין לימד עברית, וככל הנראה בהצלחה רבה. בערוב ימיו, בשנים 1521-1519, לימד יוונית ועברית באוניברסיטת אינגולשטאדט (.(Ingolstadt מכתב כתוב בעברית שנשלח אליו בספטמבר 1520 על ידי הלמדן ההבראיסט קספר אמן (Caspar Amman, 1450-1524), מעיד על הצלחתו של רויכלין בהוראת עברית לתלמידים, ככל הנראה מספר רב של תלמידים, כפי שניתן להסיק מהמכתב:

חיים ושלומי' רבי' וכל טוב על ראש החכמי משכילי והנבוני אדום אשכנז.

אדוני ידידי שמעתי כי אתה מלמד בלשון הקודש בעיר אינגולדשטאט. וכבר הורית הדקדוק ר' משה קמחי ז"ל. ועתה מפרש שבעה מזמורים בחורים להתפלל לתשובה. ומורה שורש התיבות המורכבות ושימוש כל אותיות המשרתות. וגם נאמר לי כי רבים התלמידים משכילים וחמודים יושבים כל יום לפניך ונושקים שוליך חפצים לשמוע וללמוד תלמודך הטהור. אשריהם וכל אשר שומעיך אשר רואיך אשר אוהביך וכל אשר חופפיך. אמנם שמחה וששון הרבה בלבו. אני מבקש תעשה ככה תמיד. כי אתה מטיב מאד. ושם שמיים יתן מ"כ חסד וכוח לעסוק וללמד בבית מידרש ימים רבי' לשבחו. ואין להאריך רק תאהב אוהבך. והטיבה לנוכחי הלז תלמידך. כך חפץ משרתך קשפר אמן השפול והק' בעיר לאוגינגן הכותב י"ג חדש תשרי שנת הרפא: ליד הנכבד אדון המופלג כמ"ר ואב לי יוחנן רוחלין המלמד במלאכקריה.6

את השפה העברית תאר רויכלין כפשוטה, תמציתית, טהורה ומקודשת. זו השפה בה אלוהים בא בקשר ישיר עם בחיריו, ללא צורך במתרגם, עיתים גם פנים אל פנים. יש לנשק אותה ברוך ולאמץ בשתי הידיים, כדבריו. חובה היא לקדם את לימוד העברית על מנת להגיע להבנה טובה יותר של דברי האל כפי שהם מופיעים בכתובים, רק כך ניתן לגלות את האמונה הנוצרית האמיתית והטהורה. רויכלין ראה בשפה העברית את שער הכניסה למסתורין של האל, ועל כן ייחס לעברית מעמד של קדושה. רק היהודים לבדם שואבים מהמקורות עצמם, סבר רויכלין: "אנו נדרשים ומוכרחים לפנות אל היהודים ולבקש את הידע האמיתי במעיין הנובע ולא בנחלי המים".7

על מנת לשמר עקרונות אלה ולאפשר המשך המחקר והלימוד ההבראיסטי, התייצב רויכלין נגד המומר יוהנס פפרקורן שיזם תוכנית להשמדת ספרי היהודים — התלמוד ואחרים — כדי להביא להתנצרותם של היהודים, או לחילופין לגירושם. לפפרקורן סייעו רבות אנשי המסדר הדומיניקני, ובהם בלט יקוב ואן הוכסטרט או הוכסטרטן (Jacob van Hoogstraten, 1469-1527), תאולוג דומיניקני ודוקטור לכתבי הקודש באוניברסיטת קלן, ששימש גם כאינקוויזיטור והיה מראשי רודפיו של רויכלין. בגרמניה ובחצר האפיפיור ברומא התנהלו הליכים משפטיים נגד רויכלין שארכו כעשור. הוא נאשם בכך שבכתביו גילה התייחסות מועדפת כלפי היהדות והיהודים הבוגדניים (כהגדרתו של הוכסטרט), ועלול היה אף להימצא אשם בכפירה. הסיכונים שנטל רויכלין על עצמו בהתייצבותו לצד היהודים היו ממשיים ביותר, לא רק לשמו הטוב, לספריו ולרכושו, אלא לבריאותו ולחייו ממש. רבים היו ההומניסטים שתמכו בו באופן כזה או אחר.

דזידריוס ארסמוס (1536-1466), נסיך ההומניסטים, הכיר את רויכלין ובא עימו בקשרים. שניהם היו אינטלקטואלים שהשקיעו את מרצם האינטלקטואלי לא רק במחקר אלא גם במגוון של ענייני ציבור משמעותיים. רויכלין, בדומה לארסמוס, לעג לא פעם לטקסי פולחן עקרים, ביקר את הכמורה על בורותה ואי ידיעתה את כתבי הקודש בשפת המקור, וגינה בחריפות את המריבות בין המסדרים הדתיים השונים בנושאים בלתי מהותיים בעליל. אך בניגוד לארסמוס, הוא לא היה ביקורתי כלפי האפיפיורים של תקופתו; ביקורת מהסוג שארסמוס מטיח באפיפיורים של תקופתו בלא מעט מכתביו, למשל ביוליוס מגורש מממלכת השמיים או השבח לטיפשות, אין למצוא בכתביו או מכתביו של רויכלין. על הבדלי האופי בין השניים, נוספה גם תפיסתם הבסיסית את היהדות. לרויכלין היתה היהדות בעלת ערך מתמשך עבור הנצרות.8 ארסמוס תפס אותה כדת שאבד עליה הכֶּלַח. לבד מזאת, נסיך ההומניסטים לא אהב את העברית ויחסו הכללי ליהודים היה עויין ביותר.9

רויכלין וארסמוס נפגשו פעם אחת (בפרנקפורט, אפריל 1515), החליפו מכתבים וקיימו שיתוף פעולה למדני. הערכתו הגבוהה של ארסמוס את רויכלין ניכרת בבירור במכתבו לאפיפיור ליאו העשירי ממאי 1515, שבו כותב ארסמוס: "[...] האיש היוצא מהכלל יוהנס רויכלין מפורצהיים, המצוי כמעט באותה מידה בשלוש הלשונות, יוונית, לטינית, ועברית, ושולט בכל תחום של למדנות... על גרמניה כולה להעריץ את האיש הזה ולהוקירו כפֶנִיקְס אמיתי ומקור תהילתה המיוחד". מאוחר יותר שינה ארסמוס את עמדתו ונמנע מלתמוך ברויכלין בגלוי. "אין אני נמנה על הרויכליניסטים" הוא הצהיר, "או על פלג כלשהו של אנשים […]. נוצרי הנני וככזה קרוב אצל הנוצרים". כך בחר ארסמוס להדגיש את עצמאותו הרעיונית בפרשה זו ובד בבד להישאר פסיבי, כלומר לא למלא את תפקיד האינטלקטואל המעורב. את הזירה הציבורית הוא השאיר לרויכלין, שלצידו התייצבו אינטלקטואלים אמיצים, גם אם שלוחי רסן ספרותי, כאולריך פון הוטן (Ulrich von Hutten, 1488-1523) ושותפיו לכתיבת מכתבי אנשים חשוכים (Epistolae obscurorum virorum, 1515), יצירה המורכבת מעשרות מכתבים מפוברקים התוקפים בארסיות מושחזת את התאולוגים שכיהנו באוניברסיטאות גרמניה, רובם ככולם דומיניקנים. הללו, תאולוגים נכבדים לכאורה, מוצגים כנואפים, חמדנים, מאחזי עיניים, רודפי בצע, עבדים לתאוותיהם שלִבם גס במוסכמות תרבותיות ובהליכות נאותות.10 כשרויכלין מת, מיהר ארסמוס לחבר את שיחת החולין (colloquium) האלהתו של יוהנס רויכלין איש המעלה אין אשר ישווה לו (De incomparabili heroe Ioanne Reuchlino in divorum numerum relato, 1522), שיר הלל לשליטתו של רויכלין בשלוש הלשונות. גם במכתביו לאחר מכן נקב ארסמוס בשמו של רויכלין כגרמני היחיד הראוי לציון, ראש וראשון ללמדני האומנויות (bonae literae).

ביחסו האוהד ליהודים ולמורשתם הספרותית והתרבותית היה רויכלין יחיד ומיוחד. בין המלומדים שאת עצתם ביקש הקיסר מקסימיליאן הראשון (שלט בשנים 1493-1519) בנוגע לספרי היהודים, היה רויכלין היחיד שהתנגד לניסיונותיו של פפרקורן להשמידם. חוות דעתו בשאלה האם יש להשמיד את ספרי היהודים, שהוגשה ב־1510 לארכיבישוף אוריאל פון גמינגן (Uriel von Gemmingen, 1468-1514), הארכיבישוף של מיינץ, ובה התייצב רויכלין ללמד סנגוריה מלומדת ומנומקת היטב על היהודים וספריהם, מונגשת לראשונה לקוראי שפת עבר, מתורגמת מהמקור הכתוב בגרמנית. היא נפתחת בסקירה אשמתם, לכאורה, של הספרים היהודיים: "1. כיוון שהספרים נכתבו כנגד הנוצרים. 2. כי הם עולבים בישוע, מרים, ובשנים עשר השליחים, וגם בנו ובסדר הנוצרי שלנו. 3. כי הם ספרי כזב. 4. כי באמצעותם היהודים מובלים לדבוק באמונתם היהודית ולא לעבור לאמונה הנוצרית." להאשמות אלו מגיב רויכלין בקובעו כי ליהודים, כמו לכל נתין אחר באימפריה, יש זכות להגנה על פי החוק; על פיו אין ליטול מאיש את קניינו בכח או באופן שרירותי; ספרי היהודים מעולם לא הוקעו או גונו על ידי החוק הכנסייתי או האזרחי. רויכלין מסכים שאחדים מספרי היהודים מכילים ביטויים שיש בהם לפגוע בנצרות. עם זאת, מציין רויכלין, יצירה ספרותית היא הביטוי האינדיבידואלי של מחברה ואיננה מייצגת עמדה קולקטיבית של עם כזה או אחר.

אין לשרוף את ספרי היהודים, פוסק רויכלין: "היהודים הם אוצרי הספרים שלנו (capsarii), מקטלגיהם (librarii), הספרנים שלנו (bibliothecarii) ומשמרי ספרים אשר מהם ניתן לשאוב את האמת בדבר אמונתנו."11 בעקבות אבות הכנסייה, ותומס אקווינס בפרט, ראה רויכלין את היהודים ואת ספריהם כחסרי תחליף עבור הנצרות. לא באמצעות שריפת ספריהם יש להשיג את התנצרותם של היהודים אלא באמצעות שכנוע, בטיעונים רציונליים, בעדינות ובחביבות. רויכלין מצהיר בגלוי: "היהודי הוא יציר האל בדיוק כמוני".12 זוהי התבטאות ליברלית ביחס ליהודים כמותה לא ניתן למצוא בכתבי נוצרים מהמאה השש־עשרה. לא פחות ליברלית היא הפרפרזה של רויכלין על איגרת פאולוס הראשונה אל הקורינתים (5, 12 ואילך). רויכלין מפרש: "היהודים, לעומת זאת, בעניינים הנוגעים לאמונתם, מתנהלים בעצמם ואינם נתונים למרותו של שופט כלשהו. הם אינם סרים למרותו של אף נוצרי, לבד מאשר במקרים הנוגעים לתחום האזרחי, כשתביעה אזרחית מוגשת נגדם באופן הראוי...זאת כיוון שהם אינם חלק מהכנסייה הנוצרית ולכן אמונתם איננה מעניינינו".13

דברים אלה יש בהם כדי לסתור את דעתו של הייקו אוברמן על פיה היה רויכלין מלומד אנטי־יהודי שדגל בגירושם של היהודים, היה וימאנו להתנצר. פרשנותו של אוברמן התבססה על כך שרויכלין ייחל להתנצרותם; על ביקורת נוקבת שמתח על היהודים (במקרים ספורים); על הסכמתו להחרים חלקים מהתלמוד, שגם בעיניו נתפסו כפוגעים בנצרות, ולהפקידם בספריות נוצריות.14 אך דומה כי קביעותיו של רויכלין, באותה חוות הדעת, אינן מאפשרות לייחס לו שנאת יהודים: היהודים הם נתינים (underthonen)של האימפריה הרומית הקדושה ויש להתייחס אליהם בהתאם לחוק האימפריאלי. ולכן, אסור להחרים את רכושם, כלומר את ספריהם. מעבר לכך, כיוון שאינם נוצרים, אמונתם הדתית היא עניינם שלהם בלבד. יש להתייחס אליהם כנתינים שומרי חוק, גם אם הם חיים בטעות מתמשכת, וצריך לסבול אותם עד שיכירו בטעותם ויקבלו עליהם את הנצרות.

המאבק המתמשך שניהל רויכלין להצלת ספרי היהודים, ובמשתמע להמשך הקיום היהודי במרכז אירופה, מסמן את פסגת מעורבותו בחיים הציבוריים, מפעל ייחודי של אינטלקטואל יוצא דופן. באחד מכתבי ההתגוננות שלו מפני רודפיו, שרובם ועיקרם היו אנשי האוניברסיטה של קלן, כתב רויכלין כי מוטלת על האדם חובה לאהוב את רעהו, ומדובר גם ביהודים. הוא הסביר שהוא רוחש טוב ליהודים מכיוון שהכנסייה רוחשת להם טוב ואינה רואה בהם מינים ומפגינה סובלנות כלפיהם. רויכלין התייחס ליהודים כלאזרחים אחרים והוסיף: "אני יודע שיריבי יוצאים מכליהם כי קראתי להם [ליהודים] אזרחים־אחים. כעת הייתי רוצה שישתוללו עוד יותר; הקרביים שלהם עלולים להתפוצץ כי אני אומר שהיהודים הם אחינו".15 שוב, לאור ביטויים כמו אלה, קשה לקבל את הערכתו של הייקו אוברמן שייחס לרויכלין אנטי־יהודיות. רויכלין אכן ראה בספרי היהודים כלי להבנה טובה יותר של הנצרות והעניין שהוא גילה בקבלה, בעברית וביהדות נבע מהתועלת שהיתה טמונה בהם לחשיפת האמת הנוצרית, כפי שהבהירה דברה קפלן.16 אלא שאין לראות סתירה בין גישתו האינסטרומנטלית מחד לבין עמדתו האוהדת, הפילושמית בעליל, כלפי היהודים ומעמדם באימפריה. ועל כן, גם אם "הבראיזם נוצרי לא היה בגדר פילושמיות; הוא היה לימוד יודאיקה למטרות נוצריות",17 הפילושמיות של רויכלין עדיין בוהקת באורה.

בניגוד גמור לרויכלין, ארסמוס רצה אירופה ללא יהודים, ולכן הביע הערצה לטוהרה הנוצרי של צרפת. טוהר זה הוא פרי היעדרם של היהודים, הטורקים והמרנוס (Marranos). אין מקום כצרפת שבו פורחים החוקים ושבו הדת שלמה יותר, מקום שלא הושחת על ידי המסחר של היהודים — כפי שארע באיטליה — ושלא הזדהם על ידי קרבתם של הטורקים או המרנוס, כפי שקורה בהונגריה או בספרד. רק צרפת איננה נגועה במינים למיניהם ולא ביהודים, או מרנוס ולא בהימצאם של הטורקים בקרבתה.18 מדברי ארסמוס גם משתמעת הכרה בגירושם של יהודי צרפת במהלך ימי הביניים. הגירושים הבולטים והמשמעותיים ביותר בוצעו בשנת 1306, בסוף המאה החמש עשרה, ובתחילת השש עשרה. רויכלין, לעומת זאת, חשש שאם יגורשו היהודים תאבד אירופה הנוצרית משאבים דתים וספרותיים רבי ערך. בהקדמה לעקרונות היסוד של השפה העברית הלין רויכלין על רדיפת יהודי ספרד וגרמניה, הנאלצים עקב כך לחפש מפלט במקומות אחרים, בהם שטחי ערב, כדבריו. עקב כך מאבדת אירופה הנוצרית את מומחיה ללשון העברית, ובהעדרם ספרי היהודים ייעלמו עד מהרה.19

רויכלין זכה לכבוד והוקרה מראשי הציבור היהודי. יוסל מרוסהיים (בערך 1480-1555/1554) הנציח את רויכלין בכרוניקה שלו, ספר המקנה. הוא ראה ברויכלין "מחכמי אומות", ו"נס בתוך נס". בשל מאמציו של רויכלין ניצלו הספרים "והאלהים הראה לנו נס בתוך נס לשלוח איש טוב טוקטער רייכלין מחכמי אומות".20 חיים בן בצלאל (1508 בקרוב — 1588), רב בפרידברג בסמוך לפרנקפורט, דיבר על רוחו של רויכלין כעל רוחו של נוצרי חכם שטופח על ידי האל.21 למרות שבכל הנוגע להומניזם ולמדנות, הן ארסמוס והן רויכלין נתפסו בעיני בני זמנם כ"שתי עינייה של גרמניה", צודק פרנץ פוסט בקובעו ש"רויכלין לא היה ארסמיאני וארסמוס לא היה רויכליניסט".22 יחסם ליהודים, לשפה העברית ולספרי היהודים ממחיש זאת היטב. כאינטלקטואל מעורב בלט רויכלין והפגין אומץ לב ומסירות יוצאי דופן במאבק למען חופש המחקר וסובלנות דתית. יותר מכך, ניתן לאמר, בזהירות המתבקשת, שפעל, אולי ללא המודעות המוכוונת של הוגי הנאורות, למען חופש דת, לבטח בכל הקשור למיעוט היהודי באימפריה הרומית הקדושה. את החופש של האינטלקטואל לחשוב, לכתוב ולפרסם הוקיר אמנם גם ארסמוס, אלא שבמאבק למען חופש דת בזמנו לא היה כרויכלין אינטלקטואל מעורב וחלוצי, מופת לא רק ביחס לזמנו.

עד כה לא התפרסמה בעברית עבודה מעבודותיו של רויכלין. מלאת 500 שנה למותו של רויכלין מהווה הזדמנות נאותה ביותר להוציא לאור בשפת עבר את העיקרי מבין חיבורי סינגורו על היהודים והתייצבותו נגד המזימה לשריפת ספריהם. חוות דעתו של רויכלין שנכתבה בגרמנית היא חלק מחיבור גדול יותר שחיבר רויכלין ושמו ראי עיניים (23.(Augenspiegel החיבור, שהתפרסם ב־1511, מצוי בחלק הראשון של הכרך הרביעי של אוסף עבודותיו של רויכלין: Johannes Reuchlin, Sämtliche Werke, Band IV, Teil 1, herausgegeben von Widu-Wolfgang Ehlers, Hans-Gert Roloff und Peter Schäfer. Stuttgart-Bad Cannstatt: Frommann-Holzboog, 1996, pp.17-151 (27-63), נעזרתי גם במהדורת מקור דו-לשונית: Johannes Reuchlin, Gutachten über das Juedische Schrifttum. Herausgegeben und übersetzt von v. Dessauer. Konstanz and Stuttgart: Jan Thorbecke, 1965 A. Leinz — הטקסט בגרמנית של רויכלין מופיע בעמודים שבצד ימין של הספר, הטקסט בגרמנית בת זמננו מופיע בצד שמאל.

הערות הביאור שלי נסמכות במידה רבה על עבודת תרגום ופירוש בה הסתייעתי: Daniel O’Callaghan, The Preservation of Jewish Religious Books in Sixteenth-Century Germany: Johannes Reuchlin’s Augenspiegel. Leiden: Brill, 2013. מצוי תרגום נוסף לאנגלית של חוות הדעת של רויכלין, שהקדמה מועילה מקדימה אותו, אך הוא נעדר הערות ביאור של ממש: Johannes Reuchlin, Recommendation Whether to Confiscate, Destroy and Burn All Jewish Books: A Classic Treatise Against Anti-Semitism. Translated and edited by Peter Wortsman. Critical Introduction by Elisheva Carlebach. New York: Paulist Press, 2000.

חובה נעימה היא להודות לאנשים שנטלו חלק במיזם זה, בראש ובראשונה לי, המתרגם, על שיזמתי את התרגום הזה ועמלתי עליו ללא קבלת כל תמורה, זולת דברי התודה שאני מעטיר על ראשי, שאם לא אעשה זאת מי יטרח? דוד גוטסמן, מו"ל הוצאת פרדס, הואיל ליטול על עצמו הוצאת ספר זה ולממן את עלויות ההפקה וההפצה של הספר — תבוא ברכה על ראשו. חוב גדול אני חב לדר' צור שלו ולפרופ' יוסי ציגלר מהחוג להסטוריה כללית באוניברסיטת חיפה על שגשרו בין המתרגם להוצאת פרדס, כמו גם על עצותיהם המועילות והתמיכה הנאמנה שזכיתי לקבל מהם לאורך העשור האחרון.