חלומות באספמיה גיליון מס’ 22

 אשף הכשפים צ'רלי ג'יין אנדרס תרגום: חמוטל ילין

צ'רלי ג'יין אנדרס היא סופרת, מבקרת, בלוגרית ומשמשת כעורכת הראשית של אתר המד"ב io9. ספרה הראשון נער מקהלה זכה בפרס למבדה בשנת 2006. בשנת 2012 היא זכתה בפרס ההוגו על הנובלטה שישה חודשים, שלושה ימים.

פיטר הטיל כישוף והוא פעל כמו שצריך. בלי שום השלכות בלתי מכוונות או תופעות לוואי מוזרות.

כעבור יומיים הוא הופיע בעמוד הראשי של העיתון המקומי: "אשף הקסמים". כמה בלוגים המשיכו לעקוב אחרי הסיפור ובתוך זמן קצר התחילו לבקר אותו נציגים של CNN ושל MSNBC, ותחנת הרדיו הציבורי המקומית לא הפסיקה לנדנד לו שיעלה לשידור. צוותי חדשות עמדו ודיברו מחוץ לביתו.

ביום השלישי פיטר כבר ראה כתבים מחטטים במכולת האשפה שמאחורי הבניין שלו, שהיה בנוי בצורת L ונראה כמו מלון דרכים זול אם כי בעצם היה די יקר. הוא לא היה יכול להוציא לטיול את הפיטבול-שנאוצר שלו, דובס, בלי שאנשים - כתבים או סתם אנשים זרים - ייגשו אליו וישאלו מה הסוד שלו. כשהלך לעבודתו, שהייתה פיקוח על מיזמים ניסיוניים של התפלת מים, עמיתיו לא הפסיקו להציץ מעל מחיצות מרחב העבודה שלו בניסיון לראות מה הוא מקליד במחשב, כאילו יתפסו אותו מתחבר לאיזה פורום סודי של מכשפי-על.

לפיטר היה קשה להתרכז בעבודה כשחלון חדר השינה שלו נראה במכשיר הטלוויזיה בחדר המנוחה שהיה מכוון על CNN, ומיליון אנשים ראו את ערמת הכביסה הלא מקופלת שנחה על מיטתו ואת הווילונות שדובס כמעט השמיד לא מזמן. האם יכול "הכישוף החלק" לחולל מהפכה בעולם הטלת הכשפים? שאל קול. האם קיים סוד לכך, והאם כל אחד יכול ללמוד אותו? התחנה העלתה לשידור מקסימה בשם מוניקה, בבלייזר אדום מאיים. היא הרבתה להופיע בתוכניות אירוח בכל פעם שהיה משפט רצח מכושף או משהו כזה.

ביום הרביעי היה הבניין של פיטר מוקף והטלפון שלו בעבודה לא הפסיק לצלצל כמעט לרגע. אנשים עקבו אחריו לכל מקום. רק אז חשב פתאום פיטר: אולי זאת ההשלכה הבלתי מכוונת של הכישוף שלו.

*

פיטר מעולם לא אהב לראות תמונות של עצמו, כי הוא תמיד נראה בהן כמו כפיל מעוות של בן אפלק. הסנטר שלו היה קצת יותר מדי שסוע ובולט, המצח קצת מזכיר מדי פגוש של טויוטה קאמרי. שערו העכברי הידלדל באופן לא סימטרי, אפו היה סכיני מדי. הוא התחיל לפתח פריחה מלראות את התמונות הכי פחות מחמיאות שלו בכל עיתון, אתר ותוכנית טלוויזיה.

"אני לא מדבר איתך," אמר פיטר לחברו הטוב לשעבר דרק בפעם העשירית שדרק התקשר אליו. "אתה מת מבחינתי."

"הֵיי, אל תגיד דברים כאלה, אתה מפחיד אותי," אמר דרק. "אם 'אשף הכשפים' אומר שאני מת, אני פוחד שאני פשוט לא אתעורר מחר בבוקר."

"אתה היחיד שסיפרתי לו על הכישוף," אמר פיטר. "ועכשיו תראה מה קורה."

פיטר דיבר בטלפון ממכוניתו, שחנתה במרחק שני רחובות מהבניין שלו כי הוא פחד ללכת הביתה. דובס כבר בטח מטפס על הקירות. לפחות הכלב נראה הרבה יותר מאושר בזמן האחרון.

"סיפרתי רק לשניים-שלושה אנשים," אמר דרק. "ויצא שלאחד מהם יש חבר טוב שהוא כתב חדשות. זאת הייתה אנקדוטה משעשעת. בכל אופן, אתה יודע שהכול יירגע תוך שבוע-שבועיים. אתה פשוט כמו המם השבועי."

"אני מקווה שאתה צודק," אמר פיטר.

"ואתה צריך לחלוב את הסיפור הזה כל עוד אתה יכול," אמר דרק. "כאילו, נהיית מפורסם כי עשית משהו באופן מושלם. משהו שדורש ריכוז עצום ומודעות חושית והרבה נשמה. זה די כאילו מישהו מודיע לכל העולם שאתה תותח במיטה. זה כנראה הסיכוי היחיד שלך לכופף קצת בננות."

"בבקשה תפסיק לדבר." פיטר כמעט הטיח את ראשו בהגה של הדודג' ניאון שלו. "בבקשה, פשוט תפסיק."

פנים המכונית הדיף ריח של כלב; לאו דווקא דובס - סתם כלב. כמו ריח של גולדן רטריבר ארך רגליים. אפילו אם דובס לא היה במכונית שלו כבר כמה ימים.

"בסדר, בסדר. סתם זרקתי רעיון. אז הכול בסדר בינינו?"

"אני לא יודע. אולי."

פיטר ניתק וחישל את עצמו לקראת החזרה הביתה והוצאת הכלב לטיול, שבמהלכן יישאל שוב ושוב מה הסוד שלו. אף אחד לא יאמין לפיטר כשיאמר שאין שום סוד - כנראה פשוט היה לו מזל. למה אין לו כלב מאיים שאפשר לשסות באנשים, כמו דוברמן או פיטבול גזעי? אם הוא ישחרר את דובס מהרצועה, מישהו עוד עלול למצוא את עצמו עם כתם רוק זעיר על אחת מנעליו.

*

אבל פיטר לא הצליח להוציא מהראש את מה שדרק אמר. הוא לא יצא לדייט, לפחות לא לדייט של ממש, כבר שנים. הפעם האחרונה שהוא יצא לדייט ראשון הייתה עם מרגה, לפני חמש שנים. פיטר לא היה סתם חלוד במערכות יחסים עם נשים או בהזמנתן לצאת איתו - הוא היה חלוד בלרצות לעשות את הדברים האלה. הוא לא הרשה לעצמו אפילו לפתח התאהבות טיפשית במישהי כבר המון זמן.

הוא התחיל להסתכל על הנשים שסבבו אותו כאילו באמת יש סיכוי שהן יתעניינו בו. הוא לא התנהג בצורה דוחה או נעץ עיניים - אחרי הכול, כולם עדיין נעצו בו עיניים, כל הזמן, והתגובה האינסטינקטיבית שלו למצב הייתה להסב את מבטו או פשוט להתחבא. אבל היה קשה לעבור מהתעלמות מוחלטת מנשים - חוץ מאשר בסיטואציות מקצועיות לחלוטין - להתעניינות מופגנת, ויכול להיות שהוא פיצה על כך בהגזמה. או שאולי הוא פיצה בהגזמה על כך שהוא מפצה בהגזמה. זה היה מסובך.

אף אחת בעבודה לא הייתה לטעמו של פיטר ובכל מקרה הן לא הפסיקו לשאול אותו שוב ושוב אם הוא מוכן להטיל בשבילן כישוף. הוא כבר נשבע לעצמו שלעולם לא יטיל עוד שום כישוף.

הוא לא היה מסוגל להימשך לאף אחת מהנשים הרבות שניגשו אליו כשניסה לאכול ארוחת ערב בהיכל השָבּוּ, העיתונאיות או המכשפות המקצועיות או סתם כל מיני מציצניות. כולן היו כרישיות מדי לטעמו, חגו סביבו במעגלים ואז ננעלו עליו, ולרוב הן נראו כאילו הן משתמשות בכמויות מטורפות של חומרי טיפוח לשיער, כך שאם יניחו את הראש שלהן על הכתף שלו, יישמע משם צליל של התפצחות.

*

החלק הכי מוזר לא היה הסטוקרים או המציצנים או האנשים שביקשו ממנו להטיל בשבילם כשפים. החלק הכי מוזר היה זה: כעבור כשבוע החל פיטר לשים לב שלכולם יש איזה סיפור "פעם אחת" משלהם שהם רוצים לספר לו. המצב כבר נרגע לרמה כזו שפיטר כבר לא היה ממש תחת מצור ואנשים התחילו לשוחח איתו ברחוב במקום סתם לרוץ אליו ולפלוט שאלות. וכל שיחה כללה סיפור "פעם אחת". לרוב היו אלה סיפורים ממש עצובים, כמו וידויים שהם מעולם לא סיפרו לאף אחד ומשום מה הם הרגישו בטוחים מספיק לספר אותם לפיטר.

למשל אישה אחת עם שיער ג'ינג'י מתולתל ופנים לבנות עגולות וסוודר עם דוגמת ציפורני חתול סיפרה לפיטר בסופרמרקט, ליד דגני הבוקר: "אף פעם לא ניסיתי לעשות קסמים בעצמי. מסוכן מדי, ואף פעם אי אפשר באמת לדעת. נכון? חוץ מפעם אחת שהייתי שיכורה בטירוף וניסיתי להטיל כישוף בשביל שאבא שלי יחזיר לאימא שלי את הכסף שהוא גנב ממנה. זאת אפילו לא הייתה הבעיה שלי, אבל דאגתי לאימא - היו לה הרבה הוצאות רפואיות בגלל הנפחת שלה. ואבא רק היה מבזבז את הכסף הזה על החברה החדשה שלו (היה לה טעם יקר). אז רציתי שהוא יחזיר את הכסף שהוא לקח מהמחבוא הסודי של אימא שלי."

פיטר ידע שזה השלב שבו הוא אמור לשאול איזו תוצאה הרת אסון הייתה לכישוף של האישה.

"אה," היא אמרה. "אבא שלי התעוור. הוא החזיר לאימא שלי את הכסף, אבל ברגע שהכסף החליף ידיים הוא איבד את הראייה. אף פעם לא סיפרתי את זה לאף אחד." היא חייכה חיוך מתוח, כאילו פיטר עומד להלשין עליה. אפילו שהוא בכלל לא ידע מה שמה.

"לא יכולת לדעת," אמר פיטר, כמו שתמיד אמר לאנשים אחרי ששמע את סיפורם. "לא הייתה לך דרך לדעת מה יקרה. ניסית לעשות את הדבר הנכון."

פיטר הטיל כמה כשפים לפני "ההטלה החלקה" שזכתה לתהילת עולם ושכעת כבר אומתה על-ידי כל מכשף מקצועי שיש לו תוכנית טלוויזיה קבועה. (מחוץ לבניין של פיטר הובערה בזמן האחרון כמות נאה של קטורת, שעזרה להעלים את הסירחון שהדיפו ניסוייה של שכנתו דורותי ברקיחת משקאות אלכוהוליים). פיטר השתתף בקורס הטלת כישופים בקולג' הקהילתי המקומי כמה שנים קודם לכן יחד עם מרגה והם הטילו כמה כשפים ממש קטנים, הדלקת נרות ממרחק או הפיכת קורט סוכר למלח. הם התרגלו לכך ששעה או יממה מאוחר יותר הם נתקלים באיזה ריח מוזר או יצור קטן מת.

אם הכישוף היה קטן מספיק, ההשלכה השלילית הבלתי מכוונת הייתה חלק מהכיף - הפתעה קטנה ומשעשעת. אוי, תראה. יש לנו דג זהב בתיבת הדואר, עדיין מפרפר. מהר, רוץ תביא קערת מים!

אבל עכשיו, הטלת הכישוף עצמה - "ההטלה החלקה" - נראתה כמו חלום מוזר שפיטר רקח במוחו אחרי לילה של שתייה מופרזת. ככל שאנשים עשו יותר עניין מכל הסיפור, כך הוא הרגיש כאילו בעצם המציא את הכול. אבל הוא עדיין היה מסוגל לראות את זה לנגד עיניו. הוא לקח אחת מאותן קערות אבן להטלת כישופים שמוכרים בתוכניות של אמצע הלילה בכבלים ושקיקים מלאים בכל הרכיבים, שנשאו שמות של להקות רוק פרוגרסיבי כושלות כגון "שורש התבונה" או "לב אישה", וזרה פנימה קמצוצים מהם בשעה שדקלם את ההברות חסרות הפשר וחשב על התוצאה הרצויה. ספר הכשפים, שהכיל קטגוריות רחבות מדי של קסמים שכל אחד יכול להכניס לתוכן את המשתנים האישיים שלו כמו במשחק שיבוץ מילים, הוחזק פתוח באמצעות חבילת ספגטי. את כל זה הוא עשה פחות או יותר כמו שצריך. לא באופן מושלם, אבל בסדר. הוא עשה זאת במזווה הענקי שלו, מוקף בעיקר בצנצנות ריקות של שיבולת שועל מעופשת ובפחיות דוחות של שימורי אפרסקים ורק דובס, פעור עיניים ומרייר, היה עד למעשה.

*

בסופו של דבר הגיע השלב שפיטר היה מסוגל לצאת מהבית בלי שאנשים ידחפו לו דברים לפרצוף. אנשים עדיין ניגשו אליו בחנות הספרים ושאלו אם זה הוא, ועמיתיו התעקשו להמשיך לזרוק הערות משונות בנושא. והוא הקפיד לא לחפש את השם שלו בגוגל. או לבדוק את חשבון האימייל הפרטי שלו, או להיכנס לפייסבוק.

אבל בכל פעם שפיטר חשב שאולי החיים שלו מתחילים לחזור למצב כמעט נורמלי מישהו היה רואה אותו וחוצה את הרחוב - באמצע הכביש - ואומר איזה משהו על התינוק שלו, התינוק שלו, פיטר מוכרח לעזור, האיש זקוק לכישוף וההשלכות בוודאי יהיו בלתי נסבלות אם כל אדם חוץ מפיטר ינסה להטיל אותו. פיטר נאלץ להיפטר מהאיש הבוכה עם הפנים האדומות ולהמשיך ללכת לחנות המזון לחיות או לסופרמרקט.

בחנות המזון לחיות עבדה בחורה שהיה ברור שידעה מיהו פיטר, אבל נראה שלא אכפת לה. היו לה שיער חום מתולתל וקווים מודגשים שירדו מגשר אפה עד מתחת לעיניים ודי גרמו לה להיראות עמוקה וממוקדת. היו לה סנטר ממש מחודד ואף יפה והיא נראתה כמו מישהי שצוחקת הרבה. אפילו כשנראתה רצינית, זאת אומרת, רוב הזמן. היא תמיד חייכה אל פיטר כשהוא העביר בקופה את האוכל המיוחד שדובס היה צריך בגלל הלבלב שלו, אבל היא לא נעצה בו עיניים או משהו כזה.

לבסוף, יום אחד, כמה שבועות אחרי שכל הסיפור התחיל, פיטר שאל אותה למה אף פעם לא הזכירה את הסיבה שבגללה התפרסם. היא גלגלה עיניים. "לא יודעת, תיארתי לעצמי שבטח כבר נמאס לך לשמוע על זה. חוץ מזה, למי אכפת. זה לא כאילו זכית בלוטו או משהו, נכון?"

פיטר שאל אותה מיד אם היא רוצה לצאת איתו לארוחת ערב מתישהו. והיא ענתה, "כן, למה לא? בתנאי שלא נאכל מזון רפואי לכלבים." התברר ששמה הוא רבקה.

למעשה הם הלכו למסעדת השבו-שבו, שהייתה המסעדה הכי אהובה על פיטר בעיר. הוא תמיד הרגיש אשם כשאכל שם לבד, מה שקרה לעתים קרובות, כי זאת הייתה די חוויה אינטראקטיבית שבה אתה צולה בעצמך את הבשר שלך ו/או מכין לעצמך איזה תבשיל מיוחד, וזאת חוויה שדורשת השתתפות של עוד מישהו. העובדים לבשו מדים לבנים מבהיקים כדי להדגיש את העובדה שהם עצמם לא לוקחים שום חלק בהכנת האוכל. היו במקום שולחנות, אבל כמעט כולם ישבו מסביב לבר בצורת U שעמד במרכז החדר ובתוכו ניצבו אסכלות קטנות. מסביבם התנגנה בקולי קולות תערובת של Foreigner, 38 Special, Yes ופופ יפני שהשמיע נגן תקליטורים.

פיטר קצת חשש שאנשים יראו אותו בדייט ויגידו על זה משהו מביך במהלך הדייט או אחריו (הטלת כישוף "מכופף בננות"? חה חה חה.) אבל היכל השבו היה די ריק ואפילו שכמה אנשים באמת קצת נעצו בו עיניים, זה לא היה סיפור גדול. פיטר גילה שלאדי הבשר יש השפעה מרגיעה עליו, כמו קטורת בשרית.

"אני שונאת את העיר הזאת," אמרה רבקה. "היא גדולה מספיק בשביל שיהיו בה מסעדות כאלה, אבל לא תרבות אמיתית. כבר אין לנו אפילו נבחרת רולר דרבי. אל תיעלב, אבל זאת אחת הסיבות שעשו ממך כזה סיפור גדול. סוף-סוף יש לנו סלב מקומי במקום שחקן הסיטקומים ההוא שגר כאן ומת." פיטר לא נעלב מזה בכלל; זה הסביר הרבה דברים.

רבקה חסכה כסף מהעבודה שלה בחנות החיות כדי לעבור ללוס אנג'לס וללמוד בבית ספר לבריסטות. פיטר בכלל לא ידע שזה משהו שהולכים ללמוד במיוחד, אבל התברר לו שזה סיפור גדול, להכיר למשל את המדע שמאחורי טחינת הפולים בצורה המדויקת והכנת הכמות המדויקת של ריסטרטו והרתחת החלב עד לנקודה שהוא כמעט נשרף. וכמובן אמנות הלאטה ודברים כאלה. רבקה ניסתה להיות פסיכולוגית ועובדת סוציאלית ווטרינרית, אבל אף אחד מהכיוונים המקצועיים האלה לא הסתדר בסוף. אבל היא התלהבה מכל הקטע של הבריסטה כי זה אופנתי ואמנותי ומאפשר לאנשים לקבוע לעצמם את התנאים. אפילו לפתוח בית קפה מפונפן משל עצמם איפשהו.

"יפה שאת כזאת שאפתנית," אמר פיטר. "נראה לי שלוס אנג'לס הייתה מחרפנת אותי."

"נראה לי שלוס אנג'לס יכולה להיות בסדר כל עוד אתה לא רוצה להיות כוכב קולנוע או משהו כזה," אמרה רבקה. "כאילו, בית הספר לבריסטות בטח תחרותי בטירוף. אבל אני יכולה להתמודד עם זה."

פיטר אף פעם לא חשב על עיר מגוריו כעל עיר קטנה - בעיניו היא הייתה די גדולה. היה בה כביש מהיר ובמרכז העיר היו בית אופרה, מוזיאון לאמנות ומשרד ראשי של חברת ביטוח בינלאומית גדולה. והיה בה גם גן חיות קטן שפעל באביב ובקיץ, ובחורף שלח את החיות שלו לאיזה מקום בפלורידה.

"אנשים שונאים אותך, אתה יודע," אמרה רבקה לפיטר באמצע הארוחה. "אתה ממש מאיים עליהם, כי אתה ההוכחה שמשהו אצלם לא בסדר. אם הם רק היו אנשים טובים, גם להם היה הולך חלק. חוץ מזה, זה מערער לנו את תפיסת הסדר. לכוח אמורות להיות השלכות נוראיות, אחרת החיים יהיו קלים מדי. אנחנו רוצים שאנשים יסבלו בשביל כל דבר טוב שיש להם. אנשים נשלטים על-ידי קנאה ואמונה באכזריות הקארמה."

"זאת השקפה מאוד קודרת על הטבע האנושי," אמר פיטר. אבל האמת שזה די הדליק אותו. מיזנתרופיה הייתה ממש סקסית, בדיוק כמו שעישון היה פעם, לפני שהתחילו להכריח אנשים לעשות את זה רק בחוץ בקור.

התברר שרבקה עצמה מעולם לא ניסתה לעשות קסמים. "אף פעם לא רציתי להסתכן," אמרה רבקה. "אני הבנאדם הכי פחות מזליסט שאני מכירה. אני יכולה רק לדמיין לעצמי כמה אני אדפק אם אנסה לשחד את היקום לספק לי קיצור דרך."

בשלב הזה פיטר כבר ממש קיווה שרבקה תבוא איתו הביתה. הוא כמעט הצליח לדמיין לעצמו כמה טוב יהיה להיות איתה, עירומה ועוקצנית, במיטת האפריון הגדולה שלו. גופה עולה ויורד. הריח של שערה כשיטמון בו את פניו. כמעט עמד לו מתחת לדלפק בהיכל השבו רק מלדמיין את זה. בריאן אדמס שר על גן עדן במערכת הסטריאו. הכול היה מושלם.

"אז מה," אמרה רבקה ורכנה אליו בצורה שיכלה להיות פלרטטנית או זוממנית. "אני מוכרחה לשאול. מה היה הכישוף שעשית? הכישוף המפורסם?"

"או, וואו." פיטר כמעט שמט את חתיכת הבשר. "את לא רוצה לדעת. זה ממש טיפשי. כאילו, ממש ממש טיפשי."

"אוי, נו," אמרה רבקה. "אני רוצה לדעת. אני סקרנית. אני לא אשפוט אותך. אני מבטיחה."

"אני... אני מעדיף לא לספר." פיטר קלט שתכנן כבר מזמן להוריד את חתיכת הבשר הזאת מהגריל ועכשיו היא כבר בעצם גחל גדול ומסרטן. הוא הכניס אותה לפה בכל זאת. "האמת שזה די מביך. אני אפילו לא יודע אם זה היה מוסרי."

"עכשיו אני ממש רוצה לדעת," אמרה רבקה.

פיטר דמיין איך זה יהיה לספר לרבקה מה הוא עשה וניסה ממש לראות את ההבעה שתהיה לה. האם היא תצחק, או שתשפוך לו סאקי בפרצוף ותאמר לו שהוא אדם רע? ילדותי? הוא לא היה מסוגל לחשוב על זה בכלל. אפילו בריאן אדמס נשמע פתאום קצת עצוב ואולי גם מעט מאוכזב מפיטר.

"אני מצטער," אמר פיטר. "נראה לי שאולי זאת הייתה טעות." הוא שילם על שניהם והזדרז להסתלק משם.

כשפיטר הגיע הביתה, דובס כבר היה מחורפן לגמרי כי הוא ממש היה צריך לצאת להתפנות. דובס מצא עץ והקיף אותו שלוש פעמים לפני שהשתין עליו, כאילו פחד שהעץ יזוז ברגע שהוא ישחרר את השלפוחית. דובס הרים אל פיטר עיניים גדולות ועגולות, מבוהלות תמידית.

*

דרק כמובן התקשר לפיטר למחרת בבוקר והתעניין לדעת איך הלך לו בדייט. בסופו של דבר הם נפגשו לארוחת בוקר במרכז העיר, במסעדת הפנקייקים בסגנון שנות השבעים, ופיטר סיפר לדרק את כל הסיפור בחוסר חשק בולט.

"אז מה שאתה אומר," אמר דרק, "הוא שפמפמת אותה בבשר וברוק קל והיא כבר כמעט הייתה מוכנה לשבב לך את השבו. ואז היא שאלה שאלה הגיונית לגמרי ואתה התחרפנת ועשית ויברח. זה סיכום הוגן של הדברים?"

"אמממ..." אמר פיטר. "זה לא סיכום לא הוגן."

"טוב," אמר דרק. "נראה לי שעדיין אפשר להציל את המצב. עכשיו היא חושבת שאתה כולך מתוסבך ופגום. וזה מושלם. נשים אוהבות גברים עם כמה שריטות פה ושם. זה עושה אותך מסתורי וגם קצת עמוק."

"אתה היחיד שסיפרתי לו על הכישוף," אמר פיטר. "לא סיפרת לאף אחד איזה מין כישוף זה היה, נכון?"

"את החלק הזה לא סיפרתי לאף אחד," אמר דרק. "רק הזכרתי את זה שלא היו לך שום סיבוכים."

"יופי, מצוין," אמר פיטר. "אני לא רוצה שאנשים ישתגעו לי. יותר ממה שהם כבר משתגעים."

"תקשיב," אמר דרק. "אני קצת מודאג ממך. אני חושב שהכישוף שעשית הוא רק סימפטום. נראה לי שאתה די על הפנים מאז שמרגה..." דרק לא השלים את המשפט כי פיטר הביט בו בזעף. "אני פשוט חושב שלא טוב שאתה לבד כל-כך הרבה. לדעתי קשר חדש, או סטוץ - לא משנה מה - יכול להועיל לך."

דרק ופיטר היו חברים מאז הקולג', שם התיידדו סביב שנאתם המשותפת למרצה למבוא להיסטוריה, שהייתה לו כת מעריצים שכללה את הרוב המוחץ של שאר הסטודנטים. כת של ממש - באחת המסיבות שהמרצה ערך כדי לחגוג את סיום המבחנים הוקרב קורבן אדם וכל הסיפור נגמר רע, כמו שקורה המון פעמים כשמקריבים קורבנות אדם. פיטר ודרק לא היו בקשר קרוב במיוחד לאחרונה כי דרק נכנס לעסקי הנדל"ן ואף פעם לא היה לו זמן לפיטר; וחוץ מזה, עד ממש לא מזמן פיטר הסתובב עם החברים של מרגה. בדומה למרגה עצמה החברים שלה היו ידעניים ואמנותיים, עם כתובות קעקע מתוחכמות.

"אתה לא צריך לדאוג בגללי," אמר פיטר. "יש לי את דובס. וכל מה שבאמת רציתי זה שיעזבו אותי בשקט."

"תגיד לי בבקשה שלא חזרנו לזה," דרק הרים את ידיו באוויר בפוזה של קדוש מעונה.

"זה בסדר," אמר פיטר. "עושה רושם שהטירוף התקשורתי כבר די דעך ואיזה אידיוט אחר מקבל עכשיו את חמש-עשרה דקות התהילה שלו."

*

פיטר כמעט התקשר לרבקה כמה פעמים. הוא דמיין מה יקרה אם יספר לה את האמת על הכישוף שלו והמחשבה על כך העבירה בו צמרמורת מכריות כפות הרגליים ועד לעורפו. בכל פעם הוא הניח את הטלפון מידו, כי לא חשב שיצליח לשחק על הקטע של "הפגום והמתוסבך" בלי לספר את כל הסיפור. הוא הלך לישון וחלם שהוא יושב על המיטה עם רבקה בעירום ומסביר לה הכול. הוא התעורר כשדובס יושב לו על החזה, רגליו מקופלות תחת גופו הקטן והשמן, עיניו הגדולות והעגולות נעוצות בו. דובס ליקק את הסנטר של פיטר בתנועות אטיות של לשונו המחוספסת. ליקוק אחר ליקוק אחר ליקוק.

כשפיטר הגיע לעבודה הופיעו פניו בטלוויזיה שבחדר המנוחה. איזה מומחה רקח תיאוריה: אולי פיטר הוא גלגול של איזה מכשף עתיק, או מיסטיקן בעל רוחניות טהורה או משהו כזה. ברור מאליו שאם פיטר באמת היה יודע מהו הסוד המאפשר עשיית קסמים ללא תנאים נלווים, הוא כבר היה האדם העשיר והחזק ביותר בעולם. כך שאו שאין לו שום שיטה סודית או שהוא פשוט קדוש.

באותו יום בדיוק הייתה לפיטר ישיבה עם כמה מראשי הצוותים האחרים והוא ניסה להסביר למה הפיילוטים של מיזמי ההתפלה שהוא מממן מתקדמים לאט. קל להוסיף מלח למים, אבל זהו אתגר עצום לנסות להיפטר ממנו אחר כך - צריך איכשהו להפריד את יוני הנתרן והכלוריד מהמים, מה שמצריך עלות אנרגטית גבוהה במידה בלתי ישימה. כשפיטר היה באמצע המצגת שלו אמנדה, שעסקה במיקרו-מימון באפריקה, שאלה, "אז למה שלא פשוט תשתמש בקסמים?"

"אמממ... סליחה?" אמר פיטר. הוא כבר עבר לשקף הבא והיה מוכרח לחזור אחורה כדי לא לאבד את חוט המחשבה.

"למה שלא תשתמש בקסמים כדי להפריד את המלח מהמים?" אמרה אמנדה. "זה יעקוף את בעיית העלות האנרגטית הגבוהה, ובעצם יכול להיות שלא תידרש שום עלות אנרגטית. מים מטוהרים לכולם. אין מלחמות מים. כולם מרוצים."

"אני לא חושב שזאת אופציה אמיתית," אמר פיטר.

"למה לא?" אמרה אמנדה. כל האחרים הנהנו. פיטר זכר שראה את אמנדה מדברת עליו בטלוויזיה כמה ימים קודם כן. היא הייתה זו שהסבירה בקפידה שפיטר נוסע בדודג' ניאון בת שתים-עשרה ושוכר דירת שני חדרים בפרויקט בינוי מתפורר ליד הכביש המהיר. אם פיטר הוא אשף קסמים, כך אמרה אמנדה למנחות של תוכנית הבוקר, הוא מסתיר את זה בהצלחה רבה.

עכשיו אמרה אמנדה, באותו טון סבלני ותכליתי: "זה לא חסר אחריות לא לבדוק את כל האופציות? כאילו, בוא נגיד שאתה באמת יכול לבצע קסמים בלי שזה יחזור אליך כמו בומרנג, ושאתה האדם היחיד בעולם שיכול לעשות את זה. בשביל מה להוציא מיליונים על מימון מחקרים בהתפלה תעשייתית אם אתה יכול להקיש באצבעות ולהפוך מכלית של מים מלוחים למים מתוקים?" באותו יום בדיוק לבשה אמנדה צעיף פייזלי כחול וז'קט אפור עם מכנסי ג'ינס יוקרתיים מאוד.

פיטר בהה באמנדה - שאותה תמיד העריץ על עזרתה לנשים עניות באפריקה להשיג מיקרו-הלוואות ושמעולם לא חשב שתתקע לו סכין בגב ככה - וניסה לחשוב על תשובה. בסופו של דבר הוא גמגם: "קסם הוא לא פתרון גורף."

פיטר נמלט מהישיבה זמן קצר אחר כך. הוא החליט לצאת מהעבודה מוקדם, אם הוא כבר טיפוס חסר אחריות או גלגולו הסודי של מרלין. הוא חלף על פני אמנדה במסדרון בדרכו למעלית והיא ניסתה להתנצל על כך שדחקה אותו לפינה, אבל הוא רק מלמל משהו והמשיך ללכת.

דובס כשכש בזנבו כשפיטר קשר לו את הרצועה ואז ניסה לשחק איתה באחת מכפותיו הקדמיות כאילו היא צעצוע. לבסוף הבין דובס שמשמעות הרצועה היא שהוא עומד לצאת החוצה להתפנות וטפף לעבר היציאה.

*

פיטר הלך לישון מוקדם, עם דובס מכורבל לו מעל הראש כמו כובע ממש דולף. הוא חלם שוב על רבקה ואז הטלפון העיר אותו ורבקה הייתה על הקו. "המפף," הוא אמר.

"הערתי אותך?" היא אמרה.

"כן," פיטר קילף את דובס מהמצח שלו והתעשת. למיטה שלו היה ריח ערפילי. "אבל זה בסדר. ממילא כבר התחלתי להתעורר. תקשיבי, התכוונתי להתקשר אלייך. כי אני צריך להסביר, ואני מצטער שהייתי כזה אידיוט כשהיינו..."

"אין זמן," אמרה רבקה. "התקשרתי להזהיר אותך. קרה משהו והם בטח עוד פעם בדרך אליך." היא הבטיחה שתסביר הכול בקרוב, אבל בינתיים כדאי לפיטר לעוף משם לפני שצוותי הטלוויזיה יחזרו. כי הפעם הם יחפשו דם. רבקה אמרה שתפגוש את פיטר במזללה הגדולה שליד מסילת הרכבת, זאת שנראית כמו סתם מגדל אחסון אם לא מבחינים בשלט הניאון שבחלון.

פיטר לבש ג'ינס וחולצת טריקו, לקח את דובס ונכנס לניאון שלו בדיוק כשהאנשים הראשונים יצאו מניידות השידור שלהם. הוא נסע כל-כך מהר בדרך הגישה עד שכמעט דרס אחד מהם ואז האיץ לפני שיספיקו לעקוב אחריו. ובכל זאת, ליתר ביטחון, הוא ירד מהכביש המהיר ועלה עליו בחזרה בשלושה מקומות שונים.

רבקה ישבה בשולחן שבקצה הטראקס דיינר ואכלה פנקייקים קטנים ושניצל עוף. שולחן הפורמייקה היה דביק לא פחות מצלחתה של רבקה. פיטר החליט גם הוא להזמין שניצל עוף, כי תקף אותו רעב פתאומי וכי הוא קלט פתאום שאולי שכח לאכול ארוחת ערב.

ברגע שפיטר לגם מהקפה שלו דחפה מולו רבקה טאבלט שהציג כתבת חדשות: "שנים-עשר הרוגים, חמישה ילדים נעדרים באסון בית הספר". אחת הכותרות בהמשך הדף הייתה של כתבה נלווית: "פיטר סלמון: הביא אנשים לחשוב שהם יכולים לחמוק מעונש?" והופיעה שם תמונה של פיטר זוקר אגודלים לעבר קבוצה של אנשים, תמונה שצולמה בביקור שלו באתר טיהור מים בטולסה שנתיים קודם לכן.

פיטר שפך קפה על המכנסיים. המלצרית ניגשה כמעט מיד אל השולחן ומילאה שוב את הספל שלו.

"אל תדאג," אמרה רבקה. "אוּלְסָה לא תספר לאף אחד שאתה כאן. היא חברה שלי. חוץ מזה, הראייה שלה ממש גרועה, אז היא כנראה לא ראתה טוב את הפרצוף שלך."

"טוב," אמר פיטר. הוא עדיין ניסה להבין מה מסופר בכתבה הזאת. בעיקרון הייתה איזו חטיבת ביניים בניו ג'רזי שהגיעה לתחתית טבלת ההישגים במבחנים הארציים ולפי החוק במדינה בית הספר היה אמור להיסגר עד סוף השנה, דבר שהיה מביא לצניחת ערך הבתים באזור. אז המורים וכמה מההורים התאספו כדי להטיל כישוף בניסיון להעלות את הממוצע הכללי של ציוני הילדים בעשרים אחוזים. וכל העסק השתבש בגדול. בקטע של "הראשים של כולם הפכו לראשי ענק של סרטני נהרות". היו שם כמה תמונות מזעזעות של מבוגרים מוטלים על אדמת מגרש המשחקים, עיניהם הקטנות והבוהקות בוהות אל-על. ובינתיים כמה מהילדים נעלמו.

"לא יכול להיות שאנשים מאשימים אותי בזה," גמגם פיטר וניסה לא להביט בגוויות שנוזל כלשהו טפטף מצווארן בדיוק כשאולסה הביאה צלחת עם שניצל פריך וביצים נוזליות מאוד. "אמרתי לכולם שאין לי סוד. הם לא הקשיבו לי."

"כן, אני יודעת," אמרה רבקה. "כמו שאמרתי, אנשים שונאים אותך. בדיוק בגלל זה התפטרתי מחמש העבודות האחרונות שלי, כולל העבודה בחנות החיות שקיטרתי עליה לפני כמה ימים. כולם מרגישים שמגיע להם. בחיים לא היה לי בוס שלא הרגיש שאני אמורה להיות שייכת לו. אנשים מתרגזים נורא כשהם מבינים שהעולם לא מתכוון לפנק אותם במתנות."

פיטר הביט בראשי הסרטנים ואז בשניצל שלו. דרך החלון היחיד הוא ראה את דובס מקפץ בהתלהבות בתוך המכונית. כאילו דובס כבר ידע שהוא עומד לקבל את השניצל הזה. ואז דבריה של רבקה חלחלו סוף-סוף להכרתו.

"התפטרת מחנות החיות?" אמר פיטר והרים אליה את מבטו.

"כן. הם די רצו שאני אעשה שעות נוספות בחינם, והם ניסו להתחיל מספרה לחיות בחלק האחורי של החנות ורצו שאני אעזור גם עם זה. אני לא מתעסקת בתספורות."

פיטר לא היה מסוגל לדמיין לעצמו איך קמים ומתפטרים סתם כך. הוא הרגיש בקיעים נוצרים בהתאהבות שהתחיל לפתח כלפי רבקה. כאילו האדיר את דמותה מהר מדי. "אז מה את הולכת לעשות עכשיו?" הוא אמר. "את מתכוונת לנסוע ללוס אנג'לס וללמוד בבית הספר לבריסטות?"

"אולי. מועד ההרשמה הבא הוא רק בעוד כמה חודשים. נראה לי שאני פשוט אראה איך העניינים יתגלגלו."

פיטר הכריח את עצמו לאכול קצת כי הוא גווע מרעב והתחיל לפתח התקף חרדה חמור. הוא הצביע על הטאבלט בלי להביט בו. "דברים כאלה רק ימשיכו לקרות. והם ימשיכו לנסות לקשר את זה אליי."

הרדיו בדיינר קטע שיר קאנטרי שעסק בגבר בוגדני ובמקומו שידר מבזק חדשות על הטרגדיה בניו ג'רזי. הקונגרס דן בהצעה להטיל רגולציה על השימוש בקסמים ועלתה השאלה אם מוטלת חבות מסוימת על האנשים שחיברו את ספר הכשפים שהמורים השתמשו בו, אף-על-פי שיש בו חמישה עמודים של אזהרות בכתב זעיר. והוזכר בדרך אגב גם הרעיון שהמורים אולי הושפעו מ"הכישוף החלק" המפורסם.

"מה אם באמת יש איזה סוד ופיצחת אותו?" אמרה רבקה. "אני במקומך הייתי מנסה להטיל עוד כשפים ולראות אם אני מבינה מה עשיתי נכון. יכול להיות לך כל מה שאתה רוצה. אתה תוכל להקים מתים ולהאכיל את הרעבים."

"אני בחיים לא אצליח לעשות את זה בלי לשלם על זה ביוקר. הייתי ממש אנוכי וטיפש בפעם ההיא, ויצאתי מהחוויה הזאת עם הרגשה סופר-חזקה שכדאי לי מאוד לא לנסות שוב את מזלי."

ואז החליט פיטר פשוט לספר לה על הכישוף:

"אני אספר לך מה קרה. הייתי מאורס לבחורה בשם מרגה. היא הייתה מדהימה ואמנותית ויצירתית ותמיד עשתה דברים כמו למלא את הקירות בדירה שלה בציורי קיר או לעשות מסיבות שכולם אמורים להתחפש בהן למתנקשים מפורסמים. והיה לה חתול שכל הזמן היה חולה. ביקורים אינסופיים אצל וטרינרים ומקרי חירום באמצע הלילה. אני והיא עברנו לגור ביחד. ואז, כמה חודשים לפני החתונה, היא פגשה איזה בחור בשם בְרֵק שהיה חלילן טיפולי והתאהבה בו. בסופו של דבר היא נסעה איתו לגואטמלה להעניק טיפול במוזיקה לקורבנות של מפולת הבוץ הגדולה שהייתה שם. והשאירה אותי עם לב שבור ועם חתול חולה. החתול נהיה יותר ויותר אומלל וחולה מרוב געגועים למרגה. שנינו היינו מפורקים לגמרי."

"נראה לי שאני מתחילה להבין לאן הסיפור הזה מתקדם," אמרה רבקה וניקרה את הפנקייק האחרון שבצלחתה.

"דובס הרבה יותר מאושר בתור כלב. ככה הוא יכול לצאת מהבית ולהתרוצץ בחוץ," אמר פיטר. "ונראה שגם מצב הלבלב שלו השתפר."

"אז הפכת את החתול של האקסית שלך לכלב. בתור, מה, נקמה?"

"זאת לא הייתה נקמה, אני נשבע. היא אפילו לא יודעת מזה. פשוט... דובס היה ממש אומלל וגם אני. וחשבתי שככה תהיה לשנינו הזדמנות לפתוח דף חדש. אבל היה בי גם משהו שהרגיש כאילו אני עושה את זה כדי להתנקם במרגה, או כאילו אני משנה את דובס ללא הסכמתו. וקיבלתי בברכה את הרעיון שאני איענש על זה. אז כשהעונש לא הגיע, רק היו לי עוד יותר רגשות אשמה. התחלתי לשנוא את עצמי. ואולי זאת הסיבה. ככל שעבר יותר זמן ולא נענשתי, ככה הרגשתי יותר גרוע."

"המממ..." נראה שהיא מנסה לעכל את זה לרגע. "כבר יצא לי לשמוע על דברים יותר מוזרים שאנשים עשו לחיות שלהם. כאילו, בחנות, היו אנשים שגילחו לחיות שלהם את התחת. מי עושה דברים כאלה? והאקסית שלך היא זאת שעזבה את החתול שלה כשהיא הסתלקה, נכון? יכולת לקחת אותו לצער בעלי חיים והם היו מרדימים אותו."

וככה פתאום, פיטר חזר להיות קצת מאוהב בה. אולי אפילו יותר מקצת, כאילו הכליות שלו עושות סלטות והדם אוזל מראשו ומהגפיים שלו. הוא רצה לזנק ממקומו ולחבק אותה ולעשות קול חזק של רכבת שורקת. הוא לא קלט כמה עמוקים היו רגשות האשמה שחש לגבי דובס עד שסיפר על זה למישהי והיא לא ישר שנאה אותו.

"את רוצה לנסוע ללוס אנג'לס?" אמר פיטר.

"מה, עכשיו?"

"כן, עכשיו. זאת אומרת, אחרי שנסיים לאכול. תוכלי לנסות להתקבל לבית הספר לבריסטות ואני אוכל למצוא שם עבודה. אני מכיר מישהו שעובד במימון אנרגיה סולארית. אני בקושי אהיה מפורסם בסטנדרטים של לוס אנג'לס."

לרגע אחד הרגיש פיטר חופשי לגמרי. הוא יכול לעזוב את העיר, עם הבחורה והכלב וכל שאר מה שיש לו במכונית בלי להביט לאחור. הוא יכול להיות כמו מרגה, רק שהוא לא ינטוש את דובס.

אבל רבקה הנידה את ראשה, תלתליה מתנופפים לכל עבר. "מצטערת. לא נראה לי שאני יכולה להיות עם מישהו שחושב שזה רעיון טוב לברוח מהבעיות שלו."

"מה?" ואז אמר פיטר שוב את הדבר הכי לא נכון, לפני שהספיק לעצור בעצמו: "אבל סיפרת לי שהתפטרת מחמש העבודות האחרונות שלך."

"כן, קוראים לזה עמוד שדרה. להתפטר זה לא כמו לברוח."

היא קמה ופיטר קם גם הוא. הוא ביקש שיארזו לו את השניצל בדוגי בג והרגיש כאילו היא זורקת אותו בדיוק כשלהקת זאבים רודפת אחריו. ואז היא הושיטה יד ומחתה לכלוך מזווית פיו באגודלה ואמרה: "תקשיב. אני הולכת לגלות לך את הסוד לאיך משיגים מה שרוצים בחיים. מוכן? אל תסכים לאכול חרא מאף אחד."

"זה הסוד? לאושר?"

"מה הקשר לאושר? כבר אמרתי לך, אין לי מזל."

היא צעדה אל המכונית שלה ואז עצרה להסתכל בדובס שקיפץ בהתלהבות בתוך המכונית של פיטר, בעיקר עכשיו כשקלט שפיטר תכף חוזר. עיניו של דובס היו עגולות כמעט לגמרי, כמו עיניים של פקינז, והלשון שלו השתרבבה הצדה והתיזה טיפות רוק. רבקה רכנה והכניסה את ידה דרך החלון שפיטר השאיר מעט פתוח, ודובס ליקק אותה. היא הנהנה אל פיטר כאילו כדי לאשר לו שכן, הכלב באמת בסדר, ואז התרחקה ונכנסה למכונית שלה, שהייתה אפילו יותר ישנה וגרוטאתית משלו.

הוא הביט במכוניתה המתרחקת. הרדיו שלה השמיע רוק קלאסי. הוא לא היה בטוח איך מגישים שניצל לכלב, אבל הגיע למסקנה שכדאי שייתן לו את הבשר כל עוד הוא חם. ומה אתם יודעים, ברגע שהוא רוקן את תכולת השקית למושב שליד הנהג ודובס התחיל ללעוס, העוף הדיף פתאום ריח מדהים ופיטר חש רעב עז שחלחל עד עמקי נשמתו. לרגע אחד הוא רצה לחטוף את האוכל מפיו של הכלב.

הוא חשב על מה שרבקה אמרה: אל תסכים לאכול חרא מאף אחד. הוא כבר שמע אנשים אומרים דברים כאלה, אבל הוא בכל זאת הרגיש שזאת פילוסופיית חיים חשובה. כמו איזו מנטרה לחיים. הוא מצא את הטלפון שלו, שהיו בו בערך עשרים הודעות. הוא התעלם מהן והתקשר לדרק.

"הֵיי, אתה יכול לעשות לי טובה? כן, זאת ההזדמנות שלך לכפר על זה שסיפרת לחבר שלך עליי מלכתחילה," הוא אמר. "לא משנה, סלחתי. אבל אתה יכול לעבור בבית שלי ולהגיד לאנשים שמחכים בחוץ שאני אערוך מסיבת עיתונאים? בשתים-עשרה. אני אספר להם את כל הסיפור על הכישוף ואענה על שאלות ומאותו רגע שיעזבו אותי לעזאזל בשקט לתמיד. בסדר? יופי."

אחרי שפיטר ניתק הוא התבונן בדובס אוכל את החתיכות האחרונות. הוא נכנס למכונית ונסע ללא מטרה מוגדרת וניסה לחשוב איך יסביר את עצמו לכולם כדי שהם יעזבו אותו בשקט אחר כך.

"הֵיי, חבר." פיטר ליטף את דובס מאחורי האוזניים כשהגיעו לרמזור. "מוכן לרגע התהילה שלך?" דובס מתח בתגובה את צווארו, מצמץ והקיא על כל המכונית של פיטר. אחר כך הוא השתרע על המושב כאילו השיג כרגע הישג אדיר והתחיל לגרגר בקול. כמו פטיש אוויר. ■