חלומות מזכוכית

יוסי

סיימתי ראיון עבודה מחורבן נוסף וחזרתי לשכונה. הפעם זה היה במסעדה ברזילאית ברחוב הארבעה. התרגשתי, לא הייתי שפיץ כמו שאני יודע להיות לפעמים. מנהל המשמרת שראיין אותי התנשא עלי, ראיתי בעיניים שלו שהוא שונא רוסים, כמו הרבה אחרים במדינה המזוינת הזאת. נשבעתי ששוב לא אשפיל את עצמי רק כדי להיות מלצר במסעדה, מפוארת או יקרה ככל שתהיה. לא חסרות מסעדות בשכונה, ותהליכי הקבלה לעבודה פחות נוקשים.

בשוק הירקות פגשתי את נועם. נועם הוא במאי סרטים ופרסומות. שלושה חודשים לפני כן הציע לי להשתתף בסרטון פרסומת למעדן חלב. הוא לחץ לי את היד והזמין אותי להצטרף אליו למקום העבודה שלו — "הסטודיו למשחק" — שנמצא בלב שוק הבשר, שם הוא עובד כמורה למשחק מול מצלמה. נכנסנו ליקום מקביל המוקף בחומה גבוהה. מכל עבר תמונות של שחקנים וסטודנטים למשחק, כמה מהם מוכרים מהטלוויזיה ומהקולנוע.

התיישבנו ליד אחד משלושה שולחנות עץ כבדים שהיו פזורים בחצר. ריח של עופות שחוטים עמד באוויר, מתערבב בריחות הצלייה שעלו מהגריל של מסעדת נורי הצמודה.

נועם אמר שבחודשיים האחרונים הוא חושב עלי לתפקיד השחקן הראשי בסרט שרץ לו בראש. אמרתי לו שזה מחמיא והבהרתי לו שוב, כפי שהבהרתי כשהציע לי לשחק בפרסומת, שאין לי שום כישרון משחק, לפחות לא כזה שאני יודע עליו. הוא חייך ואמר שבסרט אשחק את עצמי.

"מה זאת אומרת, 'אשחק את עצמי'?"

"אני רוצה לצלם סרט דוקומנטרי על החיים שלך."

הייתי צריך כמה שניות כדי לעכל את העניין.

"אבל... אבל אתה לא מכיר אותי ולא מכיר את הסיפור שלי."

נועם חייך ואמר שעשה עלי תחקיר.

"מה זאת אומרת? את מי תיחקרת?"

"בוא נניח לזה עכשיו. אני רוצה לשמוע אם אתה מעוניין או לא."

הייתי קצת מבולבל. לא ידעתי מאיפה זה נופל עלי. מי אני שיעשו עלי סרט? את מי החיים המחורבנים שלי מעניינים בכלל?

שוב שאלתי את מי תיחקר. שוב התחמק מתשובה. רצה את השורה התחתונה, אם אני בעניין או לא. אחרי שתיקה ומחשבה ארוכה אמרתי שיש לי תנאי.

"דַבֵּר."

"כסף. אני לא עובד כבר חמישה חודשים. אני תפרן, חייב כספים לכל העולם."

הוא התבונן בי ונשך את השפה התחתונה שלו, נראה מאוכזב.

"לא יודע מה לומר לך. בדרך כלל לא משלמים לגיבורים של סרטים דוקומנטריים."

"אז תעשה שזה יהיה יוצא מהכלל," התעקשתי.

"מאחת עד עשר — כמה חשוב לך לקבל על זה כסף?" שאל אחרי שתיקה.

"אחת־עשרה," עניתי בלי היסוס.

"מממ."

אחרי שתיקה נוספת ביקש ממני לחכות כמה רגעים ונכנס עם תיק הגב שלו לבניין.

אשקר אם אומר שלא ריחפתי מהתרגשות. שלוש דקות אחר כך הוא יצא עם בן אדם מבוגר וקירח. הם התקרבו לספסל והתיישבו מולי. נועם הכיר לי את ירום, מייסד ומנהל הסטודיו.

"תגיד לי, ברנש," פנה אלי ירום בחיוך. "אתה יודע שאתה חצוף? רוצים לעשות עליך סרט ואתה דורש כסף?" היה לו דיבור של אוחצ'ה. הסתכל עלי ורייר. הומואים חולים על הצורה שלי. גם בָּחוּרינוֹת. אני נראה סַבָּבּ. קיבלתי גנטיקה טובה מאבא שלי, שזה הדבר היחיד שאני יכול לומר לזכותו של הצואה הברחן.

ירום המשיך לחייך אלי ולבלוע אותי בעיניים שלו. הוא נראה בסביבות גיל שישים, מנהל של מוסד מפורסם, כך שבאותם רגעים הרגשתי קטן לידו. וגם כמו שאמר, קצת חצוף. אבל למרות האי־נעימות לא חשבתי לרדת מהדרישה. לפני הכול, צריך אוכל. החיים שלי הם מסע הישרדות. בת הזוג שלי כריסטינה נתנה לי להפנים עם הזמן שכשמדובר בכסף או בפרנסה, צריך לשים בצד עניינים של נימוסים או דרך ארץ או אני לא יודע מה.

"תראה," אמרתי כשהעיניים שלי נעוצות בשולחן. "אני לא ביקשתי שתעשו עלי סרט. זה הוא שביקש ממני," הצבעתי על נועם. "כרגע אני לא עובד, מחפש עבודה ולא מוצא. אתם רוצים סרט, תנו משהו. לא מבקש מיליון דולר. תנו משהו בשביל ללכת למכולת."

"כמה אתה רוצה?" ירום שינה את הטון המתחנחן, נשמע פתאום כעוס ופגוע. אחר כך הבנתי שלבן אדם אין פתיל. הוא ישר מתפוצץ ומשנה מצב רוח. וכשהוא כועס או מתפרץ זה מפחיד, בעיקר בגלל שנגמר לו האוויר, הקול שלו נחסם והוורידים במצח שלו עומדים להתפקע.

"לא יודע. כמה זמן יהיו הצילומים?" עדיין לא יכולתי להסתכל לשניהם בעיניים.

"אי־אפשר לדעת, זה יכול לקחת חודש וזה יכול להימשך גם שנה או שנתיים," אמר נועם.

ביקשתי מאה חמישים שקל ליום צילומים. השניים ניענעו בראשם לשלילה.

"זה לא עובד ככה... אבל אני יכול לבוא לקראתך, אתה תקבל שכר בדיפר," אמר נועם ונתן מבט קצר בבוס שלו.

"מה זה דיפר?"

"כל מי ששותף בעשיית הסרט, זאת אומרת אני, העורך, התאורן וכדומה, לא מקבלים כסף בזמן העבודה, אלא רק אחרי שהטלוויזיה והקרנות ישקיעו בו... זה תהליך מורכב, ולא כדאי שניכנס לזה עכשיו."

"זה כמו שוטף פלוס שלושים כזה?" חייכתי.

"משהו כזה... אבל תביא בחשבון שזה יכול להיות גם שוטף פלוס שנתיים," גם נועם וגם ירום חייכו.

"אתה רוצה להגיד לי שתרוץ אחרי החיים שלי חודש או שנתיים בלי שתראה מזה כסף?" התעניינתי.

"אמנות או נמות," עיקם ירום את הפרצוף שלו, קם, אמר להתראות ופסע לכיוון המשרד שלו.

אחרי מחשבה קצרה אמרתי לנועם שבגדול אני מסכים וביקשתי לדעת למה הוא רוצה לעשות עלי סרט בכלל.

נועם משך באף והביט בסטודנטית יפה שיצאה מהבניין אל החצר. הסטודנטית חייכה אליו ואחר כך עשתה לי עיניים.

"נראה שהולך לך עם בנות," חייך.

"יש לי חברה ואני נאמן לה."

נועם הוציא מהתיק מצלמת וידיאו קטנה וחיבר אותי למיקרופון אלחוטי. הרגשתי כוכב, איש חשוב, כבר לא הכלומניק המובטל. הוא הפעיל את המצלמה וכיוון אלי את העדשה.

"מתחילים?" התרגשתי, הקול שלי רעד.

"כן. מתחילים."

"אבל אני לא מוכן," אמרתי וניסיתי לסדר את השיער.

"זה בסדר. זה בסדר גמור," ניסה להרגיע.

לא הרגשתי בנוח. שוב פעם שאלתי את עצמי מאיפה זה נופל עלי. "תפסיק, תפסיק רגע לצלם. את מי תיחקרת?" נועם כיבה את המצלמה והניח אותה על השולחן.

"כמה אנשים שאתה מכיר," ענה.

"מה זאת אומרת? איך זה שאף אחד לא אמר לי?"

"ביקשתי מהם לשמור את העניין בסוד."

"מי? מי? את מי תיחקרת? אני רוצה שמות. זה לא יכול להיות שכולם יודעים משהו שקשור אלי ואני האחרון שיודע."

"טוב, תירגע, אתה תדע הכול... תראה, יוסי, יש לי עין טובה לדמויות. בפעם הקודמת ששוחחנו, כשהצעתי לך להופיע בפרסומת, התרשמתי מאוד מהשפה שלך. אתה מדבר ממש כמו ישראלי, ממש כמו בן השכונה. כאילו מחקת לגמרי את הזהות הרוסית שלך."

"זה סיפור ארוך. וזה לא רק אני. כל העולים בגילי מדברים ככה. אתה לא יודע שהדבר הראשון שלומדים בשפה זה את הקללות והסלנג? בטח אם אתה חי כאן, בפאקינג סלאמס. חוץ מזה, הגעתי לארץ בגיל ארבע. זה לא שאני שנה־שנתיים פה. אני נחשב עולה ותיק." בלעתי את הרוק והשפלתי את עיני לקרקע.

"בעל המסעדה כאן ליד שמע את השיחה שלנו בפעם הקודמת."

"נורי?"

"כן, נורי."

"כשהתרחקת הוא אמר שהוא מכיר אותך מאז שהגעת מרוסיה. הוא סיפר לי בראשי פרקים את סיפור החיים שלך, ומיד ידעתי שאני הולך לעשות עליך סרט."

"ואת מי תיחקרת אחר כך?"

"אחר כך פגשתי את השכנים שלך. סיפרו לי שאתם חברים."

"האחים לוי?"

"כן."

"ומה הם סיפרו לך?"

"סיפרו דברים טובים, אל תדאג."

"טוב, אני והם כמו אחים. ואת מי עוד?"

"הם הכירו לי את החברה שלך ועל הדרך דיברתי גם עם המעביד שלה."

"סמי?"

"כן"

"כוסאומו, בלאד! בטח ליכלך עלי."

"לא ליכלך."

"למה אמרת להם לשמור את העניין בסוד?"

"אלה שיקולים מקצועיים שבשלב הזה, ברשותך, אשמור אותם לעצמי. או־קיי?"

התבוננתי בו בחשד. הוא הוריד את העיניים למצלמה, ליטף אותה ושאל אם אפשר לצלם.

סידרתי את השיער והכרזתי, "אקשן!"

השאלה הראשונה ששאל נגעה לאבא שלי. הייתי קצת בהלם. מה אבא שלי? מה הוא יודע עליו? מאיזה בוידעם הוא הוריד לי אותו? ביום־יום אני כמעט לא מדבר עליו, כי הנושא חונק. אבל מול המצלמה שפכתי עליו חופשי, אין לי שמץ של מושג מאיפה היה לי את הכוח לדבר עליו ככה.

אבא עזב את הבית כשהייתי בן שתים־עשרה וחצי. באותה השנה נהרג גרישה, אחי הבכור והיחיד, בעזה. שירת ביחידה קרבית וגמר את המסלול של החיים שלו באחת מהפעילויות הליליות המיותרות שלהם. את אבא שלי זה שבר, את אמא זה ריסק, ואת חיי הנישואים שלהם זה קטל. מרוב עצבות ואבלות שכחו לחגוג לי בר־מצווה. שכחו שהגעתי לגיל שלוש־עשרה, בלאד! את אמא שלי לא יכולתי להאשים. כל כולה היתה עטופה במרה שחורה. על אבא שלי לא יכולתי להצביע ולומר שהוא אבא בְּלַאי, כי הצואה נסע לאמריקה חודשיים אחרי המקרה וחמישה חודשים לפני הבר־מצווה. יומיים אחרי יום ההולדת נזכר להתקשר ולאחל לי מזל טוב. אמר שהוא חושב עלי ושאסור לחגוג בשנת אבל ושאולי יחזור בקרוב לבקר ועוד כל מיני בלה בלה בלה של אבות מתנצלים. מאז אותה שיחה ידעתי שאין לי על מי לסמוך בחיים. אמא כמעט לא מתפקדת, אח בכור מתחת למצבה צה"לית, ואבא שהיה צריך לחצות את האוקיינוס כדי לברוח מהכאב שלו.

נועם ואני יצאנו לכיוון הכביש הראשי. מונית שירות עמוסה נוסעים עצרה לידנו. חזקיה, שמוכר בשכונה כנהג המזמר, נתן בי מבט שכולו חיוכים וצלצולים. "מה, יוסי?" פנה אלי והביט בנועם שאחז במצלמה והפנה אותה אליו. חזקיה סידר את הבלורית המלבינה שלו ועשה פוזה, שאל את נועם אם עושים עלי כתבה. "לא, סתם," מיהרתי להשיב. הנוסעים מאחור הביטו בי. המעמד הביך אותי. "אני גידלתי אותו, אני," אמר חזקיה, לא מוריד את העיניים שלו מהמצלמה. "תשמע, אני חזקיה דנוך, זמר, שמעת עלי? אני מקליט דיסק חדש, מחר אני מצלם קליפ בשוק, אולי תבוא לצלם? איפה זה ישודר הכתבה הזאת?" המשיך להעיק.

אחד הנוסעים איבד את הסבלנות שלו, ביקש מחזקיה לנסוע. אבל חזקיה לא ספר אותו, שוב שאל את נועם איפה תשודר הכתבה. נועם, שעשה רושם שנהנה מההתפתחות, אמר לחזקיה שזאת לא כתבה ושהוא לא יודע איפה זה ישודר. הנוסע העצבני מאחור הרים הפעם את הקול שלו. "יאללה, נהגוס, מה קורה איתך, תיסע כבר!"

"כולם ממהרים היום," חייך חזקיה חולה הפרסום. לפני שנתן גז, סחט מנועם הבטחה שלמחרת יגיע לשוק כדי לתעד את צילומי הקליפ.

התקרבנו לבית של כריס, שנמצא ברחוב עבאס, לא רחוק מהסטודיו למשחק. שלושה ימים לא היינו בקשר בגלל ריב טיפשי על כלום. כריס קריזיונרית אגדות. קצת מסוכנת לעצמה ולסביבה. היא בת לאבא שהיה חבר במאפְיה הקווקזית. כל משפט שני שלה מתחיל בקללה לועזית. השפה הגסה שלה מרתיעה הרבה אנשים, אבל אותי היא מדליקה.

היא בדיוק יצאה מהבית. "זאת כריסטינה," פניתי למצלמה והצבעתי על החיים שלי, שהבחינה בנו ונעמדה במקום, לא מצליחה להסתיר את החיוך שלה. כריס היא אהבת חיי. היא איתי מאז שהתנקיתי מהסם ומהאלכוהול. חיזרתי אחריה לפני כן, אבל היא לא ספרה אותי עד שהפסקתי עם השטויות.

התקרבתי אליה וליטפתי את הפנים שלה. נועם שמר על מרחק. "נהיית פאקינג כוכב קולנוע?" היא חייכה והביטה במצלמה המרוחקת המופנית אלינו.

"למה לא סיפרת לי שהוא תיחקר אותך עלי?"

"ביקש ממני."

"הוא יותר חשוב לך ממני?"

"אל תחפור."

"מתי הוא דיבר איתך?"

"לפני חודש בערך. הוא בא למספרה. מאז יצא לנו לדבר פעמיים בטלפון. השביע אותי לא לגלות לך."

"מה העניינים, מאמי? תאמיני לי, כבר לא זוכר על מה רבנו שלשום."

"זה היה לפני פאקינג ארבעה ימים ולא שלשום. ואתה זה שהתחלת, מאדר פאקר."

"על מה זה היה? נשבע לך לא זוכר."

"זה בגלל שאתה דפוק. כולה ביקשתי ממך לעשות איתי בייביסיטר אצל נחמה."

נזכרתי. במקום להיות איתה העדפתי לשחק קלפים עם קוטי והאחים לוי. שיחקנו כמעט עד הבוקר. למחרת התקשרתי אליה, והיא צעקה עלי וקיללה אותי. קיללתי אותה בחזרה ומאז לא דיברנו.

"מצטער, נשמה שלי," לחשתי לה באוזן ונישקתי אותה בלחי. ניסיתי לנשק אותה בשפתיים, אבל היא הזיזה את הפנים והסתכלה על המצלמה. "לא נעים, הוא מצלם," לחשה.

"נראה לי שתצטרכי להתרגל לזה. הוא אמר שיצלם אותי כמעט כל יום. לא יודע מה מצא בי. אני מקווה שהוא לא הומו."

המשפט האחרון היה מיותר לגמרי. שכחתי שאני מחובר למיקרופון. נועם, ששמע אותי באוזנייה, חייך. "מצטער," קראתי לעברו והוא המשיך לחייך בשתיקה. ליוויתי את כריס למקום העבודה שלה.

כריס התחילה לעבוד במספרה של סמי שנה וחצי לפני כן. בהתחלה עשתה פדיקור ומניקור, ואחר כך למדה קצת איפור והתחילה לאפר כלות. אחר כך למדה להתעסק עם מספריים, מספרת בעיקר ילדים ונערים. סמי למד איתי ביסודי. תמיד חלם להיות ספר עשיר. יש לו את המספרה הכי גדולה ומצויצת בשכונה. מהתקרות שלה יורדים שלושה מסכי פלזמה גדולים, שמשדרים את ערוץ האופנה או אחד מערוצי המוזיקה. הקירות מצופים בטפט שחור עם עיטורים מוזהבים. ארבעה כיסאות מודרניים ולא נוחים עומדים מול ארבע מראות ענקיות ממוסגרות בעץ כבד, כאלו שקונים ברחוב אילת בגרושים.

סמי טיפוס צואתי. הוא מתחיל גם עם נשואות. אין לו כבוד. לא עשה לי טוב שכריס עובדת אצלו, אבל לא היו לי הרבה ברירות. כשאתה מובטל אתה לומד לבלוע צפרדעים.

נועם שאל אם יש לי תוכניות להמשך היום. אמרתי לו שבערב אני אוכל אצל ההורים של כריס.

"הבנתי שהם די לחוצים על חתונה," הוא שוב כיוון אלי את המצלמה.

"כן, לחוצים. כריס בת עשרים ושש, מבוגרת ממני בשלוש שנים. בשביל ההורים שלה, ובעיקר בשביל אבא שלה, היא נחשבת רווקה זקנה."

"אתה רוצה להתחתן איתה?"

"בטח. היא החיים שלי. אבל אין לי כסף."

"מה אתה חושב לעשות?"

"לא יודע."

"יש מצב שהם יגידו לה או חתונה או פרידה?"

"אם כבר זה יבוא מאבא שלה, ולא מהאמא. והיא לא תקשיב לו. חולה עלי. אבל גם היא נהייתה לחוצה בזמן האחרון. כל הזמן מדברת איתי על עבודה ועבודה ואחריות והתחייבויות ואוף שחבל לך על הזמן."

"מה אתה הולך לעשות עכשיו?"

"בוא נחזור לשוק, אולי אני אמצא עבודה," הצעתי, למרות שהייתי די עייף. אם החיים שלי הולכים להיות סרט, אז לפחות שהדמות שאני מגלם תוצג באור חיובי, ולא חלילה כבטלנית או פרזיטית שחיה על דמי אבטלה.

עברתי מבסטה לבסטה, והוא צילם אותי מאחור ומלפנים. פעם מקרוב, פעם מרחוק. הבסטיונרים והקונים לא יכלו להתעלם מהמצלמה, כל פעם מישהו אחר זרק הערה. תכלס, לא הצלחתי למצוא עבודה כסבל. המשת"פים תפסו את כל המקומות. הבסטיונרים צואות. מצד אחד שונאים ערבים שנאת מוות, מצד שני מונעים מיהודים פרנסה. מעסיקים את השנואים עליהם בחצי משכורת. "איזה יהודי יעבוד שתים־עשרה שעות ביום, יקרע את התחת שלו בסבלות בשביל מאה וחמישים שקל?" פניתי למצלמה כשיצאנו מהשוק. "אפילו אני, שחייב למצוא עבודה, לא מוכן לעבוד בשביל סכומים כאלה."

צעדנו לעבר הבית שלי. נועם כיבה את המצלמה. "אמא שלי קצת לא בסדר," הזהרתי אותו, והוא מיד התחיל לצלם. "מה, אי־אפשר לדבר איתך בלי שתכניס לי את המצלמה לתוך העין?"

הוא חייך ושמר על שתיקה. המשכנו לצעוד. "מה לא בסדר עם אמא שלך?" חקר.

"תכף תראה. היא מעופפת לגמרי. מאז המקרה של אח שלי היא השתבשה. לא יכול להיות לידה יותר משעה רצוף. היא לא זוכרת כלום. לפעמים מתבלבלת, מספרת לך דברים שקרו בעבר, כאילו שקרו הבוקר. סנילית. אבל אי־אפשר לקחת ממנה את הנשמה. היא תתאבד בשבילי. שתבין, אני זה כל מה שנשאר לה בחיים. אין לה חברים ואין לה חברות ואין לנו בארץ קרובי משפחה. האחות היחידה שלה נשארה בירסקובץ', רוסיה. לפעמים מדברות בטלפון, וזהו."

"היא שולטת בעברית?"

"אפשר לומר שכן. אבל בינינו היא רגילה לדבר ברוסית. אתה רוצה שאני אבקש ממנה לדבר איתי בעברית?"

"לא. לא. ממש לא. אני רוצה שתתנהגו כרגיל. תדברו ברוסית."

"אבל אתה לא תבין כלום."

"אל תדאג. בעריכה יהיה מי שיתרגם לי. אם תדברו על משהו שנראה לך חשוב שאדע, תתרגם לי בזמן אמת."

"ומה התפקיד של ירום בסרט?"

"אין לו תפקיד. למדתי אצלו והיום אני עובד בסטודיו שלו. איפה שהוא יכול לעזור הוא עוזר."

הגענו לחדר המדרגות בבניין הישן של שלוש הקומות. עלינו לקומה השנייה. הדלת של האחים לוי היתה פתוחה.

יניב ואסף לוי גרים עם סבא שלהם, משיח, מאז שהם ילדים. מסכנים. ההורים שלהם השאירו אותם כאן ונסעו לעשות כסף באמריקה. אחרי שנתיים עלה עליהם סמיטריילר ואירגן ליניב ולאסף חרא של חיים. הסבתא שלהם מתה כשהיו נערים, והיום הם חיים מהפנסיה של משיח, שהיה עובד בחברת חשמל.

"אין לך לאן לברוח, מפני שלכל מקום אתה סוחב איתך את עצמך," הקול של רחל הפרסייה, ידידה של משיח, יצא מתוך הבית. היא דיקלמה טקסטים ממחזה. רחל ומשיח היו חזק בחזרות. שניהם היו בחוג תיאטרון לקשישים במתנ"ס בית דני. הקירות בין הדירות שלנו דקים, ולפעמים שמעתי אותם כאילו הם מציגים אצלי בחדר. הזקנים חובבי התיאטרון התלהבו מעצמם כמו שני ילדים קטנים, דיקלמו בקול ובפאתוס כאילו הם על במת התיאטרון הלאומי של פרס בתקופה שלפני המצאת מערכות ההגברה.

נועם אמר שהוא מזהה את הטקסטים. "זה מתוך 'מלאכת החיים' של חנוך לוין." מבעד לדלת הפתוחה ראיתי את אסף, שישב במרפסת ועישן סיגריה. המרפסת פונה למגרש של בני־יהודה. עומדת ממש מעל היציע המערבי. בתקופה שבני־יהודה שיחקה את משחקי הבית בשכונה, המרפסת של האחים היתה המקום הטוב ביותר ביציע. לפחות עשרים אוהדים קבועים היו צופים ממנה, כל אחד מהם הכניס לכיס שלהם עשרים שקלים. משיח היה נגנב מהסידור הדו־שבועי הזה, כי הוא שומר שבת, אבל הוא התחשב במצב, עשה את השבתות של משחקי הבית אצל אחותו ברמת גן.

הצעתי לנועם להיכנס, והוא יותר מהתלהב. ליד השולחן שבין הסלון למטבח ישבה תמר, החברה של יניב. תמר היתה בת זוג שלי כשהיינו נערים. היא נראית אגדות ולכריס יש אלרגיה ממנה.

היא היתה עסוקה בפיסול ציפור בשעווה. ירשה את הכישרון והידע מאבא שלה, שהיה אמן מוכר בתחום עד שעשה את שגיאת חייו ועלה לארץ. לא הצליח להתאקלם כאן, לא מצא עבודה, ולאט־לאט הידרדר. הפך לסטריאוטיפ רוסי — אלכוהוליסט כבד שחי ברחובות. תמר, שנולדה בארץ כאנג'לינה, לא בקשר איתו מאז שהיתה ילדה.

משיח ושרה הפסיקו את החזרה והביטו בנועם ובמצלמה, שהיתה מופנית אל הרצפה. סיפרתי להם שהוא עושה סרט על השכונה. התביישתי להגיד שהסרט עלי. משיח ושרה התלהבו. ביקשו מנועם לצלם את הסצנה. נועם חייך והפעיל את המצלמה. משיח לחש משהו באוזנה של שרה, נתן לה הוראות אחרונות. התיישבתי ליד תמר וצפיתי בהם.

"כבר שמונה מאות פעמים הם חוזרים על זה," לחשה תמר באוזני. התברר שהפעם אילתר צמד החובבים קטע שלא קיים במחזה. תמר סיפרה לי אחר כך שבסוף הסצנה המקורית משכיבה האישה את הגבר על המיטה ומכסה אותו. הפעם אחרי ששרה כיסתה את גופו של משיח היא פצחה בשיר ערש פרסי שהיה מרגש עד דמעות. כשסיימה מחאתי כפיים בהתלהבות. תמר הצטרפה למחיאות הכפיים, ואסף, שנכנס בינתיים ונשען על דלת המרפסת, לא היה יכול לעצור את ההתרגשות שלו וניגב דמעה בלי בושה.

"וואו, וואו, אחלה אינטרפרטציה," התלהבה תמר מול רחל הנבוכה.

רחל ניענעה בראשה ואמרה, "לא, נשמה, זה לא פרפצציה, זה שיר פרסי."

פרצנו בצחוק.

"אמרתי לך שיאהבו את זה, אמרתי או לא אמרתי?" משיח טפח על כתפה של רחל בגאווה.

יצאנו למרפסת, התיישבנו על כיסאות הגן והתחלנו לשחק שש־בש. אסף סיפר שיניב התחיל ללמוד סיעוד. "שלפחות ממנו יצא משהו," פירגן לאחיו הצעיר.

"יֵצא פיליפיני," חייכתי.

נועם התחיל לשאול את אסף שאלות שנראו לי מיותרות. תיחקר אותו, מיהו, מהו, מה הוא עושה בחיים, מה החלומות שלו. חפר יותר מדי. אסף שיתף פעולה בהנאה. התפלאתי, כי בדרך כלל אסף חשדן, בונקר, חוסך במילים. אבל כנראה כשתקועה לך מצלמה מול הפרצוף האישיות שלך משתנה. האמת, הרגשתי קצת מאוים. כאילו, הלו, הסרט עלי או עליו?

אמא עמדה במטבח הקטן וטיגנה חצילים. היא הסתכלה על נועם ושאלה אותי ברוסית מיהו. אמרתי לה שהוא עושה עלי סרט. לא הפגינה התלהבות, שמרה על ארשת פנים קפואה.

"חיפשת עבודה?" שאלה.

"כן."

"הלכת למסעדה של אליעזר?"

"לא. למה?"

"אמר שצריך עובדים."

"מתי ראית אותו?"

"אתמול."

"אז למה לא אמרת לי כשיצאתי בבוקר? הייתי קופץ אליו."

"אז תלך אחרי האוכל."

"אני אלך אחרי האוכל. ותרגיעי עם כל השמן הזה. זה לא בריא לכולסטרול שלך."

"כולסטרול בתחת שלי."

היא פנתה לנועם ושאלה אם הוא רוצה לאכול. "לא תודה, אני בסדר," אמר, אבל היא לא ויתרה, בכל זאת כיבדה אותו בצלחת עם קציצות עוף, חצילים מטוגנים וסלט ירקות. הוא כיבה את המצלמה והתיישב לאכול איתנו.

ביקשתי ממנו שיספר קצת על עצמו. אמר שבמקור הוא משכונת התקווה. חי בה עד גיל חמש־עשרה. גילה שכשהוא נולד כאן, לפני ארבעים שנה, השכונה נראתה אחרת לגמרי. "בכל השכונה יש שבעים וחמישה רחובות וסמטאות. תנחש כמה חיו במקום הקטן הזה בשנות השבעים?"

"חמש אלף?"

"תוסיף."

"עשר אלף?"

"תוסיף."

"נו, מה זה, חידון?"

"עשרים וחמישה אלף תושבים! אם אני לא טועה, היום יישוב שמאוכלס ביותר מעשרים אלף מקבל מעמד של עיר. חיו כאן משפחות מרובות ילדים, מאות ילדים הסתובבו ללא השגחה ברחובות. המקום הזה נראה אז כמו מחנה פליטים ברצועת עזה. הרבה נפלו לסמים ולפשע. לשכונה יצא שם רע מאוד. התביישתי לומר שאני חי בתקווה. כאילו אם אתה מהתקווה אז אתה פושטק. אות קין. כשאנשים מבחוץ היו שואלים אותי איפה אני גר, הייתי אומר ביד אליהו, שהיתה לה אז תדמית הרבה יותר מהוגנת וטובה מהתקווה. עד היום יש שם רע לשכונה. פחות בצדק, אבל זה נדבק."

"נראה לי פסיכי להתבייש במקום שאתה חי בו. איך אפשר להתבייש?"

"גם אני לא אוהבת את השכונה הזאת," התערבה אמא שלי.

"למה?" התעניין נועם.

"אנשים דוחפים, צועקים, מקללים, מעשנים סיגריות בכל מקום, זה לא תרבות כמו ברוסיה."

"תעזוב, אל תשים לב אליה," חייכתי. "את בעצמך סיפרת לי שברוסיה היה לנו יותר חרא מפה."

"ברוסיה לא היו מלחמות כמו פה. ברוסיה גרישה היה נשאר בחיים. איך תגיד פה יותר טוב משם?" הרימה את הקול. נועם ניצל את הרגע הדרמטי הקטן ומיד הפעיל את המצלמה. במשך שעה ארוכה צילם אותה מקטרת ומייללת על הגורל האכזר שלה, על בעלה הנוטש ועל הבן המת.

לאחר מכן יצאנו נועם ואני לעשן במרפסת. שאלתי אותו שוב מדוע בחר דווקא בי. זה הציק לי.

"אתה מייצג בשבילי את השינוי שחל בשכונה. פעם היא היתה מאוד הומוגנית, חיו כאן רק מעדות המזרח. אולי רק משפחה אחת או שתיים לא היו מזרחיות."

"מה, אז בחרת בי רק בגלל שאני ממוצא רוסי?"

"לא, מה פתאום. לא רק בגלל זה. אבל בוא נגיד שהרוסיוּת שלך הוסיפה משהו... תראה, זה הסרט השלישי שאני עושה בשכונה. הראשון עסק בשכונה של שנות השבעים. העברתי את הסיפור דרך העיניים שלי. השני על דמות טרגית שחיה כאן ובשכונת הארגזים, ועכשיו, איתך, אני משלים טרילוגיה."

"אתה חושב על הסרט הבא שלך?"

"לא במיוחד, אבל בא לי לעשות משהו שונה. עד היום התעסקתי בריאליזם. בדבר הבא ארצה לשלב פנטזיה. זה יכול להיות מדליק. לא יודע. נעשה ניסוי ונראה איך ארגיש איתו ואיך הוא יתקבל. עכשיו אני כל כולי בסרט הנוכחי."

"אתה לא פוחד שיֵצא לך סרט משעמם? החיים שלי לא מי יודע מה מעניינים."

"זה הדבר האחרון שאני חושש ממנו. אמרו על הסרטים שלי דברים טובים והיו כאלה שאמרו גם דברים רעים, אבל אף אחד לא טען שהם משעממים."

עמדנו בפתח המסעדה של אליעזר. הצטלבתי לפני הכניסה, סתם בשביל המזל והקטע. "לא, אני לא נוצרי," הבהרתי לנועם, שזקף גבות.

המסעדה היתה ריקה מלקוחות. אליעזר ואשתו רבקה ישבו ליד אחד השולחנות ושיפדו בשרים. הם בירכו אותי ושאלו מה שלום אמא שלי. אמרתי להם שהיא מרגישה בסדר ושהיא אמרה לי שהם מחפשים עובדים. אליעזר ורבקה הסתכלו אחד על השני ואחר כך חזרו והסתכלו עלי ועל המצלמה. "מתי אמרה לך?" שאל אליעזר.

"עכשיו. אמרה שראתה אתכם אתמול."

רבקה נשכה את השפה התחתונה שלה ואמרה שכבר שלושה חודשים היא לא ראתה את אמא שלי. גם אליעזר אמר שהרבה זמן לא ראה אותה.

הסקלרוזה של האמא הזאת, זה משהו.

ריח האושפלאו המטריף מילא את הבית הקטן של כריס. סבטלנה, אמא שלה, יצקה את התבשיל לצלחות והגישה לשולחן המתקפל שפתחתי במרכז הסלון. נסים, אבא של כריס, גילגל את כיסא הגלגלים שלו והצטרף לשולחן. נסים נולד בקווקז, באזור מדאגסטן. הוא שולט ברוסית, בפרסית וגם קצת ברומנית. הוא חולה סוכר. לפני שנה וחצי קטעו לו את שתי הרגליים. בעבר היה אחראי מטעם המאפיה הקווקזית על יותר מעשרים מכוני ליווי. המשפחה הקטנה חיה אז את החיים היפים. הוא, סבטלנה וכריס התגוררו בפנטהאוז מטורף בבת ים, קומה עשרים ושתיים, נוף לים ולצפון הארץ. ביום בהיר היה אפשר לראות את רעננה וכפר סבא. נסים החזיק אז שתי מכוניות נוצצות: מרצדס וב־מ־וו. סבטלנה, ילידת מוסקווה, חיה אז כאילו היא בהוליווד. לפחות אחת לשבוע היתה יוצאת לשופינג בחנויות המעצבים והמעצבות בצפון דיזנגוף ובכיכר המדינה. כריס למדה באחד מבתי הספר הטובים בעיר, אבל היא לא סיימה י"ב למרות הפוטנציאל הרב שלה. לנפילה התלולה היה אחראי נסים, שהיה מכור להימורים. בלילה אחד הפסיד את הבית ואת כל מה שהיה לו. הבוסים שלו נישלו אותו מהמעמד, ולכן, כך הוא טוען, חטף את המחלה שהשאירה אותו בלי רגליים. את ההתמכרות להימורים החליפו התמכרויות לרחמים עצמיים ולסמים.

היה קשה לי להאמין שנסים יסכים להכניס לבית שלו מצלמה. אבל לנועם יש כוח שכנוע מהאגדות. דיבר איתו לא יותר מעשר דקות והפך לו את הראש.

היתה שתיקה מתוחה בזמן הארוחה. נועם צימצם את הנוכחות שלו למינימום. עמד וצילם מאחורי המזנון המפריד בין המטבח לסלון. רוב גופו היה מוסתר. סבטלנה קמה להביא שתייה. שולי המפה נתפסו באבזם החגורה שלה. מאית השנייה לפני שהצלחות התרסקו עלינו ועל הרצפה, שלחה כריס יד ותפסה את אמא שלה, אמרה לה לא לזוז ושיחררה את מפת הבד מהאבזם המוזהב. נסים נעץ מבטים רצחניים באשתו, שמהתרגשות או מפחד בלעה את הרוק, הקדימה קנה לוושט והתחילה להשתעל. קמתי וטפחתי על הגב שלה. כריס מזגה כוס מים והשקתה אותה. בסוף הארוחה עזרתי לנסים לעבור מכיסא הגלגלים לכורסת הטלוויזיה שלו. כריס ואני ישבנו על הספה לצדו. התרווחתי והנחתי את היד שלי על הברך החשופה שלה, וזה הכניס את צדיק הדור לטִרלול. הבן אדם היה הסרסור של יותר ממאה זונות, אבל כשמישהו מניח יד על הבת שלו הוא נכנס ללחץ. "אתם כבר הרבה זמן ביחד ואתם צריכים להגיע להחלטה! אנשים מתחילים לדבר. זה לא מקובל ככה!" אמר ברוסית.

כריס נאנחה בייאוש. "אין לנו מספיק כסף להתחתן כמו שצריך," אמרה בלי להסיט את העיניים מהטלוויזיה. נסים התעצבן, הרים את הקול שלו, שגם ככה לא נמוך. "מה זה 'כמו שצריך'?! כמו שצריך זה שלא ילכו כולם ויסתכלו עלייך כמו על איזה קורבה!" עבר לעברית.

כריס חטפה קריז, צעקה עליו שלא יקרא לה קורבה, איימה שאם שוב פעם יקרא לה ככה, היא לא יודעת מה תעשה. נסים הוריד קצת את הטון. אמר שלא צריך הרבה כסף בשביל להתחתן. "אפשר לעשות את זה צנוע, ברבנות או בבית כנסת." כריס נשארה בשלה. "צריך כסף בשביל לעשות את זה מכובד. חוץ מזה, איפה נגור?" "בשלב הראשון אתם יכולים לגור כאן או אצל האמא שלו. ואחר כך אלוהים גדול." סבטלנה יצאה מהמטבח. נסים הצביע על כריס ואמר לאשתו, "קוראים לה מאחורי הגב 'קורבה' ומדברת על כבוד." כריס התפוצצה. ביקשתי ממנה להירגע, אבל ידעתי שאין סיכוי שזה יקרה. היא פתחה על אבא שלה פה מסריח והוא לא נשאר חייב, החזיר לה כמו שרק ערס קווקזי יודע להחזיר. נעמדתי וניסיתי להפריד ביניהם. "נסים, אני וכריס כבר דיברנו על זה. יהיה בסדר, תירגע, יהיה בסדר." תפסתי את היד של כריס וגררתי אותה החוצה. עמדנו בחדר המדרגות. "בשביל מה את עונה לו? את יודעת שהוא חולה ועצבני."

"מי הוא שיקרא לי קורבה?!" היא הציתה לעצמה סיגריה ונשפה עשן בעצבים. "חתיכת זונה בן זונה, מניאק, אחו שרמוטה, בלאד, מזדיין, זבל, מאדר פאקר, מי הוא שיקרא לי קורבה!?"

"אני חולה על הפה המלוכלך הזה," תפסתי לה את הכתפיים, הצמדתי אותה לקיר ונתתי לה נשיקה. "את מחרמנת אותי אגדות." לחשתי לה באוזן והדבקתי לה עוד נשיקה. נועם יצא עם המצלמה מופנית לרצפה. הרחקתי את השפתיים שלי מהשפתיים של כריס והסתכלתי עליו. הוא שאל אם אפשר לצלם. כריס לא הביעה התנגדות. אמרתי לו סבבה, והוא הרים את המצלמה וכיוון אותה אלינו. "מה אתם חושבים לעשות?" שאל. באותו רגע הרגשתי שזה יהיה הכי קלאסי להציע לכריס נישואים. יש מצלמה שמתעדת את זה, וזאת מזכרת לכל החיים. העברתי את הידיים שלי מאחורי הגב, שלפתי את טבעת הכסף שלי מהזרת, כרעתי ברך מול כריס המשתוממת ואמרתי, "כריס, חיים שלי, אני יודע, אין כסף, אין עבודה, אבל האהבה תראה לנו את הדרך. תסכימי להתחתן איתי?" כריס ההמומה הביטה בי בעיניים פעורות לרווחה, אחר כך שלחה מבט אל המצלמה ושוב חזרה להביט בי. "אני בשוק," הצמידה את כף היד שלה אל החזה. חשפתי את הטבעת ושאלתי שוב אם היא מסכימה. "בייבי, אני לא רוצה שזה יהיה בגלל הלחץ של אבא שלי," אמרה. "מה פתאום, כריסטינוצ'קה, אני אוהב אותך יותר מאשר את עצמי. אז את מסכימה?" "בטח שמסכימה," היא פרצה בצחוק ואני ענדתי לה את הטבעת ונישקתי לה את היד.

נועם

התמימות של יוסי שובה את הלב. בגילו הייתי הרבה יותר מחוספס ממנו. ניהלתי בר אִיני במרכז העיר, הרבה מפורסמים היו פוקדים אותו. הייתי חיית לילה. לא חשבתי בכלל על נישואים, משפחה או ילדים. כשיוסי כרע ברך וביקש את ידה של כריס, הייתי מאוד נרגש. לא מופתע אבל מאוד־מאוד נרגש. בבית, כשראיתי את החומרים, הזלתי דמעה. אבל לאחר ההתרגשות הראשונית שאלתי את עצמי למה הוא עושה את זה לעצמו. נכון, זה מעולה לסרט שלי, אני כבר צופה את הקשיים שיהיו להם בדרך, וקשיים מצטלמים מצוין, הרבה יותר מרגעי אושר דביקים. אבל אם אני מוריד לרגע את כובע הבמאי, אני שואל את עצמי למה לגבר בתחילת שנות העשרים שלו להכניס את עצמו מתוך רצון לכלוב, לבית כלא. בתחקיר שעשיתי עליו הבנתי שהספיק לבלות ולהתקרחן בשביל כמה גלגולי חיים, וכרגע הוא מחפש יציבות. הגיוני, אבל בכל זאת, שום דבר לא יקרה אם ידחה את עניין הנישואים בכמה שנים.

בעצם, אולי אני סתם משקר לעצמי. אני בן ארבעים. רווק. כשיוסי יהיה בגילי הוא יכול כבר להיות אבא לנער או לנערה מתבגרים, אולי אפילו לכמה ילדים. מאז שנטשתי את חיי הלילה, בסביבות גיל עשרים ושש או שבע, והתחלתי ללמוד קולנוע, אני חי את הסרטים שלי ושוכח שיש גם חיים. שוכח שצריך להתארגן על משפחה, ילדים. לפני מותו אבא שלי אמר לי שסדר העדיפויות שלי מעוות. אבא היה אולד סקול. חי עם אמא עד יום מותו למרות שהכול היה מחורבן ביניהם מאז שאני זוכר את עצמי. מבחינתו, להתגרש היה מעשה לא מכובד. פעם, אחרי עוד מריבה טיפשית בינו לאמא, שאלתי אותם למה הם ממשיכים להרוג זה את זה, הצעתי להם להתגרש. אמא שלי החוותה תנועת ביטול והסתלקה למטבח, ואילו הוא הסתכל עלי כמו על חוצן ואמר שלהיות גרוש זה להתהלך עם אות קין במצח. באותה נשימה גער בי על היותי רווק זקן, תבע ממני בקולי קולות למצוא אישה טובה ולהתחתן, כאילו לכל אורך חיי הוא ואמא שלי היו מודל מוצלח לזוגיות.

בסרט הראשון שלי השתמשתי בחומרים שאבא צילם בתקופת הילדות שלי. הוא היה צלם חובב, צילם במצלמת שמונה מילימטרים. ממנו קיבלתי את חיידק התיעוד. אני בן יחיד להורי. בילדותי אמי לקתה בדלקת חמורה ברחם. הרופאים חשבו לכרות לה אותו, ובסופו של דבר ויתרו על הרעיון. אבל הם בישרו לה ולאבי שהיא לא תוכל להיכנס יותר להיריון. הייתי אז בן שלוש או ארבע. זכור לי ששאלתי אותם אינספור פעמים למה הם לא מביאים לי אחים. היתה להם תשובה קבועה: אמרו שאני יחיד ומיוחד, וכזה אני צריך להישאר. בדיעבד זה עשה לי רק טוב, כי כל הסרט הראשון נשען על מה שאבא שלי הסריט, ואני, כ"ילד יחיד ומיוחד", מככב בעשרות שעות צילום. במהלך הסרט נשמעים קולותיהם של הורי וקולי שלי בווֹיס־אובר. שלושתנו גוללנו את סיפור ילדותי בשכונה בשנות השבעים ובתחילת שנות השמונים. הייתי ילד די חולני. לפחות שלוש פעמים בשנה אושפזתי בבתי חולים. עברתי ניתוחים במעיים. החולניות שלי ודאגתם של הורי הצטלמו לצד חוליי השכונה הדלה והצפופה. הסרט זכה לביקורות טובות ואף בפרס לסרט ביכורים. מובן שעשיתי לא מעט מניפולציות בעריכה, כי לפעמים עובדות מקלקלות סיפור טוב. כך עשיתי גם בסרטי השני, וכך, מן הסתם, אעשה גם הפעם, בסיפורם של כריס ויוסי.

כריסטינה

יוסי הוא הפאקינג זיון הכי לוהט שהיה לי בחיים. נדהמתי כשראיתי אותו בפעם הראשונה. איזה אליל, איזה כוסון־על. הייתי בשוֹק כשהתחיל איתי. זה היה במספרה של סמי, ביום העבודה הראשון שלי שם. הוא נכנס להסתפר ועשה לי עיניים. ראיתי אותו כמה פעמים לפני כן, והוא אף פעם לא הסתכל עלי כמו שהסתכל באותו היום. לא האמנתי. לי הוא עשה עיניים. אני נראית הכי רגיל בעולם. אני לא יפה, אף פעם לא הייתי יפה, וגם הייתי שמחה להיפטר מחמישה־שישה קילוגרמים מיותרים. הוא, לעומתי, אחד שיכול להשיג כל אחת. בלונדיני, גבוה, עצמות לחיים בולטות, עיניים ירוקות, שפתיים עבות, מצוירות, זיפים הורסים, עור שזוף מהשמש הרצחנית, אפס אחוזי שומן, ממש שחקן קולנוע מבוזבז.

אני כולי בהתרגשות של יום עבודה ראשון, ופתאום נכנס לי למספרה ולחיים פאקינג בראד פיט. אחרי שסיים להסתפר ניגש אלי ושאל איך קוראים לי. כשעניתי לו הוא נישק לי את היד כמו ג'נטלמן בריטי. בחצי עין קלטתי את המבט של סמי. הרגשתי שלא בא לו טוב שהעובדת החדשה שלו מחוזרת על ידי גבר מהאגדות. לחשתי ליוסי שלא נעים לי לדבר איתו עכשיו והבהרתי שזה יום העבודה הראשון שלי כאן. ציפיתי שיבקש את מספר הטלפון שלי, אבל זה לא קרה. הוא חייך, ניענע בראש שלו, אמר להתראות ויצא.

עד אז לא האמנתי שדברים כאלה באמת יכולים לקרות, אבל מהמפגש הזה, שהיה כל כך קצר, הבנתי מה זאת אהבה ממבט ראשון. במשך כל היום לא יכולתי לחשוב על שום דבר אחר מלבדו. מרוב התרגשות וחוסר ריכוז פצעתי אצבע של קליינטית. שייפתי את הציפורן שלה עד שהפצירה שיפשפה את העור. היא השמיעה צווחה. הייתי בטוחה שסמי יעיף אותי מיד, אבל הוא התקרב ואמר בחיוך שכל ההתחלות קשות.

קלטתי שסמי נדלק עלי. עשה עלי רושם של פלרטטן. מתחיל סדרתי כזה. בריאיון ניסה להתנחמד, החמיא לשיער החלק שלי ולתווי הפנים העדינים, ולגון העור הבהיר. הוא לא הסגנון שלי. שמרתי איתו על מרחק בריאיון. אמרתי לו שאני מחפשת לעבוד בלי הרבה עניינים.

לפני סוף יום העבודה, כשטיאטאתי את המספרה, העזתי לשאול אותו על יוסי. הוא אמר שהם מכירים מילדות, והודה בהנאה גלויה שבעבר הרחוק, בימי בית הספר היסודי, יוסי היה הסנג'ר שלו. היה קשה לי להאמין לו באותו הרגע. סמי נמוך ורזה, נראה שיוסי יכול לקמט אותו.

"הוא גר בשכונה?"

"כן. גר עם אמא שלו. מה, נדלקת עליו?"

"לא, סתם."

"אל תגידי סתם. ראיתי אותך, היית עם הלשון בחוץ."

"נסחפת."

"מותק, אני מזהה מתי בחורות נדלקות על גבר. כדאי לך לרדת ממנו."

"דבר ראשון, לא נדלקתי עליו... דבר שני, למה אתה מזהיר אותי ממנו? מה הסיפור שלו?"

"הבן אדם לא עושה כלום בחיים חוץ מלזיין. כל יום יש לו מישהי אחרת."

התבאסתי אגדות, אבל ניסיתי לשמור על קוליות.

"אני יכולה להבין למה. הוא נראה טוב," אמרתי.

"היית מוכנה ללכת עם אחד כזה שמחר לא יספור אותך?" שאל סמי והתקרב לקופה.

"בחיים לא," עניתי בנחרצות, "גבר לא נאמן זה הדבר הכי דוחה בעולם. לא משנה איך הוא נראה וכמה כסף יש לו."

"וזה אחד שאין לו כסף," אמר סמי בסיפוק, מגלגל באצבעותיו בגאווה מופגנת את השטרות שהוציא מהקופה.

זה היה שקוף ופתטי. הרגשתי כאילו הוא בתחרות עם יוסי. מנסה להרחיק אותי ממנו ולקרב אותי אליו. עם זה, הפנמתי כמה דברים. אני אדע מה לעשות אם הכוסכוסון האגדי הזה יחזור וינסה לפלרטט איתי.

לא ראיתי אותו כמה ימים, ולא הפסקתי לחשוב עליו ולהתייסר. כל אותו הזמן סמי לא הפסיק להעיק. זה גבל בהטרדה מינית. אבל לא יכולתי לוותר על העבודה. בגדול האוכל של ההורים שלי באותה תקופה היה תלוי במשכורת שלי.

אחרי שבוע נתקלתי בו במינימרקט. הוא עמד ליד מוצרי החלב.

"היי, מה שלומך?" זיהה אותי.

התרגשתי.

"אני סבבה, מה איתך?"

הוא ניענע בראשו וחייך. "אם יהיה יותר טוב — אני אשתגע."

"עד כדי כך החיים שלך דבש?"

"איזה דבש? אני צוחק. זה בהפוך."

"אהה. סוחבים קשה?"

"הכול עובד עקום."

"רוצה לספר לי על זה?"

"את לא רוצה לשמוע."

"מאיפה אתה יודע שלא?"

"תעזבי, זה מדכא."

"אתה עובד?"

"כן. מלצר."

"איפה?"

"אצל אבי בכביש הראשי. אבל לא נראה לי שיש עתיד במסעדה הזאת. העבודה אצלו על הפנים."

היתה שתיקה קצרה. התור שלי הגיע. קניתי וינסטון ומצית. הוא שילם על הגבינה, ושנינו מצאנו את עצמנו עומדים על המדרכה יחד. הצעתי לו סיגריה.

"אז מה כל כך מדכא בחיים שלך?" הצַתִּי לשנינו.

"קוראים לך כריסטינה, נכון?"

"יש לך זיכרון טוב," הרגשתי מוחמאת. "אתה יכול לקרוא לי כריס. ואתה יוסי, לא?"

הוא הינהן בביישנות והשפיל את עיניו. המבט המבויש הזה היה כל כך מקסים וסקסי.

"אתה ילד. בן כמה אתה?"

"עוד מעט עשרים ואחת."

"לא בצבא?"

"עשיתי. בקטנה. שיחררו אותי על חוסר הסתגלות אחרי חצי שנה."

"קשה לך מסגרות, אה?"

"בת כמה את?"

"יכולה להיות דודה שלך."

"כמה?"

"אתה לא יודע שלא שואלים ליידי בת כמה היא?"

"מצטער."

"עשרים וארבע... אז מה כל כך מדכא בחיים שלך? שמעתי שאתה מחליף בחורות כמו גרביים. זה מה שמדכא אותך?"

"מי סיפר לך את השטויות האלה?" הוא נראה מופתע.

"למה, זה לא נכון? אתה לא כל יום עם מישהי אחרת?"

הוא צחק, חשף שיניים ישרות אבל מצהיבות.

"מה פתאום. נראה לך? אני בכלל לא הטיפוס הזה."

"שמעתי עליך."

"בכל החיים שלי הייתי רק עם ארבע בנות. ועם ארבעתן זה נמשך זמן ארוך יחסית."

התבוננתי בו בחשד. לא ייתכן שהוא אומר את האמת. הוא סתם משקר בשביל להמיס אותי לגמרי, חשבתי. הוא כנראה מודע לכוח שיש לו על בנות, ויש לו כישרון משחק. אמרתי לו שאני לא מאמינה לסיפורים שלו, והוא נשבע לי ביקר לו שהוא דובר אמת.

"למה ניגשת אלי במספרה?"

"סתם. מצאת חן בעיני."

"מה מצא חן בעיניך?"

"העיניים שלך."

"מה יש בעיניים שלי?"

"טובות."

שתיקה.

"וחכמות."

לא הצלחתי לשלוט בחיוך הדבילי שלי. השפלתי לרגע את עיני ושוב הרמתי אותן והתבוננתי בו.

"נולדת בארץ?" התעניינתי.

"ברוסיה. הגעתי לכאן כשהייתי בן ארבע. ואת?"

"נולדתי כאן, בארץ המחורבנת הזאת. אבל מבינה רוסית."

התבוננתי בעיניים המכשפות שלו. החשד שהוא משקר שוב כירסם בי. זה לא ייתכן שהוא עשה רק ארבע בנות. אין מצב כזה. שוב אמרתי לו שאני לא מאמינה לו.

"לְמה את לא מאמינה?"

"שהיו לך רק ארבע בנות."

"למה? מה את חושבת שאני, דון ז'ואן? אני ממש לא כזה. ותפסיקי עם חוסר האמון, בסוף אני איעלב."

הוא שוב נתן את החיוך המבויש המלוּוה בנענוע ראש ובהשפלת מבט. אחר כך הציץ בשעון.

"ממהר?"

"לא. סתם. קבעתי עם חבר, יש לי עוד כמה דקות. איפה את גרה?"

"בהמשך הרחוב."

"את בדרך הביתה?"

"כן."

"אז בואי, אני אלווה אותך."

התחלנו לצעוד.

"מה עם לימודים?" שאלתי.

"לא מסוגל. הפרעות קשב וריכוז ברמות קשות. לא עשיתי בגרויות."

"לוקח ריטלין?"

"לא. פעם לקחתי."

היתה שתיקה קצרה.

"את אוהבת לרקוד?" הוא הפנה אלי מבט.

"כן, בטח, למה?"

"ביום שישי יש מסיבה סבבה."

"איפה?"

"במקסים. רוצה לבוא?"

"בכיף."

החלפנו טלפונים. הרגשתי על האוורסט. אני, כריס יוסיפוב, בחורה די נמוכה — כולה מטר שישים — ולא רזה — קרוב לשישים קילוגרם — פנים רגילות, לא ייכנסו ולא יֵצאו משום ז'ורנל, הולכת להתקרחן בוויקנד הקרוב עם פאקינג מובי סטאר. שאפו עלייך, כריס, ושימותו כל הקנאיות!

למחרת בעבודה הדופק שלי היה מהיר מהרגיל. ממש שמעתי איך הלב שלי הולם בחזה. הייתי תזזיתית באופן יוצא דופן. דברים נפלו לי מהידיים. לא הפסקתי לקשקש עם הלקוחות. סמי שאל אם אני על ספידים. אמרתי לו שהספיד שלי טבעי, "לא צריכה חומרים." לקראת סוף יום העבודה נפל לי מכל חדש של ג'ל. הלקוח שביקש אותו הבחין שהוא נסדק ודרש לקבל מכל אחר. סמי התקרב ושאל אם יש בעיה. אמרתי לו שהמכל נסדק ושיוריד לי את הסכום מהמשכורת. הוא נד בראשו. "השתגעת?" ניסה להישמע שרמנטי. התעקשתי שיקזז לי את הסכום מהשכר, לא רציתי להרגיש חייבת, אבל לא היה עם מי לדבר. "אל תדאגי, אני אעביר את החומר לקופסה אחרת ואעבוד איתו עם הקליינטים. תהיי רגועה. את לא רגועה היום. כל כולך הוּלה בוּלה מהבוּלה. מה עובר עלייך? זה לא הדבר הראשון שנופל לך היום מהידיים."

תירצתי את התזזיתיות שלי ב"ענייני נשים".

"תיארתי לעצמי," אמר סמי ושם בידי הלקוח מכל חדש. אחרי העבודה חזרתי הביתה, התקלחתי והתקשרתי לנילי, חברת ילדות מבת ים, שהתגוררה אז בשכונת פלורנטין. סיפרתי לה על יוסי, והיא פירגנה בגדול. קבענו להיפגש בננוצ'קה, בר לוהט ברחוב לילינבלום.

הגעתי לשם מתוקתקת מכף רגל עד ראש. התאפרתי טיפ־טופ, נעלתי עקבים גבוהים, לבשתי מיני אדום, נראיתי טוב. נילי חיכתה לי, שמרה מקום על הבר שהיה חצי מלא. צרחנו כשראינו זו את זו, ונפלנו אחת על השנייה בחיבוקים ונישוקים. נוהג קבוע כשאנחנו נפגשות. הקהל בבר הפנה אלינו מבטים. הגברים חייכו, אבל כמה מהבחורות תלו בנו מבט מזלזל ומתנשא.

היא היתה סקרנית לשמוע פרטים על יוסי והציעה להצטרף אלינו למסיבה שתתקיים יומיים אחר כך. די התבאסתי שהיא דוחפת את האף. אחרי הכול, זה דייט ראשון שלי איתו. אבל ניסיתי לזרום. הזמנו מהברמן שני בקבוקי גולדסטאר. הוא הניח לפנינו את הבקבוקים והזמין אותנו לשני צ'ייסרים של ג'יימסון. ויתרתי על הצ'ייסר שלי לטובתה. כשהייתי נערה, שתיתי בשביל שמונה גלגולי חיים. נו פאקינג מור.

נילי סיימה לשתות את בקבוק הבירה והזמינה בקבוק נוסף. היא חיסלה את שני הצ'ייסרים ונפתחה לעולם, פלירטטה עם שני גברים שישבו לצדה, סחטה מהם משקאות. אמרתי לה שאני כבר שיכורה מהקצת ששתיתי, והיא ציחקקה והזמינה לי על חשבונם כוס קוסמופוליטן. לעצמה סחטה מהמריירים כוסית בושמילס. ירדנו מהבר והתיישבנו ליד אחד השולחנות הגבוהים. היה לי פחות נוח, כי נילי כבר התחילה להתנשק עם הגבר שישב לצדה, והחבר שלו, שחשב להתלבש עלי, לא עשה לי את זה. באיזשהו שלב ניסה לשים יד על הכתף שלי ולקרב את השפתיים לנשיקה. הזזתי את הפנים הצידה.

"אני לא מוצא חן בעינייך?" נשמע פגוע.

"אתה נחמד, אבל אני לא פנויה."

"יש לך חבר?" הוא כיווץ את המצח.

"כן," שיקרתי.

הוא התעצבן. הרגיש כנראה שנפל בפח. הוא שלח מבט לחבר שלו שהיה מרוח על נילי, ואז קם ונבלע בקהל.

"לאן הוא הלך?" פנה אלי הבחור של נילי.

"אין לי מושג," עניתי.

כוס המשקה שלי נשארה מלאה. נילי שאלה למה אני לא שותה. אמרתי לה שאני מסתפקת בקצת ששתיתי. היא חייכה, הושיטה את היד למשקה וחיסלה כמעט את כולו. השעה היתה עשר וחצי. האורות בבר עומעמו ועוצמת המוזיקה הוגברה. הבחור של נילי התקשר לחבר שלו, מהמבטים שהפנה אלי הבנתי שאני נושא השיחה. נילי שאלה אם אני רוצה לישון אצלה הערב. "בכיף," עניתי. אחרי שסיים לדבר בטלפון פנה הבחור אל נילי ולחש משהו באוזנה. נילי ניענעה בראשה לשלילה. המוזיקה הוגברה יותר וכבר היה קשה עד בלתי אפשרי לשמוע זה את זה בלי לצרוח. נילי הצביעה עלי ואמרה לבחור שאני ישנה אצלה הלילה. הוא הניח את זרועו הימנית על הכתף שלה, נתן בה מבט, העביר את המבט אלי והציע שנעשה מנאז'.

"בפעם אחרת," אמרה נילי, אחזה בנייד שלו והקלידה את מספר הטלפון שלה.

"כבר הולכת?" שאל באכזבה.

"מחר עבודה, אין מה לעשות."

"רוצה להיפגש בוויקנד?"

"דבר איתי," אמרה לו, נישקה אותו בלחי וקמה.

צעדנו לעבר הדירה שלה. "אני חולה על החיים האלה," צחקה. "כזה קל להפיל אותם, זה לא ייאמן. אני חושבת ששתיתי ביותר ממאה וחמישים שקל," הצחוק הפך לצחוק שיכורות מתגלגל. מיד אחר כך היא אחזה בבטנה והקיאה על האדמה את מאה וחמישים השקלים החריפים, ונתזים הכתימו את נעלי העקב שלה. כשסיימה אחזתי ותמכתי בה עד הבית. כל כך הכרתי את החיים האלה, ולרגע לא רציתי לחזור לשם. היא נזרקה על המיטה הזוגית שלה עם הבגדים ומיד נרדמה. פשטתי את החולצה והחצאית ונכנסתי למיטה בתחתונים וחזייה. בבוקר התעוררתי ראשונה. נילי שכבה לצדי, נוחרת קלות. השעה היתה שבע ועשרים. שטפתי פנים וציחצחתי שיניים עם האצבע. רשמתי לה פתק שבו הודיתי לה על הערב ואיחלתי לה אחלה יום.

הגעתי הביתה. אבא שלי מזג לעצמו את הקפה הראשון. אמא כבר הלכה לעבודה. פעם היתה מלכה, לא עשתה כלום חוץ מפאקינג שופינג. עכשיו עובדת בניקיון בחצי משרה. לפני הנפילה של אבא היא נראתה צעירה מגילה בעשר שנים. מהדיכאון הפסיקה לצבוע את השיער, ועכשיו, כשהיא בסך הכול בת ארבעים ושבע, היא נראית כמו סבתא בת שישים.

"איפה היית?" אבא שלי לגם מהקפה והצית לעצמו סיגריה.

"ישנתי אצל נילי."

"הקורבה הזאת?"

"בשבילך כולן קורבות," הכנתי לי כוס נס קפה והתיישבתי הכי רחוק ממנו שאפשר.

"מה היא עושה?" המשיך לנדנד.

"מזכירה במשרד עורכי דין."

"מזכירה עבודה יותר טובה מספרית או מאפרת. למה שלא תלכי ללמוד משהו?"

"ומי יממן לי את הלימודים? אתה?"

"זה לא הכסף. גם כשהיה כסף לא רצית ללמוד. את לא תגיעי לכלום בחיים."

"ותראה לאן אתה הגעת," הצבעתי על קירות הבית הסדוקים.

הוא נתן בי מבט רצחני אבל זה לא הזיז לי, הייתי חייבת להחזיר, תמיד אני חייבת להחזיר לו. לא נותנת לו ולאף אחד אחר לומר את המילה האחרונה.

הוא לקח פאקינג שכטה עמוקה ופלט את העשן הסמיך דרך הנחיריים.

הצצתי בשעון ונזכרתי בחלום מוזר שחלמתי בלילה. בחלום סמי לבוש כמו זורו, עם מסכה שחורה וגלימה. הוא חוטף אותי ונועל אותי במקום מבודד, שנראה כמו מבצר עתיק. זורק לי עצמות בתור אוכל וצוחק צחוק מרושע ומהדהד כמו בסרטים המצוירים. כשמחשיך הוא פותח את התא המסורג, פושט את הבגדים שלו ומנסה לאנוס אותי. אני מתנגדת, צורחת, מקללת ושורטת אותו, והוא לא מרפה. כשנגמרים לי הכוחות ואני כבר משלימה עם העובדה שיצליח לבצע בי את זממו, אני מגלה שלא עומד לו בכלל. הוא מתחיל לשפשף ולא עוזר כלום, ואני פורצת בצחוק. בנקודה הזאת התעוררתי, מחייכת מאוזן לאוזן.

אבא שלי גילגל את הכיסא לפינת הקוק שלו. ליד המטבח עומד שולחן קטן שעליו מונחים דרך קבע רדידי אלומיניום וכמה קשיות פלסטיק חצויות לשתיים. הנרקומן הרקוב הריץ את ארוחת הבוקר שלו וחזר למיטה כדי לצלול עד המנה הבאה. את כל הביטוח לאומי שלו שרף על קוק פרסי. אבל זה נתיב בריחה מוצלח. רוב שעות היום והלילה הוא ישן תחת השפעה, וככה נחסכו הצקות מיותרות וריבים קולניים איתי, ובעיקר עם אמא שלי.

סמי קיבל את פני בחיוך, אמר שאני נראית מעולה הבוקר. יום שמתחיל אצלו במחמאות נגרר להטרדות ומסתיים במועקה ובתחושה מזוינת של כעס ותסכול. אבל אין מה לעשות, גברים חרמנים יש בכל מקום. אף אחד לא מבטיח לי שבמספרה הבאה שאעבוד לא אזכה לאותו יחס. סותמת את האף וממשיכה הלאה, אחרת אצטרך לחתום בַּלשכת עבודה.

באותו יום גיליתי ששישי במספרה הוא יום עמוס מאוד. עשרות פרחות מחומצנות באות להתפנפן ולמרוט גבות ושפם לקראת היציאה בערב. אין רגע אחד של מנוחה. עובדים בשיטת הכיסא החם. אחרי שש שעות של עמידה קרסנו, אני ושתי העובדות הנוספות, על ספת העור האדומה.

"אוף, איזה יום מוטרף," אמרתי לסמי. שאלתי אותו אם כל יום שישי זה ככה, והוא השיב שכן, ושהיום אפילו היה חלש יחסית לימי שישי. ביקשתי ממנו לגייס לשישי הבא פניסטיות נוספות, כי הלחץ בלתי אנושי. אבל לראשונה יצא ממנו הקמצן. אמר שזה לא כלכלי. "קדחת לא כלכלי. שבוע הבא אתה מביא עוד פניסטית," אמרתי בטון שלא משתמע לשתי פנים. הוא הרים את העיניים שלו מהשטרות, הסתכל עלי וחייך מאוזן לאוזן.

"קשחווצית, אה?" פלט וצחק.

"אני לא צוחקת איתך," המשכתי באותו טון תובעני. "זה בית משוגעים מה שהלך כאן היום, לרגע אחד לא עזבתי את הפן, הידיים שלי פאקינג כואבות. ואיזה קמצניות מגעילות. חוץ מאחת שנתנה לי עשרה שקלים אף אחת אפילו לא חשבה להשאיר טיפ. ואט דה פאק איז גואינג און היר?!"

סמי שוב פלט צחקוק. אמר שהוא אוהב איך שאני מדברת.

"גו טו הל!" קראתי לעברו, והוא השיב לי בחיוך מלא שיני יוסי בניון.

אחרי קפה קצר לקחנו אני ושתי הבנות מטאטאים והתכוננו לסגירה.

"יש לך תוכניות לָערב?" שאל סמי אחרי שסיים לספור את הפדיון.

"הולכת למסיבה," השבתי ונאנחתי בייאוש.

"איזו מסיבה?"

"מסיבה."

"איפה?"

"במקסים."

"ואללה?! גם אני הולך לשם הלילה. עם מי את הולכת?"

תרגיע, מה אתה מתלהב כמו איזה ילד בן ארבע, חשבתי בלב.

"אני הולכת עם ידיד."

"ואללה, סבבה, נראה אותך. כריס, מותק, אני מזמין ריקוד מעכשיו, שלא יהיו בעיות, אה?" קרץ לעברי. סובבתי אליו את הגב.

"ואט דה פאק? מה נסגר איתך?" סיננתי בלחש.

הנייד שלי צילצל. על הצג ניצנץ שמו של הנַצנץ יפה הבלורית והתואר. הלב שלי עלה בשלושה הילוכים. עזבתי את המטאטא ויצאתי לענות לשיחה על המדרכה, והעיניים של סמי ליוו אותי עד לדלת הזכוכית.

"מה קורה?" הקול שלי נסדק מהתרגשות. אבל תכף חזרתי לעצמי ושמרתי על פאסון.

"סבבה לגמרי. מה איתך, בעבודה?"

"מסיימת אוטוטו."

"זוכרת הערב?"

"תזכיר לי," העמדתי פנים.

"המסיבה כאילו?" נשמע מופתע.

"אה, כן, המסיבה. איפה זה?"

"במקסים. זה ליד דיזנגוף סנטר."

"באיזו שעה?"

"אפשר להיות שם בסביבות אחת, ככה."

"קמתי ממש מוקדם. מקווה שאני לא אפול מהרגליים עד אז."

"תנוחי אחרי העבודה. יש לך מספיק זמן."

"מתי אתה בא לאסוף אותי?"

"שתים־עשרה וחצי."

"יש לך אוטו?"

"טוסטוס."

"זה לא קצת מסוכן?"

"מה מסוכן?"

"אלכוהול, סמים וטוסטוס, לא בא לי טוב."

"מקסימום נחזור במונית."

"אחלה."

"אז אני אהיה אצלך בסביבות שתים־עשרה וחצי. סבבה?"

"סבבה."

רציתי להמשיך לדבר איתו, אבל הוא היה קצר וענייני. אחרי שנקבעה השעה, הוא אמר "ביי־ביי" וניתק. פחדתי שהייתי קשוחה או קרה מדי בשיחת הטלפון הזאת, ושבגלל זה הוא נרתע ומיהר לסיים אותה.

יוסי

אמא שלי לא כל כך מחבבת את כריס. היא מקבלת אותה והכול, אבל היתה מעדיפה שתהיה לי מישהי אחרת. לדעתה, כריס פרועה וגסה, וחוץ מזה היא מאמינה באמונה עיוורת שהיא נוצרייה. אף פעם לא סיפרתי לה על העבר של אבא שלה. זה היה מכניס אותה לסרטים מיותרים. גם ככה קשה לה עם החלומות והמחשבות והגעגועים לגרישה.

היא עמדה במטבח וחתכה מלפפונים. נועם ואני התיישבנו ליד שולחן האוכל. הוא הפעיל את המצלמה שלו ולחש לי ללכת לעמוד לצדה ולבשר לה.

קמתי וסיפרתי לה שהצעתי לכריס נישואים, והיא נכנסה להלם. התחילה עם השגעת ברוסית: "מה מתחתן? מי מתחתן? עם מי? עם הנוצרייה? עם העבריינית? חס וחלילה, שאלוהים ייקח אותי. שאלוהים ייקח אותה! עם הנוצרייה הזאת?"

"היא לא נוצרייה. חוץ מזה אפשר לחשוב איזו יהודייה שומרת מצוות את," התבוננתי במצלמה ועיקמתי את הפרצוף.

נועם סימן לי בתנועות שפתיים לשאול אותה אם היא תעזור לנו לממן את החתונה. עשיתי כרצונו, והיא עוד יותר השתבשה.

"חס וחלילה שאני אעזור! גם אם יכולתי, ואני לא יכולה, לא הייתי עוזרת! שאני אעזור? המובטל רוצה להתחתן עם הנוצרייה," פנתה למצלמה, הפעם בעברית.

היתה שתיקה קצרה. היא המשיכה לחתוך מלפפונים בעצבנות. חזרתי להתיישב ליד השולחן.

"היית בנגרייה של שלום? אלי, הבן שלו, אמר לי במפורש ששלום צריך פועל. אתה מתחיל לעבוד אצלו?"

אח, גרישה גרישה, חתיכת בן זונה! חשבתי לעצמי. הסתלקת, הטרפת את אמא שלך ופירקת את המשפחה. אתה נח לך שם בקבר, ומי שצריך לחיות כאן עם השיגעון זה אני. פאק יו, יוטפויומט!

הערצתי את גרישה. היתה לו סבלנות אלי. היה מלמד אותי משחקי חשיבה, שעות היה יכול לחזור על אותם דברים עד שאקלוט. אפילו לימד אותי לשחק שחמט, כל כך היו לו סבלנות ואהבה. גרישה התאים לקלישאה שכל הטובים הולכים מוקדם. היתה לו נשמה ענקית. היה נדיב ושקט ועזר להורים, ולהבדיל ממני הצטיין בלימודים, עשה בגרות מלאה, תיכנן אחרי הצבא ללמוד רפואה. האבא המוגלתי שלי עודד אותו להתנדב ליחידה קרבית. כשהיה צעיר, אבא שירת בתור לוחם בצבא האדום, גם אבא וסבא שלו היו ביחידות קרביות. הסבא־רבא שלו נהרג במלחמת העולם הראשונה. רצה שגרישה ימשיך את המסורת הצבאית המשפחתית. כשגרישה שילם על המסורת המחורבנת הזאת בחיים שלו, קיפל הנבלה את הזנב וברח במקום לקחת אחריות. אני מספר את זה שוב כי זה לא יוצא לי מהראש המחורבן, זה עדיין מדכא אותי למרות שכבר חלפו כמה שנים מזוינות.

הפעם נועם לא הסכים בשום פנים ואופן לאכול איתנו. צילם אותנו אוכלים ושותקים. מאחורי הגב שלה סימן לי לשוב ולבקש ממנה עזרה.

"אז את לא תעזרי לנו?" שאלתי ברוסית.

"למי לעזור?"

"לנו, לכריסטינה ולי."

"אל תתחתן. לא איתה. היא עבריינית, מדברת כמו ילדת רחוב."

"אבל אני אוהב אותה."

"אהבה. מה אתה יודע על אהבה? אתה יודע משהו על אהבה בכלל? אהבה זה באגדות, בספרים. בחיים זה אחרת. בחיים אין אהבה."

היא הסתכלה על המצלמה ואמרה בעברית, "בחיים יש אחד עוזר לשני, כשלא עוזרים אחד לשני אין אהבה."

היא הסתכלה עלי והוסיפה, "אהבה אתה מדבר איתי? אתה יודע כמה פעמים אבא שלך אמר שהוא אוהב אותי? אהבה בשבילו זה מילים באוויר. צ'ק בלי כיסוי."

"אבל אני וכריס זה משהו אחר," התעקשתי.

"נוצרייה," היא חזרה לרוסית. "אמא שלה לא יהודייה, אחרת לא היתה קוראת לה כריס. כריס זה צלוב. תעזוב אותה. תלך לחפש עבודה. תביא לי תרופה מארון. עם כוס מים. לא, כוס קולה. לא, כוס מים. מהברז, לא קרים. ותלך לחפש עבודה..."

כריסטינה

התיישבתי מאחוריו וחיבקתי אותו. כל הנסיעה למועדון הייתי פאקינג מגורה. נילי התקשרה כשעמדנו לפני הסלקציה. אמרתי לה שהגעתי אבל עוד לא נכנסתי. שאלה אם הדייט שלי התארגן על חומר. התרחקתי קצת מיוסי ואמרתי לה שאני לא יודעת, "אבל גם אם כן, את לא הולכת לשנורר ממנו. לא נעים לי, זה דייט ראשון שלנו, ואני לא רוצה שירגיש שמנצלים אותו... את באה עם הבחור שפגשת בננוצ'קה?"

"לא. הוא לא התקשר, אני אבוא לבד."

יוסי קרא לי ונפרדתי מנילי. המועדון היה כמעט ריק. "הגענו מוקדם," אמר, אחז בזרוע שלי והוביל אותי אל הבר. מהפה שלו נדף ריח של אלכוהול. "הסתדרת עם דרינקים," קרצתי אליו. "תמיד אני מתדלק לפני כן. אם אני אגיע יבש, אני אפשוט את הרגל." הוא הזמין שתי כוסות וודקה רד־בול, הסתכל לי בעיניים כשהשקנו אותן ונתן את המבט המבויש ההורס שלו. התחשק לי לרקוד. הרחבה היתה ריקה והווליום עדיין לא היה גבוה, אבל לא היה אכפת לי. שאלתי אותו אם בא לו לרקוד, והוא ניענע בראש. "הלילה רק התחיל. כדאי לשמור את הכוח לקרחנה בעוד שעתיים."

לא היתה לי סבלנות לחכות, התחלתי להניע את האיברים שלי, לקפוץ ולרקוד לקצב מוזיקת ההאוס. המזגנים שם לא היו משהו. אחרי רבע שעה נטפתי זיעה. הלכתי לשירותים וניגבתי עם נייר טואלט את הזיעה מבית השחי ומהמצח. פתאום הדלת נפתחה, והוא עמד והסתכל עלי. שאל אותי אם אני רוצה לעשות באף. צחקתי. אף פעם קודם לא שמעתי את הביטוי הזה, לעשות באף. נכנסנו לאחד התאים. המראה מעל הכיור היתה תלויה על מסמר. הוא הוריד אותה מהקיר והכין עליה כמה שורות. אחר כך גילגל שטר ונתן לי את הכבוד להיות ראשונה. זה היה פיצוץ. חומר איכותי. התחרמנתי אגדות. אחרי שהסניף והזדקף, הסתערתי עליו כאילו אין מחר. מצצתי לו את הצוואר והשארתי עליו סימן. הוא העביר את הידיים שלו על השדיים שלי ומשם אל מתחת לחצאית, מועך לי את הישבנים ולוחש שהוא חרמן אש. התכופפתי ופתחתי לו את הרוכסן של המכנסיים. הזין שלו היה חצי עומד. הורדתי את תחתוני הבוקסר שלו וגיליתי איבר מפואר. הוא לא היה גדול במיוחד, אבל יפה בצורה יוצאת דופן. בלעתי אותו והרגשתי איך הוא מתקשה לי בפה. כשעמד לו לגמרי, הוא אחז בירכיים שלי, הרים ופישק אותן, הצמיד אותי לקיר, שלח יד לתחתון הרטוב שלי והסיט אותו. "יש לך גומייה?" שאלתי רגע לפני שחדר אלי. הוא נאנח בייאוש וטען שהגומיות המזוינות האלו משביתות שמחה. הייתי בוערת באותם רגעים ועשיתי לעצמי הנחה. "לא נורא, תיכנס אלי, זיין אותי חזק, בייבי," לחשתי באוזן שלו והתענגתי. הוא פימפם בכוח, ושנינו גמרנו יחד אחרי פחות מחמש דקות. כשאני גומרת אני פורצת בצחוק גדול. זה אוטומטי, אין לי שליטה בזה. הוא הסתכל עלי ולא הבין מה קורה לי. כשנרגעתי הסברתי לו, והוא חייך ואמר שהיה לו נהדר, ושהחומר פצצה. כשיצאנו מהשירותים כבר היו על הרחבה איזה עשרים רוקדים. רקדנו עד שהתייבשנו והיינו חייבים מים. המועדון הקטן יחסית כבר היה שלושת רבעי מלא, כשלפתע הבחנתי בסמי. הוא הגיע לבדו. ישבתי על הבר וניסיתי להסתתר מאחורי הגב הרחב של יוסי. אבל הוא מצא אותי בלי בעיה. הרגשתי טפיחה על הכתף. הסתובבתי אליו. המוזיקה כבר היתה בעוצמה כמעט מלאה. הוא אמר משהו, אבל לא הצלחתי לשמוע. יוסי סובב את הראש שלו והסתכל עליו. הם לחצו ידיים והתחבקו בסגנון של ראפרים, כתף נושקת לכתף. למרות הג'סטות האלה הרגשתי שיש ביניהם איזו מתיחות. סמי קירב את הראש שלו לאוזן שלי ושאל אם אני רוצה להסניף בשירותים. ניענעתי בראשי ואמרתי בקול שאני כבר מסודרת. הוא הזמין וודקה רד־בול והוציא מכיס המכנסיים שלו שקית ניילון קטנה, ובתוכה כמה כדורי אקסטזי. הוא כיבד אותי ואת יוסי, בלע אחד וחייך. נילי התקרבה, הגיעה בשמלת מיני שחורה ונעלי עקב אדומות, נראתה מיליון וחצי דולר. הכרתי לה את יוסי וסמי, קירבתי את השפתיים שלי לאוזן שלה ושאלתי אם היא הסתדרה. היא ניענעה בראשה. סיפרתי לה שלסמי יש אקסטות, והיא מיד נצמדה אליו כמו פאקינג מקצוענית אמיתית. סמי דחף לה כדור לפה, והיא נתנה לו נשיקה על הלחי ומיד חזרה אלי. אחרי רבע שעה סמי ניגש אלי והזכיר לי שלפני סוף העבודה הזמין ממני ריקוד. אחזתי ביד שלו והתחלנו לרקוד ולקפוץ. לפי האנרגיה שהיתה לו הבנתי שהוא הגיע דלוק מהבית, והאקסטה שבלע היתה רק לחיזוק הדְלֵקה.

רקדתי כמו משוגעת, ואיכשהו אחרי עשרים או שלושים דקות מצאתי את עצמי שוב בשירותים. הפעם עם סמי.

יוסי

הנייד של נועם רטט. הוא הניח את המצלמה על השולחן והלך לקבל את השיחה במרפסת. אחרי שני רגעים נכנס ושאל אם אני רוצה לבוא איתו לשוק. שאלתי מה יש בשוק, והוא אמר שיש משהו מדליק ושכדאי שאצטרף אליו, בלי הרבה שאלות. אני לא אוהב שמתזזים אותי ממקום למקום בלי שאדע על מה ולמה, אבל לנועם יש קול סמכותי מאוד. חוץ מזה הוא כמעט כפול מהגיל שלי והוא עושה עלי סרט, אז לא התעקשתי לדעת. אמר בלי שאלות, אז בלי שאלות. הלכתי איתו כמו ילד טוב.

ברחוב חנוך, כמה מטרים מהשוק, ראינו את חזקיה, הנהג המזמר חולה הפרסום. היה לבוש בחליפה ירוקה צעקנית, החזיק סי־די פלייר שמחובר לשני רמקולים. לידו עמד בחור מחוצ'קן עם מצלמת וידיאו קטנה. נועם שלף את המצלמה שלו מתיק הגב והתחיל לצלם את חזקיה, בהתחלה ממרחק בלי שחזקיה יהיה מודע לנוכחותו. אחר כך התקרבנו אליו, והוא הבחין בנו והעלה על פניו חיוך ענקי. "אהלן, נשמות!" התלהב. "באתם לצלם איך אני עושה קליפ?"

נועם ביקש ממנו להמשיך בצילומי השיר, ולא להתייחס למצלמה. אבל חזקיה לא היה מסוגל. הוא פצח בנאום חוצב להבות, מפנה חצים מורעלים כלפי כל עולם המוזיקה. טוען שאף אחד לא נותן לו צ'אנס. הבן אדם בסוף שנות החמישים לחייו ועדיין חולם על הפריצה. לא פעם ולא פעמיים עשה מעצמו צחוק בכל מיני תוכניות טלוויזיה שהזמינו אותו כהזוי התורן. "אבל עכשיו," הגיע לשורת הסיום, "אני הולך לצלם קליפ פצצה ולשחק אותה בענקנק. אבי ביטר — מאחוריך! חכה־חכה!"

צלם הקליפ ביקש מחזקיה להפעיל את הסי־די פלייר. קולו המוקלט עלה מהרמקולים, והוא התחיל לשיר ולהחוות תנועות ידיים גדולות, ומדי פעם נתן מבט במצלמה של נועם. היה לו קשה להתעלם ממנה, למרות שהצלם, שגם ביים את הקליפ, ביקש ממנו להסתכל רק על המצלמה שלו. באיזשהו שלב העניין התחיל לעייף ולשעמם אותי. מה אנחנו עושים כאן בכלל, שאלתי את עצמי והסתכלתי על נועם שנראה מבסוט. מה אני קשור לקטע הזה? למה הוא סחב אותי לכאן? הייתי מבולבל. כאילו, מה? הסרט עלי או על מי? כשכל העניין הסתיים, נועם התקרב אלי, כולו חיוכים. "ענק, פשוט ענק," צהל. "מה ענק בזה?" לא הסתרתי את אי־שביעות רצוני. "הבן אדם חולם כמו ילד. זה מגוחך, אבל נוגע ללב," אמר והכניס את המצלמה לתיק. "ואיך אני קשור לזה?" הוא נראה משתומם ושאל, "מה זאת אומרת?" לא היה לי נעים להמשיך לקטר, הרגשתי קצת כפוי טובה. "סתם, כלום," קברתי את מבטי בקרקע. הנייד שלי רטט. כריס היתה מעבר לקו. שאלה אם אני רוצה ללכת הערב לסרט. הבטרייה נגמרה לי עוד לפני שהספקתי לענות.

אמרתי לנועם שזאת היתה כריס שהציעה ללכת לסרט, ושהשיחה נותקה. "יאללה, למספרה," אמר.

סמי לא אוהב שאני מבקר את כריס באמצע העבודה, אבל אני לא סופר אותו ממילימטר. אני כבר לא הילד הקטן שפחד ממנו ביסודי. כל הילדוּת היה יורד עלי בגלל שאני רוסי. הוא לא היה היחיד, אבל היה האכזרי מכולם. נולדתי עם השם בוריס. בגללו ובגלל יבלות כמוהו החלפתי את השם שלי לשם ישראלי ומחקתי לגמרי את המבטא שלי. אבל זה לא הפריע לו ולאחרים להמשיך להציק לי בגלל המוצא. לפעמים אני מסתכל סביבי ואומר לעצמי, כוס אמק כל הישראלים. כוס אם אמק אלף פעם. כולם שונאים כאן את כולם וזה מדכא אותי אגדות.

נועם בדק את המיקרופון האלחוטי שעל החולצה שלי ואמר לי להיכנס לבד למספרה. "אני אצלם קצת מבחוץ ואחר כך אכנס."

סמי טיפל בשערה של איזה בחורינה, הסתכל עלי דרך המראה ועשה שלום עם הראש. ניגשתי לפינת העבודה של כריס שטיפלה בציפורניים של שחורדינית נוספת.

"מה אתה עושה כאן?"

"מה קרה? לא נאה לך שאני בא לבקר קצת? נגמרה לי הבטרייה באמצע השיחה. לאיזה סרט את רוצה ללכת? בא לי סרט אקשן. מה דעתך?"

"ואחר כך תיקח אותה לאיזו מסעדה צרפתית טובה? או שעוד פעם תסתפק במנה שווארמה?" התערב סמי הכלב. היה לו את זה, לריקבון המתקדם. היו לו יציאות מחורבנות. לא היו הרבה קליינטים במספרה, אבל באותו רגע הרגשתי שכל העולם כולו צוחק על חשבוני. נתתי בו מבט רצחני, אבל מיד החלפתי את ההבעה לחייכנית יותר, כדי שלא יחשוב שאני סופר אותו או נעלב ממנו.

"נסתפק בחצי מנה," אמרתי ונשכתי את שפתי.

"נו, מצאת עבודה?" המשיך להתגרות.

הסתכלתי על הפינצ'ר בתיעוב. את הגבות שלו, שבילדות היו מחוברות, הוא סידר בלייזר. האף שלו משופץ, השיער מקורזל ומחומצן, לבוש ספורט אלגנט, כל סנטימטר בו מריח זיוף וחוסר טעם. אבל לשלשול יש כסף ולי אין, אז הוא הרשה לעצמו להתנשא מעלי כאילו הוא על גג העולם.

"לא מגיע לי איזה מזל טוב?" ניסיתי לגמול לו.

"מה, מצאת עבודה?"

לא יכול להיות שהיא לא סיפרה לו, חשבתי לעצמי, הסתכלתי על כריס ושאלתי אותה בלחש. אמרה שלא סיפרה. התבאסתי. מה, היא לא גאה שקיבלה ממני הצעת נישואים?

"אשכרה לא סיפרת לו?" לחשתי לעברה. היא עיקמה את הפה וניענעה בראשה. "אנחנו מתחתנים," אמרתי לסמי, "כריס ואני מתחתנים."

סמי נראה המום, בלע את הרוק, הסתכל על כריס ושאל אותה אם זה נכון.

"כן, הגיע הזמן," השיבה לו.

הוא לא היה יכול להסתיר את התחושות שלו. אני, התפרן, מתחתן לפניו ועוד עם בחורה שהוא דלוק עליה. לא היה לי בכלל ספק בזה, לא משנה כמה פעמים אמרה כריס שאני מדבר שטויות. זה היה ניצחון קטן, והצטערתי שנועם לא כאן. סובבתי את הראש. הוא צילם את המספרה מעבר לכביש. יצאתי, התקרבתי אליו ושאלתי אם קלט את הקטע או שפיספס. לשמחתי קלט, צילם את כל הסצנה ואמר שמבחינתו שיחקתי מעולה. "תפסתי את הדרמה ביניכם, קלטתי את הפרצוף שלו ברגע הנכון, רואים שהוא דלוק עליה. הבאת לו שטוזה."

אם הייתי צריך אישור ממישהו, אז הנה קיבלתי אותו. אמרתי לו שבכל הפעמים שאמרתי לכריס שאני חושד שסמי דלוק עליה, ושאני פוחד שהוא יגנוב לה את הלב, היא ביטלה את הדברים שלי ואמרה שאני סתם פרנואיד. "זה שקוף," נועם חיזק את דעתי וכיוון אלי את המצלמה. "אתה לא בטוח באהבה של כריס אליך?"

"אני בטוח, אבל אף פעם לא לגמרי. התפרנות מחסלת את הביטחון העצמי שלי. לדעת שהיא עובדת עם מישהו מסודר שמתחיל עם נשואות, לא מוסיף לי ביטחון."

חצינו את הכביש לעבר המספרה. נועם ביקש ממני שבשלב מסוים אנשק את כריס נשיקה צרפתית מתגרה מול העיניים של סמי.

"וואו, זה בן זונה, ועוד מול המצלמה, זה יגמור את הפינצ'ר," התלהבתי.

נועם נכנס עם המצלמה, והקנאה נשפכה לסמי מהעיניים. לא היה יכול לעכל שעושים סרט עלי ולא עליו. מבחינתו הוא המצליח בינינו, משחק אותה, נוסע בב־מ־וו חדישה, אוכל במסעדות, שורף כסף במועדונים של מזרחולים — מבחינתו, אם צריך לעשות על מישהו סרט זה עליו. כדי לשרוף אותו יותר, ניגשתי לכריס ומול המצלמה אמרתי לה שאני רוצה שניתן לסמי את הכבוד להיות השושבין שלנו. "מה דעתך, סמי?" חייכתי אליו. הוא בקושי הצליח להגיד, "בכיף," ואז הקול שלו נשבר והוא התחיל להשתעל. תפסתי את כריס והדבקתי לה צרפתית מול העיניים שלו.

"הוליווד בשכונה," העירה אחת הקליינטיות.

הפנים שלו נהיו אדומות, זיעה שטפה לו את המצח למרות המיזוג המטורף. כשיצאנו, אמר נועם שצילם את "ההבעה הקשה" שהיתה לסמי בזמן הנשיקה, ואני הרגשתי בעננים. זה היה סוג של נקמה על כל מה שעולל לי בילדות, ובכלל, על זה שהוא מסודר ותופס מעצמו יותר מהגובה שלו.

צעדנו לכיוון הבית שלי. כמו כמעט תמיד, הדלת של האחים לוי היתה פתוחה. אסף קרא לנו ונכנסנו פנימה. משיח ישב ליד שולחן האוכל וקילף תפוח.

"איך החזרות?" שאלתי אותו מתוך נימוס.

"הולך יופי־יופי," נשמע מבסוט.

"מתי המופע?"

"אין עדיין תאריך."

התיישבתי בספה ליד אסף וסיפרתי לו שהצעתי נישואים לכריס. הוא עיקם את הפרצוף וקרא לי פסיכי. גם משיח לא בירך אותי במזל טוב. החווה תנועת ביטול ושאל איך בדיוק אאכיל את האישה שלי. אמרתי לו שכריס גדולה ואחראית ויכולה לאכול בכוחות עצמה. "אתה תחיה על חשבון האישה שלך?" נשמע מעוצבן.

"יהיה בסדר."

"איך בדיוק יהיה בסדר? איך תפרנס את הבית? איך תאכיל את הילדים?"

לא בא לי טוב החפירות האלו. בן אדם מתחתן, למה אנשים לא יודעים לפרגן, לברך, להגיד מילה טובה? כל אחד מנסה להיות אבא ואמא שלך.

קמתי וסימנתי לנועם שאני רוצה להסתלק מכאן. הוא ניענע בראשו לשלילה, התקרב אלי וביקש בלחש לשאול את אסף ומשיח על הלימודים של יניב. מה אכפת לי מהלימודים של יניב עכשיו, מה זה קשור? לא הבנתי אותו, אבל ביצעתי את ההוראה שלו. "ואללה, טוב שהזכרת את זה," אמר אסף ופנה למשיח. "סבא'לה, מחר נפרע הצ'ק ללימודים. יהיה כיסוי?"

"מחרתיים נכנס הפנסיה, יהיה בסדר," משיח סיים לקלף את התפוח, פרס אותו לארבעה רבעים, חתך רבע אחד לשני חצאים והכניס את הפלח לפה. הסתכלתי על נועם. לא הבנתי מה אנחנו עושים כאן. תמר יצאה מאחד החדרים והתיישבה ליד אסף. היא הסתכלה על המצלמה וחייכה. "לא הצלחתי להבין בפעם הקודמת — על מה הסרט?" שאלה את נועם. נועם חייך ושמר על שתיקה. גם אסף שאל אותו על מה בדיוק הסרט, וגם לו לא השיב. שומר דיסטנס. אסף סיפר לתמר על הצעת הנישואים שלי לכריס, והיא היתה היחידה שמיד פירגנה. אמרה מזל טוב גדול, נישקה אותי בלחי ושאלה איפה נתחתן. "אני עוד לא יודע, אבל נסתדר על משהו, יהיה בסדר."

"אני מתרגשת בשבילכם."

הסתכלתי על אסף ואמרתי לו שילמד ממנה איך מפרגנים.

"זה לא שאני לא מפרגן, אחי, אבל אני דואג לך. אתה לא עובד, זה לא תקופה טובה להתחתן. חוץ מזה, אתם ילדים. בשביל מה אתה ממהר? מה, כריס בהיריון?"

"לא, לא בהיריון."

"אז בשביל מה אתה ממהר?"

"תעזוב אותו," אמרה תמר.

אסף הרים את הידיים מעל הראש כמי שנכנע. "עזבתי," הסתכל על נועם. "רק אל תוציאו אותי רשע ליד המצלמה, תעשו לי טובה." הוא סובב אלי את הראש ואמר, "יוסי, שיהיה במזל, אני האחרון שלא יפרגן לך," ולחץ לי את היד. נועם התחיל לתחקר את תמר על אמנות הפיסול בשעווה. תמר שמחה לשתף פעולה, הראתה לו תצלומים של פסלים שיצרה, הסבירה ממי ירשה את הכישרון ועוד ועוד. בשלב מסוים שיעמם לי, יצאתי משם ונכנסתי הביתה.

אמא בהתה בטלוויזיה. מכורה לטלנובלות, מסוגלת לשבת מול המסך יותר מעשר שעות ביום. נכנסתי לחדר שלי ונזרקתי על המיטה. צלצול טלפון הפריע את המנוחה שלי. קוטי היה בקצה השני של הקו.

קוטי בן גילי, אבל הספיק לאכול סרטים בשביל איש בן מאה. כשהיה בן תשע, התפוצצו ההורים שלו בפיגוע. כשהיה בן תשע־עשרה, התחתן אחרי שהכניס את חברה שלו להיריון. עוד לפני שצמחה לה הבטן החליטה אשתו שהחיים והיא לא צועדים במסלול אחד, בלעה כמעט מאה כדורי שינה והפכה את קוטי לאלמן הצעיר ביותר בשכונה. מאז קוראים לו "קוטי אה־אה", כי כשהודיעו לו שאשתו גמרה עם עצמה, הלך ברחובות ובכה, "אהההה." אפילו הילדים קוראים לו ככה, בלי לדעת למה. בימים הוא עובד בבית דפוס קטן שירש מאבא שלו, ובלילות מסתובב ברחובות עם בקבוק בירה ביד וכותב על הקירות שירי אהבה לאשתו. קוטי הוא היחיד כמעט שלא צחק עלי בילדות בגלל המוצא שלי. תמיד ניסה להגן עלי מטיפוסים כמו סמי. לא פעם כיסחו אותו. קראו לו "בוגד" ו"אוהב רוסים". חצי שנה אחרי שאשתו ניערה את עצמה מהחיים חזר קוטי בתשובה. הפך לחרד והתחיל ללמוד באחת הישיבות בשכונה. קוטי הוא לא מהנודניקים האלה שגילו את אלוהים ומיד חושבים שמצאו את האמת ורצים לספר לחבר'ה כמה טוב וכמה נעים. למרות שגילה את אלוהים, קוטי היה ונשאר קודם כול אוהב אדם. יעשה הכול בשבילך, ובלי שתבקש. חבר אמיתי.

סיפרתי לו שאני מתחתן, והוא איחל לי מזל טוב. "שמעתי שעושים עליך סרט," התלהב.

"תאמין לי שאני לא יודע אם הסרט עלי בכלל. הבמאי הזה מצלם דברים שלא קשורים אלי."

"תגיד לו שיבוא לַבית דפוס, תעשו לי קצת פרסומת," צחק.

הבטחתי לו שאדבר עם נועם. כמה דקות אחר כך נועם דפק בדלת. סיפרתי לו על קוטי, והוא העלה חיוך. אמר שהכיר את אבא שלו, "אני יכול לשאול אותך שאלה?" אמרתי.

"ברור."

"לא יודע. לא נעים לי כל כך לשאול את זה, אבל אני לא מבין אותך לפעמים."

"מה אתה לא מבין?"

"לא יודע, לא מבין למה צילמת עכשיו את תמר ולפני כן תיחקרת את אסף על דברים שלא קשורים אלי. הסרט עלי או על מי?"

"בגדול הסרט הוא על אנשי השכונה. אתה הגיבור המרכזי, אבל יש גם דמויות משנה."

נרגעתי קצת. כבר חשבתי שהפסקתי לעניין אותו ושהתהילה בורחת ממני.

קבענו להיפגש למחרת בבוקר בַּבית דפוס של קוטי. נועם השאיר אצלי את ציוד הצילום והסתלק. נכנסתי לחדר שלי, נשכבתי על המיטה וניסיתי לעשות סדר במחשבות. איך אני מרים חתונה כשהרכוש היחיד שיש לי בחיים הוא ארון הבגדים שלי, שגם בו לא נמצא שום מותג? לכריס יש קצת כסף בצד, משהו כמו עשרים אלף שקל, אבל בשיחה שהיתה לנו בלילה הקודם החליטה שאנחנו לא נוגעים בכסף הזה עד שהיא תלד. כריס חושבת כמה מהלכים קדימה. ידעה שתיאלץ יום אחד לצאת לחופשת לידה שבה לא תייצר כסף, ולא סמכה עלי שאצליח לפרנס אותה ואת הילד. זה שהיא לא סומכת עלי פגע לי בכבוד, אבל כבר אמרתי קודם שכשאתה מובטל ונשען על הביטוח לאומי של אמא שלך אתה בולע צפרדעים מהסוג הזה, ובלי לגהק.

קוטי המזוקן התרגש מאוד מהנוכחות של המצלמה, וכשהוא מתרגש הוא ברוב המקרים שופך דמעות. חיבקתי אותו ואמרתי למצלמה שקוטי שומר עלי ואני שומר עליו מאז שאנחנו ילדים. "מזל טוב, מזל טוב, נשמה, שיהיו לאשתך חיים ארוכים, אמן," הוא טפח לי על הגב, ניגב את הדמעות וניגש להרתיח מים בקומקום החשמלי. סיפרתי לו שאני הולך להרים חתונה בלי כסף ושאלתי איך הוא יכול לעזור לי בעניין הזה. "יש מפעל גמילות חסדים בשכונת הארגזים. מלכה, של שמעון מהזפת, עובדת שם. צדיק מליאן קנה בגדים ונעליים ושמלות כלה וחליפות ששוות ים כסף, והוא משאיל לכלות וחתנים בחמישים שקל לסט." "בחמישים שקל?" נדהמתי. "מה אתה מדבר? זה עוד מפעל של גאידמק?"

"פעם זה היה גאידמק, היום זה הרב צדקה. הוא גם מחתן זוגות בלי כסף, הכול בהתנדבות. צדיק־צדיק הצדקה הזה."

"חמישים שקל לסט?" עדיין לא האמנתי למשמע אוזני.

"חמישים. גרוש לא יותר," ענה בביטחון.

"קוטי, בחייך, תעזור לי לסגור את הפינה הזאת. תן לי מאה שקל, אני אחזיר לך אחרי החתונה."

קוטי שלף מהכיס שטר של מאה ואמר שאני לא צריך להחזיר לו. המים רתחו. הצדיק קם והכין שלוש כוסות קפה שחור. "אתה יכול לערוך את החופה בבית כנסת של הרב צדקה," הציע והניח את הכוסות על מגש עץ קטן שכולו מוכתם בדיו. בית הכנסת נמצא במרכז העיר, ולדברי קוטי הוא גדול ויפה. רציתי לטלפן לכריס ולספר לה על מחסן התלבושות, אבל נועם ביקש ממני לדחות את זה לשעות הערב, כשהיא תסיים את העבודה במספרה. "אני רוצה שתספר לה פנים מול פנים, לא בטלפון."

לפני השקיעה, כשהשמים היו מכוסים בחלקם בענני כבשה אדמדמים, הורה לנו נועם להיכנס יד ביד לגן התקווה, גן ציבורי ענקי שנמצא בחלק המזרחי של השכונה. הוא צילם אותנו ממרחק רב, משהו כמו חמישים מטרים. הפעם שנינו היינו מחוברים למיקרופון אלחוטי. כריס היתה נרגשת. לפני כן אמרתי לה שיש לי חדשות טובות והבטחתי שאספר לה כשנגיע לגן.

"נו, הגענו, מה הפאקינג גוד ניוז שלך?"

סיפרתי לה על הרב צדקה שיכול לערוך לנו את החופה בבית הכנסת שלו בלי כסף. "וואו, פיצוץ," התרגשה. ממחסן התלבושות של הרב הנדיב היא הרבה פחות התלהבה, קלטה מיד שזה מחסן תלבושות לנזקקים. אמרה שמתחת לכבוד שלה להיכנס למקום כזה. "נלך לראות, מה אכפת לך לתת הצצה?"

"איפה נועם נעלם?" שאלה וסובבה את הראש לאחור. הרגשתי שהיא מנסה להתחמק מהנושא.

"תעזבי אותו, אל תדאגי לו... אז מה את אומרת? אומרים שהשמלות שם ממש חדשות. אין מה להפסיד."

"ואט דה פאק איתך? מה נראה לך?" התעצבנה. "אני מעדיפה להתחתן עם ג'ינס ולא ללכת למחסן כזה. לא אכפת לי לעשות את החתונה בבית כנסת עם הרב הזה צדקה, או מי שלא יהיה. אבל על שמלת כלה כמו שצריך אני לא מוותרת. חבל לך על הזמן, אין מצב."

"אבל זה ים כסף, אולי חמש אלף שקל."

"יותר, בייבי, יותר, אבל מתחתנים פעם אחת."

"מאיפה נביא כסף בשביל זה? אמרת שאת לא רוצה לשבור את החיסכון שלך עד הלידה."

"אני אקח הלוואה מסמי, הוא טחון בכסף," אמרה והרתיחה לי את הדם.

"לא רוצה לשמוע את השם שלו יוצא לך מהפה. את חושבת שאני לא מרגיש שהוא מת להשכיב אותך?"

"איך אתה מדבר, זה לא יפה. הוא כמו אח. הוא ייתן לי בלי בעיה בכלל."

התחשק לי לשים לה סטירה. "שילך להזדיין הוא והכסף שלו, גרוש שלא תעיזי לבקש ממנו!" הרמתי את הקול שלי וסובבתי כמה ראשים של קשישים שישבו על אחד הספסלים הציבוריים. כריס כנראה הרגישה מוחמאת מהתקפת הקנאה. אמרה שהיא לא זוכרת אותי מקנא לה בצורה כזאת. "אתה מקנא? קנאי שלי, מתוקי," התחנחנה וניסתה לחבק אותי.

ראיתי שזה מרכך אותה והחלטתי להמשיך בפוזת הקנאי הנעלב. אמרתי לה בטון חצי כועס חצי מתבכיין שעף לי כל המצב רוח כשאני שומע את השם של הצואה הזה סמי. "טוב, תביא פאקינג קיס, אני לא אבקש ממנו כלום."

אחרי שהתנשקנו היא התרצתה. צעדנו לכיוון שכונת הארגזים. באיזשהו שלב שכחנו מנועם. רק כשנכנסנו לשכונה נזכרנו בו, עצרנו והסתובבנו. הוא היה עשרים מטר מאחור, אוחז במצלמה ועוקב אחרינו כמו בלש. פרצנו בצחוק. עוברים ושבים כיוונו אותנו למחסן, שהיה בגודל של חצי מגרש כדורגל. אלפי פריטי לבוש היו מונחים במדפים ארוכים וגבוהים. רובם במצב לא רע בכלל, כמה מהם חדשים לגמרי. חולצות טריקו מעודפי יצוא או עם פגמים קלים נמכרו בחמישה עד עשרה שקלים. מחירי הג'ינסים נעו משלושים עד שישים שקל לזוג חדש, ועשרה עד עשרים שקלים למכנסים יד שנייה. כריס ממש התלהבה ממה שהלך שם. חגיגה לעניים, חשבתי לעצמי. אחת המוכרות כיוונה אותנו למחלקת חתן כלה. המבחר שם לא היה גדול, אבל מצאתי חליפת שלושה חלקים שחורה שישבה עלי אגדה. רציתי למדוד עניבה אדומה, אבל כריס התעקשה שביום החתונה שלנו אהיה בפפיון. אמרתי לה שאני איראה כמו מלצר, אבל היא ביטלה את דברי ואני נכנעתי. היא עצמה מצאה שמלה נחמדה שהיתה קצת גדולה עליה. המוכרת הפנתה אותה לתופרת שהבטיחה שלפני החתונה היא תתאים אותה למידות של כריס. במחירי השמלות והחליפות קוטי קצת הגזים. הם מושכרים תמורת מאתיים וחמישים שקלים, לא חמישים, אבל אין תלונות. איפה תמצא עסקה זולה יותר?

היינו צריכים לסגור על תאריך כדי להבטיח שהחליפה והשמלה יושכרו לנו. התקשרתי לקוטי, והוא נתן לי את מספר הטלפון של העוזר של הרב צדקה. העוזר מסר לי את הכתובת של בית הכנסת. רציתי לדחות את הנסיעה ליום המחרת, אבל נועם התגלה כסוג של אנרג'ייזר. עודד אותי ואת כריס לנסוע עכשיו, איתו. תפסנו מונית שירות. ירדנו באלנבי וצעדנו עד בית הכנסת שנמצא ברחוב רש"י, פינת אחד העם. הוא היה די גדול, אבל לא כל כך חדש. כריס עיקמה קצת את הפרצוף, אבל אמרתי לה שכשנותנים לך בחינם אתה לא יכול לסרב. "זה לא כל כך בחינם," שמע אותי העוזר של הרב.

"מה זאת אומרת? קוטי אמר שזה בלי כסף, גמילות חסדים."

"האירוע נמשך לפחות שעתיים? חשמל עולה כסף? מים עולה כסף? תצטרכו לתרום משהו."

"אין בעיות. סבבה. כרגע אין לנו כסף. נתרום אחרי האירוע מהצ'קים שנקבל."

העוזר פתח יומן וקבע את יום החופה לעוד שלושה וחצי שבועות. כריס ואני הסתכלנו זה על זה בהתרגשות. "וואו, זה קורה?" היא לחשה ונתנה לי נשיקה שעיצבנה קצת את הסנג'ר של הרב.

"סליחה, נא לכבד את המקום, לא יאה ולא נאה, במחילה," התלונן בעיניים עצומות.

נועם

יום לאחר הצילומים בגן ובבית הכנסת הגעתי למספרה של סמי. זה היה בשעות אחר הצהריים. הוא לא היה שם. כריס אמרה שקפץ לאכול. הצמדתי לחולצה שלה מיקרופון אלחוטי והפעלתי את המצלמה. היא סיימה לשרת לקוחה והציתה לעצמה סיגריה. בכמה מבתי העסק בשכונה עדיין לא שמעו על החוק האוסר לעשן במקומות ציבוריים. כמה מבעלי העסקים מגדילים לעשות ומעשנים ג'וינטים בזמן העבודה. מנצ'סטר באנגליה, אמסטרדם בשכונה.

שאלתי אותה אם היא סיפרה לסמי על אתמול, והיא ניענעה בראשה לשלילה. "למה לא?"

"תעזוב, אל תשאל אותי על סמי."

"למה?"

"כי גם ככה יוסי חם עליו. ראית אתמול מה הוא עשה כשהזכרתי את הפאקינג שם שלו."

הפסקתי לתחקר אותה. יצאתי וצילמתי את המספרה מבחוץ. הבחנתי בסמי שיצא מאחת המסעדות שבהמשך הרחוב. עקבתי אחריו עד שנכנס למספרה. המשכתי לתעד מבחוץ.

רגעים דרמטיים מרתקים נוצרים כשהמצלמה רחוקה מעיניהם של המצולמים. בשלב מסוים הם פשוט שוכחים מקיומה ומהעובדה שהם מתועדים, ושבים להתנהג באופן טבעי. את השעתיים שנותרו עד לסגירת המספרה עשיתי מחוץ לה. העבודה שלי דומה לעבודתו של דייג. הדייג משליך חכה וממתין לדג שמן. אני מפעיל את המצלמה וממתין לסיטואציה מעניינת. לפעמים אני מצליח להעלות בחכתי סיטואציות כאלה, ולפעמים אני סתם מתייבש בלי שקורה דבר. באותו היום תחושות הבטן שלי לא הטעו אותי. זה קרה קצת לפני הסגירה. אחרי ששתי העובדות הנוספות הסתלקו, התיישבה כריס על ספת העור האדומה וביקשה מסמי הלוואה. הנה רגע שבשבילו שווה להתייבש אלף רגעים. יום קודם לכן תבע ממנה יוסי בטון שלא משתמע לשתי פנים שלא תעז לבקש ממנו הלוואה. והנה עכשיו היא מפרה את ההבטחה שלה בלי למצמץ. לו המצלמה היתה נוכחת, היא לא היתה מעיזה לבקש. היא פשוט שכחה שאני מצלם ומקליט אותה. סמי שאל למה היא צריכה הלוואה. "מתחתנת, אולי?" אמרה וביקשה בכל לשון של בקשה לא לדבר על כך עם יוסי.

"למה לא?" התעניין.

"עזוב, עניינים אישיים."

סמי הכניס את הכסף לכיס והתיישב ליד כריס.

"ואללה, כריס, אני לא מבין מה את עושה איתו. אני יכול לעשות ממך..."

"חלאס, סמי," קטעה אותו. "אמרנו שיורדים מהפאקינג דיבור הזה. אתה מוכן לתת או לא?"

סמי שלח יד וליטף לה את הפנים. היא הזיזה את הראש וביקשה ממנו להפסיק. הוא לא חדל. היא הרימה טיפה את הקול ותבעה ממנו להרחיק ממנה את הידיים. הפעם הרים את ידיו בכניעה. "כריס, אני לא אסלח לעצמי אם אני לא יגיד לך את זה פעם ועוד פעם ועוד פעם ועוד פעם. נשמה, אני יעשה ממך מלכה, מלכה אני יעשה אותך. אולי אני לא חתיך כמוהו, אבל עם יופי אי־אפשר לקנות במכולת. חוץ מזה יופי נעלם עם הזמן." הוא שלח יד וליטף לה את השיער. היא אמרה לו שזה לא מתאים וקמה. "אני אוהב אותך, כריס, אני לא מפסיק לחשוב עלייך. אין מצב שאת מתחתנת עם המעאפן הזה. אני יסדר לך דבש של חיים. איתו את לא תגיעי לכלום."

התקרבתי קצת ושיפרתי עמדה, הסתתרתי מאחורי רכב חונה, כשבעה־שמונה מטרים מדלת הזכוכית של המספרה. סמי קם ושוב ניסה לשלוח ידיים. כריס הרימה את קולה ותבעה ממנו לעזוב אותה. הוא לא ויתר, ניסה להצמיד אותה אליו ונתקל בסוללה של המיקרופון האלחוטי שהיתה צמודה לחגורת המכנסיים שלה. הוא נרתע לאחור ושאל מה זה. כריס מאוד נלחצה, אמרה שזה מהצילומים, הסתובבה וניסתה לאתר אותי. כשהבחינה בי אמרה לסמי שהוא זבל ושהיא מתפטרת, יצאה נסערת החוצה, התקרבה אלי במהירות ואמרה בטון מאיים שלא קרה כלום ושלא אעז לספר ליוסי שום דבר. בתנועות ידיים מהירות היא התירה את המיקרופון והסוללה והעבירה אותם אלי בגסות. קצת חששתי ממנה באותו הרגע, ועם זה נפעמתי מהאסרטיביות שלה, מהנחישות, גם אם זה מגיע ממקום אימפולסיבי ולא מחושב. ואולי בגלל הסיבה הזאת הערצתי את הדמות שלה. למען האמת, כריס התחילה לעשות לי את זה במהלך הימים האחרונים. החייתיות שלה מכשפת, אי־אפשר להתעלם מנוכחותה הפראית. היא עוברת מסך בצורה יוצאת דופן. למרות גובהו ויופיו, בסצנות שהיא מצטלמת עם יוסי נוכחותו מחווירה לידה. היא טורפת את המסך, ואני לא יכול להישאר אדיש לכך בזמן הצפייה בחומרים. זה כבר קרה לי בעבר. בסרטי השני נמשכתי לאחת הדמויות המרכזיות. גם בה היתה כריזמה בלתי נתפסת. אבל לא עשיתי עם זה שום דבר. לא רק בגלל שהיתה נשואה לעבריין אלים, אלא בעיקר כדי לשמור על מקצועיות, מיופייף ככל שזה יישמע.

כריסטינה

אני פאקינג לא האמנתי למה שעשיתי. הוא גמר לי בפה, ואני דפקתי את ההקאה של הלייף. יצאתי מהתא ושטפתי פנים. סמי יצא אחרי, שם את היד שלו על הכתף שלי, ושאל איך אני מרגישה. לא היה לי פרצוף להסתכל עליו. אמרתי לו שאני בסדר, העיקר שיסתלק משם. הוא יצא מהשירותים, ואני חזרתי לתא והקאתי את הקצת שנשאר בקיבה. כל הסוטול ברח לי. שטפתי את הפה והפנים ויצאתי מהלובי. המועדון היה מפוצץ לגמרי. היה מחניק מעשן, ואי־אפשר היה לזוז. נצח עבר עד שהגעתי ליציאה. התיישבתי על המדרגות ליד חנות האוזן השלישית, הדלקתי סיגריה והתקשרתי ליוסי. לא היתה תשובה. גם מנילי לא. השעה היתה קרוב לשלוש לפנות בוקר. החלטתי לתפוס מונית ולהסתלק הביתה.

למחרת חטפתי את הדאון של החיים שלי. נגעלתי מעצמי. לאן הסמים הביאו אותי? באתי למסיבה עם אליל ומצאתי את עצמי מוצצת לסמי הכיעור. והוא עוד הבוס שלי. לא רציתי לקום מהמיטה. התעוררתי בארבע אחר הצהריים ונשארתי בה עד הלילה. עד אז לא הייתי בהרבה מסיבות, אולי עשר או קצת יותר, והחלטתי שזהו, נו פאקינג מור.

הושטתי את היד לנייד, היו לי שלוש שיחות שלא נענו מיוסי, ועוד שתי שיחות מסמי ומנילי. שלחתי ליוסי אס־אם־אס. שאלתי אותו מה המצב ועד איזו שעה נשאר במסיבה ושאני מצטערת שנעלמתי פתאום. הוא לא חזר אלי במשך יותר משעתיים, ואני כמעט נגנבתי. בינתיים התקשרתי לנילי, אבל היא לא היתה זמינה. אכלתי סרטים בראש, הייתי בטוחה שיוסי עשה אותה.

עשרים דקות אחר כך שוב ניסיתי להתקשר אליה, הפעם היתה זמינה.

"לאן נעלמת?" שאלה בדאגה.

אמרתי לה שהערבוב של הסמים והאלכוהול לא בא לי טוב, ושהקאתי את המעיים שלי בשירותים. "אחר כך לא מצאתי אותך ואת יוסי. התקשרתי ולא עניתם, אז חתכתי הביתה. עד איזה שעה נשארת?"

"עד סביבות חמש. גם לי הערבוב לא עשה טוב. חטפתי כאב ראש אגדות, לא היה לי כוח להישאר יותר... יוסי חיפש אותך, נגנב מזה שנעלמת."

"ניחמת אותו?" שאלתי בסרקסטיות, והיא נעלבה.

"תתביישי, כריסטינה, את כמו אחותי, מה נראה לך?"

"סתם, סתם," נרגעתי.

יוסי התקשר בסביבות שבע. עדיין הייתי בדיכאון במיטה. התרגשתי לראות את השם שלו על הצג. הייתי בטוחה שיתבאס עלי, יתחקר אותי. אבל הוא הפתיע לטובה. סיפר שעכשיו התעורר ושפיספסתי אחלה מסיבה. גילה שנשאר לאפטר פרטי שנמשך עד שתים־עשרה בצהריים.

"מה איתך?"

"אל תשאל, הרגשתי שהבטן מתהפכת לי. חיפשתי אותך והתקשרתי. ראיתי שאתה לא עונה אז חתכתי."

יוסי היה נחמד ועדין בשיחת הטלפון הזאת, לא נתן לי להרגיש שעשיתי משהו לא נכון בזה שהסתלקתי פתאום. סיפר בהתלהבות שבשישי הבא יש מסיבה פצצה באחד המועדונים בנמל תל אביב. אמרתי לו שאחרי אתמול אני עם מסיבות קרחנה גמרתי.

"נראה אותך השבוע?" העזתי לשאול.

"כן. אם בא לך," הוא נשמע נבוך.

קבענו להיפגש למחרת בערב לקפה.

הנחתי את הנייד על הארונית שליד המיטה ואחזתי ברקות שלי. הראש שלי מתפוצץ, אלוהים, מילמלתי. שעה אחר כך סמי התקשר. סיננתי אותו. הוא התקשר שוב, ושוב סיננתי. שלח הודעת אס־אם־אס. כתב שהוא דואג לי ושאל אם אני בסדר. לא החזרתי הודעה. הכנסתי את עצמי לפאקינג פלונטר. איך אני מעבירה את היום למחרת? איך אוכל להסתכל לו בעיניים? פחדתי שהוא יתייחס אלי כמו אל זבל.

למחרת הוא לא דיבר בכלל על המסיבה ועל מה שהיה בינינו בשירותים. הביע דאגה אמיתית, התעניין איך הגעתי הביתה ואם היה לי מספיק כסף למונית. אבל בכל זאת אני לא יכולה להגדיר את היום הזה כפאקינג מלבב או נורמלי. לא יכולתי להסתכל לו בעיניים. ספרתי את הדקות עד סוף המשמרת. חצי שעה לפני הסגירה יוסי נכנס למספרה. חייכתי לעברו ושאלתי מה שלומו. הוא וסמי החליפו את החצי חיבוק הראפרי שלהם, ואחר כך יוסי התקרב והתיישב מולי בפינת הציפורניים. אמר שחשב עלי. התקרב לאוזן שלי ולחש שביום שישי היה לו את הזיון הכי מרגש בחיים. את זה עוד לא שמעתי עד אז. להגיד על זיון שהוא מרגש. וואו. הרגע האינטימי הזה במחיצתו החזיר לי כמה נשימות שהחסרתי ליד סמי במשך כל אותו היום. יוסי נשאר לשבת לצדי עד הסגירה. סמי היה לחוץ כמו פאקינג קפיץ. הוא טיפל בשיער של איזו פרחה בת עשרים, ולא הפסיק לשלוח אלינו מבטים דרך המראה. באיזה שלב פנה ליוסי ושאל אותו אם בשישי בערב הוא הולך למסיבה בנמל. יוסי אמר שצריך להתארגן על חומר עד סוף השבוע. סמי הסתכל עלי ושאל אם אני הולכת למסיבה. ניענעתי בראשי לשלילה. יוסי ניסה לשכנע אותי להצטרף. אי־אפשר היה לעמוד בקסם שלו. הבטחתי לחשוב על זה. הוא שאל אם אני רוצה לנסוע איתו לבר בעיר. "אמרנו ששותים קפה," הזכרתי לו. "קפה אני עושה ביום. בערב, כשאני לא עובד, זה דרינקים," הוא חייך אלי. גם סמי חייך. "יוסי אוכל את כולנו באלכוהול. אני משתי כוסיות ויסקי יכול לדבר שטויות, והוא מסוגל לשתות בקבוק וודקה ואחר כך לעשות עמידת ידיים ומאה שכיבות סמיכה."

התבאסתי רצח מהאינפורמציה הזאת. כל החיים שלי חייתי עם אבא שתיין ומסומם. נכון, עשיתי סמים במסיבות, ובעברי, כשהייתי נערה, הייתי מכורה כבדה לאלכוהול. מגיל שמונה־עשרה בערך צימצמתי את האלכוהול למינימום, ובעקבות המסיבה האחרונה החלטתי להיפטר לגמרי מהסמים. אין לי כוחות נפש לפתח רגשות לאחד שיש לו סימני התמכרות דומים. המניות שלו צנחו אצלי באותו רגע, אבל לא התרסקו לגמרי. הרגשתי שהוא ממגנט אותי אליו. יצאנו באותו ערב לבר ברחוב יהודה הלוי. עקבתי בדאגה אחרי הכמויות שהוא שותה. בתוך פחות משעה רוקן שלושה חצאים של בירה ושלושה צ'ייסרים של וודקה. "וואו, גבר, זה פאקינג טו מאץ'." עיקמתי פרצוף כשהזמין סיבוב רביעי.

"זה מרגיע אותי," אמר. הקטע המטורף הוא שלמרות הכמויות ששתה, הבן אדם לא נראה ולא נשמע שיכור, דיבר כמו סַחי בָּלָטָה.

הבעיה התחילה בסיבוב החמישי. אחרי שרוקן את הצ'ייסר, הקול שלו השתנה. הוא בלע מילים והזכיר לי את אבא שלי בימים שלפני הנפילה שלו, כשעוד לא עשה סמים קשים, אלא רק אלכוהול. יוסי לא אמר דברים חסרי טעם. אבל התוכן לא עניין אותי. הקול השיכור שלו דחה אותי. ביקשתי ממנו ללכת, והוא מיד הזמין חשבון. לא הסכמתי שהוא ינהג בטוסטוס, התעקשתי שישאיר אותו שם ושניסע במונית. "זה בסדר, כריסטינה," ניסה להרגיע אבל לא עזר לו. הוא לא המשיך להתווכח, השאיר את הטוסטוס קשור לעמוד ותפס מונית. עצרנו ליד הבית שלי. הוא שילם לנהג ואמר שילווה אותי לדלת. "לא, זה בסדר, בוא נשב כאן," הצבעתי על ספסל. הוא הצית לשנינו סיגריה ונתן בי את המבט הממיס שלו. למרות ריח האלכוהול הכבד שיצא לו מהפה הצמדתי את השפתיים שלי אל השפתיים שלו ובלעתי אותו במשך פאקינג רבע שעה. רציתי לגמור איתו את הלילה, אבל גרתי עם ההורים שלי בדירה של שני חדרים, אמא שלי ואני ישנו בחדר שינה, ואבא שלי בסלון. הוא הציע שנלך אליו. הוא גר לא רחוק ממני, משהו כמו שלוש מאות, ארבע מאות מטרים. אמרתי לו שיחכה לי כמה דקות ונכנסתי פנימה. התביישתי שיראה איפה אני חיה ועם מי. עשיתי מקלחת זריזה, שמתי בשקית בגדים להחלפה ויצאתי. הוא לא ישב על הספסל. הלב שלי צנח. סימסתי לו, והוא התקשר ואמר שהוא בפיצוצייה הקרובה. הגעתי לשם. הוא עמד בקופה ושילם על בקבוק בירה.

"עוד בירה?"

"כן. זה מפריע לך?" שאל וחלץ את הפקק עם מצת.

לא היה לי נעים לומר שכן, זה פאקינג מפריע לי. כולה הכרנו עכשיו, לא מתאים לקטר ולנסות לשנות אותו. הוא שתה תוך כדי הליכה והספיק לחסל את המשקה עוד לפני שהגענו אליו. הוא הניח את הבקבוק הריק על מכסה של פח זבל. אמרתי לו שיזרוק אותו לתוך הפח, והוא הסביר שעדיף שההומלסים יאספו אותו מעל המכסה ולא ייאלצו לחטט בפנים.

יוסי

ישבתי מול לוח הדרושים. אמא שלי ישבה מולי, בוהה בי. "יש משהו?" שאלה ברוסית. לא עניתי לה.

דיפדפתי לעמוד הבא וקלטתי מודעת דרושים של משרד לניצבים. התקשרתי אליהם, הבטיחו מאתיים שקלים ליום צילומים שנמשך בין שמונה לשתים־עשרה שעות. כשהייתי בן תשע־עשרה, ניגשה אלי ברחוב איזה מישהי שהציגה את עצמה כבעלת סוכנות לניצבים ולדוגמנים. אמרה לי שאני יפה ויכול להיות דוגמן, וביקשה ממני לבוא להצטלם במשרד שלה כדי לראות איך אני עובר מצלמה. אבל אני כמו טמבל ויתרתי מראש על התענוג. אמרתי לה שדוגמנים זה מקצוע של הומואים. איזה ילד צ'כונה טַפש הייתי, זה לא ייאמן.

במשרד הניצבים דרשו שאעשה בוק. בני זונות, דרשו על זה כסף.

התקשרתי לשני מקומות שהיו צריכים נהגים, ובשניהם אמרו שלא מקבלים בחורים שלא עשו או לא סיימו צבא. "פאק. מה זה קשור?" אמרתי לפקידה, והיא ניתקה לי בפרצוף. איזה מדינה מחורבנות זאת, חשבתי לעצמי ודיפדפתי לעמוד הבא. הנייד שלי רטט. כריס היתה מעבר לקו. בכתה וייללה. נלחצתי. "מה קרה?" קמתי ונעלתי את עצמי בחדר.

"למה את בוכה?" התיישבתי על המיטה.

"לא עובדת יותר במספרה." המשיכה ליילל. מיד חשדתי שקרה משהו עם סמי.

"מה עשה האפס? ניסה לתקוע אותך?" פתחתי במתקפה.

"לא קרה כלום. נמאס לי," קינחה את האף.

"אז למה את בוכה? מה קרה? ספרי. למה פיטר אותך?"

"לא יודעת. אני פוחדת. הכול מפחיד אותי."

"דיבר איתך על פיצויים?"

"עזוב, יוסי, אין לי כוחות לזה."

"מה זה אין לך כוחות? הזבל פיטר אותך, אז הוא צריך לשלם על זה. זה החוק. שנתיים עבדת אצל הצואה הזה, זה לא צחוק."

כריס התחננה שארד מזה, אבל לא ויתרתי. היא התעצבנה וניתקה. התקשרתי אליה והיא סיננה. דפקתי כמה קללות ברוסית ומיהרתי לבית של ההורים שלה. אבא שלה פתח לי את הדלת. אמר שהיא נעלה את עצמה בחדר וביקשה שלא ייתן לי ולא לאף אחד אחר להיכנס. "מה זאת אומרת?" התעצבנתי.

"ככה אמרה. באה בקריזה. קיללה אותי ואת כל העולם. אי־אפשר לדבר איתה. אתה רוצה להיכנס, תיכנס, אני מה אכפת לי מהקורבה הזאת."

הוא גילגל את עצמו לפינת הקוק.

דפקתי בדלת הנעולה, והיא לא רצתה לפתוח. מעבר לדלת קיללה את אבא שלה בגלל שנתן לי להיכנס. מניסיון, ויתרתי. כשכריס בקריזה כזאת, צריך לתת לה זמן להירגע. אם אתה לוחץ אותה, היא נעשית מסוכנת, יכולה לזרוק עליך חפצים כמו משוגעת. התיישבתי על הספה וחיכיתי שתצא. פעמיים ניסיתי להתקשר לסמי, אבל הוא לא ענה, כנראה סינן אותי. נועם התקשר, אבל לא היו לי עצבים בשבילו. אחרי עשרים דקות היא יצאה מהחדר ונכנסה למקלחת. התרחצה ויצאה רגועה יותר. ניסיתי לברר איתה מה קרה, אבל היא לא רצתה לשתף פעולה. אמרה לי לרדת מזה וזהו.

למחרת על הבוקר התייצבתי במספרה של סמי. הסתכל עלי בפחד. התקרבתי אליו ושאלתי מה קרה אתמול. האצבעות שלו התחילו לרעוד, וזה גרם לי לחשוד בו. הוא הציע לי סיגריה ואני סירבתי, דרשתי לשמוע מה היה אתמול.

"כלום, תאמין לי שלא קרה כלום, סתם אי־הבנה," נשמע לחוץ.

"למה פיטרת אותה?"

"לא פיטרתי אותה, באמא שלי שלא פיטרתי אותה."

"אמרה לי שפיטרת אותה!"

"ככה אמרה? נו, אתה רואה, זה סתם אי־הבנה. אני אתקשר אליה עכשיו ונסדר את העניין."

"לא. אל תתקשר ואל תסדר. היא לא חוזרת ולא נעליים. עבדה כאן שנתיים ומגיע לה חודשיים פיצויים. שחרר את הכסף!" תבעתי ממנו.

סמי נלחץ והתפתל, ביקש ממני שבועיים כדי להתארגן על הפיצויים. מניאק, כאילו אין לו מזומנים בבנק. אבל לא עשיתי עניין גדול. ביקש שבועיים, קיבל שבוע. העיקר שהיא לא תעבוד אצלו יותר. יצאתי משם בתחושת הקלה.

צעדתי חזרה לכיוון הבית. המונית של חזקיה עצרה לידי. ביקש את מספר הטלפון של נועם. חיפשתי בזיכרון של הנייד, ובינתיים סיפרתי לו שאני מתחתן בעוד שלושה שבועות. הוא בירך אותי במזל טוב והשביע אותי שלא אזמין לחתונה שום זמר מלבדו. חייכתי ואמרתי שאין לי כסף למוזיקה, והוא התנדב לשיר בחתונה בחינם. "אתה רציני?" התרגשתי.

"מותק, מוזיקה זה הנשמה שלי, איפה שיש מיקרופון פנוי אני מגיע תוך שלוש דקות. מה נראה לך, שאני שר בשביל כסף?"

איזה בוקר נהדר. הורדתי שתי ציפורים במכה אחת. התקשרתי לכריס ואמרתי לה שיש לנו מוזיקה בחינם. היא פחות התלהבה ממני, אבל אפשר להבין אותה. באותו בוקר היא נכנסה לעולמו הבלתי מופלא של המובטל, ולכן היתה קצת לחוצה. חוץ מזה היא לא הכי אוהבת מוזיקה מזרחית. שאלה מה נסגר איתי ועם סמי. אמרתי לה שבתוך שבוע הוא צריך להעביר לה את הפיצויים.

כמה דקות אחר כך נועם התקשר. סיפרתי לו מה פיספס מאתמול עד לאותו רגע, והוא התבאס עלי אגדות. אמר שאסור למצלמה בשום פנים ואופן לפספס סיטואציות דרמטיות כאלו. שעה ארוכה חפר על איך צריכה להיות מערכת היחסים בין גיבור של סרט דוקומנטרי לבין הבמאי.

נועם

הגעתי למספרה בשעת הפתיחה. זה היה כמה ימים אחרי צילום הסצנה החמה שם. סמי התחנן שלא אכניס את ה"פדיחה" לסרט. אמרתי שאשקול את זה. הוא התעקש, ביקש בכל לשון של בקשה. הוא באמת היה בלחץ. "תראה, אני מצטער על מה שהיה. אני רוצה לדבר איתה שתחזור לעבודה," אמר בקול חנוק מדמעות. האמנתי לו. הצער שלו היה אמיתי. הוצאתי את המצלמה מהתיק וביקשתי ממנו רשות לצלם. הוא נענה.

"אז תדבר איתה," ביקשתי ממנו. הוא הוציא את הטלפון הנייד מהכיס. אמרתי לו שלא יתקשר אליה. רציתי לתפוס אותם יחד. בשיחות טלפון אתה מפסיד דמות. שאלתי את סמי אם הוא מוכן להתלוות אלי לשעה או שעתיים. הוא הסכים. יצאתי החוצה וטילפנתי לכריס. קבעתי איתה צילומים לשעה הקרובה. לא סיפרתי לה מה אני מתכנן. ביקשתי ממנה לחכות לי ליד המינימרקט הסמוך לביתה. אמרה שהיא מתאפרת ויוצאת לשם. נכנסתי למספרה, הרכבתי על סמי מיקרופון אלחוטי והוריתי לו לצעוד לעבר המינימרקט כשלוש דקות אחרַי. מצאתי את כריס ליד מוצרי החלב. כיוונתי אליה את המצלמה ושאלתי אותה מה חדש.

"סתם. עצבנית אש."

"על סמי?"

"על סמי, על עצמי, על החיים," אמרה והוציאה מהמקרר שקית שוקו.

"אני לא רוצה שתכניס את זה לסרט." לא השבתי לה, והיא לא חזרה על הדרישה. סמי נכנס והתבונן בה. היא קברה את העיניים ברצפה ומיהרה לעבר הקופה. סימנתי לסמי להתקרב אליה. הוא נראה מהוסס. לעת עתה הפסקתי להתערב, נתתי לדברים לזרום באופן טבעי. כריס שילמה ויצאה. יצאתי אחריה. סמי התקרב אליה וביקש ממנה סליחה. היא לא השיבה לו ולא הביטה בו, האיצה את צעדיה. "כריס, חלאס, עשיתי שטות. זה מתוך אהבה. סליחה, נשמה, אני לא רוצה שזה יפגע לך בפרנסה." הוא אחז בזרועה וניסה לעצור אותה. כריס הרחיקה את ידו. הוא שוב ביקש ממנה לחזור, הבטיח לתת לה הלוואה וגם העלאה בשכר. היא לא השיבה, והוא ויתר ונסוג, חזר על צעדיו והתקרב אלי. "לא מוכנה לדבר איתי," התבונן בגבה המתרחק. "תגיד לה שאני מצטער על מה שקרה. לא יודע מה קרה לי. זאת היתה טעות. מאהבה. אני לא גבר כזה."

"מה דעתך שאני אגיד לה שתעשה לה תסרוקת לחתונה, מתנה ממך? וגם מאפרת. נראה לי שזה ירכך אותה."

הוא השתכנע. הודיתי לו ושיחררתי אותו מהמיקרופון. הוא צעד חזרה למספרה, ואני המשכתי לעבר ביתה של כריס. העברתי לה את המסר מסמי, והיא לא יכלה להסתיר את חיוכה.

הגעתי הביתה בשעות הערב. חשבתי על היום שהיה. לא תמיד נוח לי להיות מניפולטור, אבל במקצוע שלי אין ברירה אחרת אלא לנתב את הדמויות ובכך להשפיע על חייהן, לא תמיד לטובה. בתחילת צילומי הסרט הקודם שלי הייתי הרבה יותר רגיש, אבל זה בא על חשבון הדרמה. במהלך הצילומים הרגשות שלי קהו, והסרט התחיל להתרומם. בסרט הנוכחי אני כבר הרבה יותר מנוסה. לא נותן לרגשות או לרגישות לקלקל לי סיפורים עם פוטנציאל דרמטי גבוה.

פתחתי את תיבת הדואר האלקטרוני. אחת מההודעות שקיבלתי הגיעה מהקרן לקולנוע ולטלוויזיה. לפני חודש הגשתי בקשה לתמיכה, ולשמחתי התבשרתי שקיבלתי עשרים וחמישה אלף שקלים להפקה. איזו הקלה. יש בית לסרט. גוף ציבורי עומד מאחוריו. אני לא עובד לשווא. בסרט הראשון לא קיבלתי תמיכה. במהלך העבודה עליו היו לי לא מעט חששות, שאולי כל השעות שאני שורף הן לחינם. המחשבה ששום גוף שידור, שום ערוץ טלוויזיה, לא יהיו מעוניינים בסרט רדפה אותי כמו סיוט. אני לא לבד בעניין הזה. מאות קולנוענים ואנשי תעודה מתחילים, שבקשת התמיכה שלהם נדחתה על ידי הקרנות, מכירים את ההרגשה הזאת של לצאת למסע יקר, ארוך ומתיש, הן כלכלית והן נפשית. לא כולם מגיעים לקו המטרה. הרבה מבני המחזור שלי נטשו את התחום כשהם מתוסכלים עד מוות. אחרים נשארו בשולי התעשייה, משמשים ברגים, עוזרי הפקה, תאורנים, עוזרי צלם וכדומה, לא מפסיקים לחלום על קריירת בימוי.

באותו הלילה ישנתי היטב אחרי כמה לילות טרופי שינה. וכשאני רגוע ולא מתבוסס בחרדות כלכליות, היצירתיות שלי מתחדדת.

יוסי

ישבנו בבית של כריס ועשינו חישובי עלויות. נועם הסתתר מאחורי המזנון ותיעד אותנו. כמעט כמו תמיד נסים היה מסטול תחת. ישב על כיסא הגלגלים שלו, וכל שני רגעים ניקר או ביצע צלילה מפוארת.

ישבתי מול דף ההוצאות ואמרתי לכריס ולאמא שלה, שישבה לצדה, שסך הכול, עם הפירות והירקות, הסלטים, המנות החמות, הפיצוחים, היין והמשקאות הקלים, פלוס השכר של שני עובדים שיעזרו לארגן את הבופה, פלוס השכרת הצלחות, הכוסות והסכו"ם — אנחנו מגיעים ליותר מחמש־עשרה אלף שקל.

"מה נעשה?" שאלתי בייאוש.

"איך הגעת לסכום הזה?" שאלה אמא שלה.

"איך באמת, בלאד?" נסים הרים את הראש שלו, ומיד צלל חזרה.

"זה המצב, אלה המחירים. הלכתי על הכי זול שאפשר, אין מחיר נמוך מזה."

"אבל הבית כנסת חינם, הרב חינם. איך אתה מגיע לסכומים כאלה?" המשיכה סבטלנה להעיק.

לא עניתי לה.

"אני אתן אלף שקל," אמרה סבטלנה והסתכלה על נסים, שבהה בנו בעיניים חצי עצומות.

"אל תסתכלי עלי ככה, בלאד, אני אין לי גרוש," סחב את המילים ועצם את העיניים. יצא לו ריר מהפה. כריס ניענעה בראשה וסיננה לעברו קללה גסה. לא היה לי נעים שהיא מקללת אותו ככה. ריחמתי עליו וקצת כעסתי עליה. זה אבא שלה אחרי הכול. אבל אף פעם לא הערתי לה, לא היה טעם, היא חמה עליו אגדות בגלל הילדות הדפוקה שלה לצד הזונות שלו. פעם סיפרה לי שכשהיתה בת שש־עשרה, הוא יום אחד הגיע לאסוף אותה מהבית ספר. אמר לה שנתקע בלי עובדים ושהטלפון הנייד שלו נעלם והוא לא יודע איך ליצור קשר עם האנשים שלו. בקיצור, נסע איתה לכל המכוני ליווי שניהל אז, עצר ליד כל מכון ושלח אותה פנימה לאסוף את הפדיון של היום הקודם. על השירות המיוחד הזה נתן לה בסוף הסיבוב חמש מאות שקל. שבועיים אחר כך הסיפור חזר על עצמו, אלא שבאחד המכונים היתה פשיטה של המשטרה בדיוק כשמנהל המכון מסר לה את הפדיון. היא עוכבה לחקירה, אבל לא דיברה מילה. שתקה למרות ההפחדות של השוטרים. אחרי שלוש שעות שיחררו אותה. נסים חיכה לה מחוץ לתחנה. היא ראתה אותו, הורידה את הנעל עקב שלה, זרקה עליו, קיללה אותו ופרצה בבכי. מאז הפסיק עם זה.

כריס אמרה שהפיצויים שלה מסמי יכסו חלק גדול מההוצאות, אבל לא הסכמתי בשום פנים ואופן. "נשלם על הכול אחרי החתונה, מהצ'קים שנקבל."

"אבל למה אתה מתעקש שלא נשתמש בכסף הזה?"

"יש לי כבוד, כריס. אני לא אתן לאישה שלי לממן את החתונה."

"כולכם הגברים כבוד, כבוד, כבוד." היא החוותה תנועת ביטול, הצביעה על אבא שלה המנקר ואמרה שגם הוא כל החיים שלו דיבר על כבוד, "והנה, תראה איך הפאקינג כבוד שלו נראה היום."

יצאנו לכיוון הבית שלי. נועם עקב אחרינו מאחור. כריס אמרה שבא לה להגיע לחתונה בלימוזינה ארוכה ומפוארת. צחקתי. "זה פאקינג שיט להיות עניים, בחיים אני לא אתרגל לזה," לחשה וקברה את העיניים שלה ברצפה. "יהיה בסדר," עודדתי אותה.

"מה יהיה עם תמונות?" שאלה. גיליתי לה שהעניין הזה כבר סגור. לפני כן דיברתי עם נועם, והוא הבטיח לארגן צלם סטילס על חשבון ההפקה של הסרט.

"אבל אמרת שאין כסף להפקה."

"אמר שקיבל משהו על החשבון. מעניין כמה יֵצא לנו לקבל בסוף מהסרט הזה."

"נראה לי שחוץ מפרסום לא יצא לנו כלום. סרטים דוקומנטריים כמעט לא רצים בקולנוע. משודרים כמה פעמים בערוץ שמונה ואחר כך מעלים אבק. נועם שורף את היום והלילה שלו בצילומים, ובסוף יראו את הסרט שלו מאה־מאתיים איש. אני לא מבינה מה הוא מוצא במקצוע הזה."

"זה האמנות שלו, כאילו?"

"אמנות מיי אס. אמנות אמיתית זה לדעת לעשות כסף. אתה, אל תראה שאני רק מלכלכת על אבא שלי. יש לי אליו גם קצת כבוד על זה שידע בימים הטובים שלו איך להביא כסף הביתה. לא משנה ממה עשה את הכסף, העיקר עשה אותו פאקינג ביג טיים."

לא אהבתי את הדיבור הזה שלה, הרגשתי שהיא עוקצת אותי, משפילה אותי בגלל שאני לא מביא כסף. אבל לא אמרתי מילה. סרקוזי היה צריך לתת לי אזרחות של כבוד. אין הרבה אנשים שבלעו צפרדעים בכמות שכריס פיטמה אותי.

"סמי העביר לי מסר דרך נועם. הוא רוצה שאחזור לעבודה. הבטיח העלאה במשכורת."

הנה עוד צפרדע, חשבתי לעצמי.

"עוד פעם הסמי הזה?" אמרתי בעצבים. "דיברתי עם הזבל ואמרתי לו שאין מצב שאת חוזרת לעבוד אצלו. הוא לא מתבייש להעביר לך מסרים? אני אכנס בו ואפרק לו את הצורה!"

"טוב, תשתוק, תשתוק. ראינו מה קרה בפעם הקודמת שפירקת לו את הצורה... שתדע לך שאני לא שוללת את זה על הסף. אם המצב יהיה מחורבן, ואני לא אצליח להשיג עבודה, יש מצב שאני אחזור למספרה. אין ברירה." היא הוסיפה למתוח את החבל, "הוא הבטיח שיעשה לי על חשבון הבית תסרוקת ואיפור לחתונה. זה חיסכון של לפחות אלף חמש מאות שקל."

למחרת הלכתי לַבית דפוס של קוטי. מהמכונה המיושנת יצאו כרזות של הרב סימן־טוב, גדול הרבנים באזור. מאז שקוטי חזר בתשובה כל הפרנסה שלו באה ממודעות דת ופשקווילים. סיפרתי לו שההוצאות בשמים ושאני מקווה שהצ'קים שנקבל מהאורחים יכסו את הכול, "ובעזרת השם אולי גם יישאר לנו קצת כסף להתחיל את החיים."

"בעזרת השם יישאר," קוטי טפח לי על השכם ומזג קפה.

"מה עם הזמנות?" שאל אחרי שהתיישב מולי.

"בשביל זה באתי אליך עכשיו."

"אה, נשמה, המכונה הזאת מוציאה מודעות בגודל הזה ומעלה," הוא הצביע על הכרזות, הגדולות בהרבה מהזמנות סטנדרטיות לחתונה.

ביקשתי שימליץ לי על בית דפוס זול. הוא חשב לרגע ואמר שיהיה בסדר. רשם על נייר את התאריך של החתונה, את כתובת בית הכנסת, את שמות ההורים שלי ושל כריס, ואמר לי בחצי חיוך לגמור את הקפה וללכת הביתה, כי יש לו דברים חשובים לעשות.

"לא. אתה לא עושה את זה על חשבונך," הבהרתי לו, אבל הוא התעקש. אמר שזאת המתנה שלו לחתונה שלנו.

שעתיים אחר כך נרשמנו כריס ואני ברבנות. נועם התלווה אלינו. כשחזרנו לשכונה חלף לידנו רוכב אופניים דתי ומזוקן. הסלסילה הקדמית של האופניים שלו היתה מלאה בכרזות. הוא עצר ליד לוח מודעות, תלה פשקוויל מטעם הישיבה של הרב סימן־טוב, ולצדה הדביק כרזה המזמינה את הציבור הרחב "לחתונת החתונות של כרסטינה ויוסי". נועם מיהר להפעיל את המצלמה. הייתי בשוֹק. גם כריס היתה בהלם. מתברר שקוטי מילא את כל השכונה בכרזות של החתונה שלנו. על כל קיר ולוח מודעות התנוססו השמות שלה ושלי. "ואט דה פאק? מה נסגר עם הקוטי הזה?" כריס התחילה לצחוק. הצגתי את עצמי בפני מדביק המודעות וביקשתי ממנו כמה מההזמנות הייחודיות. הוא לחץ לי את היד, איחל לי ולכריס המון מזל טוב ושמח למסור לי כמה כרזות. לכל אורך הדרך ניגשו אלינו מכרים ובירכו, כמה מהם אמרו שיבואו לחתונה, גם כאלה שלא חשבנו להזמין בכלל.

נפרדתי מכריס בנשיקה וצעדתי עם נועם לכיוון הבית שלי. דפקתי על הדלת. אמא שלי לא פתחה, אמרה מהצד השני שאני לא הבן שלה יותר ושהיא לא נותנת לי להיכנס. תירגמתי את דבריה לעברית, ונועם הפעיל מיד את המצלמה וביקש ממני לדפוק שוב על הדלת ולבקש ממנה לפתוח. "לא פותחת, אתה לא בן שלי!" הרימה את הקול.

הכנסתי את המפתח לחריץ. המפתח שלה היה בצד השני. ניגשתי לדלת דירת האחים לוי. תמר פתחה לי. סיפרתי לה שנתקעתי בלי מפתח ושאלתי אם אני יכול לקפוץ למרפסת שלי דרך אחד החלונות. על הדרך שלפתי מהשקית כרזה ואמרתי לה שההזמנה הזאת מיועדת לה, לאחים ולסבא משיח. "וואו, הרד־קור," נדהמה וקרצה לעבר המצלמה. תמר הובילה אותי לחדר השינה של אסף. קפצתי מהחלון לעבר המרפסת, נכנסתי פנימה ופתחתי לנועם את הדלת. אמא שלי ישבה ליד השולחן במטבח ומחתה את הדמעות שלה במטפחת. התקרבתי אליה וחיבקתי אותה ושאלתי, "מה קרה?"

"תתבייש לך. אני צריכה לקרוא במודעות שהבן שלי מתחתן? אין בושה? אני אמא שלך. איך לא אמרת לי דבר כזה?" ייללה, הפעם בעברית.

כריסטינה

הדירה שלו ושל אמא שלו היתה גדולה יותר מהדירה שחייתי בה, ובמצב הרבה יותר טוב. תמונה גדולה וממוסגרת של חייל חייכן היתה תלויה על הקיר בסלון. אמא שלו בהתה בטלוויזיה. הוא הציג אותי בפניה, והיא התחילה לתחקר אותי ברוסית. בגלל שקוראים לי כריס היא חשבה שאני בת לאמא נוצרייה. בשלב מסוים יוסי איבד את הסבלנות וציווה עליה ללכת לישון. היא קמה ונכנסה לחדר שלה בלי לערער. "אל תשימי לב אליה," ניסה להרגיע. "מי זה?" הצבעתי על תמונת החייל. יוסי התבונן בתמונה בחיוך מר, אבל היו דמעות בקול שלו כשאמר, "זה אחי הגדול, הוא נהרג בעזה כשהייתי ילד." חיבקתי אותו. "אל תשימי לב לאמא שלי. מאז שהוא נהרג היא איבדה את השפיות." עמדנו מחובקים למשך כמה רגעים. הבטתי בתמונת האח ההרוג. לא מצאתי הרבה דמיון בינו לבין יוסי. רציתי לתחקר אותו עליו, אבל לא היה לי נוח, היתה לי תחושה שזה ישבית שמחה.

נכנסנו לחדר שלו, שהיה מבולגן לגמרי. הבגדים היו פזורים על הרצפה, גרביים בכל חור, מגבות תלויות על דלת הארון. "כל כך אופייני לחדר של בנים," אמרתי בזמן שניסה לעשות קצת סדר. כשסיים שאל אם אני רוצה לשתות משהו. אמרתי שאני בסדר, והוא יצא למטבח וחזר עם בקבוק בירה. הסתכלתי על הבקבוק וחשבתי בלב, ואט דה פאק! מה עוד בירה? אבל לא אמרתי מילה. הוא שם דיסק של "היהודים" והגביר את הווליום. "אמא שלך הלכה לישון. תנמיך," ביקשתי, והוא אמר שזה בסדר. "הקירות כאן עבים," חייך, לקח מגבת מהארון והלך להתרחץ. לא הרגשתי בנוח עם הווליום המוגזם. הנמכתי ולגמתי מהבירה שלו. בבר לא הצלחתי לסיים את בקבוק הבירה שהזמין לי. רציתי להשתכר קצת לפני שאנחנו נכנסים למיטה. לקחתי עוד כמה לגימות. הוא יצא מהמקלחת ונכנס לחדר כשמגבת סביב המותניים שלו. הוא הרים את הבקבוק בירה שהיה מונח על הרצפה ושתה. "בסוף תהיה לך פאקניג כרס." "אני לא דואג מזה. קצת ספורט והכול יורד," אמר וכיבה את האור. התאורה היחידה בחדר באה מנורות המערכת הסטריאופונית ומנר ריחני שהיה מונח על ארונית ליד המיטה הזוגית. הוא הסיר את המגבת וחשף את הזין היפה שלו. הוא גירה אותי לגמרי. נשכתי את השפה שלי והתנפלתי עליו. בתוך שניות הזין התקשה בפה שלי. הוא הפשיט אותי כמו מקצוען אמיתי, הוריד לי את החזייה במהירות, בלי להסתבך. "ממש שכבת רק עם ארבע בנות לפני," אמרתי כשירד לי. הוא לא השיב, טייל עם הלשון שלו בין השפתיים שלי למטה, עד שהרגשתי שאני עומדת להתפוצץ. בתוך שתיים־שלוש דקות גמרתי בפעם הראשונה. עשר דקות אחר כך בפעם השנייה.

יומיים לא שמעתי ממנו. אבל לא חשבתי להתקשר ראשונה. זה מרתיח אותי שגברים לא מתקשרים ביום שאחרי. כאילו ואט דה פאק!? חשפתי את כולי מולך, עשיתי לך פאקינג גוד טיים, אז מה נסגר? מה בחורה צריכה? כולה טלפון קטן שיסדר שלווה, אחרת ההרגשה מחורבנת, כאילו השתמשו בך וזרקו. הייתי פאקינג על הפנים. הרגשתי שזהו, הוא כמו שסמי אמר עליו, מזיין וזורק בלי הכרה. בצהרי היום השני היינו סמי ואני לבד במספרה. שולי החופפת וליהי הספרית הנוספת קפצו להביא סביח לארוחת צהריים. סיפרתי לסמי שהיה לי קטע עם יוסי. סמי, שעמד עם הגב אלי, הסתובב, הסתכל עלי ואמר, "סחתיין, סחתיין, איזה הספק. ביום שישי יש לך קטע איתי, ביום ראשון יש לך קטע איתו, מעניין עם יהיה לך קטע מחר."

רציתי להעיף עליו משהו. הוא זרק לי את זה בלי שהייתי מוכנה, ועוד ברגעים של חולשה וחוסר ודאות. "חתיכת בן זונה," קיללתי אותו, הורדתי את הסינר והסתלקתי משם. לא יכולתי לעצור את הדמעות. הוא יצא אחרי והשיג אותי, תפס לי את היד וביקש אלף סליחות, אמר שלא התכוון להעליב ולפגוע. הוא הוציא טישו מהכיס שלו וניסה לנגב לי את הדמעות. הזזתי את הפנים, לקחתי ממנו את הטישו וניגבתי את עצמי. "אתה בן זונה," ייללתי לו. "לא אומרים דברים כאלה לבחורה."

הוא שוב ביקש סליחה, ואני מחלתי לו וחזרתי למספרה. הוא הכין לי קפה והתיישב לידי. "לא אכפת לי מה היה לך עם יוסי, רק חשוב לי שתדעי שאני לא מפסיק לחשוב עלייך," אמר. לא עניתי לו. "את זרמת והיית סבבה ביום שישי, ואני רוצה להזמין אותך הערב לארוחה במסעדה."

רתחתי עליו ועל עצמי. "סמי, מה שקרה ביום שישי קרה בגלל שהייתי מסוממת ושיכורה. זה בחיים לא היה יכול לקרות בלי הסמים והאלכוהול. ובגלל מה שקרה לי שם איתך, אני נשבעתי לעצמי שבחיים אני לא הולכת יותר למסיבות, בחיים לא אתקרחן יותר. שתבין, אני לא באה אליך בטענות. אני לא ילדה קטנה, אני לוקחת אחריות על זה, אבל חשוב לי שתבין שזאת היתה בשבילי פאקינג תאונה. זה לא יחזור על עצמו בחיים, אז כדאי ששנינו נשכח מזה ולא נזכיר את זה יותר."

"וואו, עד כדי כך אני דוחה אותך," הוא נפגע.

"זה לא קשור אליך, זה קשור אלי," ריחמתי עליו קצת.

כל אותו הלילה לא יכולתי להירדם. הייתי עצבנית אש, לא הפסקתי לקלל את יוסי. לקראת חצות לא יכולתי להתאפק יותר. שלחתי לו אס־אם־אס. "פאק יו, מאדר פאקר! לא עשו אותי באצבע!"

לא חזר אלי. פרצתי בבכי שלא נגמר.

למחרת התקשר בשעות הצהריים, כשהייתי במספרה. סיננתי אותו. הוא התקשר פעם שנייה, ושוב סיננתי. הגיע אחרי שלושת רבעי שעה. נתן את החצי חיבוק המזויף לסמי והתקרב לעמדה שלי. עמד מול השולחן ואמר, "היי."

"אני מכירה אותך מאיזשהו מקום?" לא הסתכלתי עליו. בחצי עין קלטתי שסמי מציץ עלינו דרך המראה. יוסי התיישב מולי וסיפר שהיה עצור ביומיים האחרונים.

"ואללה, על מה?" התערב סמי והתקרב, מניח יד על הכתף של יוסי.

"נסעתי ללוד, לסדר את הראש ליום שישי. על המזל המחורבן המשטרה עשתה עלינו אמבוש. לא הספקתי לזרוק את החומר, תפסו עלי שני גרם."

מצד אחד היתה לי הקלה. הוא לא זרק אותי כמו שחשבתי ביומיים האחרונים. מצד שני התבאסתי מהידיעה שהחיים של הבן אדם הזה הם סביב הפאקינג סמים ואלכוהול. רציתי לדבר איתו ביחידות. יצאנו החוצה. דיברתי איתו תכלס. אמרתי לו שאני מפתחת אליו רגשות, ולפני שהרגשות האלה יתחזקו חשוב לי להבהיר לו משהו.

"מה?"

"אין בחיים שלי יותר לא סמים ולא אלכוהול, בטח לא בכמויות שאתה צורך."

"רק הכרנו וכבר תנאים?"

"כן. חשוב לי להבהיר לך את זה מהתחלה. אני לא בנויה למשחקים."

הוא משך באף והסתכל לצדדים בחוסר נוחות. לא הורדתי ממנו את העיניים.

"זה לא פייר," אמר. "גם לי יש רגשות אלייך. שלשום בבוקר לא רציתי שתלכי, רציתי להמשיך לחבק אותך. רציתי להפתיע אותך עם חומר בן זונה, ואז קרה מה שקרה עם המשטרה... חשבתי שאת בעניין של סמים, ביום שישי זרמת."

"יום שישי לא יחזור על עצמו. זאת היתה הפעם האחרונה שלי. לא עושה יותר סמים. לא בא לי טוב. ואני לא מבינה בשביל מה אתה צריך לשתות כל כך הרבה. שלשום חיסלת ארבעה־חמישה ליטר בירה. ואני כבר לא מדברת על הצ'ייסרים של הוודקה. ואט דה פאק, כאילו מה נסגר איתך?"

"אני רגיל."

"סבבה, אבל סליחה: לא בבית ספרי! לא צריכה את החיים האלה!" הייתי חד־משמעית, הסתובבתי ונכנסתי למספרה, מקווה שייכנס אחרי ויבטיח שהוא זורק הכול בשבילי.

אבל חייתי קצת בסרט. יוסי לא נכנס ויוסי לא התקשר. נקרעתי מגעגועים, לא הפסקתי לפנטז עליו. לפחות פעמיים במשמרת הייתי מגבירה את המוזיקה, נכנסת לשירותים של המספרה ומאוננת. בלילות הייתי מרטיבה את הכרית, כמו פאקינג ילדה בת שש־עשרה. סמי קלט שאני בדאון וניחש שזה בגלל יוסי. "הזהרתי אותך ממנו. עשית בשכל, חתכת בזמן. עוד שבוע תשכחי מכל העניין."

אבל שבוע עבר ושום דבר לא נשכח. הייתי רעבה אליו ואל הזין שלו, וזה היה אכזרי.

עשרה ימים אחר כך נפגשנו במקרה, עוד פעם במינימרקט ליד הבית שלי. אם חשבתי יום או יומיים קודם לכן שאני איכשהו מצליחה לסלק אותו מהלב שלי, אז המפגש האקראי הוכיח לי עד כמה השתיין הזה עמוק בתוכי. הייתי ליד הקופה כשנכנס. נתתי בו מבט כאילו אדיש, שילמתי על הסיגריות והתכוונתי לצאת.

"צריך לדבר איתך," אחז ביד שלי. שיחררתי אותה ממנו די בגסות. "אל תיגע בי!" גערתי בו והתחלתי ללכת לכיוון הבית. הסיכון שלקחתי השתלם. הוא צעד אחרי. הגברתי את המהירות. הלב שלי קפץ שני הילוכים.

"כריס. כריסטינה. אל תיתני לי לרדוף אחרייך, תעצרי שנייה."

"מה אתה רוצה?" עצרתי והסתובבתי אליו.

"קשוחה, אה?" הוא נתן את החיוך המפורסם שלו. בציפורניים שמרתי על קור רוח. "מה אתה רוצה?!" חזרתי על השאלה, הפעם ביתר קשיחות.

"אני חשבתי עלייך בכל הימים האלה, ובעיקר חשבתי על מה שאמרת לי ליד המספרה. אני יודע שיש לי בעיה. בגלל השתייה זרקו אותי מהצבא. עשיתי חשבון נפש בימים האחרונים. ארבע החברות שהיו לי עזבו אותי בגלל זה."

"תמכור את הסיפורים האלה — ארבע חברות — למישהי אחרת," קטעתי אותו. "אתה מחליף בנות כמו תחתונים. אני בטוחה שמאז אותו יום במספרה עשית כבר עשר בחורות."

"נשבע לך בקבר של אח שלי שזה לא נכון. לא יודע מאיפה את מביאה את זה."

"סמי סיפר לי עליך," הפעם לא היתה לי בעיה להסגיר את המקורות שלי.

"סמי? את מאמינה לדפוק הזה?"

"למה שהוא ימציא?"

"לא יודע. אולי הוא מלכלך עלי כי הוא דלוק עלייך? יש מצב כזה?"

יש מצב כזה, חשבתי לעצמי.

"טוב, בקיצור, אין לי הרבה זמן, מה אתה רוצה ממני?" חזרתי למשחק.

"אני רוצה להיות איתך."

"איתי זה בלי סמים ובלי אלכוהול."

היה לי קצת קשה להאמין שאני זאת שיוצאת בהכרזה הבומבסטית הזאת. אני, שמגיל שתים־עשרה התחלתי לשתות אלכוהול ולעשן סיגריות. אכלתי כל כך הרבה חרא בגלל השתייה של אבא שלי, שהייתי חייבת לשתות כדי לשכך קצת את הכאב. בימי השפל הייתי שותה בזמן הלימודים, בהפסקות. הייתי באה מהבית עם בקבוק פלסטיק מלא וודקה, שותה נקי. משתכרת עד אובדן חושים. סימנו אותי כנערה בסיכון, והיתה תקופה שרצו לאשפז אותי. הרגלי השתייה שלי השתנו לגמרי בערך בגיל שבע־עשרה וחצי. הכרתי אז את אורי, גבר בן שלושים ושלוש, והוא טיפל בי כאילו הייתי הילדה שלו. עד גיל שמונה־עשרה הסתרתי מההורים שלי שאני יוצאת עם גבר מבוגר. אורי, האהבה הראשונה האמיתית שלי, הוציא אותי לאט־לאט מההתמכרות לאלכוהול. זה לא שהתנזרתי לגמרי, אבל המינונים ירדו בתשעים ותשעה אחוז.

"תראי, אני כבר שבוע יבש לגמרי. הולך לקבוצות התמיכה של איי־איי, אלכוהוליסטים אנונימיים, ולומד איך לחיות בלי אלכוהול. אבל על סמים בסוף־השבוע יהיה לי קשה לוותר. אני צעיר, רוצה לחיות."

הסתכלתי על השפתיים העבות המצוירות שלו, רציתי לנשק אותן, אבל המחשבה שיעשה סמים וילך למסיבות בלעדי הטרידה אותי. אמרתי לו שאין מצב, הסתובבתי וצעדתי לכיוון הבית, שוב פעם מתפללת שהוא יעצור אותי ויגיד לי שהוא מוותר על הסמים בשבילי. אבל הוא נשאר לעמוד במקום ולא אמר כלום.

אם אין לך שליטה מלאה בגבר שלך, עדיף לוותר על הגבר. אני בחיים לא אהיה כמו אמא שלי, שכל הפאקינג שנים חייתה בצלו של הגבר שלה. כשהפסיד את הבית התחננתי אליה שתתגרש ממנו, כי אם עד עכשיו, כשהמצב הכלכלי היה מעולה, היא אכלה ממנו מרורים, אז עכשיו, בלי כסף, היא פשוט תגמור את החיים שלה איתו. לא הקשיבה לי. פחדה ממנו. פחדה לבקש גט. פחדה שירצח אותה. פעם, כשהיה שיכור, חנק אותה לידי עד שכמעט איבדה את ההכרה. בחיים זה לא יקרה לי, לעולם. במערכת היחסים שלי אני גם האישה וגם הגבר. זאת הסיבה שעזבתי את אורי. בהתחלה היה לי כיף שפינק אותי, שדאג לי כמו אבא, הוציא אותי מהאלכוהול ומכל מיני שטויות. אבל ברגע שניסה לתפוס עלי בעלות, להגיד לי מתי ללכת ומתי לחזור ועם מי לדבר ועם מי לא לדבר, ראיתי מולי את אבא שלי וברחתי משם בטיסה.

אחרי כמה ימים יוסי נכנס למספרה. סמי היה בסידורים בבנק. הוא אמר שלום, ואני ניענעתי בראשי בלי להפנות אליו מבט. רצה להסתפר. התיישב בעמדת החפיפה. הנחתי מגבת על הכתפיים הרחבות שלו. הוא השעין את הצוואר על הכיור וביקש שהמים יהיו פושרים.

"מה שלומך?" שאל.

לא השבתי.

"למה את לא עונה? ברוגז איתי?"

"לא ברוגז עם אף אחד."

"שאלתי מה שלומך, ואת מתעלמת."

"אני בסדר, תודה. איך היתה המסיבה האחרונה? כמה סמים עשית?"

"לא הרבה. היה חרא חומר. למה את שואלת? רוצה לבוא למסיבה בשבוע הבא?"

"לא!"

"רוצה ללכת לסרט היום?"

"לא!" מיהרתי להשיב.

"איזה קשוחה."

היתה שתיקה קצרה.

"זהו, את שונאת אותי?"

"לא שונאת. אדישה אליך. אתה ילד קטן בשבילי."

"כולה צעיר ממך בשלוש שנים."

"מה נסגר עם התיק שפתחו נגדך?"

"מגישים נגדי כתב אישום."

"יופי. בשעה טובה. אחלה חיים אתה מסדר לעצמך. סמים, כתבי אישום, בתי סוהר. בונה לך פאקינג גן עדן."

"למה את רעה אלי?"

"למה אתה מרחם על עצמך? זה מה שבחרת בחיים וזה מה שתקבל."

"אני חושב עלייך בלי סוף."

לא עניתי לו, סובבתי את הראש והגנבתי חיוך של הקלה. המשכתי לעסות לו את הקרקפת, הייתי חמה עליו אש, מתה לנשק אותו ולהתכרבל בתוך הזרועות הארוכות שלו.

"את לא חושבת עלי?"

"אמרתי לך, אני אדישה אליך, אין לי מה לחשוב עליך. עם גבר כמוך אין עתיד לאף בחורה."

"למה את מדברת ככה? זה לא יפה."

"אתה בעצמך אמרת לי שכמעט את כל הכסף שאתה עושה במלצרות אתה שורף על חומר. כל השבוע אתה פאקינג עובד כמו חמור ולא מצליח לחסוך כלום. אתה לוזר. נשים אמיתיות בורחות מטיפוסים כמוך. תתבגר, בן אדם."

הרגשתי שהרעל ששפכתי לתוך האוזניים שלו מתחיל לעשות את העבודה, הוא התפתל על הכיסא בחוסר נוחות. המשכתי לדפוק על הברזל המלובן.

"תראה את סמי. בעל עסק. מרוויח סבבה."

"אפשר לחשוב שהוא לא מתקרחן בסופי־שבוע."

"כן, אבל לא כמוך, שכל סוף־שבוע רץ ממסיבה למסיבה. הוא מתוק, סמי."

יוסי הרים את העיניים שלו ובהה בי.

"מה?" היתממתי.

"יש לך איתו משהו?" הוא לא היה יכול להסתיר את הדאגה בקולו.

"מה אכפת לך? חייבת למישהו דין וחשבון?"

"תישבעי שלא!"

"מה פתאום שאשבע לך. מי אתה בכלל? מה זה עניינך?" ניגבתי את השיער שלו והשלכתי את המגבת לסל הכביסה. הוא היה במצוקה. שקוף, ראו את זה עליו. כבר לפני כן הבנתי שיש לו חשבון לא סגור עם סמי, ואני ניצלתי את זה עד הסוף. הדלקתי סיגריה ונשפתי את העשן על הפנים המדהימות שלו. סמי נכנס.

"היי, דרלינג," קראתי לעברו.

"היי, בובה, מה קורה? מה עניינים, יוס? התספורת הרגילה?"

יוסי לא השיב, נשאר תקוע בכיסא. התקרבתי לסמי. הנחתי יד על הכתף שלו ואמרתי בטון הכי מתפנק שאני קופצת לקנות סיגריות. שאלתי אם להביא לו משהו. בחצי עין קלטתי שיוסי ממשיך להתפתל על הכיסא, כאילו הוא יושב על מסמרים. סמי הוציא מהקופה שטר של חמישים שקלים ואמר שאביא לו סיגריות מרלבורו אדום. לא לקחתי ממנו את השטר. "השתגעת, דרלינג?" אמרתי ויצאתי מהמספרה. ההצגה הצליחה. אולי אפילו יותר מדי. כשחזרתי היתה התקהלות בפתח של המספרה. נבהלתי והתקרבתי בריצה. פילסתי דרך בין ההמון. סמי שכב על הקרקע, ויוסי בעט בו כמו מטורף. עד ששני גברים הרחיקו אותו והפרידו ביניהם, הספיק יוסי לפתוח לסמי את הראש ולשבור לו שלוש צלעות.

יומיים אחרי התקיפה קיבלתי טלפון מיוסי. סיפר שאיבד את הראש, ושהוא לא יודע מה קרה לו. הרגשתי הכי מוחמאת בעולם. הבן אדם איבד את הראש בגללי, ידעתי שהוא בידיים שלי, אבל עדיין שיחקתי את המשחק. צעקתי עליו שהוא פח אשפה בגלל מה שעשה, ושעם גברים אלימים כמוהו אני לא רוצה שום קשר וניתקתי לו בפרצוף. אחרי כמה דקות שוב פעם התקשר. סיננתי אותו והייתי בעננים. הוא שלח אס־אם־אס. כתב שהוא מצטער על מה שקרה, ושהוא חייב לראות אותי. כתבתי לו, "אין מצב שתראה אותי עד שתתנצל בפני סמי ותפצה אותו על הנזקים שעשית לו." יוסי התחרפן מההודעה הזאת. היה בטוח שאני וסמי בסוג של מערכת יחסים רומנטית. לשם כיוונתי, והוא נפל בפח הקטן שטמנתי לו. באותו ערב הגיע לבית שלי עם זר פרחים. לא נתתי לו להיכנס פנימה, עמדנו מחוץ לדלת. "אני רוצה לבקש ממך סליחה."

"אתה צריך לבקש מסמי, לא ממני!"

"סמי התקשר ואיים לנקום. אמרתי לו שאני מוכן לפצות אותו."

"מה עבר עליך? למה התנפלת עליו ככה?"

"השתגעתי. סיפר שמצצת לו בשירותים של המועדון, וזה הטריף אותי. הרגשתי שהוא פוגע בכבוד שלי בכוונה. כאילו, ראבק, אתה ידעת שבאתי איתה למועדון, ידעת שאנחנו בדייט. אז אפילו אם זה קרה, למה אתה חייב לספר? תשמור את זה לעצמך. מה, בראש שלך לחזור למקום הזה שהיינו בו פעם? לא נמאס לך להשפיל אותי?"

רציתי שישאל אם הסיפור אמיתי. מובן שהייתי אומרת את האמת, וכך הייתי זוכה בנוק־אאוט. הבן אדם היה נופל לקרשים והופך לעבד נרצע שלי. אבל כנראה הוא כל כך פחד מהאמת, שבחר לא לשאול. השאיר את העניין תלוי ועומד באוויר.

אמרתי לו שיעביר את הזר לסמי, וביקשתי שיתקשר אליו. הוא הסתכל עלי בחשדנות. "מה אתה מסתכל עלי כאילו נפלתי מהמאדים?" נבחתי עליו. "יאללה, תתקשר, הבן אדם שוכב בבית עם תפרים בראש ושלוש צלעות שבורות. הוא לא יוכל לעבוד לפחות שבוע." יוסי הוציא את הנייד מהכיס והתקשר.

השניים סיכמו שבתמורה לסולחה יפוצה סמי בסכום של חמשת אלפים שקלים.

"עכשיו את מוכנה לקבל את הפרחים?" הוא הושיט את הזר וחייך.

"הסתדרת על חומר ליום שישי?" התעלמתי במופגן מהזר, שילבתי ידיים ושאלתי בהתגרות.

"את קשה, אבל זה מה שיפה בך," אמר אחרי שתיקה קצרה.

"אז הסתדרת או לא?"

"די. אני יורד מזה. אני שלך, כריס."

"בלי סמים ובלי אלכוהול?!"

"בלי, בלי, חלאס, תני נשיקה, יא אוכלת שכלים."

יוסי

הגיע יום החתונה. את הכסף שקיבלה מסמי כפיצויים שרפה כריס על לימוזינה. כאילו אנחנו מתחתנים בארמון בקינגהם ולא בבית הכנסת השכונתי של הרב צדקה. אמרתי לה שהיא יכולה לעשות דברים חשובים יותר בכסף, אבל התעקשה, אמרה שמתחתנים פעם אחת בחיים.

בצהריים ביקשה שאתלווה אליה למספרה של סמי. נועם תיעד אותנו. לחשתי לעבר המצלמה שלא בא לי טוב שסמי יסדר לה את השיער ויארגן לה איפור על חשבון הבית. אבל זה צפרדעון קטן, קטן מאוד. בדרך לשם נתקלנו ביעקב רב, החוזר בתשובה. יעקב המזוקן מסתובב עם רכב שעטוף כולו בכרזות בנושא דת ויהדות. במהלך השבוע הוא קורא במגאפון לציבור להגיע לכל מיני כנסים ותפילות מיוחדות שמתקיימות בישיבה של הרב סימן־טוב, ובימי שישי מכריז על שעת כניסת השבת ומבקש מהיהודיות להדליק נרות ולהתלבש בצניעות. הוא עצר את הרכב שלו לידנו, בירך אותנו במזל טוב ואמר שישתדל להגיע לחופה. מאז שנועם התחיל לצלם אותנו, ומאז שקוטי מילא את השכונה במודעות של החתונה, נהיינו כריס ואני סלבריטאים. כשהמצלמה פועלת והמיקרופונים מחוברים, כל בן אדם שלישי ניגש ללחוץ יד או לברך במזל טוב. כשנועם לא לידי ההתעניינות פוחתת, אבל אין ספק שהפופולריות שלנו עלתה. יעקב לחץ לי את היד והכריז במגאפון: "יהודים יקרים, הערב בשבע בבית הכנסת של הרב צדקה ברחוב רש"י תתקיים החופה של הצדיקים יוסף ואילנה. בואו בהמוניכם!"

"מאיפה הבאת את האילנה הזאת?" צחקה כריס.

"תחליפי, תחליפי, נשמה, כריסטינה לא טוב. לא יהודי. כריס זה צלב, עמוד התלייה של נביא השקר — וטינה זה כעס ממושך שגורם למחשבות אסורות. אילנה זה בונבוניירה. יש בשם אלי, אלוהינו שבשמים, ונה שזה נה על הפרצוף של ישו!"

הוא הסתכל על המצלמה ושר בקול, "קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה." אחר כך נתן גז והמשיך להזמין את הציבור לחתונה.

קצת הזויה השכונה הזאת, אין מחלוקת על כך.

נכנסנו למספרה. סמי ניגש אלי ולחץ לי את היד, אמר מזל טוב ודרש ממני לשבת בעמדת החפיפה. "עושה לך תספורת, עלי," הכריז מול המצלמה. לא רציתי להסתפר, אבל הוא התעקש ולא היה לי נעים. עשה לי את התספורת הרגילה שלי, קצר עם נגיעה קלה של מוהיקן, ואז התפנה לטפל בכריס. לפני כן נתן לה קטלוג של תספורות וביקש ממנה לבחור. היא דיפדפה והתקרבה אלי, ביקשה לשמוע את דעתי על התסרוקת שבחרה. סמי עשה אותה יפה מתמיד. את השיער השחור שלה צבע לחציל, ואת התלתלים שמגיעים עד הכתפיים החליק ושינה לקארה. הכול אפשר להגיד על הפינצ'ר, אבל אי־אפשר לקחת ממנו את הכישרון לטפל בשיער.

איזה בחור שאני לא מכיר נכנס למספרה. נועם לחץ לו את היד והצביע עלי ועל כריס. "זה נתי, הוא יהיה אחראי על הסטילס," הציג אותו. קמתי ולחצתי את היד שלו. "בא לי צילומים עם הלימוזינה בנווה צדק," התחנחנה כריס וקרצה לעברו של נועם. נועם הבטיח שיהיה בסדר, וכריס הפריחה לעברו נשיקה ואמרה שהוא גדול מהחיים.

נועם

החלטתי לשלוח את נתי לצלם אותם במחסן התלבושות. נשארתי קצת עם סמי. הוא נראה גמור. "זה אחד הימים הכי קשים בחיים שלי," הודה.

"למה?"

אחרי שתיקה ארוכה אמר שהוא אוהב אותה.

טיפוסים כמו סמי הם נכס לאנשי תעודה. לקחתי את העיניים שלו באקסטרים קלוז־אפ. הן היו אדומות ולחות. שאלתי אותו ממתי הוא אוהב אותה.

"מהשבוע הראשון שלה במספרה. יש לה אנרגיות ופה שחבל על הזמן. אי־אפשר להתעלם ממנה. אבל מהרגע שראתה את יוסי, ידעתי שאין לי שום סיכוי איתה. הוא נראה לא מהעולם הזה. איזה בחורה לא תיפול ממנו? וואלק, אם היתה לי הצורה שלו הייתי נוסע להוליווד. היא הסתנוורה ממנו מהרגע הראשון והצליחה לתפוס עליו פיקוד. היא לא פראיירית, זאת. יש לה ביצים יותר גדולות משלי ושלך ביחד. עשתה ממנו מה שרצתה. כל הבנות בשכונה מקנאות בה."

"אתה מקנא בו?"

"מה נראה לך?"

שמרתי על שתיקה. ציפי, הבחורה שהחליפה את כריס, נכנסה למספרה. בנוכחותה היה פחות קל לסחוט מסמי סינקים טובים.

"מה את אומרת על הזוג המאושר?" הפניתי אליה את המצלמה. ציפי הסמיקה והורתה לי לא לצלם אותה. התקרבתי לסמי וביקשתי ממנו בלחישה שישחרר אותה מפה לכמה דקות. הוא הציץ בשעונו, קם והוציא כמה צ'קים מהמגירה שמתחת לקופה הרושמת. הוא מסר לה אותם וביקש ממנה להפקיד אותם בבנק ממול. היא יצאה ואני המשכתי להקשיב לו. "תאמין לי, אני לא מבין למה הם צריכים להתחתן. הוא כולה בן עשרים ושלוש. מילא אם היא היתה בהיריון."

הוא שתק והצית לעצמו סיגריה, נשף את העשן ונראה מהורהר ומיוסר.

"הוא סיפר לי שפעם בילדות היית מתעלל בו." ניסיתי לגרות אותו.

"הייתי ילד צ'כונה טַפש, והוא היה עולה חדש. זה הגורל שלו. אבל הרבה זמן אנחנו בטוב. עושים כבוד אחד לשני. העבר הרחוק נשכח. על המכות שהכניס לי שילם. לא מדברים על זה... אני רוצה שתעשה לי טובה," הפנה את המבט שלו אלי. "אני פותח מספרה בדיזנגוף. כריס יודעת מזה. אני במשא ומתן עם בעל חנות שם. זה כמעט סגור. אני רוצה להתפתח, לפתוח רשת של מספרות. אני רוצה שתגיד לה שדיברתי איתך וביקשתי ממך לשאול אותה אם היא מעוניינת לנהל לי את המספרה כאן, בזמן שאני אהיה במספרה החדשה."

"אני מציע שתגיד לה את זה אתה. אני אארגן ביניכם מפגש, כמו בפעם הקודמת."

"לא. אין מצב. כמה אני יכול להשפיל את עצמי?"

"אתה תבוא לאירוע הערב?"

"לא מסוגל. אז תדבר איתה, בסדר? אני יכול לסמוך עליך?"

"ברור שאדבר איתה," אמרתי בסיפוק.

התבוננתי בו והירהרתי כמה המשולש הרומנטי הזה עושה טוב לסרט שלי. בזמן התחקיר לא חשבתי שסמי יהיה בעל משקל סגולי גבוה בעלילה, מה שמחזק את אם כל הקלישאות — החיים לעתים חזקים מכל דמיון.

יוסי

הלימוזינה הלבנה חיכתה לנו בפתח מחסן התלבושות. הילדים באזור התפעלו ממנה, רצו לראות את הממותה הבוהקת מבפנים. הנהג ניפנף אותם כאילו היו זבובים ופתח לנו את הדלת האחורית. ביקשתי ממנו לאפשר לילדים להציץ. הם הכניסו בזה אחר זה את הראש והשמיעו קריאות התפעלות כאילו ראו חייזר. עגלון קשיש חלף בסמוך, משך במושכות ועצר את החמור הזקן שלו. הוא פנה לנהג, שאל אם הרכב למכירה ופרץ בצחוק חסר שיניים, מבסוט מהבדיחה של עצמו. נכנסתי למכונית אחרי כריס והרגשתי כאילו כבשתי את האוורסט. איזו תחושה של כוח ועושר יש בתוך הדבר המטורף הזה. נתי נכנס והתיישב מולנו. הוצאתי מהמיני־בר שתי פחיות קולה. כריס ואני עשינו לחיים מול המצלמה ואחר כך התנשקנו.

נסענו לכיוון נווה צדק. נועם חיכה לנו ברחבה של סוזן דלאל. תיקתקנו צילומים במשך שעה ארוכה וחזרנו לשכונה כדי לאסוף את אמא שלי ואת אמא של כריס. אבא שלה היה מסטול גמור, נשאר בבית. על כריס זה לא השפיע. לפחות התעקשה לומר שלא אכפת לה שהוא לא יהיה נוכח בחתונת בתו היחידה. לפני שיצאנו מהבית היא שלחה מבט קר, אדיש, מת, לעבר הספה שעליה היה שרוע, חסר הכרה. התעצבתי בשבילה. והאמת שגם קצת בשביל אמא שלי ובשבילי. הבן הבכור שלה בקבר, והאבא המזוין שלי רחוק באמריקה. שלושה שבועות לפני כן שלחתי לו גלויה, סיפרתי לו שאני מתחתן, קיוויתי שיגיע לשמוח בשמחתי. אבל הכלב אפילו לא התקשר לאחל מזל טוב. התחושה היתה קשה, כל כך קשה עד שמצאתי את עצמי מקווה בכל לבי שהגלויה נתקעה בדואר, ושאולי המסר לא הגיע אליו.

כל העיניים הופנו אלינו כשהלימוזינה נכנסה לשכונה. אמרתי לכריס שטוב שהתעקשה לשכור אותה. ההרגשה היתה שווה את המחיר.

הגענו לבית הכנסת בסביבות שעה שש. שני העובדים ששכרתי התחילו לארגן את הבופה. הסנג'ר של הרב הזמין אותנו לחדר צדדי ואמר לנו לחכות שם עד שיקרא לנו. אחרי חצי שעה בערך התחילו האורחים לטפטף. אמא של כריס ואמא שלי עמדו בפתח וקיבלו אותם. הצצתי מחור המנעול. "כמעט לא מכיר אף אחד," אמרתי לכריס. גם כריס לא זיהתה את רוב האורחים. נועם עמד בכניסה ותיעד. "מכירים לא מכירים, זה לא משנה, העיקר שהצ'קים יהיו שמנים," אמרתי לכריס שרכנה והסתכלה דרך חור המנעול. הרמתי לה את השמלה מאחור וחיככתי את האגן שלי בתחתונים שלה. היא השמיעה גניחה קלה, ואחר כך צחקה ואמרה שהסנג'ר מתקרב. התרחקנו מהדלת והתיישבנו ליד השולחן. הוא נכנס ואמר שבעוד רבע שעה בערך נוכל לצאת מהחדר ולהתערבב בקהל. קולו של חזקיה, הנהג מונית, יצא מהרמקולים. לפני כן הסנג'ר איים עלינו שינתק את מערכת ההגברה אם חזקיה ישיר שירי חולין, לכן הוא במשך הערב שר שירים מהמקורות. יצאנו מהחדר. חזקיה הכריז על היציאה שלנו והקהל מחא כפיים. נתי תיקתק צילומים. בית הכנסת היה די מלא. לא זיהיתי חצי מהאורחים. היו שם כל מיני פנקיסטים רוסים שנראה שתפסו טרמפ על הכיבוד והמשקאות. אבל ביום השמחה העין שלי לא היתה צרה על אף אחד. שיהיה להם לבריאות, אמרתי למצלמה וניגשתי עם כריס ללחוץ את הידיים של האחים אסף ויניב לוי, של קוטי ושל עוד כמה מכרים קרובים ורחוקים יותר.