חלק קטן ממך

פרק 1

הווה אלייז’ה

אני מאמין שאנחנו בוחרים את האופן שבו אנחנו רוצים להתבגר. יש ממזרים ברי מזל שיכולים לעשות מה שהם רוצים, ויש כאלה שיקימו משפחה ושלא נדע — יולידו ילדים. ויש את היתר. אלה שחיים את העבודה שלהם ומרוויחים כסף קל — פאק, כן! חלקנו אפילו נהנים ממה שאנחנו עושים — פאק, כן!

בני התמותה הנחותים נתקעים בעבודות שהם שונאים, כמו להגיש אוכל ובכך לרצות אנשים כדי להרשות לעצמם את החרא שהם חשבו שהם צריכים. חלק מהאנשים מגלמים כמה סוגים של הטיפוסים האלה. אני חושב, שמי שמסמן וי על יותר מאחד מהסעיפים, ואומר כן למלכודות המשפחה, הילדים והכלב — הוא או היא יהיו אומללים. ראיתי את התשישות התמידית על פניהם כשהם רדפו אחרי ילדיהם בחנויות. אין להם אפשרות להכחיש את הנושא. אף אחד לא יצליח לשכנע אותי אחרת.

אני? אני אוהב להיות בודד, אוהב את העבודה שלי, ומעולם לא נמאסה עליי השגרה שלי. אני מבשל חרא ולא רוצה ללמוד לבשל. למה לי לבזבז שעה על בישול כשאני יכול לנצל את אותו הזמן בשביל לצייר או לסיים עיצוב גרפי לפני הזמן? השגתי את מה שהשגתי כי שמתי בעדיפות ראשונה את עצמי ואת הרצונות שלי. ובכן, חוץ מאת אימא שלי, אבל היא האדם היחיד בערך. אני מניח שגם האנק נחשב. כל חיי הוא תמיד היה כמו אבא עבורי והתייחס לאימא שלי בכבוד שמגיע לה. אבל זהו זה. אוקיי... אולי החבר'ה במכונים שלי שתרמו לשנים האחרונות להיות קצת יותר טובות, אבל זהו זה. באמת.

יש ברשותי שני מכוני קעקועים, אחד, בעיירה ג'פרי שבה גרתי. את השני פתחתי רק לפני שישה חודשים. אימא שלי היא הסיבה שבגללה פתחתי את המכון החדש באלבמה, מאורת השטן. מדי יום היא הפצירה בי לעזוב את ג'פרי, ולחזור לעיר הולדתי הכפרית בסספראס, אלבמה, כדי שהיא תוכל לראות אותי יותר.

זה לקח כמה שנים, לחפש את המקום המושלם ולבנות אותו, אבל עשיתי את זה. נוסף לכך, גם רכשתי בית. ובכל זאת, היא עדיין התלוננה וטענה שלקח לי יותר מדי זמן.

אחרי הכול, עברתי דירה, אבל אימא לא הצליחה לתפוס את כמות העבודה שהייתה לי בין הציורים לעיצובים הגרפיים. היא גם לא התחשבה בלקוחות שהיו לי במערת השטן בג'פרי.

כן... אני יודע. לא הייתי יצירתי במיוחד במתן שמות לעסקים שלי. לא היה לי מספיק זמן לעשות הכול. אבל בכל זאת, הייתי שם בשבילה.

נאנחתי בכבדות והחניתי את הטנדר בחניה של החנות. לא יכולתי לבשל בכלל, אבל אהבתי לאכול. אפשר היה לקרוא לי ה'קינג־קונג של החטיפים'. האשמתי את אימא בחוסר היכולת שלי לבשל. היא לא הייתה צריכה לבזבז את זמנה להאכיל אותי במשך כל השנים האלה. זאת הסיבה שבגללה לא תכננתי לבשל למשך שארית חיי, הייתי עצלן מדי, כלומר — עסוק מדי.

הטלפון הנייד שלי צלצל בדיוק ברגע שכיביתי את המנוע. ניתקתי אותו מכבל הטעינה ונאנקתי כשראיתי את השם על המסך. "כן?" יצאתי מהטנדר, נעלתי אותו וסגרתי את הדלת אחריי.

"לא אמרת שלום," אמרה לינדזי.

תחבתי את המפתחות שלי לכיס. "כן?"

"מניאק, כמו תמיד." היא מלמלה דרך הטלפון. "לא התכוונת לבקש ממני לעבור איתך לאלבמה?"

"למה שאני אעשה את זה?" צחקתי.

"אל תתנהג ככה בגלל משהו כל כך טיפשי," היא אמרה בכעס. "איך הייתי אמורה לדעת שאנחנו יוצאים באופן בלעדי? מעולם לא אמרת שאנחנו יוצאים אפילו!"

האם זה באמת הנימוק שלה למשחק הילדותי הזה?

"אני לא יודע, אולי לפי כל הפעמים שבהן היית אצלי, ופישקת את הרגליים שלך עבורי?" הטחתי בה וזכיתי במבט נוזף ונגעל מגברת מבוגרת שחלפה לידי, נוהגת בקלנועית. "לא ידעתי שאני נראה כמו גבר שאוהב לחלוק."

"אלוהים אדירים! לא בגדתי בך!" היא צעקה.

"זה לא מנע ממך לקחת את המספר של כריס ממש מולי."

"יכולת להתערב ולומר, 'היי, תעצור, זאת הבחורה שלי', אבל לא עשית את זה, נכון?" היא האשימה. "שמור את החרא הזה לעצמך. לו רק היית טורח לתת לי סימן, הייתי כל כולי בתוך הקשר הזה."

החלקתי את האצבעות בשיער שלי שהיה סבוך מהנסיעה לכאן. "אני יודע בדיוק מה עשית," מלמלתי.

היא צחקה. "אנחנו עדיין יכולים לנסות, אתה יודע? בוא נהפוך רשמית לזוג."

זה היה כמו לדבר אל קיר לבנים.

אין שום סיכוי. לא יכולתי להעמיד את לינדזי בראש סדר העדיפויות שלי, לא בלי להקשיב לתלונות שלה. היא הייתה אישה שנהנתה לשחק משחקים בעוד שאני סירבתי להיות שחקן בשום משחק של אף אחד.

ניסיתי. באמת ניסיתי. הסיבה היחידה שבגללה הייתי איתה זמן רב כל כך הייתה כי היא עשתה את זה קל. בכל לילה היא הגיעה בלי דרישות. חשבתי שהיא רוצה רק את החלק הפיזי — בדיוק כמוני — עד הלילה שבו תפסתי אותה מפלרטטת עם כריס. לא באמת קינאתי במקעקע שעבד בשבילי במערת השטן. הכול היה כלי משחק בשבילה, מהעפעוף בריסים ועד לחיוך המרושע שהיא חייכה אליי בזמן שמסרה לכריס את הטלפון שלה. היא רצתה שאני אהיה גבר ואתבע בעלות עליה כמו איזה איש מערות, ומאחר שלא עשיתי את זה, לא נותרה דרך להציל את מה שהיה לנו.

לא רציתי כלום. העדפתי את הבדידות. לא היה לי אכפת מחברה כל עוד היא הייתה שקטה בזמן שעבדתי. לינדזי הייתה הבחורה היחידה שהבינה את זה, אז הצבתי אותה בראש סדר העדיפויות שלי, אבל הפרק הזה בחיי נגמר. היא לעולם לא תהיה משהו מעבר לכלום ושום דבר.

"את צריכה להתקשר לכריס," אמרתי לה לאחר זמן מה של שתיקה.

"אני יוצאת איתו לדייט בשבת. למען האמת, רק רציתי לנסות להיות איתך פעם אחרונה."

הנהנתי. זה לא הפתיע אותי. "כריס הוא ילד טוב. אל תנצלי אותו." היא התחילה למחות, ואני ניתקתי את השיחה. הבטתי לשני הכיוונים לפני שחציתי את הכביש לחנות. אין צורך בעגלת קניות. התכוונתי לקנות רק כמה פריטים. כל מה שאי פעם עשיתי בבית היה לנשנש. תמיד אכלתי בחוץ.

לקחתי קרטון שוקו, אבל לאחר מחשבה קצרה, החזרתי אותו למקרר כיוון שעוד לא סיימתי להעביר לבית החדש את המקרר. אומנם כבר סידרו לי את החשמל והמים, ושילמתי למספר חברים שהכרתי שיעבירו את הדברים שלי דרך חברת הובלה, אבל עדיין נשארו חפצים בטנדר שלי, ובית הפוך שחיכה שאסדר אותו.

אני מקווה שאימא שלי יודעת כמה אני אוהב אותה. איזה עוד גבר בן כמעט שלושים חוזר לעיר הולדתו רק כי אימא שלו התחננה אליו? ייקח לי שבוע לפרוק, אולי יותר. נקבעו לי למחר כמה פגישות במכון — ירך אחת ושני חלקי גב לקעקע. כמובן, זה תלוי אם הם יופיעו בכלל.

המוצר הבא שלקחתי היה עוגיות ממולאות בקרם, התחרטתי שלא לקחתי את השוקו שהשארתי מאחור, ולכן חזרתי ולקחתי אותו. אני אזיז את התחת העצל שלי ואחבר את המקרר שלי לפני כל דבר אחר רק כדי שאוכל לקנות את השוקו הארור.

ברגע שלקחתי את עוגות השוקולד־וניל וחטיפי השוקולד, המשכתי למעבר של החטיפים המלוחים. לפתע חשתי פניקה. לשנייה, לא יכולתי לראות אף שקית של טבעות בצל, ולקח לי זמן להבין למה. נותרה רק שקית אחת, והיא הוסתרה חלקית על ידי כל שקיות הצ'יפס שלצידה. הנהנתי וחייכתי לעצמי עד ששתי ידיים קטנות חטפו את השקית לפני שהספקתי.

"אההה," אמרתי, ובהיתי מטה אל צמות בלונדיניות.

היא הסתובבה לאט, הציצה מעלה וקימטה לעברי את מצחה בסקרנות. "אתה מדבר אליי?" הילדה לא נראתה בת יותר משלוש. היא הייתה לגמרי לבדה ונוסף לכול, היא גם גנבה את טבעות הבצל הארורות שלי!

"מה דעתך לתת לי את טבעות הבצל האלה?" שאלתי בנחמדות.

היא בהתה למטה בשקית החטיף שהיא חיבקה בזרועותיה הקטנטנות — זאת שהייתה שלי — ואז הביטה חזרה למעלה. "לא. לך תשיג חטיף משלך." היא הסתובבה ללכת.

"איפה ההורים שלך? חארות קטנות לא צריכות לשוטט לבד, כי אז הן הופכות לגנבות קטנות בגיל כל כך צעיר."

היא הזעיפה פנים ואפה הקטן התקמט. "היא בדיוק במקום שהשארתי אותה." היא אמרה והצביעה על ראש בלונדיני שרכן מעל אחד מהמקפיאים. הילדה הקטנה בחנה אותי ואני בחנתי אותה בחזרה. ראיתי איך העיניים שלה החליקו על זרועותיי לפני שהיא כיווצה את המצח. "פאפו תמיד אומר לאימא שלי שקעקועים זה מכוער על בנות."

"אה?" הטיתי את ראשי. "פאפו שלך נשמע מכוער."

פיה נפער. "יש לך שדים על הזרועות שלך כי אתה שד בעצמך."

הזדקפתי ונהמתי לכיוונה. היא נבהלה, הפילה את חטיף טבעות הבצל ורצה בצרחות אל אימא שלה. התכופפתי והרמתי את טבעות הבצל שלי בגיחוך.

לאחר מכן ניגשתי למעבר הבא וחיפשתי פיצה — משהו שלפחות יכולתי לחמם בקלות — ומשם המשכתי לקופה למקום שבו הגנבת המרושעת עזרה לאימא שלה לפרוק את עגלת הקניות.

הגנבת הקטנה הביטה למעלה, עיניה התרחבו ואז הצטמצמו בכעס עד כמה שאפשר בגילה. היא ראתה את חטיף טבעות הבצל ביד שלי ומשכה בצד החולצה של אימא שלה, "אימא, אימא," היא התחילה.

"מה, לוסי?" שאלה אימא שלה. היא אחזה בארנק וגלגלה את העגלה אל הקופאית שהעבירה את הפריטים במסוע. כשהבטתי באימא שלה הבחנתי בשערה הבלונדיני והשמנוני שהיה תחוב לתוך גולגול מבולגן, כנראה עברו יום או יומיים מאז שהיא חפפה אותו. הציפורניים שלה היו סדוקות ופניה היו חיוורות ועייפות. היה ברור שהיא שמה זין על המראה החיצוני שלה. ככל שהתבוננתי בה יותר, כך היא הרגיזה אותי יותר. דמיינתי אותה חיה על חשבון הממשלה. הייתי בטוח שתוך דקה או שתיים היא תשלוף תלושי מזון מהתיק כדי לשלם על המצרכים.

אשמה שטפה אותי. בשנים שבהן אימא שלי גידלה אותי, לא פעם היא הייתה במצב הזה, ורוב האוכל שעל השולחן שלנו הגיע מתלושי מזון לפני שהיא פגשה את האנק, אבל עדיין ראיתי הרבה אנשים שמנצלים את המערכת, אז הזלזול שלי היה אמיתי בכל פעם שראיתי אנשים כאלה בחנויות.

אין אף אחד כמו אימא שלי. היא אחת ויחידה, והיא הייתה הורגת אותי על המחשבות הקטנות והמרושעות שלי, אבל לא יכולתי לעצור את עצמי.

"השד הזה גנב לי את טבעות הבצל."

פאקינג פאק! עברתי מהבחור עם שדים על הזרוע לשד ממש מהר. לא הייתי רוצה לשמוע מה יהיה לילדה הזאת להגיד על המכון שלי — דיוקנאות של שדים מצמררים בכל מקום. הו, האימה!

ראשה של האם התרומם מארנקה למשמע קולה של הילדה. היא הציצה אל המקום שאליו הבת שלה הצביעה — עליי — לפני שהפכה לגוון מעורר רחמים של אדום.

העיניים שלה היו בגוון הבהיר ביותר של כחול שראיתי אי פעם, או שאולי זה היה מפני שהיא הייתה כל כך חיוורת וחולנית למראה. היא הסמיקה כל כך חזק, כמו עגבנייה.

"לוסי, זה לא נחמד! למה שתגידי דבר כזה?" היא ניגבה את פניה והשתדלה לא להביט בי בזמן שדיברה אל הבת שלה.

"הוא גנב לי את טבעות הבצל!" גם פניה של הבת היו אדומות. הן ממש תאומות, שתי אלו.

אימא שלה התרוממה, ופניה התעוותו מכאב. היא הניחה את כף ידה על גבה, ואז שמתי לב — אלוהים, איך לא שמתי לב קודם לכן? היא הייתה בהיריון מתקדם מאוד.

בדיוק מה שהחברה שלנו הייתה צריכה — עוד מופרע קטן. היא סימנה לעבר שקיות החטיפים הקטנות שלידי. "לכי קחי לך שקית אחרת כדי שאוכל לשלם. ותתנצלי על מה שאמרת."

הילדה הקטנה עקפה את עגלת הקניות ולקחה שקית קטנה של חטיף טבעות בצל לפני שהיא הסתובבה אליי. "מצטערת." היא חרצה את הלשון בזווית מושלמת כך שאימא שלה לא תוכל לראות את זה. ערמומית.

"את באמת צריכה לחנך את הדבר הזה," לא יכולתי להצביע על הילדה עם הידיים שלי כיוון שהן היו מלאות, אבל הנדתי את ראשי לעברה כדי שהיא תבין שאני מדבר על הילדה שלה.

"הדבר הזה?" הגבות שלה נמשכו עד שכמעט הגיעו לקו השיער. היא שכחה שניסתה לא ליצור איתי קשר עין וקימטה את מצחה.

"הילדה שלך," מלמלתי.

"נכון, ילדה," היא אמרה לי. "לא 'הדבר הזה'." היא השפילה מבט אל בתה. "קדימה, לוסי. תתרחקי מהאיש הרע."

צחקתי. "אני מניח שזה עדיף על שד."

היא הזדקפה והביטה בי במבט זועם. "האם תעדיף שנקרא לך השטן?"

"הרבה יותר מתאים לי." לאף ילד אין תקווה לא להפוך לחרא כשההורה שלו היה כזה בעצמו. אני בטוח שהיא תשמח לשמוע גם את השמות של מכוני הקעקועים שלי.

היא הזעיפה פנים והסתובבה לשלם, והופתעתי לראות כרטיס אשראי. אז היה לה גבר שהיא חיה על חשבונו? האם היא מייצרת תינוקות רק כדי לשמור עליו? במקרה הזה, אפשר היה לצפות שהיא לפחות תדאג לעצמה טוב יותר. "מה?" היא מלמלה כיוון שעדיין בהיתי בה.

משכתי בכתפי באדישות. היא סגרה את ארנקה וקראה שוב לילדה שלה לפני שהלכה ויצאה מהדלת הארורה.

ברוך שפטרנו!

שמטתי את המצרכים שלי על המסוע וכיסיתי באיטיות את עיניי בידיי. סוף־סוף שקע במוחי מה הרגע עשיתי, גנבתי חטיף מילדה. לא. לא היה סוף לשטויות שלי.

חמש דקות של נסיעה הפרידו בין החנות לבית החדש שלי. הדבר היחיד ששנאתי באזור שבו נמצא הבית היה הקרבה שלו לכל מיני אזורי דיור ממשלתיים. סביר להניח שאשמע חרא שלא רציתי לשמוע, אבל קיבלתי מחיר מצוין והבית היה מדהים. או לפחות כך אימא חשבה, היא זו שהחליטה בשבילי. אני אגור בו ואשלם עליו, אבל לא שינה לה מה חשבתי, בכל מקרה.

באמת הייתי צריך להפסיק לתת לה לנהל אותי.

כמעט יכולתי לשמוע אותה אומרת שהיא תפסיק אחרי שאמצא מישהו אחר שיעשה את זה.

נכנסתי לחניה, אחזתי בשקיות שלי ויצאתי מהטנדר. לפני שהספקתי לנעול שמעתי רעש ממגרש החניה של בניין הדירות הסמוך.

"לוסי, אני אצטרך את עזרתך עם אלה."

אין לי מושג למה הסתובבתי וחיפשתי את הקול המוכר. האישה מהחנות עזרה לגנבת הקטנה לצאת מכיסא הבטיחות. ברגע שרגליה של הילדה פגשו במדרכה, נראה היה כאילו גלאי השדים שלה נדלק. עיניה נעו לפני שנחתו עליי.

זרוע רזה אחת עלתה לאוויר והצביעה. "השד!"

אה, פאק.