חולות צהובים

נהר הבראהמאפוטרה, שפירושו הוא בן־האל הכול יכול, הוא הנהר השני בגודלו בתת־היבשת ההודית. הנהר הרחב והעצום חוצה את חבל אסאם ממערב למזרח ומסמן את האצבע הצפונית המחוברת להודו במעבר צר. מאסאם זורם הנהר דרך בנגלדש ונשפך לדלתא של הגנגס.

קבוצה קטנה וטולרנטית מתקבצת על ספינת הטיולים המיושנת. מלבד חבורתנו העליזה שטים בה הזוג הלונדוני, הטייס בגמלאות ואשתו הנלהבת, רופאת הילדים הסקרנית ובעלה הגבוה כהה העור, עיתונאית אוסטרלית ואומה השקטה שהזמן לא השחית את יופייה האקזוטי העדין ואת הילוכה המרחף.

הספינה שטה בינות איי הנהר החוליים ולאורך גדותיו הירוקים והמפורצים. "האיים הרבים שאתם רואים בנהר", מסביר הטייס האנגלי, "הצמחייה, הגידולים, סוכות המגורים, בעלי החיים – הכול נשטף ונעלם בזמן הגאות. האנשים הרבים המנהלים כאן את חייהם ומתפרנסים מחקלאות ודיג, בורחים מהאיים. הגאות חודרת אל עומק היבשה. בכל יום נעלמים אלפי דונמים של אדמה מתחת למים, וכל מה שעל האדמה, נסחף. בזמן השפל האדמה נגלית מחדש. על האיים הללו, שהם אדמה של אף אחד, מתיישבים בעונת השפל רק המנושלים ביותר, העניים ביותר, האמיצים שאין להם ברירה, אמיצים בעל כורחם".

"הבראהמאפוטרה הוא מתת האל ועונשו", מוסיפה בקול שקט אומה.

מסיפון ספינת הטיולים נראית הודו שקטה ופסטורלית. האנגלים המטיילים איתנו נזכרים בערגה בשלטונם הנאור בזמן שהם שותים את התה האסאמי שאבותיהם שתלו במרחביו העצומים של החבל. מלצר הודי מגיש לנו על טס עגול מוזהב תה וטוסט בריבה, והזמן כמו עוצר מלכת. עיניה של אומה בוהות למרחוק כמו נאחזות בשיח שעל גדת החוף הקרובה. אצבעותיה מלטפות את צמיד הזהב העתיק שעל פרק כף ידה. במבטא זר שאיני מצליחה לזהותו, היא מתחילה לספר לי על ילדותה.

בארץ הגאות והשפל נולדה. שם כמעט מתה. שם נולדה מחדש.

היא גדלה בפנימייה לבנות ליד לונדון. הוריה סברו שחינוך אנגלי קפדני יחזיר אותה לתלם שייעדו לה וכי ערכי החינוך המערבי לצד לימודים כלליים, אומנותיים וספורטיביים ברמה גבוהה הם החינוך הטוב ביותר שאפשר לתת לילדתם היחידה. אולם הפנימייה, על בתיה ומדשאותיה המטופחות, גבתה מחיר כבד מהילדה הצעירה שנזרקה פתאום לכור היתוך עם מאה בנות זרות. "בעיקר למדתי שם לשרוד", מספרת אומה, "לא להביע רגשות. תחילה שוכנתי בחדר רחב ידיים וחלקתי אותו עם שמונה בנות אחרות בגילי. בגיל מאוחר יותר היינו שתי נערות בחדר. ניהלנו סדר יום קפדני ביותר: יקיצה מוקדמת, טקס יומי שכלל את שירת המנון הפנימייה והתעמלות בוקר, לימודים, ארוחות מזינות המתנהלות לפי כל כללי הנימוס של בית המלוכה. פנאי לא היה לנו. הכול תוכנן ואורגן מראש".

לאחר כיבוי האורות היו לילותיה למפלטה. מרגע שעצמה עיניים, מייד נפרש לפניה נוף מטע התה הירוק, מטע עצום, נוצץ בטל הבוקר ומלא מסתורין לאור הירח. בבוקר, כשלבשה את מדי הפנימייה הכחולים ונערכה למסדר, התקשתה להיפרד ממראות ילדותה.

בלילה הוסיפה לחלום על בית הוריה, הבית הקולוניאלי הטבול בירק, והיא מתרוצצת בשביליו, מוקפת בשירת הציפורים ובקופים המקפצים בצמרות העצים. לבית צמוד היה חדר שמש שאהבה, בית זכוכית מלא פרחים, מרוהט ברהיטי קש. מפות רקומות כיסו את שידותיו. שם נהגו לשבת הוריה, האדון והגברת, השליחים מטעם בית המלוכה האנגלי, הבעלים של מטעי התה. והיא, ילדה קטנה, מדלגת בשמחה, קופצת לזרועותיהם ומתרפקת עליהם. היא מביטה בעיניה הכהות ומבחינה כי בשונה מעובדי המטע ומחבריה, עיניהם של הוריה אחרות, בהירות.

לטקס סיום שנת הלימודים הראשונה בפנימייה הגיעו שני הוריה. לאחריו הזמינו אותה לארוחה. בדרכם למסעדה המקומית הבחינה אומה בהתרגשות יתרה, כזאת שלא אפיינה את התנהגותם האצילית והמאופקת. היא הבחינה גם במבטים מוזרים, אפילו מסתוריים שהחליפו השניים ביניהם. המשפחה הקטנה התיישבה סביב שולחן עגול מכוסה במפה לבנה בגן הנאה שבחזית המסעדה. שלושתם הזמינו מאכלים מקומיים, השיקו כוסיות, ורק אז, בטון רך ובקול ברור, הסביר לה אביה שעכשיו משבגרה, עליה להכיר את מוצאה. "לפני חמש עשרה שנים, מייד אחרי הגאות בשעות הבוקר הגיעה לביתנו קבוצת עובדים מהמטע", סיפר האב, "הם נשאו בידיהם תינוקת. הם סיפרו שהיו עסוקים בפרישת רשתות הדיג כששמעו בכי עולה מתוך סירה נטושה. הם התקרבו אל הסירה ומשו ממנה תינוקת. הדייגים נשאו אותה היישר לבית הקולוניאלי משום שידעו שהאדונים הם חשוכי ילדים וחשבו שהמתת תשמח את ליבם".

"הענקנו לך את השם 'אומה'", הוסיפה אימה. "בסנסקריט זהו שמה של פרוואטי, אלת האהבה והפוריות ההינדית".

זרה המשיכה אומה להרגיש גם בשנתה השנייה בפנימייה. אהובה הרגישה רק בלילותיה. שם, בחלומותיה, היא משחקת עם ילדי העובדים ההודים במרחבי המטעים, שוחה איתם בנהר הגדול.

היא נמשכה אל האומנויות. באחד מסיוריה במוזיאון בלונדון נתקלה ברישומיו המופלאים של דירר, צייר ורשם גרמני. יותר מכול משך את עיניה רישום הקרנף. באופן מפתיע תאם הרישום במדויק את דמותו של הקרנף ההודי הנפוץ באסאם; קרנף כסוף בעל כפלי עור ענקיים הנראים מונחים על גבו כבגד מפואר.

במיטתה חיכתה לכיבוי האורות, מצפה שוב להחיות את זיכרונותיה. הנה היא עם חבריה למשחק, ילדי עובדי המטע. הם מרחיקים עד לאזור היער. הם תועים בסבך שיחי הבמבוק. בבואם לפלס את דרכם החוצה הם נתקלים בקרנפה ובוולדותיה. אחד מילדי החבורה, בעל תושייה יוצאת דופן, שיער ארוך ועיניים בורקות, מתחיל לרוץ בזיגזג, כשם ששמע מאחיו שיש לעשות במצבים כאלה כדי למשוך את הקרנפה לכיוונו ולאפשר לחבריו לברוח. תוך כדי ריצה, הוא מועד ונופל לבור. הקרנפה עוצרת לפני הבור. היא מתבוננת לתוכו באדישות וחוזרת לוולדותיה.

מאז אותה הרפתקה נותר הילד עם צליעה קלה ברגלו. כל אימת שהלך, נראה כמדלג על רגלו הימנית. ליבה של אומה יצא אליו.

השמש מחממת את סיפון הספינה. מרותקת אני ממשיכה להקשיב לסיפורה של אומה. היא לוגמת לגימה ארוכה של תה, עוטפת את כתפיה העדינות בצעיף צבעוני.

"כמה אהבתי אותו", היא מביטה בי ואומרת. "הם שלחו אותי לפנימייה רחוק מסנדיפ".

אומה סיימה את לימודיה בפנימייה האנגלית הנוקשה ונסעה אל חירותה לעיר האורות, העיר היפה בעולם – פריז. היא נרשמה ללימודי אומנות בסורבון, שכרה חדר קטן ברובע המארה. היא אהבה את הרובע הזה שוקק החיים הצבעוני של העיר, אהבה לטפס אל חדרון הגג שלה, שחלונו פתוח לחצר הפנימית של בניין ישן, ואהבה את עץ המגנוליה בפריחתו פורץ לחדרה פנימה. היא מצאה עבודה בגלריה לאומנות עכשווית ונהנתה מהקלילות הנעימה שבה התנהלו חייה.

בדרכה מחדרה לגלריה שכן בית המסחר של האחים מארייז'. הייתה זו חנות תה קסומה. חזיתה מחופה עץ. חלון ראווה מוקפד מזמין את העוברים והשבים להביט פנימה, לצפות במדפי העץ הכבדים הממלאים את קירותיו ולהתרשם משורות חביות מתכת שחורות מלאות במאות סוגים של תה. המראה והריחות משכו את אומה פנימה, וטעם התה האסאמי הציף את גופה, נשמתה, עורר את כמיהתה לזיכרונות ילדותה. אומה עשתה לעצמה מנהג לבקר מדי פעם בחנות. היא אהבה את האווירה הנינוחה במקום, ללגום תה אסאם ולנגוס בעוגיית מקרון צבעונית.

עברו השנים. גם בעלה וילדיה אהבו לפקוד את בית התה. כמוה גם הם נהנו מניחוחות התה שמילאו את חללו. לכל אחד מהם היה את התה המועדף שלו. באחד מימי הולדתה של הלקוחה הוותיקה, הוזמנה אומה לשעת התה המסורתית של האחים מארייז'. המוכרים בחליפות פשתן בהירות הגישו את התה שאהבה, ולהפתעתה הזמינו אותה לפגוש את בעלת הבית הקשישה בסלון ביתה המחובר במסדרון צר לבית התה.

"אומה שמך?" שאלה הקשישה, מביטה בה בעיניה העייפות שסקרנות עדיין ניכרת בהן. בידיה הגרומות הוציאה קופסת מתכת ישנה מתוך ארון עתיק בעל דלת מגולפת מעץ. אומה פתחה אותה וגילתה צרור מכתבים שהוטמנו בה. "לפני זמן רב מסר לידינו סוכן תה הודי את המכתבים. הוא סיפר שהתבקש להעביר אותם עבור מגדל תה מאזור אסאם. פרט לשם אומה, שהתנוסס על גב המעטפה, לא היה כל סימן. נראה היה שנעשה מאמץ לאתר אישה בשם הזה, ומשלא נמצאה, נשכחו המכתבים. איש לא התעניין בהם. בעלי העביר אותם אליי. הסיפור קסם לי. סקרן אותי. טמנתי אותם בקופסת התה האסאמי. קשישה רומנטית שכמותי".

מול חלון ביתה המטופח של אומה בגדה השמאלית נפרשים השמיים ומשתקפים בנהר הסיין הזורם בשלווה וחוצה את העיר. היא מביטה בצרור המכתבים הישן המונח לפניה. קיפולי הנייר יוצרים רשת קווים, מעין סבך שיחים. זיכרונותיה נושאים אותה אל המטעים. בארשת חולמנית היא קוראת את כתב היד הדהוי התמים ומציפים אותה ריחות מוכרים. המילים בשפה הפשוטה הכפרית מתנגנות באוזניה כמו נעימה מוכרת שחוזרים להאזין לה שוב ושוב. הן יוצרות תמונה, מעין ציור נאיבי בדומה לציוריו של אנרי רוסו, מהציירים החביבים עליה, שבהם נגלים עלי שיח, פרחים, חיות בר. מציאות מעורבבת בדמיון. כל מה שהיה סמוי מן העין, צף צבעוני וגלוי בדומה לשמחת נעורים. אומה מוחה דמעה.

אש אהבת הנעורים של סנדיפ חיממה את ימיה, אך השנים פוגגו בהדרגה את געגועיה. במקומם התמקמה בחייה השגרה הברוכה. משפחתה ועבודתה, ימי החול וימי החג מילאו את שנותיה. אומה אהבה לטייל ברחובותיה של פריז החגיגית, המוארת. בפרט אהבה את חג המוזיקה, שבו נשמעים צלילים ברחבי העיר: מבתי הקפה, על פני הגשרים, על גדות הנהר, במסעדות, בפארקים ובפינות הרחוב. אומה חייכה אל חייה. היא אהבה את חייה המאוחרים.

ילדיה בגרו ועזבו את הקן. היא מכרה את אוסף האומנות וסגרה את דלת הגלריה. כשמלאו לה שבעים, ארזה אומה את תקופת הגאות של חייה ונסעה אל המקום שבו הכול התחיל, אז כשהנהר היה בשפל.

הערב יורד. ספינת הטיולים שלנו עוגנת בפתחו של כפר מקומי, וחבורתנו הקולנית יורדת אל החוף. אנו מטיילים לאורכו של הכפר הנידח. מבטים סקרניים נשלחים אלינו מפתחי הבתים הדלים. בפתח ביתם בוערת מדורה קטנה. המקומיים מבשלים בה את ארוחתם. כמו אבות אבותיהם הם מעבדים את שדות האורז ואת מטעי התה. לאורך הטיול אנו מבחינים באש: באש המחממת, המאפשרת חיים; באש המרוקנת ומחדשת את שבילי יערותיהם; ובאש המכלה את מתיהם בצידי הדרכים.

בדרכינו לבית מארחינו בפאתי הכפר אנו מבקרים בשוק הקבוע של ימי ראשון. השוק הומה רבבות אנשים. המקומיים מחליפים עגבנייה בכפית, עז בפרה. המולה, רעש, אבק וריחות של לכלוך מכל עבר.

חבורתנו נמלטת אל מארחינו המקומיים בבית הקולוניאלי הטבול בירק. אור הנרות מהבהב סביב. המדורה דולקת ומאירה את הרחבה המטופחת, הממורקת לקראת בואנו. מלצרים מגישים לנו מתאבנים.

"ההודים השליטים, בעלי המטעים, הם אותם אלו שאבותיהם עבדו את האנגלים. 'היהלום שבכתר האנגלי', כפי שכונתה הודו בזמן שלטונה של האימפריה הבריטית, עבר לידיו של ההודי העשיר, והוא אימץ אותו בנינוחות", מסביר לנו הטייס האנגלי, חברנו לטיול.

בבית הקולוניאלי אנו מתקבלים בנדיבות של אדונים, בנימוסים מלכותיים ובאנגלית רהוטה. קסם האוריינט נגלה בפנינו במלוא הדרו. אוחזים גביעי קריסטל עדינים מלאים בשמפניה איכותית, מתבשמים מריחות היסמין, אנחנו נמשכים לפיתוליו של הגן. אומה, שהפכה בסיפוריה את הזרות לקרבה, מתהלכת לידי כמרחפת. במבטה אני מבחינה בריגוש, ציפייה להרפתקה מאוחרת. אנו מתרחקים לקצהו של הגן. משם, מבעד לשיחי התה הגזומים, ניבט הנהר. אור הירח משתקף במים. גוון כסוף ונוצץ כצעיף משי עדין מכסה את נהר הבראהמאפוטרה.

אומה עוצרת את הליכתה. מבטה גולש במורד השביל.

דרך שער הגן העתיק נכנס אדם בעל רעמת שיער ארוכה וכסופה. הוא הולך לקראתנו. לרגע נדמה לי כי בהליכתו הוא מדלג על רגלו הימנית.