על חוקים שהגביהו חומות וחרצו גורלות
הקדמת המתרגמת
אינגבורג הכט, בת לאב גרמני יהודי ולאם גרמנייה "ארית", מתארת בספר הזה את תהפוכות גורלה וגורל בני משפחתה בתקופת השלטון הנציונל־סוציאליסטי ובשנות המלחמה. כשעלו הנאצים לשלטון בינואר 1933, היא היתה נערה כבת שתים־עשרה. עד קיץ 1943 נשארו בני המשפחה בהמבורג, עירם. אחר־כך, בעקבות ההפצצות הקטלניות על העיר ואחרי שביתם נהרס כליל, נמלטו ממנה האם והבת, עם התינוקת ה"לא־חוקית" שנולדה בינתיים לאינגבורג הצעירה מבן זוג "ארי", ומצאו מקלט ארעי בעיר קטנה בדרום גרמניה. אביה ואחיה הצעיר נשארו בהמבורג.
בעקבות החוויות שחוותה המחברת בשנים האלה, היא לקתה בהפרעה נפשית קשה, שבגללה הסתגרה כשלושים שנים בדירתה שבעיר פרייבורג. כתיבת הספר וההיענות הגדולה לו מצד אנשים ומוסדות ברחבי גרמניה ובעולם, ההזמנות הרבות למפגשים, ההקשבה המזועזעת והאוהדת, הפגישות עם חברים ותיקים ושותפים לגורל — כל אלה סייעו לה להחלים בהדרגה ולפתוח פרק חדש בחייה. את תהליך ההחלמה היא מתארת בספרה הבא, Erinnerns des Von der Heilsamkeit ("על כוח המַרְפֵּא של הזיכרון"), שראה אור ב־1991. היא מביאה בו עדויות נוספות על גורלם של אנשים בתקופת השלטון הנאצי וקטעים מהתכתבויות בינה לבין המגיבים על הספר חומות סמויות מן העין. אחד האנשים שכתבו לה היה הסופר זיגפריד לנץ, בעצמו תושב המבורג. לנץ הביע את משאלתו שהספר "יזכיר לתושבי המבורג בהווה את הדברים שיכלו להתרחש בעיר הזאת, ושהעבר, בדרכו, עדיין נוכח."
"הדברים שיכלו להתרחש בעיר הזאת" — אכן, קשה להאמין שיכלו!
את מה שקרה, ובייחוד את אחת הסיבות החשובות שאיפשרו לסיוט המתמשך הזה להחריב בגלוי את חייהם של אלפי אזרחים בעיר הנמל הגדולה, המשגשגת — שרבים מתושביה היהודים היו שותפים מלאים לשגשוגה — אפשר ללמוד מדברים שכתב עורך־הדין הגרמני היהודי, רוברט קמפנר:
"לקחו מהם את מקצועותיהם, גנבו מהם את נכסיהם, אסור היה להם לרשת ולהוריש, אסור היה להם לשבת על ספסלים בפארקים ולהחזיק ברשותם קנריות ולהשתמש בתחבורה הציבורית, ולהיכנס למסעדות, לתיאטראות ולבתי־קולנוע. חלו עליהם חוקי גזע, נשללו מהם חופש התנועה וכל זכויות האזרח. זכויות האדם וכבוד האדם שלהם היו למרמס, עד שהם נשלחו למחנות־ריכוז והוכנסו לתאי הגז. היטלר והרייך השלישי ביצעו את הפשעים האלה מ־1933 עד 1945. הקורבנות היו יהודים, יהודים למחצה, יהודים לרביע, Geltungsjuden (אנשים שנחשבו ליהודים, בני הדת היהודית). [...]
כדי לממש את תוכנית ההשמדה הזאת, שנשענה על תאוות־בצע, נבנה בהדרגה במערכת המנהלית הממלכתית של המפלגה הנאצית ושל צוותים מקצועיים מנגנון ענקי: תחילתו במינויו של היטלר לקנצלר בשלושים בינואר 1933, המשכו בביסוסו האכזרי בחוקי נירנברג, בסתיו 1935, ובהפעלתו ברחבי הרייך בליל הפוגרום בתשעה בנובמבר 1938, וסופו במהלך מלחמת העולם השנייה, בהפיכתו לכלי בשירות ההשמדה ההמונית.
מנגנון ההשמדה הזה התפשט בהדרגה כגידול ממאיר בכל זרועות המערכת השלטונית. יוצריו ומבצעיו פעלו כאחוזי דיבוק לתת לו לגיטימציה. הם סברו שאם הם מלבישים את פשעיהם נגד האזרחים הגרמנים היהודים בכסות 'חוקית' ואורזים כל עוול שהם מעוללים ליהודים בתקנות, צווים, הוראות וכו', כי אז אין הם לא שודדים ולא רוצחים. מנסחי החוקים האלה פחדו יותר מכול מן האפשרות שיראו בהם פושעים או מאפיונרים. הם הקפידו לשמור מרחק בינם לבין יחידות ההשמדה של הגסטפו, האס־אס ותאי הגזים."
וזה עזר להוליך שולל, כנראה.
בספרה על כוח המַרפא של הזיכרון הכט מספרת על פגישותיה עם תלמידי בתי־ספר, שהוזמנה אליהן בעקבות פרסום ספרה הקודם. במפגשים אלה, היא כותבת, שאלו אותה התלמידים שוב ושוב: "איך ייתכן בכלל שסבא וסבתא שלנו באמת לא שמו לב, לא ידעו כלום? את יכולה לתאר לך את זה?" — "לא," היא כותבת, "אני לא יכולה לתאר לי את זה." ומוסיפה: "אני חייבת לומר לתלמידים: 'הדור של הסבים לא יכול היה לדעת מה קורה באושוויץ. אבל הם ראו את האותות המבשרים: את החרם, את ליל הבדולח, את שלטי האיסורים במסעדות, על ספסלי הפארקים, בתחבורה הציבורית. הם ידעו ששכנים נעלמים, ששלטים של רופאים ועורכי־דין מוּרדים מעל דלתות. הם ראו את הטלאי הצהוב.'"
באחד האירועים שנערכו בחנות־ספרים בהמבורג לכבוד חומות סמויות מן העין — גם זאת היא מספרת בספרה על ההחלמה — ישבה בקהל "אישה מבוגרת, מטופחת מאוד". אחרי שקראה הסופרת קטעים מהספר, פנתה אליה אותה אישה ושאלה לשלום אמה, אחיה ואחד מדודניה. "הכרת אותנו אז?" התפלאה הכט. והאישה סיפרה לה בקול רועד שבשנת 1926 היא עבדה ככתבנית במשרדו של אביה והכירה היטב אותו ואת המשפחה. "ועכשיו," כך דילגה על כל עשרות השנים שעברו מאז, "עוד מעט ימלאו לי שמונים... פצעים ישנים נפתחים. לא ידענו כלום, או לא רצינו לדעת כלום, כי אנחנו לא נפגענו. החיים התאכזרו אליכם... ואנחנו תקענו את הראש בחול. מה יכולנו לעשות?"
אבל גם אלה, בייחוד המשכילים ובעלי השקפת עולם ליברלית, הומניסטית, שידעו והבינו היטב את גודל האסון, יכלו במצב הזה להמשיך בחיים הנורמליים. הנה מה שכתב סבסטיאן הפנר בספרו "סיפורו של גרמני":
"במבט לאחור [התהליך] נראה פשוט וברור, אך בשעה שחוויתי אותו היה קשה מאוד להבחין בצדדיו השונים. אמנם את המחנק והגועל שעורר בי התהליך חשתי כבר אז באורח קיצוני למדי, אך לא הייתי מסוגל לתפוס ולארגן לעצמי את מרכיביו. בכל פעם שניסיתי לעשות — אה... בכל אותן שיחות בטלות ואינסופיות — נאלצתי להשתמש שוב ושוב באותם מושגים פוליטיים מיושנים, שלא התאימו כלל למצב הדברים הנוכחי וכיסו הכול במעין ערפל סמיך. כמה הזויות נראות השיחות האלה היום, כשקרעים ובדלים מתוכן עולים במקרה בזיכרון! עד כמה חסרי אונים היינו אז מבחינה רוחנית, אנחנו והחינוך הבורגני המקיף שלנו, שעסק כולו בעבר! בדברים שלמדנו לא היה זכר למה שהתרחש מולנו. לכן היו ההסברים שלנו חסרי טעם כל־כך, ניסיונותינו להצדיק את מה שקורה מטופשים כל־כך, ומבני החירום הרציונליים, שבעזרתם ביקשנו להיפטר מתחושת הזוועה שליוותה אותנו כל העת, שטחיים כל־כך! [...] חלחלה אוחזת אותי כשאני חושב על כך היום.
וחוץ מזה, גם חיי היומיום הפריעו להבנה מלאה של המתרחש. חיי היומיום האלה נמשכו, כמובן, למרות שנעשו בהדרגה תמוהים ובלתי־מציאותיים יותר ויותר, מגוחכים לחלוטין אל מול האירועים שברקע. המשכתי כמו קודם ללכת לבית־המשפט העליון. שם נמשכו הדיונים המשפטיים כאילו עוד יש להם משמעות [...] המשכתי לטלפן לחברתי צ'רלי, הלכנו יחד לקולנוע, או ישבנו באחד הברים, שתינו קיאנטי, או הלכנו לרקוד. המשכתי לפגוש גם את חברי, לשוחח עם מכרי ולחגוג ימי־הולדת בחוג המשפחה, כמו תמיד. [...] ואכן, עד כמה שזה נשמע מוזר, דווקא חיי היומיום האלה, שנמשכו באורח מכאני ואוטומטי, הם שעזרו למנוע התנגדות ממשית לזוועות."
החומות היו סמויות מן העין, לכאורה. אבל המשטר שקד על הקמתן, הגבהתן ואטימתן בגלוי, ביסודיות ובעקביות. החוקים הראשונים שנועדו לבדל, לבודד ולהפריד את האזרחים היהודים משאר האזרחים, נחקקו מיד לאחר שהיטלר מונה לקנצלר (אף זה כַּחוק ובהליך מסודר). ומאז, זמן רב לפני "חוקי נירנברג" המפורסמים, שנחקקו בספטמבר 1935, נחקקו ונקבעו לצורך זה מאות חוקים ותקנות. באסופה החשובה הנזכרת לעיל מוקדשים להם 129 עמודים, כמעט רבע מהספר.
מה שניכר היטב כאשר קוראים את העמודים האלה הוא ההדרגתיות. התקנה הראשונה המופיעה באסופה מבטלת את תוקפן של ההוראות שניתנו למשטרה לא לגרש יהודים מהמזרח (Ostjuden) שחיים בגרמניה כבר זמן רב, גם אם הם נאשמים ב"פעילות עוינת". מעכשיו מותר אפוא לגרש יהודים, אבל רק "יהודים מהמזרח." התקנה השנייה מבטלת סעיפים בחוקה הגרמנית שנוגעים לזכויות האזרח וכך מכוננת את הבסיס לחקיקה האנטי־דמוקרטית, ההולכת ומתגבשת, של המשטר הנאצי. אחר־כך נחקקים בזה אחר זה החוקים והתקנות שאוסרים על יהודים בעלי מקצועות חופשיים — בעיקר רופאים, שופטים ועורכי־דין — לעסוק במקצועותיהם, ושאוסרים על לקוחותיהם ועמיתיהם ה"ארים" להשתמש בשירותיהם ולקיים איתם קשרים מקצועיים. מתפרסמות גם תקנות שמצמצמות את מספר התלמידים היהודים בבתי־הספר. מתפרסמת תקנה שאוסרת על חברי המפלגה הנאצית להיכנס למסעדות ובתי־קפה שיהודים פוקדים אותם. תקנה שאוסרת על יהודים להיכנס לאכסניות־נוער. תקנה שמתירה אמנם לחברי תנועות־נוער יהודיות לצאת לטיולים בימי ראשון, אבל אוסרת עליהם לערוך פעילויות ספורטיביות בחיק הטבע. וכך עוד ועוד ועוד: שרשרת ארוכה של אפליות והדרה בכל התחומים, חוליה אחוזה בחוליה, שמשתמשת בחקיקה ובסמכויות של רשויות השלטון השונות — תוך כדי שימת־לב דקדקנית לפרטים ופרטי־פרטים של החיים היומיומיים — כדי להכשיר את הקרקע לגירושם ולהכחדתם הפיזית של היהודים.
"חוקי נירנברג" עצמם, שני חוקי יסוד שנועדו לתת בסיס משפטי מוצק וחד־משמעי לחקיקה הגזעית נגד היהודים, נחקקו בחמישה־עשר בספטמבר 5391, בכנס המפלגה הנאציונל־סוציאליסטית שנערך בעיר נירנברג:
"חוק האזרחות", שקבע כי "רק בעלי דם גרמני או דם מסוג קרוב לו הם אזרחי הרייך. רק אזרחי הרייך זכאים לזכויות פוליטיות."
"החוק להגנת הדם הגרמני והכבוד הגרמני", שאסר, בין השאר, על נישואים וקיום יחסי־מין בין יהודים ו"אזרחים בעלי דם גרמני או דם מסוג קרוב לו".
לחוק האזרחות נלוותה כעבור חודשיים תקנה שהגדירה בפירוט מי הם יהודים ושקבעה שאין הם יכולים להיות אזרחי הרייך ואין להם זכות הצבעה ואין הם יכולים לכהן במשרה ציבורית. (ר' נוסח חלקי של החוק בגוף הספר, עמ' 46).
בספר פרשנות ל"חוקי נירנברג" שהתפרסם ב־1936 נכתב:
"השאלה היהודית בגרמניה אינה אלא שאלת גזע. כיצד קרה הדבר, זאת אין צורך לשוב ולתאר כאן. בספר זה אנו דנים רק בפתרון השאלה הזאת, שבינתיים הוחל בהפעלתו בהחלטיות, והוא אחד מתנאי היסוד המוקדמים לבניית הרייך החדש. לפי רצונו של הפיהרר, חוקי נירנברג אינם צעדים המיועדים להוליד ולהנציח שנאה גזעית, אלא להיות ראשיתה של הקלה ביחסים בין העם היהודי לעם הגרמני."
את הדברים האלה מצטט שאול פרידלנדר בספרו גרמניה הנאצית והיהודים, ומוסיף שהמחברים קובעים כי "הציונות הבינה את הדבר לאשורו [...] והעם היהודי בכללו, מאחר שהוא עצמו שקד כל־כך על שמירת טוהר הדם שלו כל תולדותיו, צריך לקבל בברכה חוקים המיועדים לשמור על טוהר הדם."
מחברי הספר הם משפטנים. החשוב שבהם, ברנהרד לזנר ((Bernhard Lösener, "מומחה לענייני גזע" (Rassenreferant) של משרד הפנים, הוזמן בדחיפות לכנס המפלגה בנירנברג כדי לסייע בניסוח החוקים. אישיותו, פועלו וגורלו בתקופת המשטר הנאצי הם סוגיה מעניינת בפני עצמה, ונכתב עליה לא מעט. אבל אין ספק שהסתירות שליוו את דרכו של המשפטן הקפדן הזה בסבך הבירוקרטיה הנאצית הן עדות מעניינת לתפקיד שמילאה המעטפת המשפטית של חוקי הגזע בהכשרת הדרך אל השמדת היהודים. לזנר, איש הגון ומקצועי בעיני עצמו, אף נעצר באוגוסט 1944 בעוון הסתרת ידיד של שְׂטאוֹפֶנבֶּרג, הקצין שניסה להתנקש בהיטלר בעשרים ביולי 1943. אחר־כך סולק לזנר מהמפלגה הנאצית. ב־1949 הוא הועסק זמן־מה על־ידי משלחת הג'וינט בגרמניה, ועד מותו ב־1952 הוסיף לכהן במשרות ממשלתיות.
אינגבורג הכט נולדה וגדלה בהמבורג. הספר חומות סמויות מן העין מתעד ילדות מאושרת בחיק משפחה מבוססת. הוריה היו גרמנים פטריוטים והדת ויהדותו של אביה לא מילאו כל תפקיד בחינוכה ובהתפתחותה: "'היות יהודי' לא היה עניין שהעסיק אותנו עד 1933", היא כותבת בספרה כוח המַרפא של הזיכרון. ואולם כאשר עלו הנאצים לשלטון השתנה המצב הזה מקצה אל קצה. מהר מאוד נהפך הדבר לעניין מרכזי בחיי המשפחה, ועל הנערה היה להתוודע למעמד החדש של הוריה ושלה ושל אחִיה: ההורים היו מעתה בני זוג בנישואים מיוחסים, והיא ואחיה היו "בני תערובת מדרגה ראשונה".
בהמבורג חיו בעת ההיא כמעט 17,000 יהודים בתוך אוכלוסייה שמנתה קרוב ל־1,200,000 נפש. כאשר קמה רפובליקת ויימאר קיבלו יהודי גרמניה לראשונה בתולדותיה שוויון זכויות אזרחי מלא. מעמד זה העניק להם יציבות, ובערים רבות אף הצלחה מקצועית וכלכלית. אבל במקביל לאמנציפציה של היהודים באירופה במחצית השנייה של המאה התשע־עשרה, התגבשה גם האנטישמיות הגזענית המודרנית. המבורג גילמה את שתי הפנים של ההתפתחות הזאת: יהודים רבים עשו בה חיל והשתלבו היטב בחייה העסקיים, התרבותיים והחברתיים, וכנגד זה היא נהיתה מעוז חשוב של אנטישימיות קיצונית.
עד כמה גדולים היו הבלבול ואי־ההבנה לגבי המשמעות של עליית הנאצים לשלטון גם בקרב היהודים — שלא מעטים מהם צידדו במחנה הלאומני בגרמניה — מעידים דברים שכתבה ביומנה בשישה בפברואר 1933 לוּאיזֶה זוֹלמיץ, תושבת המבורג: "חוויה נפלאה ומרוממת לכולנו. היינו שיכורים מרוב התלהבות, מסונוורים מאור הלפידים הדולקים ממש מול פנינו, ועשנם היה לנו כענן קטורת." השורות האלה מתארות את תהלוכת הלפידים שערכו ביום הזה בהמבורג אנשי האס־אה וחברי המיליציה "קסדת הפלדה" (Stahlhelm), הזרוע הצבאית של מפלגת העם הלאומית הגרמנית (Deutschnationale Volkspartei), לכבוד הצלחת "ההתקוממות הלאומית" (כינוי לעליית הנאצים לשלטון). לצד הכותבת עמד וצפה בתהלוכה בעלה היהודי: שני בני הזוג, כרבים מבני המעמד הבורגני שדגלו בהשקפת עולם לאומנית, קיבלו את עליית הנאצים לשלטון באהדה גלויה. האנטישמיות של המפלגה הנאצית היתה בעיניהם תופעת שוליים תעמולתית שאין להתייחס אליה ברצינות, והקנצלר החדש היה לדעתם "מחושק" על ידי הרוב שהיה בקבינט למפלגת העם הלאומית הגרמנית.
החקיקה, האלימות והרדיפות של היהודים בהמבורג, שהחלו מיד, גרמו לרבים מהם משבר זהות עמוק. כי לא זו בלבד שהשתייכותם לגרמניה ולעם הגרמני היתה בעיניהם דבר מובן מאליו, שיעור הנישואים המעורבים בהמבורג אף היה גבוה במיוחד: בשנות העשרים היו כמעט מחצית היהודים הנשואים נשואים לבני או בנות זוג לא־יהודים.
עדות מרגשת של משבר הזהות בקרב ילדים יהודים נמצאת בזיכרונותיו של ד"ר ארנסט לבנברג, מחנך ומורה מצליח בהמבורג בשנות העשרים ובתחילת שנות השלושים: כאשר בנו בן הארבע וחצי ביקר בספטמבר 1933 בפעם הראשונה בבית־כנסת, הוא קבע בצער: "אבל פה אני לא יכול בכלל להגיד 'הייל היטלר', הרי כולם פה יהודים." ובנו בן השבע וחצי, אחרי ששמע את אלאדין ומנורת הקסמים, קרא: "אח, המשאלה שאני הייתי מבקש היא להיות נאצי." שאלו אותו: "ומה איתנו, כולנו?" והילד ענה: "כמובן, הייתי מבקש את זה גם בשביל כולכם."
על הרקע הזה התקשו מאוד יהודי המבורג להחליט להגר מגרמניה. בשנים הראשונות של השלטון הנאצי היה מספר המהגרים מבין תושבי העיר נמוך במידה ניכרת מהממוצע בשאר חלקי המדינה. עד סוף 1937 היגרו פחות מחמישית מיהודי המבורג. הרוב המכריע ניסו להסתדר בתנאים הקיימים, חיזקו את אחיזתם בקהילה היהודית, שמוסדותיה עשו מאמצים אדירים לסייע לנרדפים ולנזקקים, והמשיכו להתקיים איכשהו. החל בשנת 1938 גדל והלך מספר המהגרים חרף המגבלות הדרקוניות, ועד תחילת הגירושים למחנות־הריכוז וההשמדה נשארו בעיר פחות מרבע מתושביה היהודים, רבים מהם אנשים זקנים שכוחם לא עמד להם לעקור לארץ אחרת.
את הנסיבות וההתפתחויות האלה — בדגש על משפחות מעורבות — מקים לתחייה תיעודית־אישית ספרה של אינגבורג הכט. אביה היה "יהודי מלא" על פי חוקי הגזע, ובכל זאת, למרות גירושיו מאשתו ה"ארית" (שנעשו בהסכמה ואף בידידות), עדיין נהנה במידת־מה, בזכות הילדים שנולדו לבני הזוג, מיתרונות המעמד של בן זוג בנישואי תערובת "מיוחסים", ואילו היא עצמה נהנתה מהמעמד של "בת תערובת מדרגה ראשונה".
המחברת מתארת את אסונן של משפחתה ושל אחדוֹת מחברותיה לגורל בענייניוּת ובאיפוק ובצמידות גדולה לחוקי הגזע של המשטר הנאצי, שמובאות מהם פותחות כל פרק ופרק. שילוב זה — של פרטי החקיקה המסתעפת ומשתכללת עם תיעוד תוצאותיה ההרסניות לגבי משפחות ויחידים, וגם השפעתה על הלך־הרוחות בציבור (היהודי והלא־יהודי) — שילוב זה הוא שנותן לספר הקצר הזה את ערכו הסגולי. המחברת ביקשה יותר מכול להבליט את האבסורד של הליכי החקיקה האינסופיים, שמכוחם הלכו יחדיו חוק וסדר, ואף היגיון, עם רשעות ואכזריות מחושבות היטב. על כך היא מעידה בתחילת הספר שהוזכר לעיל, כוח המַרפא של הזיכרון:
"הנושא שלי [בספר הקודם, חומות סמויות מן העין] לא היה בשום אופן האנטישמיות, ובמידה שכן, כי אז רק בעקיפין. ה'חומות' שלי הן 'חוקי נירנברג', חוקי הטרור של המדינה. החומות האלה אינן קיימות עוד. [בספר הזה] אני רואה לי חובה לכתוב על האנשים הרבים שמשתדלים עכשיו לראות את ה'חומות' של אותם 'חוקים', לראות אותן גלויות לעין, כדי להבין את האבסורדיות שלהם."
האבסורדיות הזאת — שילוב של חקיקה מדויקת עם דיכוי ורדיפה — היא תופעה מודרנית, וכוחה עדיין במותניה. אולי היא אפילו לא כל־כך אבסורדית. ואכן, גם את ההיגיון שבה אפשר ללמוד מספרה של אינגבורג הכט.
אילנה המרמן
ירושלים, סתיו 2018
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.