חוקי המשחק

1 בְּרִי

לא קל לנסות להכניס את המפתח לדלת כשאת מחזיקה ביד שתי כוסות קפה רותח וקופסת דונאטס. אבל בגלל שאני החברה הכי טובה שכל בן אדם יכול לבקש לעצמו - ואני מתכוונת להזכיר את זה לנייתן ברגע שאצליח להיכנס לתוך הדירה שלו - אני עושה את זה בהצלחה.

אני נושפת בכאב כשאני מסובבת את המפתח במנעול וכמה טיפות קפה ניתזות על מפרק כף היד שלי דרך החור הקטן שבמכסה. העור שלי בהיר, אז יש סיכוי של מיליון אחוז שיישאר עלי סימן אדום בוער.

בשנייה שאני נכנסת לדירה של נייתן (אבל באמת, דירה זה לא השם המתאים לה כי היא בגודל של חמש דירות גדולות שחוברו יחד), הריח הנקי והרענן המוכר שלו מתנגש בי כמו אוטובוס. אני מכירה את הריח הזה כל כך טוב, שאני חושבת שאני אוכל ללכת בעקבותיו כמו כלב ציד במשלחת חיפוש אם הוא ייעדר אי־פעם.

בעזרת העקב של נעל הספורט שלי אני סוגרת את הדלת הקדמית בטריקה חזקה מספיק כדי להזהיר את נייתן שאני בשטח. שימו לב כל הקוורטרבקים הסקסיים! כסו את הסחורה שלכם! אישה עם עיניים חמדניות נמצאת בבית!

צווחה נשמעת מהמטבח, ואני מקמטת מיד את המצח. אני מציצה מעבר לפינה ורואה אישה לבושה בפיג'מת סאטן סקסית שמורכבת ממכנסיים קצרים וגופייה בצבע ורוד בהיר, דחוקה בפינה הרחוקה של השיש הלבן שמקיף את כל המטבח. היא לופתת סכין קצבים קרוב לחזה. אי עצום מפריד בינינו, אבל העיניים שלה בולטות החוצה כאילו אני מצמידה סכין זהה לווריד הצוואר שלה.

"אל תתקרבי אלי!" היא צורחת, ואני מיד מגלגלת עיניים, כי למה היא צריכה לצווח ככה? היא נשמעת כאילו מישהו שם לה אטב כביסה על גשר האף והיא שאפה לא מזמן בלון הליום שלם.

הייתי מרימה את הידיים באוויר במחוות כניעה, כדי לא למות מדקירת סכין, אבל הן די עמוסות במצרכים לארוחת בוקר - שמיועדים לי ולנייתן, לא לגברת הצווחנית הזאת. אבל זאת לא ההיתקלות הראשונה שלי עם אחת החברות של נייתן, אז אני עושה מה שאני תמיד עושה ומחייכת לקֶלסי. וכן, אני יודעת איך קוראים לה, כי למרות שהיא מעמידה פנים שהיא לא זוכרת אותי בכל פעם שאנחנו נפגשות, היא יוצאת עם נייתן כבר כמה חודשים ונפגשנו כבר כמה פעמים. אין לי שמץ של מושג איך הוא מסוגל להיות עם האישה הזאת. היא נראית כל כך ההפך מהבן אדם שאני הייתי בוחרת בשבילו - הן תמיד נראות ככה.

"קלסי! זאת אני, ברי. זוכרת?" החברה הכי טובה של נייתן מאז התיכון. האישה שהיתה כאן לפנייך ותישאר כאן גם הרבה אחרייך. זוכרת אותי?!

היא פולטת נשיפה גדולה של אוויר ומניחה לכתפיים שלה לצנוח בהקלה. "אלוהים, ברי! כל כך הפחדת אותי שחשבתי שאני מתה. הייתי בטוחה שאת איזו סטוקרית שהצליחה לפרוץ לפה איכשהו." היא מניחה את הסכין, מרימה את אחת מגבותיה המטופחות להפליא וממלמלת, לא ממש בשקט, "אבל בעצם... אפשר לומר שזה בדיוק מה שאת."

אני מצמצמת את העיניים ומחייכת אליה חיוך מאולץ. "נייתן כבר קם?"

השעה שש וחצי בבוקר ביום שלישי, אז אני יודעת בוודאות שהוא כבר ער. כל חברה של נייתן יודעת שאם היא רוצה לזכות לראות אותו באור יום, היא חייבת לקום מוקדם כמוהו. ובגלל זה קלסי־פיג'מת־סאטן עומדת במטבח ונראית עצבנית. אף אחד לא מעריך את שעות הבוקר כמו נייתן. טוב, חוץ ממני - גם אני מתה על בקרים. אבל אנחנו קצת מוזרים בעניין הזה.

היא מפנה אלי לאט את הראש, והשנאה בוערת בעיניים הכחולות היפות שלה. "כן. הוא במקלחת."

לפני הריצה שלנו?

קלסי מסתכלת עלי כאילו מצער אותה מאוד שהיא נאלצת להסביר לי את זה. "התנגשתי בו בטעות כשנכנסתי למטבח לפני כמה דקות. הוא החזיק את שייק החלבון שלו ו..." היא עושה ביד מחווה עצבנית ונותנת לה לסיים את הסיפור במקומה: שפכתי על נייתן את השייק שלו. אני חושבת שהורג אותה להודות שהיא עשתה משהו אנושי, ולכן אני מרחמת עליה, מסתובבת ומניחה את קופסת הדונאטס על האי המרכזי הגדול עד כדי גיחוך.

המטבח של נייתן מהמם. הוא מעוצב בגוונים מונוכרומטיים של שמנת, שחור ופליז, ויש בו קיר חלונות ענקי שמשקיף אל האוקיינוס. זה המקום שאני הכי אוהבת בעולם לבשל בו, והוא בדיוק ההפך מפח הזבל הקטן והצפוף שלי, שנמצא במרחק של חמישה גושי בניינים מכאן. אבל מאחר שאני יכולה לעמוד בתשלום דמי השכירות של פח הזבל הקטן והצפוף הזה והוא גם קרוב לסטודיו לבלט שלי, בסך הכול אין לי מה להתלונן.

"אני בטוחה שהוא לא עשה מזה עניין. נייתן אף פעם לא מתעצבן מדברים כאלה," אני אומרת לקלסי ומנסה להניף דגל לבן בפעם האחרונה.

היא שולפת את חרב הסמוראי שלה וקורעת אותו לגזרים. "אני כבר יודעת את זה."

הבנתי.

אני לוגמת את הלגימה הראשונה מהקפה ונותנת לו לחמם אותי קצת תחת מבטה המקפיא של קלסי. אין לי מה לעשות אלא לחכות שנייתן יופיע כדי שנוכל לגשת למסורת יום שלישי שלנו. התחלנו אותה ממש מזמן, כשהיינו בכיתה י"א. אני הייתי אז מעין מתבודדת מבחירה, לא כי לא אהבתי אנשים ובילויים חברתיים, אלא כי חייתי ונשמתי רק בלט. אמא שלי ניסתה לעודד אותי לוותר מדי פעם על ריקוד - ללכת במקום זה למסיבה ולבלות עם החברים שלי. "הימים האלה שאת יכולה סתם להיות ילדה וליהנות מהחיים לא יימשכו לנצח. בלט זה לא הכול. חשוב שיהיו לך גם דברים בחיים שלא קשורים לבלט," היא אמרה לי יותר מפעם אחת. וכמובן, כמו רוב בני הנוער הצייתנים, אני... לא הקשבתי לה.

עם הריקוד והעבודה במסעדה אחרי הלימודים, לא ממש היו לי חברים. אבל אז הוא קרה. רציתי לשפר את הסיבולת שלי, ולכן התחלתי לרוץ במסלול של בית הספר לפני הלימודים, והיום הפנוי היחיד בשביל זה בלוח הזמנים שלי היה שלישי. הופעתי שם בוקר אחד והייתי בהלם כשראיתי שתלמיד אחר כבר רץ במסלול. ולא סתם תלמיד, אלא הקפטן של קבוצת הפוטבול. מר חתיך מק'סקסי (נייתן לא עבר את שלב המראה המגושם של גיל הנעורים. הוא נראה בן עשרים וחמש בגיל שש־עשרה. כל כך לא הוגן).

ספורטאים היו אמורים להיות מניאקים. שוביניסטים. שחצנים. לא נייתן. הוא ראה אותי בנעלי הספורט השחוקות שלי, עם השיער המתולתל אסוף למעלה בקוקו הכי מרושל שראיתם בחיים שלכם, והפסיק לרוץ. הוא ניגש אלי והציג את עצמו כשהוא מחייך את החיוך הענקי שהיה סימן ההיכר שלו ושאל אם אני רוצה לרוץ איתו. דיברנו כל הריצה, נהיינו בתוך שנייה החברים הכי טובים כי היה לנו כל כך הרבה במשותף, למרות שגדלנו בצורה שונה מאוד.

כן, ניחשתם נכון - הוא בא ממשפחה עשירה. אבא שלו הוא מנכ"ל של חברת טכנולוגיה ומעולם לא הפגין בו עניין רב במיוחד, חוץ מהפעמים שבהן השוויץ בו במגרש הגולף מול חבריו לעבודה, ואמא שלו סתם היתה תמיד בסביבה ונדנדה לו להגיע לפסגה כדי שייקח אותה לאור הזרקורים יחד איתו. תמיד היה להם כסף, אבל מה שלא היה להם עד שנייתן הצליח בגדול זה מעמד חברתי. רק למקרה שלא שמתם לב, אני לא מעריצה גדולה של ההורים שלו.

אז בכל מקרה, ככה התחילה מסורת יום שלישי שלנו. והרגע המדויק שבו התאהבתי בנייתן? אני יודעת מהו ברמת השנייה.

היינו בהקפה האחרונה בריצה הראשונה הזאת שלנו יחד, כשהיד שלו תפסה את שלי. הוא עצר אותי במשיכה ואז התכופף מולי וקשר לי את השרוכים. הוא היה יכול פשוט להגיד לי שנפתחו לי השרוכים, אבל לא - נייתן לא כזה. לא משנה מי את או כמה הוא מפורסם - אם נפתחו לך השרוכים, הוא יקשור לך אותם. אף פעם לא פגשתי אדם כזה. התאהבתי בו עד מעל הראש ביום הראשון ההוא.

שנינו היינו כל כך נחושים להצליח, למרות שהיינו צעירים מאוד. הוא תמיד ידע שיגיע לליגת הפוטבול הלאומית, ה-NFL, ואני ידעתי שאני אלמד בג'וליארד ואחר כך ארקוד בלהקת בלט. אחד מהחלומות האלה התגשם, ואחד לא. לצערי, הקשר בינינו התנתק כשלמדנו בקולג' (אוקיי, אני ניתקתי את הקשר), אבל במזל משמים, כשעברתי ללוס אנג'לס אחרי סיום הלימודים, כי חברה סיפרה לי על חברה אחרת שמחפשת עוזרת מדריכה בסטודיו לריקוד שלה, נייתן בדיוק חתם עם האל־איי שארקס ועבר גם הוא לגור בעיר.

נתקלנו אחד בשני במקרה בבית קפה, הוא שאל אם אני רוצה לצאת לריצה ביום שלישי לזכר ימים עברו, והשאר היסטוריה. החברות בינינו נמשכה מיד כאילו לא חלף שום זמן בכלל, ולמרבה הצער, גם הלב שלי עדיין כמהּ אליו בדיוק כמו אז.

מה שמצחיק זה שאף אחד לא חזה שנייתן יגיע לכאלה שיאים בקריירה שלו. לא, נייתן דונלסון נבחר בסיבוב השביעי בדראפט ולמעשה חימם את הספסל כקוורטרבק מחליף במשך שנתיים תמימות. אבל זה אף פעם לא גרם לו להתייאש. הוא רק עבד קשה יותר, השקיע יותר באימונים ודאג להיות מוכן אם וכאשר יגיע הזמן שלו לעלות על המגרש, כי זאת הגישה של נייתן לכל דבר בחיים: להשקיע מאה אחוז מאמץ.

ואז, יום אחד, כל המאמץ הזה השתלם לו.

הקוורטרבק הפותח הקודם, דארן, שבר את עצם הירך על המגרש במהלך משחק ונאלצו להכניס את נייתן. אם אני עוצמת עיניים, אני עדיין יכולה לראות את הרגע הזה. מורידים את דארן מהמגרש על אלונקה. מאמן ההתקפה רץ לאורך צד המגרש אל נייתן. נייתן מזנק מהספסל ומקשיב להוראות המאמן. ואז... רגע לפני שהוא חבש את הקסדה ונכנס למשחק שיירשם בהיסטוריה בתור תחילת הקריירה שלו, נייתן הרים את המבט וחיפש אותי ביציעים (עדיין לא היה לו תא פרטי בשלב הזה). אני קמתי, יצרנו קשר עין, ונייתן נראה כאילו הוא הולך להקיא. עשיתי את הדבר היחיד שידעתי שיעזור לו להירגע: עיוותי את הפרצוף כמו משוגעת והוצאתי את הלשון מהצד של הפה.

מיד התפשט לו חיוך ענקי על הפנים והוא הוביל את הקבוצה לשחק את המשחק הכי טוב שלה כל העונה. הוא היה הקוורטרבק הפותח בשאר השנה ולקח את השארקס עד לסופרבול, משם הם חזרו הביתה עם הגביע. החודשים האלה היו מערבולת מטורפת בשבילו. למען האמת, בשביל שנינו, כי באותה שנה אני נהפכתי מסתם מדריכה בסטודיו למחול לבעלת הסטודיו.

היום באתי לכאן כדי לצאת לריצה עם נייתן, ומכיוון שהוא לא היה במיטבו במשחק אתמול בערב, אני יודעת שנתאמץ במיוחד הבוקר. הקבוצה שלו בכל זאת ניצחה במשחק (ועלתה רשמית לפלייאוף, יש), אבל הוא זרק פעמיים כדור שנחטף על ידי ההגנה באינטרספשן, ומכיוון שנייתן הוא פרפקציוניסט בכל מה שנוגע ל... טוב, בנוגע לכל דבר, אני יודעת שהוא יסתובב כאן עצבני כמו דוב שנגמר לו הדבש בצנצנת.

הקול הצורמני של קלסי שולף אותי בבת אחת מהמסע הנוסטלגי שיצאתי אליו. "כן, אל תביני אותי לא נכון... אבל מה את עושה כאן?" כשהיא אומרת, אל תביני אותי לא נכון, היא מתכוונת, אל תחשבי לרגע שאני אומרת לך משהו נחמד כי אני לגמרי מתכוונת שזה יישמע גועלי במיוחד. הלוואי שהיא היתה מתנהגת ככה כשנייתן בסביבה. כשהוא מסתכל, היא מתוקה כמו ריבה.

אני מחייכת אליה את החיוך הכי חיובי שלי, מסרבת לתת לה להרוס לי את המצב רוח כל כך מוקדם בבוקר. "מה נראה לך שאני עושה כאן?"

"מתנהגת כמו סטוקרית מפחידה שמאוהבת בסתר בחבר שלי ופורצת לדירה שלו כדי להביא לו ארוחת בוקר."

מבינים, זאת הבעיה. היא אומרת את המילים החבר שלי כאילו הן הקלף המנצח שלה. כאילו היא זרקה את הקלפים כרגע על השולחן, ואני אמורה להשתנק ולהצמיד את כף היד לפה בהלם. שומו שמים! היא ניצחה!

אבל מה שהיא לא יודעת זה שהקלפים שלה לא שווים כלום. בנות זוג מתחלפות בחיים של נייתן כמו דיאטות טרנדיות. אני, לעומת זאת, הייתי כאן הרבה לפני קלסי הדו־פרצופית, ואני אהיה כאן גם הרבה אחריה, כי אני החברה הכי טובה של נייתן. אני זאת שעברה איתו הכול, והוא זה שעבר איתי הכול: השלב הדחלילי בתיכון (שלי, לא שלו), יום החתימה לקבוצות פוטבול בקולג', תאונת הדרכים ששינתה את כל העתיד שלי, כל וירוס בטן בשש השנים האחרונות, היום שבו קיבלתי את הבעלות על הסטודיו למחול, והרגע שבו הוא עמד בתוך ענן של קונפטי אחרי שהקבוצה שלו זכתה בסופרבול.

אבל הכי חשוב, אני האדם היחיד בעולם כולו שיודע מה מקורה של הצלקת באורך חמישה סנטימטרים שיש לו מתחת לטבור. אני אתן לכם רמז: זה מביך וקשור לערכה ביתית להורדת שיער בשעווה. אני אתן לכם עוד רמז: אני הייתי זאת שאמרה שהוא לא יעז.

"כן!" אני אומרת בחיוך עליז בהגזמה. "נשמע די נכון. סטוקרית שמאוהבת בסתר בנייתן. זאת לגמרי אני."

העיניים שלה נפערות כי היא חשבה שהיא ממש פגעה בי כשהיא אמרה את זה. את לא יכולה להשפיל אותי עם האמת, קלס! טוב, חוץ מהקטע של הסטוקרית.

אני מפנה את הגב לקלסי ומחכה לנייתן. היתה תקופה בחיי שבה ניסיתי להתיידד עם החברות שלו. היא חלפה־עברה לה. הן אף פעם לא אוהבות אותי. לא משנה מה אני עושה כדי לזכות בחיבה מצדן, הן שונאות אותי באופן מובנה. ואני מבינה את זה, באמת. הן רואות בי איום משמעותי. אבל כאן הסיפור נהיה עצוב.

אני לא.

הן כולן זוכות לקבל את נייתן בצורה שאני לעולם לא אזכה בו.

"את יודעת," היא אומרת ומנסה למשוך שוב את תשומת לבי, "את יכולה פשוט לחסוך לעצמך את המבוכה וללכת. כי כשנייתן יצא לכאן, אני לגמרי מתכוונת לבקש ממנו להכריח אותך ללכת. הייתי סבלנית עד עכשיו, אבל את מתנהגת בצורה סופר־מוזרה. את נדבקת אליו כמו חתיכת נייר טואלט לסוליה."

אני משתדלת לא להיראות מתנשאת מדי כשאני מחייכת אליה חיוך מוגזם שאומר, מה שתגידי, מותק, ומהנהנת. כי יש משהו ששכחתי לציין קודם: אני לא איום על אף אחת מהנשים האלה - עד שהן מכריחות אותו לבחור ביני לבינן. אז אני יותר מאיימת מפצצת נצנצים. אני אולי לא אזכה לישון במיטה של נייתן, אבל הנאמנות שלו נתונה לי - ובשבילו, אין משהו יותר חשוב מזה.

קלסי פולטת צליל של לעג ומשלבת את זרועותיה. אנחנו שקועות עמוק בקרב של הבעות פנים מפחידות כאשר קולו של נייתן רועם מהחדר שמאחורי.

"מממ, אני מריח קפה ודונאטס? זה בטח אומר שגבינת ברי כאן."

אני מבזיקה לקלסי חיוך שאינו משתמע לשתי פנים. חיוך של מנצחת.