חוצפה

בשנות ה-50 פיתחה עולה חדשה מגרמניה, שהתגוררה בקיבוץ שדה אליהו, גישה חינוכית ייחודית שנועדה לילדי הגן. בשעתו, שדה אליהו היה יישוב דל במשאבים אבל עשיר ברעיונות ובאידיאולוגיה. החברים הטילו על מלכה האס לצייד את גן הילדים בתקציב זעום, והיא מצאה פתרון יצירתי, שהפך מהר מאוד לתקן הקבוע במוסדות החינוך לגיל הרך בישראל.

במקום לקנות צעצועים יקרים ותעשייתיים, האס אספה חפצים שונים מבתי החברים, מהשדות ומשאר ענפי המשק ומילאה את חצר הגן בדברים שבימיהם הטובים שימשו את המבוגרים בקיבוץ. כך נולד רעיון חצר הגרוטאות ואיתו הפילוסופיה החינוכית הקרויה על שמו. עד היום ניתן למצוא בגני ילדים ובמעונות יום רבים בישראל חצרות מלאות גרוטאות.

בדרך כלל מדובר בחצר מגודרת ובתוכה רהיטים שבורים, טרקטורים חלודים, סולמות, מיטות, צמיגים, חביות, תנורים, מחבתות, חלקי סכו"ם, בדים, סלי קש, פחיות צבע ריקות, מקלדות, צגים ועוד חפצים שיצאו מכלל שימוש. זה לא אסתטי במיוחד, אבל זה רחוק מלהיות משחק בזבל. אם תעצרו לרגע ליד חצר שכזאת, ותצפו בילדים המשחקים שם, תוכלו לגלות כמה וכמה דברים מעניינים.

ראשית, תיווכחו לראות שהילדים נהנים מאוד בחצר הגרוטאות. ילדים אחדים משתמשים בכמה חפצים במקביל, בעוד אחרים ממוקדים בחפץ אחד. רוב הילדים משחקים בחבורות קטנות, אבל כיף להם גם לשחק לבד. הילדים פעילים מאוד וממוקדים בעשייה. נדמה שהם יכולים לשחק כך שעות על גבי שעות, להיות בתנועה בלתי-פוסקת ולהשתמש בגרוטאות השונות. שנית, תגלו עד כמה שקועים הילדים במעשיהם ועד כמה הם יצירתיים - דברים שקשה יותר לראות כשהילדים משחקים בצעצועים מן המוכן. כאן תראו אותם מאלתרים בעזרת החפצים, שוברים אותם לפעמים וממציאים שפע שימושים לחפץ אחד ויחיד, שרק מעטים מהם קרובים לשימוש המקורי שלו. הילדים אינם כפופים להוראות שימוש או להנחיות בדבר הדרך הנכונה ביותר לעשות משהו. הם לא חייבים לסמוך על ניסיונם של אחרים. הם מגלים את הדברים בכוחות עצמם ויוצרים בעזרתם ככל העולה על רוחם. תנור ישן יכול להפוך ללוח בקרה של חללית, שאותה מפעילה ילדה בת ארבע בעוד חבריה ממלאים את תפקידי הצוות. צמיג ישן הופך לבמה מיוחדת שעליה שני ילדים רוקדים זה מול זה כמו מול מראה. מקשי מקלדת מוצאים ממקומם והופכים לאבני קסם בעלות כוחות מיוחדים, במשחק של ארבעה ילדים אחרים.

בחצר הגרוטאות מוצאים את עצמם הילדים שקועים בעולם המבוגרים מחד גיסא, אולם הם לגמרי חופשיים להתנסות בחפצים הללו מאידך גיסא. המשחק החופשי בחפצים ביתיים ובמכשירים ישנים מאפשר להם לחקור את אופן פעולתם ואת איכויות החומרים שמהם הם עשויים, ותוך כדי כך הם לומדים כי למעשיהם יש תוצאות.

אולם משחק בגרוטאות הוא הרבה יותר מסתם התנסות בחומרים. מלכה האס הסבירה כי במשחק כזה "מעורב האדם כולו: שרירים וחושים, רגש ומחשבה, צמיחה אישית ותקשורת חברתית".1 בחצר הגרוטאות יכולים הילדים לחקות מהלכי תקשורת בינאישית שראו אצל המבוגרים, מעמדות חברתיים, תפקידים מגדריים, או כל פעילות אחרת שבה נתקלו בחיי היומיום שלהם.

כפי שכתבתי במבוא, אני מאמינה שכל הילדים מפתחים את שרירי היצירה שלהם מלידה. אולם בעוד ילדים בתרבויות רבות אחרות מוגנים ועטופים ופחות מזדמן להם להפעיל את השרירים הללו בחופשיות, ילדי הגן בישראל מסתובבים בין חפצים שעלולים להיות מסוכנים ואולי לא נראים מתאימים לילדים. כך הם זוכים באפשרות להפעיל את השרירים הללו תוך יצירת כישורים חברתיים ויצירתיים כבר בגיל צעיר. ואתם לא חייבים להאמין לי בכל הנוגע לזה - החוקרות איזוֹבֶּל ואן דֶר קיפּ ואינגריד וֶרהֶל מצאו שלאור העובדה שאישיותם של ילדים "גמישה במיוחד בשנות הילדות הראשונות, חינוך מוקדם עשוי למלא תפקיד חשוב בפיתוח תכונות אישיות, ואף איכויות יזמיות".2

אז איך בדיוק משחק בחלקי מחשבים שבורים ובקולבים זרוקים מפתח איכויות יזמיות? אולי תופתעו לשמוע, אבל המשחק בחצר הגרוטאות מסייע ביצירת מערכת כישורים מרשימה, הדרושה למהלכים יזמיים: ניהול סיכונים, עצמאות, פתרון סכסוכים, עבודת צוות ועוד. מיד אסביר כיצד.

בניגוד למה שקורה במתחמי המשחקים הרגילים - שבהם בדרך כלל הדברים מקובעים למקומם, מטרת השימוש בהם מוגדרת והם חיקוי של חפצים אמיתיים - המשחק בגרוטאות מעצים ילדים. לילדים המשחקים בגרוטאות יש את "הכוח לעשות היסטוריה", כדברי ואלרי פּוֹלקוֹב, פרופסור לפסיכולוגיה חינוכית. כלומר, יש להם יכולת לשנות את סביבתם.

ילדים המשחקים בגרוטאות לא משחקים בתוך הסביבה אלא משנים אותה מן היסוד. הם לוקחים חביות מתכת, צמיגים ולוחות עץ, מעבירים אותם ממקום למקום ובונים בעזרתם בתים, טירות או מכוניות. תארו לעצמכם רכב שטח שנבנה מכמה מושבי תינוקות שהוצבו על שולחן קפה וכולל פנסים, שנוצרו מקופסאות שימורים גדולות, ואפילו הגה אמיתי. בהמשך מפורקת המכונית הזאת לחלקים והופכת לשולחן ניתוח או למתקן שיגור. שינוי הסביבה באמצעות בנייה כזאת מעצים מאוד את הילדים, ובמסגרת פעילות מעין זו ניתנת לכל ילד ההזדמנות להיות יזם יצירתי.

כאם לשלושה בנים, אני יכולה להעיד שהבחירה לתת אמון ביכולותיהם ולעודד אותם לעצמאות היתה אחד הדברים הקשים אך גם החשובים ביותר שעשיתי בחיי. העובדה שהם גדלו בארץ הפכה את העניין לבלתי-נמנע, אבל גם הקלה עלי.

זרים המבקרים בישראל ורואים חצר גרוטאות בגן ילדים מזדעזעים מיד: טרקטורים הרוסים, צינורות ביוב מבטון, לבנים - החצר כולה נראית כמו אזור סכנה אחד גדול. אולם כאשר מאפשרים לילדים לטפס על כיסאות, להתעסק בחפצים כבדים מעץ ולשחק בסירים ובמחבתות מחלידים, נותנים להם הזדמנות להתנסות בסיכונים ולהעריך את רמתם. ניהול סיכונים כזה הוא חוויה מעצימה נוספת לילדים שהתמזל מזלם ועומדת לרשותם חצר גרוטאות. כמובן, הילדים עלולים להיפגע בשעת המשחק, אבל פגיעה היא חלק בלתי-נפרד מהחיים, שיש בהם סיכונים מכל הסוגים.

כמבוגרים, אנחנו מסוגלים להתמודד עם הסכנות ולהימנע מפגיעה משום שפיתחנו כישורים וטכניקות לניהול סיכונים. ההתנסות מאפשרת לילדים ללמוד היכן עובר הגבול בין המסוכן מדי לאפשרי. כאשר אנחנו מפקידים את בטיחותם של הילדים בידיים שלהם, אנו מראים להם שאנחנו סומכים עליהם ולכן הם יכולים לסמוך על עצמם. זהו מסר מעצים מאוד.

כמובן שלא הכול מותר בחצר הגרוטאות. ברור שיש כמה כללי יסוד, אבל כל עוד הילדים נשמעים לכללים הללו, הם יכולים לשחק כרצונם. מדובר לרוב בכללים כלליים המתאימים למצבים ולתסריטים שונים. לדוגמה: חובה לבדוק תמיד את יציבות המבנה שיצרתם; חובה להניח מעצורים מתחת לגלגלים; חבלים מותר לקשור רק סביב המותניים; חפצים מותר לזרוק רק למקום שאין בו איש. כללי הבטיחות האלו משלימים את התנהגותם הספונטנית של הילדים, לא מתקנים אותה.

סחיבת מכשירים ביתיים היא משימה כבדת משקל עבור ילדי הגן. כדי להצליח בה עליהם לשתף פעולה ולעבוד כצוות למען מטרה משותפת. מלכה האס מספרת על מחזה שנגלה לעיניה פעם: ארבע ילדות קטנטנות סחבו דלת ישנה. לאחר שחוו על בשרן עד כמה הדלת כבדה, התברר להן די מהר שהדרך היחידה להזיז אותה ממקומה היא פעולה משותפת. בריאיון עמו נזכר האמן אמנון זילבר, יליד קיבוץ, בילדותו ובמשחקיו בחצר הגרוטאות. הוא סיפר ששיתוף פעולה כזה מתרחש רק כאשר יש לילד מטרה שעליו להשיג באמצעים גופניים, תוך עבודה משותפת עם אחרים, שפועלים יחד כיחידה מתואמת וגמישה. "היו לנו משימות מסובכות", אמר, "אבל כשהצלחנו, כל חברי הקבוצה חוו סיפוק עצום... עובדה שעד היום אני זוכר את החוויה כמעצימה".3

ההתמודדות עם מטלות אדירות כאלו מחייבת את הילדים ללמוד גם כיצד לפתור סכסוכים. בחצר הגרוטאות הם לומדים להכיר בצורכיהם, ברצונותיהם ובחולשותיהם של אחרים ולהתאים את עצמם אליהם. לא פעם, רצונותיהם מתנגשים באלו של חבריהם. מצבים קשים ומורכבים אלו הם למעשה הזדמנויות ללמידה. בחצר הגרוטאות, האתגרים הניצבים בפני הילדים כוללים מציאת פתרונות יצירתיים שיהיו מקובלים על כולם. ומדובר במשימה מורכבת מאוד, למשל כשהחבורה עוסקת בתכנון ובחפירה של תעלה שתוביל מי גשם דרך צינורות פלסטיק.

משחק בגרוטאות אינו תרגיל דידקטי למורות ולגננות. מדובר בגישה פילוסופית לחינוך ילדים, שמאפשרת להם לבחון את יכולותיהם, ללמוד לשתף פעולה עם אחרים, להיות יצירתיים ולתרגל יכולות של מבוגרים. הגננות, המורים וההורים בארץ לא מלמדים, דידקטית, את הילדים להיות יזמים. לעומת זאת, הגדילה וההתבגרות בארץ, מעצם טיבה, מתרחשת בסביבה המאפשרת להם ומעודדת אותם לפתח כישורים שבהם ניחנו גם יזמים מצליחים.