חמש רמות ההיקשרות

הכול עשוי מאור. אנחנו הכוכבים, והכוכבים הם אנחנו. כאשר אנחנו רואים את זה, כל החושים שלנו נפתחים באמת ואין כל צורך לפרש את העולם. ברגע זה, הפוטנציאל המלא האינסופי שלנו זמין לנו. אין שום דבר שעומד בדרכנו...

— דון מיגל רואיס

אבי, דון מיגל רואיס, מורה ורופא בדימוס, הקדיש שנים רבות, משַנוֹת אורח חיים ומלאות מחשבה, להעברת מסורות העם הטוֹלטֶקי ולהתאמתן לעולם שאנו חיים בו כיום. אמני הטוֹלטֶק היו נשים וגברים דגולים בעלי ידע, אשר חיו לפני אלפי שנים באזור המוכר כיום כדרום־מרכז מקסיקו. בשפה הנָאוֹטלית "טוֹלטֶק" פירושו אמן, ועל פי מה שלמדנו, בד הקנבס של האמנות שלנו הוא החיים עצמם. למדתי על דרך החיים הטוֹלטֶקית באמצעות מסורות שעברו בעל־פה במשפחתי, שהיא (על פי סב־סבי דון אֶקסיקיו) צאצאית ישירה לשושלת אביר הנשר של העם הטוֹלטֶקי. ידע זה הגיע אליי דרך סבתי, מַדְרֶה שָׂריתה.

אנו קוראים לעצמנו טוֹלטֶקים לא רק בגלל שושלת היוחסין שלנו, אלא מפני שאנחנו אמנים. החיים הם בד הקנבס של האמנות שלנו, ופועלה של המסורת שלנו הוא לימוד שיעורי החיים שיסייעו לנו ליצור את יצירת המופת שלנו.

מסורת הטוֹלטֶק איננה דת, אלא דרך חיים שבה יצירת המופת הגדולה שלנו היא חיים באושר ובאהבה. היא חובקת את הרוח תוך רחישת כבוד למורים הדגולים הרבים של כל מסורות העולם שלנו. כל המטרה של העבודה הזו היא להיות מאושרים, ליהנות מהחיים וליהנות ממערכות היחסים עם האנשים שאנחנו אוהבים מכול, החל בעצמנו.

התחלתי את החניכה שלי במסורת המשפחה שלי בסן דייגו שבקליפורניה, כאשר מלאו לי ארבע־עשרה. סבתי בת השבעים ותשע, מַדְרֶה שריתה, הייתה המורה שלי וראש המשפחה הרוחנית שלנו. היא הייתה קוּראנְדֶרָה, מרפאה באמונה שעזרה לאנשים במקדשה הקטן בבַּריוֹ לוֹגאן, שכונה בסן דייגו, בעזרת כוח האמונה שלה באלוהים ובאהבה. מאחר שאבי היה רופא במקצועו, הניגוד בין שתי צורות הריפוי אפשר לי לראות את המסורת שלנו מנקודות מבט שונות.

הערכתי את כוחן של המילים של סבתי הרבה לפני שיכולתי לתפוס כהלכה את משמעותן. ראיתי גם את הדברים שאחרים יכלו רק לתאר כ"קסם" הופכים לאירועים המתרחשים מדי יום; ריפויים פלאיים היו הנורמה עבור מַדְרֶה שריתה. אולם עדיין הרגשתי משיכה חזקה כלפי העולם החיצוני – כוח הפיתוי של הבילוי עם חבריי, של התחושה להיות כמו כולם. נעתי הלוך ושוב בין העולם הטוֹלטֶקי של משפחתי ובין עולם השגרה של בית הספר והחברים, כשאני נאבק כל הזמן כדי למצוא דרך לשלב בין החוויות שלי ובה בעת להפריד ביניהן.

אף על פי שסבתי לא דיברה אנגלית כלל, היא נשאה דרשות והרצאות ברחבי המדינה. תהליך החניכה שלי החל בתרגום הרצאותיה של סבתי מספרדית לאנגלית. במשך שנים רבות הסתרבלתי בתרגום דבריה, וסבתי רק הייתה מסתכלת עליי וצוחקת.

יום אחד היא שאלה אותי אם אני יודע למה התקשיתי בתרגום. היו לי כל מיני תשובות: דיברת מהר מדי, לא נתת לי הזדמנות להדביק אותך, לחלק מהמילים אין תרגום ישיר... היא רק הביטה עליי בדממה במשך כמה רגעים ואז שאלה, "האם אתה משתמש בידע, או שהידע משתמש בך?"

הסתכלתי עליה בתמיהה. היא המשיכה, "כשאתה מתרגם, אתה מנסה לבטא את המילים שלי דרך מה שאתה כבר יודע, מה שאתה חושב שנכון. אתה לא שומע אותי, אתה שומע את עצמך. תאר לך שאתה עושה אותו דבר בכל רגע ורגע בחייך. אם אתה מתבונן בחיים ומתרגם אותם בזמן שהם מתרחשים, אתה מחמיץ את החוויה לחיות אותם. אבל אם אתה לומד להקשיב לחיים, תמיד תהיה מסוגל לבטא את המילים עם הופעתן. הידע שלך צריך להפוך לכלי שתשתמש בו כדי שינחה אותך בחיים, אך גם תוכל להניחו בצד. אל תאפשר לידע לתרגם את כל מה שאתה חווה."

הנהנתי בתגובה, אבל לא הבנתי באמת מה שסבתי אמרה, אלא רק לאחר שנים רבות. במהלך החיים אנחנו מספרים סיפור ללא הפסקה, או מעירים על כל מה שאנחנו עושים, אומרים, רואים, נוגעים, מריחים, טועמים ושומעים. כמספרי סיפורים טבעיים, אנחנו ממשיכים ללא הרף בעלילה תוך כדי תנועה קדימה, כשלעיתים אנחנו מחמיצים מיליוני תתי־עלילות שמתפתחות מאליהן. זה כמו ללגום לגימה מהיין ולהגיד: "הוא קצת יבש; הוא בהחלט התיישן היטב, אבל אני יכול להרגיש בטעם הקליפה. טעמתי יינות טובים יותר." במקום פשוט לחוות את השמחה ואת הטעמים של היין, אנחנו מנתחים את הטעם, ומנסים לפרק אותו כדי שיתאים להקשר ולשפה שאנחנו כבר מכירים. בעשותנו כך, אנחנו מחמיצים את מרבית החוויה הממשית.

זוהי דוגמה פשוטה לדרך שבה אנחנו מספרים את החיים – מסבירים אותם, אך חשוב יותר – מצדיקים אותם ושופטים אותם. במקום לראות בחוויה את מה שהיא, אנחנו יוצרים סיפור שיתאים לאמונות שלנו. במהלך דבריה של מַדְרֶה שָׂריתה, הייתי חייב לכבות כליל את מחשבותיי, משום שאם פרשנות התודעה שלי הייתה מתערבת, הייתי יכול להחמיץ את המסר שלה. בתהליך פשוט זה סבתי הראתה לי שאם אנחנו רואים את העולם רק דרך המסננים של הדעות הקודמות שלנו, אנחנו מחמיצים את עצם החיים עצמם. אחרי תרגול רב, למדתי לבסוף לעצום את העיניים שלי, לכבות את העולם שהתקיים מחוץ לראש שלי, ולתרגם במדויק כל מילה ומילה שהיא אמרה.

לראות מעבר למסננים שלנו – מצבור הידע והאמונות שלנו – לא תמיד קורה בטבעיות. במשך שנים רבות הלכנו ונקשרנו אליהם ברמות שונות והם נוסכים בנו ביטחון. כל מה שאנחנו קשורים אליו יכול להתחיל לעצב את חוויותינו העתידיות ולהגביל את התפיסה שלנו של מה שמתקיים מחוץ לאוצר המילים שלנו. כמו הסכּים על עיניו של הסוס, האמונות הקשורות שלנו מגבילות את הראייה שלנו, והיא בתורה מגבילה את הכיוון שאנחנו קולטים בחיים. ככל שרמת ההיקשרות שלנו חזקה יותר, כך אנחנו פחות רואים.

חשבו על מערך האמונות הקשורות שלכם כמנגינה ייחודית, החוזרת על עצמה במוחכם. בדרך מסוימת, אנחנו מנסים ללא הרף לכפות את המנגינה שלנו – זו שהתרגלנו לשמוע – על המנגינות האחרות, מבלי להבין שלעיתים קרובות המנגינה הזאת איננה שלנו ואולי היא אפילו איננה זו שאנחנו רוצים לנגן. אם אנחנו ממשיכים לנגן רק את מה שאנחנו יודעים, מבלי לפתוח את עצמנו להקשיב לשירים אחרים שזורמים סביבנו, אנחנו מניחים להיקשרות שלנו למנגינה מסוימת לשלוט בנו. במקום זה, בחרו להקשיב למנגינות אחרות שמתנגנות. אולי נוכל לתרום להן, נוסיף הרמוניה או קטע אינסטרומנטלי, ופשוט נראה לאן המוזיקה סוחפת אותנו. בכך שאנחנו מרפים מההיקשרות שלנו למה שאנחנו חושבים שהמנגינה אמורה להיות, אנחנו נפתחים לפוטנציאל ליצור שיר ייחודי ויפהפה פרי הלחנתנו, או שיתוף פעולה שאנו יכולים לחלוק עם אחרים.

בספר זה אכיר לכם את חמש רמות ההיקשרות. אלו קווים מנחים שיסייעו לכם לאמוד עד כמה אתם קשורים לנקודת המבט שלכם, כמו גם עד כמה אתם פתוחים לדעות ולאפשרויות אחרות. ככל שרמת ההיקשרות עולה, הזהות של האדם, ה"מי אני" שלו, נקשרת בצורה ישירה יותר לידע, או אל "מה שאני יודע".

הידע והמידע שאנחנו קולטים מסולפים ומוכתמים בידי המסַפרים שלנו – קולות המחשבות שלנו שמתווכחות על מידת הצדק או הטעות של כל פעולה שאנחנו עושים ושל כל מחשבה שעוברת במוחנו. כאשר אנחנו מאמינים במשהו בעוצמה עד כדי כך שאנחנו מאבדים את המודעות לעצמי האותנטי שלנו בתוך הסיפורים וההערות של המסַפרים הפנימיים שלנו, אנחנו מאפשרים לדעות הקדומות שלנו לקבל את ההחלטות עבורנו. לכן חשוב להיות מודעים למקום שבו אנחנו נמצאים על סולם ההיקשרות בכל אמונה שהיא. עם מודעות, אנחנו יכולים להשיב לידינו את הכוח לקבל את ההחלטות שלנו.

אני מקווה שספר זה יסייע לכם לאמוד עד כמה אתם קשורים לאמונות ולרעיונות השונים בחייכם, שיוצרים את המציאות שלכם, את החלום האישי שלכם, ותורמים למציאות הקולקטיבית שלנו ולחלום של העולם. רק במודעות עמוקה כזו לעצמכם תהיו חופשיים באמת ללכת בעקבות התשוקה שלכם ולחוות את מלוא הפוטנציאל שלכם. הבחירה נמצאת בידיכם!