"חיים של אחרים? תדעי לך גברתי, שבכל מקום ובכל זמן תמיד יימצא מישהו שיַראה עניין אמתי בחייו של הזולת," אמר, ואחרי הרהור הוסיף בלחש, "אם לחובה ואם לזכות, תלוי באיזה צד אותו מישהו נמצא ביחס אליו."
המשפט הזה, שהיה כנראה המשפט השני או השלישי שאמר גדעון שׂורק לאלמה וֶבֶּר בשיחת הטלפון הראשונה שלהם, חזר אליה פתאום כשנעצרה בפיצוצייה ברחוב אלנבי בצהרי יום רביעי, 2 בינואר 2008, כששבה מחופשת כתיבה של עשרה ימים במטולה. היא נעצרה שם כדי להצטייד בבקבוקי בירה ובפיצוחים לקראת ביקורה של חברתה דפנה, ואז, ללא כל הכנה מראש, ניבטו אליה מעמודי השער של העיתונים עיניו הנוגות והחכמות שאיזה לגלוג מתגרה מהול בהן, וננעצו בלבה.
"לא מרגישה טוב, אחותי? רוצה אולי לשתות משהו?" שאל בעל הפיצוצייה, שראה שהקונה שלו, אישה בשנות הארבעים המאוחרות, נאחזת בדלפק, והגיש לה את בקבוק המים המינרליים שפתח למענה.
אלמה לגמה לגימה ושתיים ובתוך כך חיפשה בקדחתנות אחר הנייד שלה.
"ראית בעיתון משהו שעשה לך רע?" הסתקרן המוכר שכבר הספיק לקרוא את הכותרות הראשיות המבשרות על היעלמו המסתורי של גרהרד שטרוק, שלדברי הדיילי פוסט, הוא אחד מבכירי הסוכנים של המוסד הישראלי. עקבותיו אבדו, כך דיווח הצהובון הבריטי רב־התפוצה, בערב חג המולד או למחרת היום בכפר קטן בדרום מערב אנגליה, אי־שם בין לונדון לפלימות'.
אלמה הנהנה והמשיכה בחיפושיה, אבל עד מהרה נזכרה שבמתכוון לא לקחה אתה את הטלפון הנייד בנסיעתה למטולה, ועכשיו היא חייבת להגיע אליו מהר ככל האפשר.
"תארוז לי, בבקשה, גם את ידיעות וגם את מעריב," ביקשה אלמה מהמוכר, "ותעשה לי חשבון על הכול."
הוא, כשהתברר לו מה היא מחפשת, אמנם הציע לה באדיבותו את הטלפון שלו, אבל אלמה חייכה חיוך נבוך ואמרה שלמען האמת היא לא זוכרת את המספר שאליו היא מבקשת לטלפן, ושהוא שמור, ככל יתר המספרים, ברשימת אנשי הקשר שבנייד שלה.
"תאמיני לי, אחותי, שבמקום שהמשטרה תעשה לי עניינים בגלל הווֹדקות והבירות שאנחנו מוכרים לקטינים, שאני נשבע לך בעיניים שלי שהם נראים הרבה יותר מבוגרים מהמבוגרים, ובמקום שהיא תחרים לי פעמיים בשבוע את החגיגַת ואת התותי פרוטי ואת המבסוטון, השוטרים היו צריכים להחרים את כל הג'אנקיאדה הזאתי," וידו חגה כמסוק תקיפה מעל לערמות העיתונים שבקדמת הפיצוצייה, "שעל בטוח מביאים על הבני אדם יותר צרות גם מכל האלכוהול וגם מכל הסמים הקלים ביחד."
וכך, בשעה שנגררה הביתה עם הטרולי בדרכה אל הנייד, חרֵדה לגורלו של גדעון שורק, המכונה בעיתונים גרהרד שטרוק, הריצה אלמה בראשה כל מיני תרחישי זוועה להיעלמו מהבֵּד אֶנד בּרֶקפֶסט שבטבורו של בּינסטֶד, הכפר האנגלי המנומנם הזה שבמזרח המפשייר, שמתחילת נובמבר כבר הספיקה להכיר אותו לפני ולפנים מתוך שיחותיהם היומיומיות בסקייפ, והילכה כבת המקום במשעוליו המוריקים, בין משוכות שגובהן כפליים מקומת אדם ובקתות עם גגות קש, עוברת את חצר הכנסייה העתיקה, מבלה בפאב היחיד שנותר במקום, "דֶה סידֶרס", שגדעון כינה אותו מתוך חיבה "הארזים", וכל שבוע מפליגה אתו לעיירה הסמוכה להתענג על סוּשי במסעדה היפנית, לערוך קניות במרכול ובבית המרקחת ולפקוד את שתי חנויות הספרים המשומשים.
הדרך מאלנבי פינת אחד העם אל ביתה התארכה לה כנצח. תרחישי הזוועה ועמם החרדה הנוראה לגורלו והכעסים פינו פתאום את מקומם לשאלה אם טליה כורם, האדם היחיד שיש טעם לפנות אליו בשעה זו, אכן תדע יותר ממה שנדפס בעיתונים שהיא נושאת תחת זרועה ואם תהיה רשאית לשתפה במידע.
אבל תחת אשד המחשבות האלה כבר חתרו להן אל סף הכרתה תהיות ומחשבות חדשות שאין לה מענה עליהן, הלך והתברר לה כמה מעט היא בעצם יודעת על אודות האיש האפוף סוד שפילס לו דרך אל תוך עולמה וקנה לו שם שביתה, ומחשבה מרחיקת לכת אף יותר — הרצון לתפוס את דמותו של האיש ולהעלותה על הכתב, כדי שלא יאבד לנצח זכרם של סיפוריו, תובנותיו, היצירתיות המתפרצת שלו ובייחוד תוכניותיו הספרותיות, שעדיין אינה יודעת אם התממשו, ואם אמנם התממשו, אם לא נעלמו יחד עמו.
הרעיון הזה הסעיר את דמיונה ועם זאת עורר בה תחושת אי־נוחות מוסרית עמוקה. היא, שבנעוריה דיברה סרה בשחקן תאטרון בעל שם שסיפר באוטוביוגרפיה שלו על המעשה הראשון שמיהר לעשות ברגע שנתבשר על מותו של אחיו האהוב — הוא בחן את פניו הנשקפים אליו מן המראה כדי שידע בבוא היום, בעומדו על הבימה, כיצד לגלם דמות של גיבור המאבד נפש קרובה — מצאה עצמה עכשיו נוהגת בדיוק כמוהו.
"את ממש חסרת בושה, אלמה," נזפה באישה ממוצעת הקומה בעלת הגוף האתלטי, הלבושה ג'ינס ומעיל רוח אדום, שחלפה על פניה בחלונות הראווה של מונטיפיורי. "איך נתת לפֶּרסוֹנה הספרותית להשתלט על האישה בשר ודם שאַת?" אבל הפרסונה משכה בכתפיה ואמרה שהיכולת להתבונן מבחוץ, בניכור צונן ונעדר אמפתיה, גם בטרגדיה שאַת קורבנה, היא המייחדת את האמנים מיתר בני האדם, ובחיוך מרושע הוסיפה שעונשה יהיה כשגם היא, בבוא יומה, תיאלץ להתבונן במותה שלה כמו שהתבוננה בעבר בטרגדיות של יקיריה.
וכשעלתה במדרגות האינסופיות אל דירתה וחזרה שוב ושוב על המשפט: "חיים של אחרים? תדעי לך, גברתי, שבכל מקום ובכל זמן תמיד יימצא מישהו שיַראה עניין אמתי בחייו של הזולת," ידעה כי אם אמנם תגיע השעה להוציא אל הפועל את תוכניתה, תבחר דווקא במשפט הזה כמשפט הפותח את ספרה.
מה לאלמה ובר, אישה בסוף שנות הארבעים לחייה, ולגבר הזה, שזה לא מכבר מלאו לו שבעים ושהעיתונים עוסקים בהרחבה בהיעלמו המסתורי ובמעלליו כאיש סוכנות הביון הישראלית?
לכאורה לא כלום. אבל בעולמנו פועל, כידוע, כוח טמיר המהלך קסם על סופרים ועל קוראיהם ומפגיש בני אדם שנסיבות חייהם הרגילות, משלח ידם או מעמדם לא היו אמורים להפגישם לולא יד המקרה או נסיבות החיים שהוליכו אותם זה לקראת זה וזימנו אותם לאיזו אכסניה משותפת: מקרון של רכבת וסיפונה של אונייה ועד למכון כושר ולחדר המתנה של מחלקה לטיפול נמרץ.
ההתפעלות שרבים מתפעלים מהכוח הסמוי הזה המחולל זיווגים נסיים או מפגשים טרגיים אכן תופסת גם במקרה שלנו, שהרי על פי ההסתברות פגישתם של גדעון שורק ואלמה ובר היתה משוללת יסוד מלכתחילה.
ובכן, מה היה הדבר שבסופו של דבר הפגישם?
על מצפונו של גדעון שורק, גמלאי שעתותיו בידיו, רבצו שלושה סלילי הקלטה עתיקים שנמצאו בעיזבונה של אמו והוצמד אליהם פתק בכתב ידה: בקשה שבנה יחידה ימצא ביום מן הימים שעה פנויה להקשיב סוף־סוף לדבריה, משאלה שגדעון התחמק מלמלאה באמתלות שונות, והעיקרית שבהן, שסדרי העדיפויות של חייו אינם מאפשרים לו לפי שעה להיענות לה.
אלמה ובר התפרנסה — לקניית "הלחם והקוטג' והעגבניות" כלשונה — ממעבדה קטנה המתמחה בסריקת סרטי צילום ושקופיות לקבצים דיגיטליים, המרת קלטות וידאו לדי־וי־די והמרת קסטות לסוגי מדיה עכשוויים, מקצוע שקנתה לה כשעבדה באחד מאולפני הפוסט פּרוֹדַקשן אחרי שהשתחררה מהצבא. את המעבדה הקימה בדירתה שבלב תל אביב, באחד מרחובות המגורים האופנתיים המתנקזים אל כיכר המלך אלברט. קהל לקוחותיה היו מדרך הטבע מבוגרים שהנציחו מעמדים שונים בחייהם, ועתה, כשהם מבקשים לחזור ולחווֹת אותם, מתברר להם לצערם שהדבר נבצר מהם בגלל התהפוכות הטכנולוגיותהרבות.
בדרך כלל הגיעו אליה לקוחות בטפטוף די אטי, מפעם־פעמיים עד חמש פעמים בשבוע. להתעשר מזה לא תוכל, כך התברר לה כבר מהתחלה, לאחר שהשקיעה את כספי הפיצויים שקיבלה מהאולפן שעבדה בו ברכישת מערכות ההמרה, אבל מה שהשתכרה מכך סייע לה "לגמור את החודש" נוסף על הכנסותיה משכר סופרים וממלאכות אחרות שעליהן עוד יסופר בהמשך.
העונה הבוערת של המעבדה היתה מתחילה בערב פסח ומגיעה לקצה כחודש־חודשיים אחר כך בהתקרב ימי החופשות הגדולות והנסיעות לחו"ל. הדבר, כמדומה, אינו צריך הסבר. הנבירה בארונות ובמגירות בעת ניקיונות האביב והמפגשים המשפחתיים מסביב לשולחן הסדר מלבים את תשוקת הזיכרונות ואת הגעגועים לעבר, געגועים המגיעים לשיאם בשבוע שבין יום השואה ליום הזיכרון לחללי צה"ל. באווירה טעונת הרגשות שבה עורכים כל אמצעי התקשורת, ובייחוד ערוצי הטלוויזיה, מבצעי שיווק אגרסיביים של "מצרך החודש" — אחד פלוס אחד, הזיכרון הלאומי פלוס הזיכרון האישי — המעבדה של אלמה נעשית מוקד משיכה ללקוחות. פניותיהם מתחילות להגיע מוקדם בבוקר, הרבה לפני השעה שמונה. מקולם המותש וממשפטיהם המהוססים ניכר שעבר עליהם לילה לבן. אמש ישבו עד אחרי חצות מהופנטים מול האקרנים, נשאבים אל העולמות המסויטים המרצדים לפניהם, וכך, אגב צפייה, קמים לפתע פתאום לתחייה המתים הפרטיים שלהם. לחרדתם מתברר להם שלא מעט פרטים התעמעמו והיטשטשו בזיכרונם עם הזמן. הם, למשל, אינם מצליחים לשחזר את צבע עיניהם המדויק, את תווי פניהם ואת מחוות גופם האופייניות של יקיריהם, וגם אינם מצליחים לדמות להם את גון קולם ואת חיתוך דיבורם. החיפושים המבוהלים אמנם מסתיימים על פי רוב במציאת האבדה, אבל אז מתברר להם, לחרדתם, שאת הטֵייפ ריקוֹרדר המגושם של פיליפס שכחו לקחת אתם כשעברו דירה, ומקרן השקופיות ניתן במתנה לגן הילדים של נכדתם לפני שנות דור, וכאמור, אין עוד כל דרך לשמוע "איך אמר אבא, איך אמרה אמא" או לראות את הילדים בגדילתם. יש מי שמטלפנים לחבריהם לבקש עצה, ויש מי שיוצאים למסע חיפושים אחרי פתרונות אפשריים באינטרנט וסופם שהם, או לפחות מקצתם, מגיעים אל אלמה ובר ואל "מחזיר הקלטות קודמות" — זה השם שנתנה למעבדה שלה, כמובן מתוך קריצת עין שובבה לחובבי הפרוזה המקורית.
כך מצא את דרכו אליה גם גדעון שורק. הוא טלפן אליה בערב יום השואה ושאל אם טכנאי המעבדה באמת יכולים לחלץ חומר השמור על גבי אחד מאותם סלילי הקלטה ענקיים שהיו בשימוש בסוף שנות החמישים, כמו שמתיימר האתר שלהם באינטרנט.
גם כעבור זמן ידעה אלמה בוודאות ששיחת הטלפון הראשונה עם גדעון שורק אכן התקיימה בערב יום השואה 2007, ידעה הן משום שהרישום ביומן ההזמנות של המעבדה מאשר זאת, הן משום ששעות אחרי הצהריים ההן זכורות לה היטב בשל המריבה שפרצה אז בינה ובין גיתית, מריבה שבסופו של דבר גרמה לניתוק מוחלט של יחסיהן. כששוחחה בטלפון עם גדעון שורק, שאז עוד לא ידעה את שמו, התדפקה שיחה טורדנית על הקו ולא הרפתה עד שאפילו הוא לא חש בנוח מכך ושאל שמא מוטב שיקצרו והוא ישוב ויטלפן אליה מאוחר יותר. "תרגיש בנוח. זאת בוודאי אחותי, וכל כמה שאצליח לדחות את השיחה המיותרת הזאת, כך ייטב." ואכן, כמנהגה מדי שנה בערב יום השואה, הזדרזה גיתית ופצחה באוזניה של אלמה ב"הֶפּי בֶּרסדֵיי טוּ יוּ", שלא תחנוניה ולא צווחותיה לבל תעז לשוב ולציין אותו יום מופלא שבו הגיחה מרחם אמה דווקא במועדו על פי הלוח העברי, לא הצליחו להשתיק את זמרתה המתרוננת של אחותה הגדולה.
כשהשיבה אלמה למטלפן ואמרה שבשוק הפרטי "מחזיר הקלטות קודמות" היא אחת המעבדות היחידות בארץ בעלות הידע הדרוש לטיפול בסלילי הקלטה מהסוג שברשותו, שאל האיש אֵילו ביטחונות היא יכולה לתת לו שאיש מהעובדים או מהטכנאים של המעבדה לא יצותת למושמע בהם.
"זה לא אנחנו, זו אני. גם המנהלת, גם הטכנאית, גם המשווקת, עסק של אישה אחת. ועל דברתי שאני לעולם לא מצותתת למה שנאמר בסלילים, ראשית מפני שזה לא אֵתי, ושנית מפני שהחיים של אחרים בעצם לא כל כך מעניינים אותי. וקבל את התנצלותי מראש אם אני חלילה פוגעת בך וברגשות שלך."
"חיים של אחרים?" גיחך האיש וקולו קיבל גוון מתכתי, "תדעי לך גברתי, שבכל מקום ובכל זמן תמיד יימצא מישהו שיַראה עניין אמתי בחייו של הזולת," ואחר כך הוסיף בלחש: "אם לחובה ואם לזכות."
"בוא נתקדם הלאה, בבקשה," מיהרה אלמה לחזור אל עניין הביטחונות שדרש. "תן לי לישון על זה, ואני כבר אעלה על איזשהו פתרון יצירתי," הציעה, ושאלה כיצד תוכל לחזור אליו כשתהיה לה תשובה מניחה את הדעת.
"ברשותך, אני אחזור אלייך, גברתי, ואעשה זאת מחר לפני הצהריים, בסביבות עשר, עשר וחצי. או־קיי?" ולפני שניתק את השיחה הספיקה אלמה לראות שהתקשר אליה ממספר חסוי.
בסופו של המשא ומתן המגוחך שניהלו למחרת הצליחו גדעון שורק ואלמה ובר להגיע להסכמות האלה: בעל הסלילים יביא אותם למעבדה, בהשגחתו יוכנסו ל"תנור", ולאחר שהיא תוודא שתהליך ההמרה מתבצע כראוי, יצאו יחד מדירתה וינעלו אותה אחריהם. ואולם הצעתה שאז ייפרדו ויפנו כל אחד לענייניו — היא לצעדה שלה לאורך הטיילת והוא לכל מקום שלבו חפץ — וכעבור שעה יחזרו וייפגשו בכניסה לבניין, הצעה זו נתקבלה בצקצוק של סירוב.
"ומי יערוב לי שאחרי שניפרד לא תחמקי הביתה ותכיני לך עוד עותק?" הקשה.
באותו רגע היתה בעלת המעבדה קרובה מאוד להחליט לשלוח אותו ואת הסלילים המסתוריים שלו לכל הרוחות. מילא קלטות וידאו — בהן כבר זכתה לראות במשך העיסוק הלא כל כך ארוך הזה מה שלא ראתה שפחה על הים, כמו שאהבה לומר מיום שלמדה את הביטוי מאחד מלקוחותיה הדתל"שים, שהזהיר אותה מפני מה שישזפו עיניה בקלטות הווידאו שלו: מין אוראלי ומשולשים ובּיזאר ואֶס־אֶם, ומה לא — אבל מה כבר יכול להתגלות לה בעת המרת סלילים מתפוררים בני חמישים שנה העלולים להיקרע בכל רגע? אלא שהפגיעוּת הנוגעת ללב של הזולת הזה, המתאמץ בכל כוחו להגן על פרטיות חייו, חיים שבתוך שנים מעטות כבר לא יעניינו איש, עוררה בה פרץ כזה של חמלה שהציעה לו שבצאתם תפקיד בידיו את מפתח דירתה עד שיסתיים תהליך ההמרה.
"ומי לידי יתקע שאין לך מפתח רזרבי?" שב והקשה המטלפן כמו בהומור, שלא הצליח לכסות על חשדנותו.
"יודע מה? פתאום מתאים לי ללכת עם הראש הפרנואידי שלך, אדוני היקר. מה דעתך שתבוא אלי הערב, אנחנו נקפוץ ל'קפה נוּאָר', שהוא דקה מהמעבדה שלי, אני אזמין אותך על חשבון 'מחזיר הקלטות קודמות' לאספרסו כפול או לקפוצ'ינו, ושנינו נשב ונחכה שם בנחת עד שיצאו העוגות מהתנור. אתה מכיר את בית הפגודה? אני גרה כמה בתים משם."
גדעון שורק הסכים, אבל אז צחקה אלמה ואמרה שבחיים עוד לא קרה לה שהזמינה מישהו לקפה בלי לדעת את שמו.
"גדעון. גדעון שורק. שורק בשי"ן שמאלית."
"ולי קוראים אלמה ובר."
"אלמה ובר?" תהה ומיד עצר בעצמו. שמה נשמע לו מוכר, אך הוא לא ידע בוודאות אם היתה אחת החיילות בשירות סדיר שהוצבו ב"משרד" כמזכירות או כגרפיקאיות, או שהיא שחקנית או סופרת או חוקרת שקרא עליה לפני שנים אחדות במדור "גלריה" בשל הצגה שהשתתפה בה, ספר ביכורים שהוציאה או מחקר ספרותי מעורר מחלוקת שהיתה קשורה בחיבורו.
"לא נורא, מר שורק. במקרה הכי גרוע תגגל אחר כך את השם שלי," צחקה שוב ואמרה שהם חייבים לסיים את השיחה מיד כי בתוך פחות מדקה תתחיל הצפירה.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.