חמאס

1

יחיא סינוואר - מנהיג חדש קם לתחייה

בישראל, אחרי מבצע “עופרת יצוקה“ ובעקבות הדיאלוג סביב עסקת שליט, התחלף חלום ריסוקו של שלטון חמאס בהשלמה מאונס. באופן מפתיע, דווקא תחת שלטונו של בנימין נתניהו ובראשות ממשלת ימין, מתחזקת בישראל ההכרה ששלטון חמאס, כברירת מחדל, עדיף על הכאוס שיצמח תחתיו, בעיקר כשאחמד ג'עברי, האיש שישראל חיפשה כל דרך לחסלו, הפך למשליט הסדר העיקרי והמוכר ברצועת עזה.

האם ההסכמה שבשתיקה תתחלף בדיאלוג אמיתי? האם אי פעם נכיר את חמאס, נכיר בחמאס וחמאס יכיר בנו? אם לא בהכרה מלאה, לפחות אולי בהשלמה.

כך נחתם הספר 'להכיר את חמאס' בחודש יוני 2012.

מאז חלפו 12 שנים. לא שיערתי שבנימין נתניהו, ראש הממשלה, יכיר בחמאס כתנועה שיש לשמר את שלטונה ברצועת עזה, כדי להחליש אויב אחר, לא אלים, מחמוד עבאס, ראש הרשות הפלסטינית.

ב־14 בנובמבר 2012 חיסל צה"ל את אחמד ג'עברי. ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון אהוד ברק אישרו את החיסול, אף על פי שידעו שאין לו כל ערך מבצעי חוץ מנקמה, ובידיעה ברורה שהחיסול ידרדר את ישראל לעוד מבצע צבאי בעזה. אבל הפיתוי היה גדול – ישראל רצתה לסגור חשבון עם החמאס על חטיפת החייל גלעד שליט ועל הדרך שבה ג'עברי כופף את ידה בעסקת שחרורו.

במשך שבועות הגיעו לשב"כ אותות ברורים על מקום הימצאו של האיש שהקפיד במשך שנים להניח את ראשו בכל לילה במקום אחר מחשש שיחוסל. האותות היו ברורים עד כי לא היה מקום לספק - או שג'עברי הפסיק להסתתר והוא חש חסין ובטוח בעצמו, או שמישהו קרוב בתוך חמאס מפזר סימני דרך לחשוף אותו לעיני הישראלים. לרודפיו היה ברור שיש לנצל את המומנטום בטרם ייעלם שוב.

רק דבר אחד לא נשקל ונבחן לעומק. מה תשיג ישראל אם ג'עברי יחוסל? מה משרת חיסולו, חוץ מרצון עז לנקום בו ולשלוח אותו לעזאזל? הרי אותו ג'עברי, האיש שהיתל בישראל במשך יותר מחמש שנים וכפה עליה להסכים לרוב תנאיו, הקפיד לשמר את ערוץ ההידברות שנפתח בין ישראל־חמאס־מצרים לתיאומים ולהסדרה ביטחונית. הוא היה יכול להרשות זאת לעצמו משום שהרגיש שמעמדו בחמאס איתן, ושהתנועה חייבת לו חוב גדול על האופן המוצלח שבו ניהל את עסקת שליט. הוא לא התרגש מהביקורת של מתנגדיו בתנועה, שקבלו על כך שבמקום להגביר את הג'יהאד מול ישראל, הוא מדבר על הסדרה והפסקת אש ארוכה.

אבל ישראל התקשתה לעמוד בפיתוי. ביום שבו גרר ג'עברי בידו את גלעד שליט במעבר רפיח, כדי למסור אותו למצרים שיעבירו אותו לישראלים, גורלו נחרץ. שם הוא נראה להוט לממש את העסקה כמו סוחר שקיבל מחיר מופרז על מרכולתו ואץ לממש את התמורה, לפני שהלקוח יתחרט. תמונת החייל הצנום המובל על ידי החוטף גדל הגוף נצרבה בתודעתם של מקבלי ההחלטות בישראל, שלא סלחו ולא היססו לרגע לאשר את הוראת המבצע.

האם התקיימו ההערכות לגבי יורשיו? האם איש במערכת הביטחון הישראלית לא הבין, שבחיסולו של ג'עברי סוללת ישראל במו ידיה את הדרך לשובו של מוחמד דף? דף, שבעבר היה מפקדו של ג'עברי, המתין זה שנים לשוב לתפקידו הקודם, ראש הזרוע הצבאית של חמאס, שניתן לסגנו ג׳עברי למשמרת.

דף, האיש שידיו מגואלות בדם מאות ישראלים, ונחשב עד עצם היום הזה למבוקש מספר אחת, מעולם לא חשף את פניו. הוא הקפיד לשמור על מסתורין. נאמר עליו, שגם אם היה מתהלך בפנים גלויות ברחוב עומר אל־מוכתר, הרחוב הראשי של עזה, איש לא היה מזהה אותו. עד התמונה שהגיעה לתקשורת במהלך מלחמת חרבות ברזל, היה תיעוד אחד ויחיד שלו. צילום וידאו שצולם על ידי צלם רשת הטלוויזיה של אבו דאבי בחודש אוגוסט 2002, בעת הניסיון השני והכושל לחסלו. בתצלום נראה דף מחלץ עצמו מתוך מכונית בוערת לאחר פגיעת טיל ה'הֶלְפַיֶיר' ששוגר לעבר המכונית שבה נסע ברחוב אל־ג'לאא. הוא גרר את רגליו בקושי רב, וזחל על הכביש כשאש אוחזת בבגדיו. מאז לא נראו פניו בפומבי. רק צללית דמותו בצבצה מדי פעם בטלוויזיה של חמאס כשבא לאיים על ישראל. מופעי ההצללה וההשחרה הוסיפו עוד להילת הגבורה של האיש, שהיה מוכן ללכת רחוק כל כך בשם הג'יהאד נגד ישראל.

אחמד ג'עברי ירש את מקומו של דף כמפקד הזרוע הצבאית של חמאס, לאחר ניסיון החיסול הרביעי של דף ב־12 ביולי 2006. דף נפצע באורח קשה, ובמשך כשני עשורים כמעט, ההערכה המודיעינית היתה שהפציעה הותירה אותו עיוור למחצה ונכה, סובל מכאבי ראש עזים ותלוי במשככי כאבים חזקים.

בחודש דצמבר 2023 נמצאו תצלומים עדכניים שלו, שהפריכו את הערכות המודיעין. עינו הימנית עצומה, פניו אינן חרוכות, זקן מסתיר ככל הנראה צלקות שנותרו מניסיונות החיסול שלא צלחו. בתצלום נוסף, שהתגלה בכונן מחשב ברצועה, הוא מציץ בשעונו, ביד אחת אוחז משקה בכוס פלסטיק ובידו האחרת צרור דולרים. שתי הידיים שלמות, בסתירה לסברה בישראל, שלפיה איבד אחת מידיו ואחת מרגליו. העובדה שפרטים על מצבו האמיתי התגלו רק אחרי שני עשורים, מלמדת הרבה על איש המסתורין שעבר אינספור ניסיונות חיסול, והצליח להתאושש.

ב־2006, כאמור, לנוכח מצבו הקשה של דף, מונה ג׳עברי למחליפו. ג׳עברי, איש פת״ח בעברו, קיבל את התפקיד באופן זמני. הכתם של איש חמאס, עם דנ״א של איש פת״ח, הוא לא עניין של מה בכך, בוודאי כשמדובר על פיקוד על גדודי עז א־דין אל־קסאם. אך אף על פי שמלכתחילה הוגדר המינוי כזמני, עד להתאוששותו של דף, ג׳עברי התאהב בתפקיד ובמעמד, ומיאן לפנות את מקומו. בעיני דף וחבורת תומכיו הרבים, ביניהם אחיו של יחיא סינוואר, ג׳עברי נחשב לסורר ולכפוי טובה. דף, האיש שממעט בהופעות פומביות, הופיע בטלוויזיה של חמאס לאחר חיסולו של ג'עברי, והכריז כי ישראל עוד תצטער על שחיסלה את ממלא מקומו. אלמלא ההצללה וההשחרה, אולי היה ניתן לראות מבעד לכוויות שחרכו את פניו זיק של חיוך. במודיעין הפלסטיני ברמאללה עדיין משוכנעים בוודאות שמוחמד דף, יחד עם השחקן החדש־ישן שהגיע לרצועת עזה, יחיא סינוואר, רקמו ביחד מזימה להרחיק את ג'עברי. "יש לנו עדויות מוצקות,״ אמר לי בכיר במודיעין הפלסטיני, ״האחים סינוואר, בשיתוף ובהנחיית דף, דאגו להשאיר סימנים ואותות שיקלו על הישראלים, מבקשי רעתו, למצוא אותו.״ בכיר לשעבר בשב"כ הישראלי, שעמו שוחחתי, דחה את הטענות הללו מכול וכול, וטען כי יוזמת החיסול היא של ישראל, ושלה בלבד. כך או כך, התוצאה היא אותה תוצאה. ישראל חיסלה את ג'עברי והחזירה את המבוקש מספר אחת שלה, מוחמד דף, לקדמת הבמה. זה האיש שישראל פינתה לו את הדרך לפקד על גדודי עז א־דין אל־קסאם, שהפכו בינתיים לצבא של ממש. דף, האיש שהיה אחראי לתכנון הפיגועים הקשים ביותר נגד ישראל, שידיו מגואלות בדמם של מאות ישראלים שהוא אחראי לרציחתם, מהווה סכנה ביטחונית ממשית לישראל כבר יותר משלושה עשורים.

לאחר החיסול פרסם דובר צה"ל הודעה לקונית, שנמסרת לאחר כל חיסול ממוקד, לפיה ג'עברי עסק בעצם הימים ההם בתכנון פיגוע גדול. בדיעבד, שוב הוכח שישראל אינה מחשבת את צעדיה בחוכמה במלחמתה בחמאס. אולי אינה מחשבת את צעדיה כלל.

מבלימה להתקפה - תורת הלחימה החדשה של חמאס

ד"ר גרשון בסקין, שיחד עם ד"ר ראזי חאמד ניהל בשעתו את הערוץ החשאי לשחרור גלעד שליט, סיפר כי חאמד אמר לו, כי אחרי החיסול נמצאה בכיסו של ג׳עברי טיוטה של הסכם הפסקת אש ארוך טווח שעמד לחתום עם ישראל. חאמד ניסה להוכיח לבסקין שג'עברי התביית – ולראיה הציג את ערוץ ההידברות בין ג'עברי לבין בסקין וחאמד – שנותר פתוח. ערוץ זה שימש אותם גם לתיאום פריסת כוחות שומרי הגבול של חמאס לאורך הגבול עם ישראל. ג'עברי הורה לפקודיו לפרוס עשרות אנשי עז א־דין אל־קסאם לאורך הגבול עם ישראל, כדי למנוע מחמושים של ארגונים קטנים כולל הג'יהאד האסלאמי, שכונו "סוררים", לירות רקטות לעבר יישובי הדרום. המחויבות לשמור על שקט עם הישראלים היתה גדולה עד כדי כך, שכשארגון קיקיוני בעזה באותם ימים הצליח לשגר רקטה לעבר ישראל, ג'עברי מיהר לעשות שימוש בערוץ זה כדי להעביר מסר הרגעה ללשכת שר הביטחון אהוד ברק בקריה. חאמד טען גם שג'עברי תכנן מהלך הסדרה נרחב עם ישראל, והיה משוכנע שיש לו מנדט לכך. ככלות הכול, הוא זה שהצליח להשיג את ההישג הגדול ביותר של התנועה מיום הקמתה – שחרור 1,027 אסירים.

"ג'עברי התחיל להאמין שהוא הפך מחמוש לדיפלומט נחשב," אמר לי דוד מידן, מי שהיה ממונה על תיק החטופים והשבויים והיה אחראי על עסקת שליט.

בימי המשא ומתן על שחרורו של שליט, ישב מידן במטה המודיעין המצרי בחדר אחד עם ראש השב"כ יורם לוי. בחדר השני ישב ג'עברי וניהל בעצמו את המשא ומתן עם המצרים. מידן למד להכיר היטב את האיש שגדל מעל למידותיו. "הוא השיל מעליו את מעיל העור והסתובב עם חליפות ממותגות שרכש בקהיר. אפילו המצרים התחילו לצחוק עליו."

עמיתיו המצרים, שלקחו את ראש הזרוע הצבאית של חמאס ל"יום כיף", סיפרו לו כיצד ג׳עברי, שחי כל חייו הבוגרים במחתרת, יצא להפלגה בספינת תיירים על גדות הנילוס, אכל במסעדות הדגים המפורסמות של קהיר ולקינוח עבר ניתוח לייזר להסרת משקפיים. הוא נהנה מהחיים שמעל האדמה שלא חייבו אותו להסתתר מאימת האפאצ'י.

גם לאחר שהושלמה עסקת חילופי השבויים ושוחררו האסירים, ג'עברי המשיך לנסוע למצרים לפגישות עם ראשי המודיעין המצרי לגיבוש הסכם להפסקת אש, "תהדיאה" (רגיעה), עם ישראל. הוא נהג לחצות את מעבר רפיח עם הבטחה מצרית שישראל לא תיגע בו ולא תנסה לחסלו. אף שידע שמזל"ט של צה"ל עוקב אחר תנועותיו כשהיה עושה דרכו לקהיר, הוא היה בטוח שהוא חסין. רצונו להמשיך וליהנות מהחסינות הזו היה הסיבה העיקרית שחתר להמשיך ולנהל דיאלוג ולהגיע להסכם ארוך טווח, בהנחה הגיונית שהסכם כזה, אם יושג, יעניק לו תעודת ביטוח חיים. הוא הבין היטב שעכשיו, לאחר שמסר במו ידיו את גלעד שליט, לא נותר לו כל קלף מיקוח שיוכל להבטיח לו שישראל לא תפעל לחסלו. ג'עברי היה משוכנע שכל עוד הוא מנהל דיאלוג עקיף על הסכם רגיעה, ישראל תניח לו ולא תעז לחסלו.

אבל הסגן שמרד לא הבין שני דברים מהותיים. ראשית, שישראל לא תוותר על ההזדמנות להוכיח שלא שכחה ולא סלחה, ושנית, שגם מוחמד דף לא שכח ולא סלח. בזמן שג׳עברי הפליג בתוכניותיו להשתלט על התנועה, יחיא סינוואר, האיש שהוא עצמו שחרר מהכלא הישראלי, חבר למפקדו לשעבר דף.

יחד תכננו השניים להשיב לדף המתאושש מפציעותיו את בכורתו. האויבים מבחוץ והאויבים מבית לא הותירו לג'עברי שום סיכוי לשרוד.

מיד עם סילוקו של "הסורר", החלו דף וסינוואר לפתח את תורת הלחימה החדשה של הצבא החדש, וזאת בהתבסס על מסקנות ולקחים שהופקו ממבצע ״עופרת יצוקה״. הוחלט לעבור מבלימה למתקפה, מדוקטרינת מגננה שתזנב בצבא הישראלי ותגרום לו אבידות כשיפלוש לעזה, להתחפרות המונית של חיילים שיאומנו לתקוף את הצבא הישראלי במארבים בבטן האדמה בכל רחבי הרצועה. במקביל, הקימו השניים מטה פיקוד לאיסוף מודיעין ולמחקר, שיאסוף וינתח כל פרט מידע על שיטות הלחימה של צה"ל כמו גם מודיעין אזרחי. היחידה, שכל חניכיה דוברי עברית רהוטה, למדה והפיצה תזכירים יומיומיים למפקדי חמאס, שנאספו ממקורות גלויים וסיפקו תמונת מצב עדכנית על מצבה של החברה הישראלית בכלל, ושל חולשותיה בפרט.

ההחלטה הנוספת שקיבלו היתה הקמת יחידת עילית של לוחמים. ״המובחרים״ (אל־נוח׳בה), שיאומנו למשימות מיוחדות ונועזות ולקרבות פנים אל פנים מול החייל הישראלי. סינוואר, כך העידו חוקריו בכלא, למד הרבה על סיירת מטכ"ל של צה"ל ועל יחידות העילית שחייליהן מאומנים למבצעים נועזים וייחודיים. ייתכן שסיירות אלה היוו מודל השראה ליחידות שהקים עם שותפו דף.

את החיבור הקטלני הזה יזמה מדינת ישראל במו ידיה, כשסללה לדף ולסינוואר את הדרך לאיחודם מחדש, שיהפוך את צבא חמאס לצבא מקצועי שעליו תוטל המשימה, שסינוואר שם לו למטרה ראשונה: לשחרר מהכלא הישראלי את אסירי חמאס, חבריו, שלהם נתן את דברתו שיצאו לחופשי.

התהילה

יחיא סינוואר נולד וגדל במחנה הפליטים ח'אן יונס למשפחה קשת יום. בשכנות לבית המשפחה גדל גם רופא הילדים שמונה להיות מנהיג התנועה, לאחר חיסול השייח' יאסין, עבד אל־עזיז רנטיסי.

סינוואר, כמו כל הבנים בשכונתו, למד בבית הספר התיכון לבנים בח'אן יונס, ואחר כך השלים את לימודיו באוניברסיטה האסלאמית, שם סיים תואר ראשון בלימודי השפה הערבית. אהבתו לשפות ובלשנות תסייע לו גם ללמוד את השפה העברית על בוריה בבית הכלא הישראלי. באוניברסיטה הוא התמודד על תפקיד יושב ראש אגודת הסטודנטים כנציג "אל־כותלה אל־אסלאמיה", "הגוש האסלאמי", באגודת הסטודנטים, ונבחר לתפקיד ארבע פעמים.

הקריירה הפוליטית של יחיא סינוואר החלה במפגש שלו עם השייח' אחמד יאסין. בחקירתו סיפר כי לאחר שהשייח' אחמד יאסין שוחרר לראשונה מהכלא (בעקבות עסקת חילופי שבויים ב־1984 עם ארגונו של אחמד ג'יבריל), הוא נהג לפקוד את ביתו של השייח' במחנה הפליטים שאטי, יחד עם אדם נוסף, ששמו ח'אלד אל־הינדי. יאסין, שהיווה אז סמכות דתית משמעותית, האמין שהאחים המוסלמים שנוסדו במצרים יהיו תרופת החלמה למצבם של הפלסטינים בעזה.

"ישבנו שלושתנו ודיברנו, בין השאר, גם על המצב ברצועת עזה, המצב הביטחוני והמצב המוסרי, [על] משתפי פעולה ואלו ההולכים נגד מצוות האסלאם,״ סיפר לחוקריו בשב"כ לאחר שנעצר והתוודה מיד. שיחות החולין שנהגו לקיים בביתו של יאסין הפכו במהלך הזמן לתוכנית פעולה של ממש.

השלושה, יאסין הנכה ושני הצעירים הנלהבים סינוואר ואל־הינדי, החליטו להקים את "אל־מג'ד" (התהילה) - ארגון מיליטנטי שתכליתו היתה איסוף מידע על משתפי פעולה, מכירת אלכוהול ועלונים פורנוגרפיים וצריכת זנות. כלומר, הרעיון היה להקים משטרת מוסר בעזה להגנת ערכי האסלאם הטהור, כפי שיאסין לימד אותם, על בסיס תורת האחים המוסלמים, וכפי הנראה גם בהשראה של המהפכה האסלאמית באיראן, שיאסין כה התפעל מהצלחתה.

הקמת "אל־מג'ד" היתה הצעד הראשון להפיכת "המרכז האסלאמי" של יאסין מארגון צדקה וחברה, שעיקר פעילותו היתה להעניק מזור וסיוע לאוכלוסייה הענייה של עזה, לארגון טרור רצחני.

גם אסמעיל הנייה, לימים ראש הלשכה המדינית של חמאס, הצטרף לאותה התארגנות מצומצמת. בניגוד לסינוואר, המשימה הרצחנית של חקירה ועינוי של בני עמו פחות התאימה לו. גם כיום הוא מקפיד להסתיר את הפרק האפל הזה בעברו. סינוואר, לעומת זאת, התמסר למלאכה המזוויעה בהנאה סדיסטית, ומעולם לא הביע כל חרטה על ההוצאות להורג והעינויים שביצע.

את רשימת משוחררי חמאס בעסקת שליט, הרכיב אחמד ג'עברי על פי הוראותיו של יחיא סינוואר מהכלא.

כיצד הגיעה אליו הרשימה? סביר להניח שבאחת משתי דרכים המוכרות לכל אסיר ביטחוני בבתי הכלא בישראל. באמצעות עורכי דין שעל פי הנוהל הקיים נפגשים עם לקוחם ביחידות וללא האזנה, או באמצעות טלפונים סלולריים שמוברחים לתאים, אם על ידי עורכי דין או במהלך מפגשי קרובים.

צאלח אל־עארורי, שישראל שחררה מהמעצר המנהלי וגורש לסוריה, הצטרף לג'עברי בקהיר, שם דנו עם הישראלים על עסקת שחרורם של אסירי חמאס תמורת שחרורו של גלעד שליט. למרות הסכסוך המר בין סינוואר לאל־עארורי, המטרה קידשה את האמצעים. סינוואר, בכלא הישראלי, ואל־עארורי וג׳עברי בקהיר, עברו בקפידה שם אחר שם, ואישרו או פסלו.

לפני שהושלמה העסקה, כאשר התברר לסינוואר שישראל מסרבת לשחרר יותר מאלף אסירים, כפי שרצה, הודיע כי הוא עצמו מתנגד לעסקה ומתכוון להישאר בכלא. מבחינתו, היה צריך להתאמץ יותר ולשחרר את כולם. לבסוף הצליחו לשכנעו.

כשנאלץ לבסוף להשלים עם העסקה, נשבע שלאחר השחרור הוא יפעל מבחוץ לשחרורם של הנותרים מאחור. במסגרת העסקה, שנחתמה בקהיר בין הצדדים, שוחררו 1027 אסירים, 450 מהם מחבלי חמאס והשאר מקרב כלל הארגונים. ישראל הבהירה לחמאס ולמצרים שהיא מוכנה לשחרר אסירי עולם עם דם על ידיהם, כל עוד נשפטו לפני פרוץ האינתיפאדה השנייה. אמ"ן ושב"כ ניהלו דיונים ממושכים על שחרור מחבלים שביצעו או תכננו פיגועים לפני האינתיפאדה השנייה, דיונים שבהם נבחנה מידת המסוכנות של המשוחרר הפוטנציאלי.

ישראל סירבה להיענות לדרישת חמאס לשחרר, למשל, את חסן סלאמה, אף על פי שביצע את הפיגועים בקו 18 לפני האינתיפאדה השנייה, או את עבדאללה ברגותי, מתכנן הפיגוע הגדול במלון פארק בערב פסח 2001 בנתניה, שבו נרצחו 32 ישראלים. עם יחיא סינוואר, שהיה שפוט לארבעה מאסרי עולם, ועל אף מעמדו הבכיר והתנהלותו הבעייתית בבתי הכלא הישראליים שבהם ריצה את עונשו במשך 22 שנים, לא היתה לה כל בעיה. יתרה מזאת - סינוואר אפילו לא נכלל ברשימת האסירים הכבדים שסביב שחרורם התנהל דיון מעמיק.

ד"ר יובל ביטון היה ראש אגף מודיעין בשירות בתי הסוהר, שבילה מאות שעות עם האסיר שהטיל מורא על כל האסירים, בכל בית כלא שאליו הועבר.

"כששמעתי שסינוואר נכלל ברשימה, קפצו לי כל הפיוזים," אמר לי, "לסינוואר היה רוע בעיניים שאי אפשר היה לפספס. הרוע במלוא התגלמותו דיבר בעברית רהוטה. לא היתה לו שום בעיה לרצוח את בני עמו במו ידיו ובקור רוח שטני." ביטון מספר שבאחת משיחותיו עם סינוואר, הוא דיבר עמו על מבצע ״גשמי קיץ״, שבמסגרתו תקף צה״ל מהאוויר כדי לנסות להביא לחילוצו של גלעד שליט. 500 פלסטינים נהרגו במתקפות אלו.

"תגיד לי," שאל ד"ר ביטון את סינוואר, "שווה לך שרבים כל כך נהרגו למען אחרים?״ סינוואר השיב ללא היסוס: "בשביל שחרור אסירים, שימותו אפילו 100 אלף אנשים." בפעם אחרת טען בפני חוקריו ששב"כ מנסה להרע את תנאי האסירים. הוא כופף את ידו על השולחן, הכה בו בעוצמה ואמר בקול, ״אני אשבור אותם.״

במהלך תקופת מאסרו, סינוואר היה מעורב בהוצאה להורג של מי שנחשדו על ידו כמשתפי פעולה עם השב"כ או עם שירות בתי הסוהר. הוא הורה לאסירי חמאס, שעליהם פיקד בכלא שקמה, להוציא להורג שני אסירי חמאס שחשד כי הם משתפים פעולה. הפעם בתור המפקד הנבחר של האסירים בבתי הכלא הישראליים, הוא כבר לא היה צריך לחנוק אותם במו ידיו כבעבר, אלא רק לתת את ההוראה לאחרים שיעשו עבורו את המלאכה השטנית.

"הם פשוט זרקו עלינו גופה," מספר ד"ר ביטון, "ואמרו לסוהרים 'קחו את הכלב הזה'. הם לא הסגירו את מבצעי הרצח, ולא סיפרו מי נתן את ההוראה.״ ביטון מספר שאסירי חמאס בגדה נהגו לכנות את סינוואר "סאדאם" – על שם נשיא עיראק המגלומן, שהיה מוכן להקריב מיליונים מבני עמו על מנת להאדיר את שמו. כמוהו, סינוואר לא נרתע ולא חשב על המחיר שיגבו מעשיו. העיקר שמטרותיו יושגו.

הרוע דובר עברית רהוטה

סינוואר נעצר על ידי ישראל בפעם הראשונה ב־1982, בתקופת לימודיו באוניברסיטה האסלאמית. מעצרו ארך ארבעה חודשים. שלוש שנים אחר כך נעצר שוב. הפעם הושם במעצר מנהלי למשך שמונה חודשים בחשד שהיה חבר בהתארגנות לא חוקית.

בפעם השלישית שנעצר, נותר סינוואר בכלא. מעצר זה בוצע בפברואר 1988, חודש בלבד לאחר הקמת תנועת החמאס. הוא כבר סיים את לימודיו באוניברסיטה האסלאמית, והתגורר בבניין שהיה שייך לאו"ם, ובו התגוררו אביו, סבו וסבתו, אחיו ואחייניו. סיבת המעצר המנהלי, כנהוג, לא פורטה, אך עלו חשדות נגד הצעיר הפעלתן מח'אן יונס על מעורבותו ברצח פלסטינים. מכיוון שאז עוד לא היתה תשתית ראייתית להרשיעו, היה מדובר למעשה במעצר מנע – למנוע את הרצח הבא. רק לאחר מספר חודשים, בעודו שוהה בכלא, הוצגו בפניו הודאות של שותפיו לארגון ״אל־מג'ד״, והוא נשבר והודה שהיה מעורב בסדרת רציחות של פלסטינים שנחשדו על ידו כמשתפי פעולה.

העיתונאי חיים לוינסון פרסם בעיתון ״הארץ״ את תמלילי חקירותיו השמורים בארכיון בית המשפט העליון והותרו לעיון רק לאחר פנייה לבית המשפט. תמלילים אלה שופכים אור על אישיותו של סינוואר ועל יחסו לזולת.

"אני מוכן לספר לך הכול מההתחלה. דברים שעשיתי," אמר בחקירה שנמשכה חמש שעות. נכונות מפתיעה זו לשתף פעולה נבעה מכך שבית הוריו היה מועמד להריסה. סינוואר עתר כנגד ההריסה, והפעם היה לו אינטרס ברור לרצות את חוקריו. "אספר לך דברים שמעולם לא דיברתי עליהם בחקירה הקודמת, ואגיד אותם עכשיו. אני מתחיל את הסיפור מהיום שנכנסתי לעניינים בעזה בשנת 1985."

בחקירה סיפר כי תחילה הוא לא רצה לפעול לבדו כי סבר שזה מסוכן, ולכן פנה לחברו רוחי מושתהא שהסכים לפעול נגד משתפי הפעולה ונגד כל מי שמתנהל באופן שמנוגד לאסלאם. סינוואר ומושתהא הקימו ארגון מסודר, שקיבל סמכות רוחנית של השייח' יאסין, שהעניק להם "פתווה", צו הלכתי, לרצוח משתפי פעולה ומקלקלי המוסר האסלאמי. את השם "אל־מג'ד" הציע סינוואר בעצמו. השם המלא של הארגון היה "מונזמאת אל־ג'יהאד ואל־דעווה", "תנועות הג'יהאד והדעווה". השייח' אחמד יאסין הציב שתי מטרות: ג'יהאד ומוסדות צדקה ורווחה (דעווה). פירוש השם "אל־מג'ד" הוא "תפארת" "תהילה", מה שמעיד גם על האופן שבו ראה את תפקידו ואת התמורה שהוא אמור לזכות בה בעת ביצוע משימתו.

סדרת המעצרים המנהליים של סינוואר מעידה על הבלבול ועל הסתירה של ישראל ביחסה לתנועה האסלאמית, שהחלה לפעול ברצועה בהשראתו של השייח' אחמד יאסין. מצד אחד טיפחה את חברי המרכז האסלאמי שנחשבו כגוף המהווה משקל נגד לתנועת הפת"ח, ומצד אחר עצרו את הפעילים המרכזיים באוניברסיטה האסלאמית, שלא קיבלה מהמִנהל האזרחי באותם ימים מעמד של אוניברסיטה שמעניקה תעודות הסמכה לבוגריה.

הקורבן הראשון של סינוואר ומושתהא היה גבר בשם רסמי סלים, שהשייח' אחמד יאסין אישר במו פיו בפסיקה הלכתית להורגו. השניים גייסו אדם נוסף שיסייע להם, ועקבו אחר קורבנם במשך ארבעה ימים.

"יום אחד ראינו אותו יוצא בערך בשעה עשר בלילה מחנותו. היו איתו עוד שני אנשים שאני לא מכיר. הם הלכו קצת יחד, ואז השניים נפרדו ממנו והוא נשאר לעמוד לבד ברחוב. רוחי, אני ותאופיק (האדם השלישי שגייסו) נסענו ברכב שלי, פיג'ו 404 מודל 1976 בצבע לבן ועצרנו לידו." רוחי נהג במכוניתו של סינוואר, ולדבריו כל אחד אחז ספר קוראן ביד.

השלושה הכניסו את סלים למכונית. הם אמרו לו שהם רוצים לדבר אתו. סלים לא התנגד. הם נסעו לפרדס, שם תאופיק נשאר לשמור, וסינוואר ומושתהא החלו לחקור את סלים. "הוא הודה כי הוא בקשר עם המודיעין הישראלי, עם אחד בשם אבו רמי, וגם הודה שהיה מביא בנות לחנות שלו ומתעסק." בביטוי "מתעסק" התכוון לזנות, לצעירות מעזה שסלים היה מביא לחנותו ומקיים אתן יחסים בתשלום.

סינוואר גזר את דינו: מוות בחניקה.

השלושה, יחד עם הנידון למוות, נסעו לבית הקברות בח'אן יונס. "בדרך קשרתי לו את העיניים שלא יראה, עם סמרטוט," סיפר סינוואר לחוקריו בקור רוח. לאחר שחנק את קורבנו, עטף אותו בסדין, כתכריך, וקבר אותו. סינוואר היה משוכנע שבמעשיו הוא מציב את עצמו כמגן האסלאם, שלרסמי היה מגיע למות ושהוא, יחיא סינוואר, הוא הוא הפוסק היחיד מי לחיים ומי למוות.

אחרי הרצח הראשון הוא השיג נשק. הקורבן הבא שלו היה עדנאן עספור. בחקירה סיפר סינוואר שהוא התכוון לרצוח את עספור משום שהיה צרכן זנות.

"החלטנו, רוחי ואני, שנחטוף אותו וניקח אותו לפרדס. אחרי ארבעה ימים בערך, כשאנחנו במכונית שלי, בשעה עשר בלילה ראיתי את עדנאן ליד הבית שלו. רוחי נהג, ואז התקרבנו אליו וירדנו מהמכונית. איימנו על עדנאן והוא נבהל. הוא נכנס למכונית שלנו ומשם נסענו כמו שתכננו, לפרדס. רוחי ואני הרבצנו לעדנאן ואז הוא הודה שהיה בקשר עם המודיעין הישראלי, לא זוכר את השם שאמר לי. החלטנו להרוג אותו. לקחתי אותו למקום בשכונת עג'לין ושם אני חנקתי אותו בכאפייה, וקברנו אותו במקום.״

שמו של הקורבן השלישי היה פתחי עיסא. "חודש אחר כך, קיבלנו אינפורמציה על עיסא ממחנה הפליטים אל־בוריג' שמשתף פעולה עם השלטונות,״ סיפר סינוואר, ״נסענו לפרדס. אני לא זוכר אם כיסינו לו את העיניים. אני נשארתי עם פתחי והתחלתי לחקור אותו. החזקתי לו ביד אחת את הגרון והתחלתי לחנוק אותו, וביד השנייה נתתי לו בוקסים בבטן, ואז פתאום הוא קיבל התקף לב."

את הקורבן האחרון, חוסין אל־סיר מח'אן יונס, רצח סינוואר, לדבריו, ללא כוונה תחילה. "אמרתי לו לעצור," הוא מספר, "הוא עצר, ורוחי הגיע במכונית. הוא איים עליו באקדח ואמר לו לעבור למכונית שלנו. לחצתי את הצוואר שלו בשביל שיעלה למכונית שלנו ואז נפלט לי כדור ופגע בו. רחצנו את המכונית מהדם ומהסימנים והלכנו, ואחרי כמה זמן אני חושב שראינו במקום צבא," הוסיף וסיפר, "ידעתי שמצאו את הגופה של חוסין. גם הפעם לא הלכתי לשייח' יאסין לדווח. אני לא יודע אם רוחי הלך לשייח' לדווח."

סינוואר ידע היטב שרציחת האנשים הללו רק משום שצרכו זנות, אלכוהול או פורנוגרפיה לא תיחשב כהישג שניתן להתהדר בו. לפיכך, חילץ בכוח מהנחקרים המבועתים הודאות שלפיהן שיתפו פעולה עם האויב.

זה האיש שישראל ראתה לנכון לשחרר.

ד״ר ביטון ניסה, לדבריו, לשכנע את שב"כ לבחון שוב ושוב את ההסכמה לכלול את סינוואר ברשימת המיועדים לשחרור, אבל ללא הצלחה.

"אנחנו ראינו את המנהיגות שלו, ואת הקו אותו הוביל. ראינו את הרוע, במלוא התגלמותו, דובר עברית רהוטה. הבנתי שלמרות שאין לו דם יהודי על הידיים, השחרור שלו יוביל לקטסטרופה, זו תהיה זריקת מרץ אדירה לחמאס," אמר ביטון, ״אבל אצלנו הדברים נבחנים לא על שיקולים של פוטנציאל ההרס והסכנה שנשקפת מאותו אסיר שבחרו לשחרר אותו ושכמותו, אלא אם יש לו או אין לו דם של יהודים על הידיים," אמר. "אם הוא נאשם 'רק' ברצח בני עמו, מבחינת ישראל קל יותר מצפונית ומוסרית לשחררו. שחרור של מי שלא רצח יהודים יתקבל ללא התנגדות בדעת הקהל הישראלית."

וכך אכן היה. משפחות נפגעי טרור הפגינו נגד שחרורם של אסירים והגישו לבית המשפט העליון עתירות נגד הכוונה לשחרר לחופשי מחבלים שרצחו את יקיריהן. שום עתירה לא הוגשה נגד יחיא סינוואר, כי אף אחד לא באמת הכיר אותו ואת כוונותיו, פרט, אולי, לד"ר ביטון, שידע היטב כי האסיר השאפתן מתכונן ליום שאחרֵי, ומתכוון להפוך למנהיג תנועת חמאס. סינוואר הכיר היטב את החברה הישראלית, והיה בקי במחלוקות החברתיות, העדתיות, הדתיות והפוליטיות שמפלגות אותה. בדומה לרוב האסירים הביטחוניים בבתי הכלא הישראליים, הוא הצטיין בלימוד העברית ונחשב לתלמיד יסודי ושקדן באקדמיה שהקים האסיר הביטחוני אבו עלי שאהין ב־1968.

בתאו של סינוואר נחו כתבים של מיטב הסופרים הישראלים, א"ב יהושע, עמוס עוז, מאיר שלו. ביטון מספר שסינוואר אהב בעיקר לקרוא ביוגרפיות. ׳המרד׳ של מנחם בגין, ׳פנקס שירות׳ של יצחק רבין ו׳הרועה׳, סיפור חייו של אריק שרון. דפי הספרים הללו היו מהוהים מרוב קריאה ושינון.

הוא תרגם לערבית ספרים שעניינו אותו במיוחד, ביניהם ׳שב"כ בין הקרעים׳, ספרו של ראש השב"כ לשעבר כרמי גילון ו׳המפלגות הישראליות 1992׳ בהוצאת ׳המכון הישראלי לדמוקרטיה׳. במהלך מאסרו, סינוואר כתב גם ספרים בערבית ובראשם רומן פוליטי ׳קוץ הציפורן׳ (2004) – (׳שוק אל־קרנפיל׳). העלילה מספרת את סיפור המאבק הפלסטיני בין 1967 ל־2000 מנקודת מבטו של צעיר ברצועת עזה. למעשה זהו ספר חצי אוטוביוגרפי.

ספר "עיון" נוסף שכתב סינוואר בין כותלי הכלא עסק בתנועתו:

׳חמאס: ניסוי וטעייה׳ (׳חמאס - אל־תג'רִבה ואל־חטא׳) (2010) בו הוא בוחן את הקמת התנועה, היכן טעו מנהיגיה וכיצד הצליחו להביא את התנועה לעוצמתה. כמו כן כתב ספר שנקרא ׳אל־מג'ד׳ (׳התהילה׳) כשם ארגונו. הספר מתאר דווקא את דרכי הפעולה של השב"כ הישראלי בדגש על שיטות הפעולה שנוקט שירות הביטחון הישראלי לגייס מפעילים ולחדור לתוך הזרוע הצבאית לקבלת מידע מודיעיני.

"סינוואר אמר לי 'החברה הישראלית תתפרק מבפנים, המחלוקות שבתוככם יגמרו אתכם'," מספר ביטון. לטעמו, האמירה הזו של סינוואר ממחישה שעיתוי המתקפה שיתכנן למעלה מעשור מאוחר יותר, נבחר בקפידה. סינוואר הבין שזוהי שעת הכושר – לתקוף את ישראל בשיא חולשתה.

"גורמי אמ"ן לא ידעו בכלל מי זה יחיא סינוואר או רוחי מושתהא, חברו לארגון 'אל־מג'ד', או עלי עמודי,״ הוא אומר, ״שלושתם היוו את הנהגת האסירים בבתי הכלא לאורך תקופת מאסרם, ושיתפו פעולה עם שחרורם בעסקת שליט בהשתלטות על הרצועה. בשב"כ אמרו לי מי הם האנשים המשתחררים לעזה ואני לא האמנתי. אמרתי להם 'מה? אתם לא נערכים לשחרור שלהם? הם הולכים להשתלט על הרצועה, בעוד שנה הם יהיו המנהיגים של הרצועה'."

סינוואר היה "מתחת לרדאר", וסומן כאסיר שלא מהווה סיכון. הוא נתפס בקרב אנשי השב"ס, ויותר מזה, בקרב אנשי השב"כ, כאיש שאפשר לנהל עמו דיאלוג, וניתן להגיע עמו להסכמים. הדוגמה הבולטת ביותר היא עמידתו בהסכם כתוב שהושג בינו לבין יובל דיסקין, באותם ימים מפקד מחוז ירושלים בשב"כ.

דיסקין נשלח על ידי אבי דיכטר, ראש השב"כ דאז, להרגיע את המתיחות בבתי הכלא ערב יציאתו של אהוד ברק לוועידת קמפ דייוויד עם יאסר ערפאת בחודש יוני 2000. סינוואר, שידע ששביתות רעב של אסירים הִנן כלי אפקטיבי נגד המערכת הביטחונית, עמד להכריז על עוד שביתת רעב כללית של האסירים כלחץ לשיפור תנאי מאסרם של אסירי חמאס. הוא בחר את העיתוי בקפידה. אהוד ברק - שקיווה שבקמפ דייוויד יצליח לדלג על שלב הביניים בהסכם אוסלו ולקפוץ בהסכמה עם יאסר ערפאת ישר למימוש השלב הסופי של הסכם אוסלו, קרי, הקמת מדינה פלסטינית - חשש שהשביתה תעיב על השיחות עם הנשיא ביל קלינטון ועם יאסר ערפאת.

דיכטר הטיל על יובל דיסקין לנהל שיחות עם מנהיגי חמאס בבתי הכלא השונים. דיסקין, שזיהה שסינוואר הוא הדומיננטי מבין כל המנהיגים, הציע להם הקלות בתנאי המאסר בתמורה להתחייבות של הפסקת כל פעילות תכנון והכוונת פיגועים מתוך בתי הכלא. דיסקין לא הסתפק בהתחייבות של מנהיגי האסירים, ודרש מהם להשיג התחייבות בכתב מהנהגת חמאס בחו"ל. קרי ח'אלד משעל, ששהה אז במטה התנועה בדמשק.

כעבור כחודש, סינוואר והנהגת חו"ל של התנועה אישרו שהם מקבלים את התנאי של הקלות בתנאי אסירי חמאס בתמורה להפסקת פעילות עוינת מתוך בתי הכלא נגד מטרות ישראליות.

שלושה חודשים לאחר שהושג ההסכם פרצה האינתיפאדה השנייה. להפתעת המערכת הביטחונית כולה, יחיא סינוואר עמד בהתחייבות. בכל שנות האינתיפאדה השנייה, כשהשטחים בערו וישראל תקפה בעוצמה בשטחי הגדה ורצועת עזה, סינוואר הקפיד לשגר איגרות בעברית, בכתב ידו, ליובל דיסקין שבהן התחייב שאם ההקלות שהושגו יישארו בתוקף ולא ישונו עקב האינתיפאדה שמתחוללת בחוץ, גם הוא יישאר נאמן להסכם. זוהי תכונת אופי שחוקריו וכל מי שהכיר אותו מתקופת הכלא זיהה היטב – סינוואר הוא איש אכזר ושתלטן אך עומד בהסכמים שהתחייב לקיים. ייתכן שדווקא בגלל התנהלותו בפרשה זו, הוא אכן נתפס כאדם שעומד במילתו ולכן שחרורו אינו מהווה כל סכנה.

בקיץ 2004, במהלך תפילת הבוקר, התעלף ונפל. שני סוהרים שהבחינו במהומה שנוצרה סביבו הבהילו אותו למרפאה בבית הכלא הדרים. החשד היה שלקה באירוע מוחי. הוא פונה באמבולנס לבית החולים סורוקה בבאר שבע, שם אבחנו רופאי המרכז מורסה (אבצס) במוחו, שהיתה עלולה להמיתו לולא היה מפונה בזמן. כשיצא מכלל סכנה ושוחרר מבית החולים, הוא הודה לרופאיו ודיווח להנהגת חמאס בכלא, בחו"ל וברצועה, שהישראלים הצילו אותו ממוות ודאי, והוא חייב להם את חייו. הרופאים בשב"ס ובסורוקה לא יכלו לשער ש־20 שנה אחר כך, האיש שהצילו ממוות יהיה המתכנן הראשי של טבח המוני וחטיפת ישראלים בעוטף.

תכונות האופי של אישיותו שנלמדו לאורך 22 שנות מאסרו, שופכות אור על התנהלותו של האיש, שמיום הגעתו חזרה לרצועת עזה התנהל בדיוק על פי אותם מאפיינים שאובחנו בכלא הישראלי: שאפתן חסר מעצורים, שלא בוחל בשום אמצעי, ומוכן לשלם כל מחיר בעבור רצונותיו, מטרותיו ושיגיונותיו. דפוס האישיות הזה נבחן בתסקיר שהוכן עליו בשירות בתי הסוהר, אך לרוע המזל לא הפך לכלי מודיעיני יעיל בניתוח מהלכיו לכשישתחרר וישתלט על הנהגת חמאס ועל רצועת עזה כולה.

סינוואר חוזר הביתה

בשב"כ התנגדו נחרצות לעסקת שליט ולשחרור מספר רב כל כך של אסירים עם דם על הידיים. יובל דיסקין, ראש השב"כ באותם הימים, גם הביע את מחאתו בפני נתניהו על כך שישראל משחררת אסירים העלולים לדרדר את מצבה הביטחוני של מדינת ישראל. בפגישה שקיים עמו פרש בפניו את הסכנות. זו לא היתה דעתו האישית של דיסקין לבדו, אלא עמדת שב"כ שבה תמכו בכירי הארגון יורם כהן ונדב ארגמן, ששניהם מונו, לימים, לראשי הארגון.

נתניהו, שחזר לשלטון בחורף 2009, המשיך את הקו התקיף שהחל בו אהוד אולמרט, שהתנגד באופן עקרוני לשחרור אסירים מהכלא הישראלי במסגרת עסקה עם ארגון טרור. אולמרט סירב לנהל משא ומתן עם חמאס, על אף שהמחיר שישראל נדרשה לשלם כדי להשיב את גלעד שליט הביתה היה זעום בהשוואה למחיר ששילם נתניהו חמש שנים מאוחר יותר. ישראל יכולה היתה לשאת שחרור של אסירים "קלים", חולים, צעירים וזקנים, אך אולמרט דבק בעיקרון שלפיו לא מנהלים משא ומתן עם ארגון טרור מחשש שזה ייצור תקדים ויעודד חטיפות נוספות בעתיד.

למרבה הצער, התקדים כבר נקבע. בעסקת ג׳יבריל ב־1985, שבה, בתמורה לשחרורם של שלושה חיילים, ניסים שלם (סאלם), יוסף גרוף וחזי שי שוחררו 1,150 אסירים ועצירים ביטחוניים. באותה עסקה שוחרר גם המחבל היפני קוזו אוקמוטו, חבר ארגון הטרור ״הצבא האדום היפני״, שביצע יחד עם עוד שני טרוריסטים יפנים את הטבח בנמל התעופה בן גוריון ב־30 במאי 1972, שבו נרצחו 24 בני אדם ונפצעו 78. בין האסירים הכבדים שישראל הסכימה לשחרר בעסקה זו נכלל גם גבר נכה אחד שאיש לא ייחס לו חשיבות, השייח' אחמד יאסין.

במבחן התוצאה, גם ליהירותו ולחוסר ניסיונו של אולמרט יש חלק באסון הכבד שפקד את ישראל ב־7 באוקטובר 2023.

נתניהו דבק בקו של אולמרט. אין לנהל משא ומתן עם חמאס. הוא דחה כל הצעה שהביאו לפתחו הממונים על תיק הנעדרים והשבויים, עופר דקל וחגי הדס. גם לאחר מינויו של דוד מידן לתפקיד, נתניהו לא נתן אור ירוק לעסקה. אך המחאה החברתית שפרצה בישראל בחודש יולי 2011 הכניסה אותו לתבהלה. תחילה, היא נראתה לו מחאה קטנה ושולית, אך משהתרחבה ואפילו מתנחלים מאיו"ש נטלו בה חלק, נתניהו נלחץ והחליט לאשר את העסקה.

כל נושאי התפקידים בסביבת נתניהו באותם ימים העידו שנתניהו, הידוע בפראנויות שלו ובחששו העמוק לאבד את השלטון, היה משוכנע שהמחאה תגיע לירושלים, והמוני צעירים וצעירות עלולים לפלוש לבית ראש הממשלה, ממש כמו במהפכה הצרפתית. דוד מידן, האיש שמינה נתניהו עצמו, העיד שלמחאה החברתית היה משקל חשוב במערך השיקולים שהנחה אותו להסכים להצעות שהיו מונחות על שולחנו זה שנים. צבי האוזר, שהיה מזכיר הממשלה באותן שנים, הודה בראיון בטלוויזיה לערוץ 10 שעסקת שליט נועדה לשמש דלי מים קרים על הבעירה החברתית.

מידן אישר באוזנַי כי נתניהו קיבל את ההחלטה לפני יום הכיפורים, מתוך תקווה להגיע למימוש העסקה בשבוע של חג סוכות 2011. בחודשי החגים היהודיים בישראל המחאה ברחובות נחלשה, כצפוי, והצפי היה שמיד אחרי החגים המוני צעירים זועמים על יוקר המחיה ועל התנהלותה של ממשלת נתניהו, יחריפו את המאבק.

ב־6 באוקטובר 2011, יום לפני יום הכיפורים, נתניהו נתן את הסכמתו לביצוע העסקה עם חמאס בתיווך המצרים, בתקווה שהעסקה תושלם לפני חג הסוכות. העסקה נחתמה ב־11 באוקטובר. שליט שוחרר שבוע לאחר מכן, ב־18 באוקטובר 2011.

יומיים לאחר השחרור, חגגו בישראל ובעולם היהודי את חג שמחת תורה. ב־7 באוקטובר 2023, שתים־עשרה שנים אחר כך, בדיוק מצמרר, בבוקר חג שמחת תורה, התרחש האסון הגדול שידעה מדינת ישראל מאז הקמתה.

*

כשסינוואר ירד מהאוטובוס שהסיע את האסירים המשוחררים לרצועת עזה, הוא צולם מוציא את חצי גופו דרך חלון האוטובוס, מנופף ומסמן V באצבעותיו. הוא שב כמנצח לרצועת עזה, שאותה עזב כשהיתה בשליטה ישראלית. חמאס, התנועה שהוא כיום עומד בראשה, היתה אז גרעין לא גדול של פעילים, שניסו להחזיר את עזה לאסלאם, ולטהר אותה מזנות, אלכוהול ומשתפי פעולה. עזה שאליה שב ב־2011 היתה כולה בשליטת חמאס. גרעין הפעילים הקטן הפך לצבא גדול עם חימוש מתקדם שהגיע מאיראן.

יום לאחר שחרורו, על הבמה המרכזית הגדולה שהוכנה ברחבה במרכז עזה במגרש אל־כתיבה ולעיני עשרות אלפי מריעים התחייב: "המשימה לא הושלמה, אנחנו לא השלמנו את העסקה, אנחנו השארנו את חסן סלמה ומחמוד עיסא (אסירי חמאס) מאחור." הוא נשבע לשחררם בבוא היום.

בראיון לרשת אל־ג'זירה אמר:

"עסקת שליט הצליחה להביא לשחרורם של מאות מאחינו האסירים, אבל הדרך לא הושלמה. אנחנו מקווים ומאמינים שהמלאכה תושלם."

זו היתה הדעה הכוללת של כל משוחררי עסקת שליט.

כבר ברגע שכף רגלו דרכה על אדמת עזה, סינוואר ידע בכל לבו ומאודו שהוא הולך לממש את התוכנית שעליה שקד במשך 22 שנות כליאתו: להשתלט על חמאס ולדחוף אותה קדימה, להתעצם מבחינה צבאית, לפרוץ את הסגר המעיק ולשחרר את האסירים שנותרו מאחור. הוא ידע גם שהוא כשיר כבר להיות מנהיג הזרוע המדינית, שתשלוט גם על הזרוע הצבאית. מבחינתו, הוא הראשון בתנועת חמאס שהצליח לפרוץ את הקו הנוקשה שהתנועה הקפידה עליו במשך שנים רבות – הפרדה מוחלטת בין הזרוע הצבאית, שהיא זו הנותנת את הטון, ובין הזרוע המדינית, שנאלצת ליישר עמה קו. נראה כי מיום שחרורו תכנן סינוואר את המתקפה הרצחנית הגדולה על ישראל, מתקפה שנועדה לרצוח ולחטוף אזרחים כדי לאלץ אותה לשחרר את האסירים שנותרו מאחור. מה לגבי המחיר? הוא נקב בו בעצמו, במילים המפורשות שאמר ליובל ביטון. "בשביל שחרור אסירים, שימותו אפילו 100 אלף אנשים.״