חליפות שחורות ושקרים לבנים

1

מרגו

"מרגו, מרגו, מרגו."

הקול המוכר מקפיץ אותי בבהלה. אני מסתובבת על הכיסא ומרימה את עיניי ממסך המחשב. אמה, חברתי הטובה ביותר, רוכנת מעל הקיר של עמדת העבודה שלי. שפתיה הצבועות באדום מתעקלות בחיוך מתגרה.

אני מוציאה מפי את העט החצי לעוס ומצמצמת את עיניי בחשדנות. "מה?"

היא מעבירה את לשונה על שיניה ושולחת אצבע לנדנד את ראשה של בובת כוכב הרוק נאש פירס שהיא קנתה לי לפני יובלות. "את מי עצבנת הפעם?"

הבטן שלי מתכווצת, אין לי מושג על מה היא מדברת. "את עדיין שיכורה?" אני דורשת לדעת ונזכרת בכמות היין ששתינו אתמול בלילה. חיסלנו שני בקבוקים של ׳פינו גריז'יו׳ זול עם ויני, השותפה והחברה הטובה ביותר שלנו. אבל הכמות הזו התחלקה בין שלושתנו, לכן אין סיכוי שהיא עדיין שתויה, אם כי זו הסיבה היחידה שאני יכולה לחשוב עליה כרגע.

היא מגחכת ופניה מתעוותות בעצבים. "ברור שלא. הכנתי לי קפה במטבחון כשדרלה שאלה אם ראיתי אותך."

אני מתאפקת שלא לגלגל את עיניי. דרלה יודעת שאהיה באחד משני מקומות: ליד השולחן שלי או מול מכונת הקפה, ממתינה לכוס נקטר האלים שתתמלא ותעזור לי להישאר ערה.

דרלה יודעת איפה למצוא אותי בדיוק.

היא פשוט לא רוצה.

פעם אחת את ממלאת בטעות מים במכל פולי הקפה, ומאותו הרגע פקידת הקבלה של המשרד שונאת אותך. הרי לא התכוונתי לקלקל את המכונה. אני לא אשמה שלא כתוב בבירור על המכונה איפה לשים את הפולים ואיפה את המים. בסך הכול ניסיתי לעזור.

"לא שמעתי ממנה," עיניי מדלגות אל שולחנה של דרלה. היא לא שם, אבל הטלפון מהבהב ומודיע על שיחה נכנסת. דרלה עוזבת את העמדה שלה לעיתים נדירות. העובדה שהיא לא באזור אינה סימן טוב. בעיקרון, השמיים יכולים ליפול, וגם אז אני לא בטוחה שדרלה תקום.

אמה מזדקפת, נכנסת לעמדה שלי ומתיישבת על השולחן, כפי שעשתה מיליון פעמים בעבר, אף על פי שביקשתי ממנה, בדיוק אותה כמות פעמים, שלא תעשה זאת.

"אני עובדת." ידי חובטת בעקב הסטילטו שלה ומעיפה את רגלה ממשענת היד של הכיסא שלי.

היא צוחקת, ותוקעת את עקבה בירכי. "ובכן, דרלה, האישה המדהימה הזאת, אמרה לי שהבוס רוצה לראות אותך."

"חשבתי שמרטי בפגישות מחוץ למשרד כל היום."

אמה נושכת את שפתיה ומנידה בראשה. "לא, הכוונה היא לבוס הגדול! הבוס שמעל הבוס. אני חושבת שזה מישהו חדש."

היא פותחת את פיה לומר משהו נוסף, אבל אני קוטעת אותה. "אין מצב."

"מרגו!" דרלה נובחת מפתח חדר הישיבות. קולה הצווחני כמעט מפיל אותי מהכיסא.

עיניה של אמה נפערות כשהיא מעבירה את מבטה בין דרלה לביני. "ברצינות מרג, מה עשית?"

אני דוחפת את רגליי לתוך נעלי העקב הזנוחות מתחת לשולחני, נעמדת ומחליקה את כפות ידיי על החצאית. אני שונאת את העובדה שהן כבר לחות מחרדה. "לא עשיתי כלום," אני מסננת, ולרגע קט שוכחת איך הולכים עם נעלי עקב וכמעט נופלת על הפנים לפני שאני מספיקה לעזוב את החלל הבטוח שלי.

היא מצקצקת בלשונה באופן המעצבן ביותר ונועצת בי מבט שאומר שהיא לא מאמינה לי. "ברור שיש בחברה אנשים בדרגה גבוהה יותר ממרטי, אבל הם אף פעם לא פה. אני תוהה מה יכול להיות חשוב כל־כך..."

"את לא עוזרת."

אין לי זמן להמשיך ולחפור בעניין עם החברה הכי טובה שלי מימי הקולג'. ידיה של דרלה שלובות על החזה באופן שמבהיר לי שאם לא אתחיל לזוז ואגיע אליה בשלושים השניות הקרובות, היא תגרום לי להתחרט על כך.

אני נעצרת מול האישה שגובהה מטר וחצי, שמפחידה אותי יותר משאני מוכנה להודות. היא מזעיפה את פניה, והלסת שלה בולטת החוצה כשהיא שולחת בי מבט נוקב.

על אף המבט המלוכלך, אני מחייכת אליה בחביבות. אימא שלי תמיד אמרה שכדאי להרוג אותם במתיקות. "בוקר טוב, דרלה," קולי מתקתק באופן מעורר בחילה.

קמטי הזעף שלה מעמיקים. "אני אפילו לא רוצה לדעת מה עשית שיצדיק את הביקור שלו היום," היא אומרת בחדות.

הניחוש שלך טוב כמו שלי, דרלה.

"מי?" אני מנסה להציץ אל חדר הישיבות מאחוריה, אבל הדלת סגורה.

מוזר. הדלת הזו תמיד פתוחה.

"למה שלא תגלי בעצמך?" היא אוחזת בידית, פותחת את הדלת וממשיכה לעמוד בפתח, חוסמת את המעבר ומאלצת אותי להידחק על פניה כדי להיכנס.

יהיה האיש אשר יהיה, הוא אינו מעניק לי את העונג לראות את פניו. הוא עומד מול החלונות הענקיים, שנמשכים מהרצפה לתקרה, כשידיו בכיסי החליפה המחויטת, שמתאימה באופן מושלם לגופו. אף על פי שטרם ראיתי את פניו של הבחור, קשה לפספס את העובדה שכל דבר בו זועק עושר. וגם אם אני בוהה כרגע בגבו, הוא ללא ספק משדר ביטחון עצמי – ביציבה שלו, בקומתו הזקופה ובפישוק הקל בין רגליו.

כל דבר בעמידה שלו זועק שהוא פה בענייני עסקים. אני רק מפחדת לחשוב למה העסק שלו הוא העסק שלי.

כשהם אמרו בוס, הם בהחלט התכוונו לזה. שיט.

מה כבר עשיתי?

אפילו קול טריקת הדלת מאחוריי לא מחלץ ממנו שום תגובה. מצוין, ככה אני יכולה לבחון אותו בלי שהוא רואה אותי. אם לא הייתי מבוהלת מהמחשבה שאני בצרות בגלל משהו שאני בכלל לא זוכרת שעשיתי, הייתי מתעכבת רגע כדי להעריך את הנוף.

אני מתכוונת...לעזאזל! לא ידעתי שמכנסי חליפה יכולים לשבת באופן מושלם כל־כך על הישבן.

אני מסתכנת בצעד נוסף לתוך חדר הישיבות ומסתכלת סביב, כדי לוודא שאיש המסתורין עם התחת היפה ואני הם היחידים בחדר.

אני מנערת את ראשי ומנסה להפסיק לחשוב כיצד החליפה הכחולה מדגישה את שלמות גופו. אחרי הכול, הוא הבוס שלי, והמחשבות שעוברות במוחי אינן מתאימות בדיוק למקום העבודה.

"אה, היי?" אני שואלת בזהירות ונעצרת במבוכה מצידו השני של השולחן הגדול שמפריד בינינו. אינני יודעת מה לעשות. אם הוא מתכוון לפטר אותי, כדאי שאשב. רגע, לשבת או שבעצם עדיף להמשיך לעמוד ולגמור עם זה?

אני תוהה אם הם ייתנו לי קופסה לאסוף לתוכה את החפצים שלי.

שרירי גבו מתקשחים, והוא מסתובב באיטיות.

כשאני סוף־סוף רואה את פניו, אני כמעט נופלת על פניי, מההלם.

האיש שעומד לפניי – הבוס שלי – הוא גם אחיו המושך מאוד של החבר שלי לשעבר.