חטופה

ספטמבר 2017

שנים־עשר חודשים אחרי בריחתה של מייגן

למה דווקא רפואה משפטית?

זאת היתה שאלה שליוויה קאטי נשאלה בכל הראיונות לתוכניות ההתמחות. התשובות הגנריות היו בדרך כלל הרצון לעזור למשפחות לסגור מעגל, אהבה למדע, האתגר המפתה למצוא תשובות במקומות שאחרים רואים שאלות.

אלה היו תשובות יפות ומן הסתם שגורות בפיהם של רבים מעמיתיה שהתקבלו למשרות התמחות בדיוק כמו שלה. אבל התשובה של ליוויה, היא היתה בטוחה, היתה שונה מתשובתם של האחרים. היתה סיבה לעובדה שליוויה היתה מבוקשת כל כך. היה הסבר לעובדה שהיא התקבלה לכל תוכנית שנרשמה אליה. היו לה ציונים טובים בלימודי הרפואה והישגים בתקופת ההתמחות בבית החולים. היא פרסמה מאמרים, והיו לה המלצות מעולות מהממונים עליה. אבל השבחים האלה לבדם לא הבדילו אותה ממתמחים אחרים. רבים מעמיתיה התפארו בקורות חיים דומים. היה משהו אחר בליוויה קאטי. היה לה סיפור.

"אחותי נעדרת מאז השנה שעברה," אמרה ליוויה בכל ריאיון. "בחרתי ברפואה משפטית כי אני יודעת שיום אחד ההורים שלי ואני נקבל טלפון שמצאו את הגופה שלה. יהיו לנו המון שאלות על מה שקרה לה. מי לקח אותה ומה הוא עשה לה. אני רוצה שאת התשובות לשאלות האלה ייתן מישהו שאכפת לו. מישהו שיש בו חמלה. מישהו שיהיו לו הכישורים לקרוא את הסיפור שהגופה של אחותי תספר. בעזרת ההכשרה המקצועית שלי הייתי רוצה להיות מישהו כזה. כשתגיע אלי גופה מוקפת בשאלות, אני רוצה לענות למשפחות בהתחשבות, בחמלה ובמקצועיות שאני מקווה לקבל יום אחד ממי שידבר איתי על אחותי."

ההצעות זרמו, וליוויה שקלה את האפשרויות. ככל שחשבה יותר, כך נראתה בחירתה ברורה יותר. ראלי, צפון קרוליינה, היתה קרובה לאמרסון ביי, העיירה שבה גדלה. זאת היתה תוכנית יוקרתית ועתירת תקציבים, וניהל אותה ד"ר ג'רלד קוֹלְט, שנחשב לחלוץ בעולם הרפואה המשפטית. ליוויה שמחה להצטרף לצוות שלו.

עוד סיבה שמשכה אותה אל המשרה, אף שהמחשבה על כך עינתה אותה, היתה שלצד ההבטחה לנתח בין 250 ל־300 גופות במהלך שנת ההתמחות, ליוויה ידעה שבהחלט ייתכן שמישהו, אולי במהלך ריצת הבוקר שלו, ייתקל בקבר רדוד שבו יימצאו שרידי גופתה של אחותה. בכל פעם שגופת אישה אלמונית הגיעה לחדר המתים, ליוויה תהתה אם זאת ניקול. אך בדרך כלל די היה בפתיחת הרוכסן של שק הפלסטיק השחור ובמבט מהיר בגופה כדי לפוגג את חששה. בחודשיים שבהם עבדה במכון לרפואה משפטית הגיעו לחדר המתים אלמוניות רבות, אבל אף אחת מהן לא יצאה משם אלמונית. כולן זוהו, ואף אחת מהן לא היתה אחותה. ליוויה ידעה שיכול להיות שתעביר את כל הקריירה שלה בציפייה שניקול תגיע לחדר המתים שלה, ושהיום הזה יישאר בנבכי העתיד. רגע מושהה בזמן שליוויה תמיד תרדוף אחריו, אך לעולם לא תתפוס אותו.

אבל לכידתו של הרגע הזה היתה חשובה פחות מהמרדף. בשביל ליוויה, המרדף אחר נקודת זמן דמיונית בעתיד הספיק כדי להקהות את החרטה. לרכך את שוליה במידה שתאפשר לה לחיות עם עצמה. הציד העניק לה תחושת מטרה. הוא אִפשר לליוויה להרגיש שהיא עושה משהו למען אחותה הקטנה, כי אלוהים יודע שהיא לא עשתה מספיק בשביל ניקול כשהיה מי שיראה זאת. חלומות מציאותיים על הטלפון הנייד שלה פקדו את לילותיה של ליוויה. הוא היה מואר וזוהר ושמה של ניקול נראה על המסך כשהמכשיר רטט וצלצל.

ליוויה החזיקה בידה את הטלפון כאשר צלצל באותו לילה, אבל החליטה לא לענות. שעה שתים־עשרה בלילה שבין שבת לראשון אף פעם לא היתה זמן טוב לדבר עם ניקול, וליוויה החליטה באותו לילה לחסוך לעצמה את הדרמה שחיכתה לה מעברו האחר של הקו. עכשיו ליוויה תחיה בלי לדעת מה היה קורה אילו היתה עונה לשיחה בלילה שבו ניקול נעלמה, ואם זה היה משנה את מה שקרה לאחותה הקטנה.

ולכן ליוויה דמיינה נקודת זמן בעתיד שבה היא תוכל אולי למצוא גאולה, שבה היא תוכל אולי לעזור לאחותה בכישורי ידיה ומוחה, וזה היה הדלק שהיא היתה צריכה כדי להמשיך לחיות.

אחרי סבב הבוקר עם ד"ר קולט ושאר המתמחים, ליוויה התכוננה לנתיחה היחידה שנקבעה לה להיום. מקרה פשוט של נרקומן שמת ממנת יתר. הגופה שכבה על שולחנה של ליוויה, בפיה הפעור עדיין היו תחובים צינורות מניסיונות ההחייאה של הפרמדיקים. ד"ר קולט סיים נתיחה שגרתית בארבעים וחמש דקות, ומנות יתר נחשבו למקרה שגרתי. חלפו חודשיים מתחילת ההתמחות, וליוויה הצליחה לרדת לשעה וחצי במקום יותר משעתיים. התקדמות היתה הדבר היחיד שד"ר קולט ביקש מהמתמחים שלו, וליוויה קאטי עמדה בציפיות.

היום נדרשו לה שעה ועשרים ושתיים דקות לבצע את הבדיקה החיצונית והפנימית של קורבן מנת היתר שלפניה, ולקבוע שסיבת המוות היתה דום לב כתוצאה מהרעלת אופיואידים חמורה. נסיבות המוות: תאונה.

ד"ר קולט דפק על הדלת הפתוחה של משרד המתמחים בעת שליוויה גמרה לטפל בניירת.

"איך היה הבוקר שלך?"

"מנת יתר של הרואין, שום דבר מיוחד," אמרה ליוויה ממקומה מאחורי השולחן.

"זמן?"

"שעה עשרים ושתיים."

ד"ר קולט שרבב את שפתו התחתונה. "לא רע, אחרי חודשיים. יותר טוב מכל שאר המתמחים."

"אמרת שזאת לא תחרות."

"זאת לא תחרות," אמר ד"ר קולט. "אבל בינתיים, את מנצחת. את יכולה לעשות עוד אחת היום?"

הרופאים הבכירים ביצעו כמה נתיחות מדי יום, והציפייה מכל המתמחים היתה שינתחו יותר ברגע שיקצרו את זמן הנתיחה ויתרגלו לכמות האדירה של הניירת שהתלוותה לכל גופה. תקופת ההתמחות שלה היתה שנה — מיולי עד יולי — והיא עבדה חמישה ימים בשבוע, כולל מדי פעם עבודה מחוץ לחדר הנתיחות לצורך התנסות בתת־התמחויות, שבועיים שבהם הצטרף כל מתמחה בתורו לחוקרי זירות המוות, וגם ימים בבית המשפט או השתתפויות במשפטי דמה עם סטודנטים למשפטים. ליוויה ידעה שכדי להגיע למספר הקסם של 250 הנתיחות שהבטיחה התוכנית, היא תצטרך בסופו של דבר לטפל ביותר ממקרה אחד ביום.

"ברור," היא אמרה בלי להסס.

"יופי. יש לנו בדרך גופה. שני דייגים מצאו אותה צפה הבוקר במישור הסחף של המפרץ."

"אני אגמור עם הדוח פה ואתפנה אליה ברגע שהיא תגיע."

"תציגי את הממצאים שלך בסבב אחר הצהריים," אמר ד"ר קולט. הוא הוציא פנקס קטן מהכיס ורשם לעצמו תזכורת בדרך החוצה מהמשרד.