חיבוק גדול

אגש ישר ללב העניין, בלי גינונים נוספים. עובד גן החיות, שמתעניין בפיתונים, אמר לי:

"קוּזֶן, כדאי לך מאוד להמשיך. תעלה את כל זה על הכתב בלי להסתיר כלום, כי אין דבר יותר מרגש מניסיון אישי והתבוננות ישירה. ובעיקר, תימנע לגמרי מכתיבה ספרותית, הנושא ראוי לכך".

כדאי גם להזכיר שחלק גדול מאפריקה הוא דובר צרפתית, ושמחקריהם הדגולים של המלומדים קבעו שמשם באו הפיתונים. אני חייב אם כך להתנצל מראש על כל מיני סירוסים, שיבושי לשון, קפיצות פתאומיות, פיתולים, סרבנויות ציות, קרטועים, פזילות ונדידות בלתי חוקיות בשפה, בתחביר ובאוצר המילים. השאלה שעל הפרק היא שאלה של תקווה, של משהו אחר, ושל מקום אחר, של זעקות שוות לכל נפש. זה יהיה לי בלתי נסבל אם אדרש במפגיע להשתמש במילים ובצורות דקדוקיות שכבר דשו ודשדשו בהן מכל הכיוונים, בלי למצוא דרך מילוט החוצה. סוגיית הפיתונים, בייחוד בפריז רבתי, מחייבת פריצת דרך משמעותית בכל הנוגע למערכות היחסים. חשוב לי אפוא להעניק ללשונו של החיבור הזה חירות מסוימת, הזדמנות להתעצב בדרך שונה מזו של שְׁחוּקי השפה. התקווה דורשת לא לגזור על אוצר המילים צורה סופית, מפאת כישלון.

כך אמרתי לעובד גן החיות, והוא הסכים אתי. "בדיוק. לכן אני חושב שהחיבור שלך על הפיתונים, שיש בו מטען אישי כה עשיר, יכול להיות מועיל מאוד. ואל תהסס לכתוב גם על ז'אן מוּלן ופּייר בְּרוֹסוֹלֵט גיבורי הרזיסטנס, משום שלשניהם אין כל קשר לחיבור הזואולוגי שלך. יהיה לך אם כן צידוק מוחלט להזכיר אותם, כדי למצוא את הכיוון, להציב ניגודים, לספק נקודות ציון, כדי למקם את עצמך. הרי העניין כאן הוא לא רק שישחק לך המזל, אלא ערעור כל היחסים במשחק באמצעות המזל".

לא הבנתי כלום אבל התרשמתי מאוד. הלא־מובן מרשים אותי תמיד, כי ייתכן שהוא טומן בחובו דבר־מה שהוא לטובתנו. אצלי זה רציונלי.

מכאן אני מסיק בלי שום משפטי ז'אן ד'ארק מוקדמים — אני אומר זאת מתוך מחשבה על דוברי הצרפתית ברחבי העולם וביראת הכבוד הנדרשת — שעכשיו אני מצוי בלב העניין עצמו.

שהרי עובדה בלתי מעורערת היא שהפיתונים נכללים בקטגוריה של הדברים הלא אהובים.

אפתח בסוגיית הטבע ובשאלה התובענית ביותר העולה ממנה: שאלת התזונה. הקורא ייווכח שאיני מתחמק מלגעת בנושא הכאוב ביותר: לא זו בלבד שהפיתונים ניזונים מבשר טרי, הם ניזונים מבשר חי ונושם. ככה זה.

כשהבאתי את חיבוק־גדול מאפריקה, לאחר טיול מאורגן שעוד יהיה לי מה לומר עליו, הלכתי למוזאון למדעי החיים. ברגע שראיתי אותו, מוצג לראווה בידי גבר שחור מול פתח המלון הכול כלול, חשתי כלפי הפיתון הזה ידידות מידית, רגש חם וספונטני, סוג של הדדיות. אבל לא היה לי שום מושג מה הם תנאי המחיה הנחוצים לו מחוצה לי. אך רציתי בכל תוקף לקיים אותם. הווטרינר אמר לי במבטא דרומי נאה:

"נחשי הפיתון בשבי ניזונים אך ורק מטרף חי. עכברים, שרקנים ואפילו ארנבים קטנים מדי פעם יעשו לו טוב..."

הוא חייך אליי באהדה.

"הם בולעים, רק בולעים. מעניין לצפות בפיתון פוער את הלוע שלו כשהעכבר מולו. אתה עוד תראה".

החוורתי מאימה. וכך, עם שובי לפריז רבּתי נתקלתי בכל העוצמה בבעיה הזאת של הטבע. כבר נתקלתי בה לפני כן, וקודם כול בראשי כמובן, אבל לא תרמתי דבר לקידומה במכוון. התגברתי על הצעד הראשון וקניתי עכברה לבנה. אבל כשהגענו למתחם המחיה שלי הוצאתי אותה מהקופסה, וחיש מהר היא השתנתה מול עיניי. ברגע שהרגשתי את השפם שלה בכף ידי הלך הממד האישי שלה ותפח. אני חי לבדי וקראתי לה בלוֹנדין, דווקא בגלל השום אישה. אני תמיד עושה קודם את מה שהכי דחוף. ככל שהרגשתי את קטנותה בכף ידי, כך גדלה נוכחותה, וחלל מתחם המגורים הפרטי שלי התמלא לפתע עד להתפקע. היו לה אוזניים ורדרדות ושקופות וחוטם זעיר ולח, ואלה דברים שלא יַטעו גבר שחי לבדו, הם תופחים לממדים גדולים, מפאת הרוך והנשיות. כשיש חוסר בזה, זה רק גדל יותר ויותר ותופס את כל המקום. בחרתי וקניתי בכוונה עכברה לבנה ומשובחת כדי לתת אותה לחיבוק־גדול למאכל, אבל לא היה לי הכוח הגברי הנחוץ לשם כך. יש לי חולשות, ואני אומר את זה בלי להתרברב. זה לא עומד לזכותי, אני רק מציין זאת כעובדה, זה הכול. יש אפילו רגעים שבהם אני מרגיש כל כך חלש שאני בטוח שנעשתה כאן טעות, והיות שאין לי מושג לְמה אני מתכוון כשאני אומר את זה, די בזה להבהיר עד כמה חמור העניין.

מהר מאוד התחילה בלונדין לטפל בי. היא טיפסה על כתפי, חיטטה בעורפי, דגדגה את תוך אוזני בשפם שלה, אלף ואחד הדברים הקטנים האלה שמענגים ויוצרים קִרבה.

בינתיים, הפיתון שלי כמעט מת ברעב. קניתי שרקן הודי כי הודו היא יותר דמוגרפית, אבל גם הוא מצא עד מהרה דרך לקשור אתי קשרי ידידות בלי שישקיע שום מאמץ בעניין. מדהים עד כמה חיות מרגישות בודדות בדירת שני חדרים בפריז רבתי וכמה נחוץ להן לאהוב מישהו. לא יכולתי לזרוק את היצור הזה ללועו של פיתון מורעב, רק מתוך התחשבות בחוקי הטבע.

לא ידעתי מה לעשות. צריך להאכיל את חיבוק־גדול לפחות פעם בשבוע, והוא סמך עליי בעניין הזה. כבר עשרים ימים הוא נמצא תחת חסותי, מפגין את חיבתו אליי וכורך את עצמו סביב מותניי וכתפיי. הוא מניח את ראשו הירוק והיפה מול פניי ומביט ישר לתוך עיניי, כאילו מעולם לא ראה מחזה דומה. נקיפות המצפון שלי הלכו ונעשו כה דרמטיות עד שרצתי להתייעץ עם האב ז'וזף מהכנסייה ברחוב וַאנְב.