חזק מחרב

ברנדן לא דפק על דלת התא, רק סובב את הידית וחמק פנימה במבט אחרון לאחור, כדי לוודא שאף אחד לא הבחין בו. הוא לא רצה להסביר לאיש מה עושה צעיר מהמחלקה השנייה בחדרו של בן אצולה מבוגר בשעה כה מאוחרת. לא שמישהו היה מגיב על כך.

"אנחנו מצפים להפרעות?" שאל ברנדן אחרי שסגר את הדלת.

"אף אחד לא יפריע לנו עד שבע בבוקר, ואז כבר לא יהיה למה להפריע."

"מצוין," אמר ברנדן. הוא ירד על ברכיו, פתח את הארגז הגדול, ובחן את חלקי המנגנון שלקח לו יותר מחודש לבנות. במחצית השעה הבאה הוא בדק שהכול תקין, שכל חוט מחובר למקומו, שכל חוגה מכוונת לערכים המדויקים, ושהשעון מתחיל לנוע עם הפעלת המתג. רק לאחר שווידא כי הכול מתנהל לשביעות רצונו המלאה, הוא קם מהרצפה.

"הכול מוכן," הוא אמר. "מתי אתה רוצה שהיא תופעל?"

"בשלוש בלילה. ואני צריך חצי שעה לצאת מהתחפושת," הוסיף הקשיש ונגע בסנטרו הכפול, "ולהספיק להגיע לתא השני שלי."

ברנדן חזר אל הארגז וכיוון את השעון לשעה שלוש. "רק תפעיל את המתג הזה לפני שאתה יוצא, ותוודא שמחוג השניות זז."

"אז מה יכול להשתבש?"

"אם החבצלות עדיין בתא של גברת קליפטון, שום דבר. לאף אחד במסדרון הזה, וכנראה גם בסיפון שמתחתיו, אין סיכוי לשרוד. יש כמעט שלושה קילוגרם דינמיט באדמה שמתחת לפרחים, הרבה יותר ממה שצריך, אבל כך נוכל להיות בטוחים שנקבל את הכסף שלנו."

"המפתח שלי אצלך?"

"כן," אמר ברנדן. "תא שבע-אפס-שש. הדרכון החדש והכרטיס יהיו מתחת לכרית."

"יש עוד משהו שצריך להדאיג אותי?"

"לא. רק תוודא שמחוג השניות זז לפני שאתה יוצא."

דוהרטי חייך. "להתראות בבלפסט."

הארי פתח את דלת התא וזז הצידה כדי לאפשר לאמה להיכנס לפניו.

היא התכופפה להריח את החבצלות שהמלכה האם שלחה לה בברכה לרגל השקת הבכורה של הבקינגהם. "אני מותשת," היא אמרה והזדקפה. "אין לי מושג איך המלכה האם מצליחה לעשות את זה יום אחר יום."

"זה מה שהיא עושה, והיא טובה בזה, אבל אני בטוח שהיא תהיה מותשת אם היא תשב כמה ימים בראש מועצת המנהלים של 'ברינגטון'."

"אני בכל זאת מעדיפה את העבודה שלי ולא את שלה," אמרה אמה ונחלצה משמלתה. היא תלתה אותה בארון ונכנסה לחדר הרחצה.

הארי קרא שוב את הכרטיס המצורף לפרחים ששלחה הוד מלכותה המלכה האם. מסר כל כך אישי. אמה כבר החליטה להציב את האגרטל במשרדה עם שובם לבריסטול, ולמלא אותו בחבצלות כל יום שני. הארי חייך. למה לא?

אמה יצאה מחדר האמבטיה והארי נכנס במקומה וסגר את הדלת. היא הסירה את החלוק ונכנסה למיטה, עייפה כל כך שאפילו לא חשבה לקרוא כמה עמודים בספר 'המרגל שחזר מן הכפור', שכתב סופר חדש שהארי המליץ עליו. היא כיבתה את מנורת הקריאה לצד מיטתה ואמרה, "לילה טוב, יקירי," אף שידעה כי הוא אינו שומע אותה.

כשהארי יצא היא כבר היתה שקועה בשינה עמוקה. הוא כיסה אותה כמו שמכסים ילדה, נשק לה על מצחה ולחש, "לילה טוב, יקירתי," ונכנס למיטתו בחיוך שהעלה על שפתיו גרגור נשימתה העדין. הוא לעולם לא היה מעלה בדעתו לרמוז שהיא נוחרת.

הוא שכב ער, והיה גאה בה כל כך. אירוע השקת הספינה החדשה היה מושלם. הוא התהפך על צידו והניח שיירדם בתוך שניות, אבל למרות הכבדות בעפעפיו ועייפותו הרבה, הוא לא הצליח להירדם. משהו הציק לו.

אדם נוסף, שעכשיו כבר חזר בבטחה אל המחלקה השנייה, היה אף הוא ערני לגמרי. אף שהשעה היתה שלוש בלילה ומשימתו הושלמה, הוא לא ניסה להירדם. הוא עמד לצאת לעבודה.

תמיד אותן חרדות כשצריך לחכות. האם השארת רמזים שיובילו אליך? האם עשית טעויות שיביאו לכישלון המבצע וישימו אותך ללעג ולקלס בבית? הוא לא יירגע עד שיהיה בסירת הצלה, ואם אפשר, מוטב באונייה אחרת בדרך לנמל אחר.

חמש דקות וארבע־עשרה שניות...

הוא ידע ששותפיו למשימה, הלוחמים לצידו למען אותה מטרה, ודאי שרויים כעת במתח כמוהו.

ההמתנה היא תמיד החלק הגרוע ביותר, הכול יצא משליטתך, אתה כבר לא יכול לעשות דבר.

ארבע דקות ואחת־עשרה שניות...

זה גרוע יותר ממשחק כדורגל שבו הקבוצה שלך מובילה אחת-אפס, אבל אתה יודע שהקבוצה השנייה חזקה יותר ובעלת סיכוי גדול יותר להבקיע בזמן פציעות. הוא זכר את הוראותיו של המפקד האזורי שלו: כשהאזעקה תישמע, תדאגו להיות בין הראשונים על הסיפון והראשונים לעלות על סירת הצלה, כי בשעה הזאת מחר הם יחפשו כל אדם מתחת לגיל שלושים וחמש עם מבטא אירי, אז תסגרו את הפה, ילדים.

שלוש דקות וארבעים שניות... שלושים ותשע...

הוא בהה בדלת התא ודמיין את התרחיש הגרוע ביותר. הפצצה לא תתפוצץ, הדלת תיפרץ על ידי בריונים מהמשטרה, עשרה או חמישה־עשר או יותר, שיפרצו פנימה בהנפת אלות לכל עבר, בלי לספור כמה פעמים הם מכים אותך. אבל הוא שמע רק את פעימות המנוע הקצובות שהשיטו את הבקינגהם בהפלגתה החלקה על פני האוקיינוס האטלנטי לניו־יורק. עיר שאליה לא תגיע הספינה לעולם.

שתי דקות ושלושים וארבע שניות... שלושים ושלוש...

הוא התחיל לדמיין את החזרה לשכונה. ילדים במכנסיים קצרים יביטו בו ביראת כבוד כשיראו אותו ברחוב, וישאפו להיות כמותו כשיהיו גדולים. הגיבור שפוצץ את הבקינגהם שבועות ספורים לאחר השקתה על ידי המלכה האם. איש לא יאמר מילה על אובדן חייהם של חפים מפשע; אין חפים מפשע כשאתה מאמין במטרה. למעשה, הוא לעולם לא יפגוש איש מנוסעי התאים בסיפונים העליונים. הוא יקרא עליהם בעיתון מחר, ואם עשה את מלאכתו היטב, שמו לא יוזכר בשום מקום.

דקה אחת ועשרים ושתיים שניות... עשרים ואחת...

מה יכול להשתבש עכשיו? האם המנגנון, שהורכב בחדר שינה בבית בדונגנון, יאכזב אותו ברגע האחרון? האם יסבול את שתיקת הכישלון?

שישים שניות...

הוא התחיל ללחוש כל מספר.

"חמישים ותשע, חמישים ושמונה, חמישים ושבע, חמישים ושש..."

האם השיכור על הכורסה מחכה לו? האם הם בדרכם לתאו עכשיו?

"ארבעים ותשע, ארבעים ושמונה, ארבעים ושבע, ארבעים ושש..."

האם החבצלות הוחלפו? הושלכו, נלקחו מהתא? אולי גברת קליפטון אלרגית לאבקנים?

"שלושים ותשע, שלושים ושמונה, שלושים ושבע, שלושים ושש..."

האם מישהו פתח את תאו של לורד גלנארתור ומצא את הארגז הפתוח?

"עשרים ותשע, עשרים ושמונה, עשרים ושבע, עשרים ושש..."

האם כבר החלו החיפושים אחר האדם שחמק בגנבה מהשירותים בטרקלין המחלקה הראשונה?

"תשע־עשרה, שמונה־עשרה, שבע־עשרה, שש־עשרה..."

האם... הוא לפת בידו את מעקה המיטה, עצם את עיניו והתחיל לספור בקול רם.

"תשע, שמונה, שבע, שש, חמש, ארבע, שלוש, שתיים, אחת..."

הוא הפסיק לספור ופקח את עיניו. כלום. רק הדממה המוזרה, בת הלוויה של הכישלון. הוא הרכין את ראשו והתפלל לאל שבו לא האמין, ומייד אחר כך נשמע פיצוץ כה עז, שהוא הוטח בקיר התא כאילו היה גופו עלה נידף בסערה. הוא הצליח לעמוד בקושי על רגליו וחייך כששמע את הצרחות. לא נותר לו אלא לתהות כמה מהנוסעים בסיפון העליון שרדו.