חנה סנש – הכוכב שנפל בטרם עת

פרק א ילדות ונעורים בהונגריה הונגריה בתקופת חייה של חנה סנש – רקע היסטורי

חנה סנש גדלה בהונגריה בין שתי מלחמות העולם, וכדי להבין את ילדותה ונעוריה יש להכיר את ההתפתחויות ההיסטוריות בהונגריה ובקהילה היהודית שלה באותה תקופה.

בתום מלחמת העולם הראשונה הונגריה, שהיתה חלק מהממלכה האוסטרו-הונגרית לצד מעצמות המרכז, הייתה בצד המפסיד ואיבדה שטחים רבים. התוצאה: משבר חברתי, פוליטי וכלכלי עמוק, שהגביר גם את האנטישמיות. לאחר המלחמה הוקמה רפובליקה קצרת ימים וכושלת ומייד אחריה הוקמה ממשלתו הקומוניסטית של בלה קון. בעקבות הקמתה התפתחה מלחמת אזרחים עקובה מדם בין ״הצבא הלבן״, שהקים הורטי והורכב ממתנגדי הקומוניסטים, נגד ״הצבא האדום״ שבראשו עמדו קון ואנשיו. מסע הניצחון של הורטי ברחבי המדינה הוביל לטבח המוני – ״הטרור הלבן״ – שהופנה כלפי הצבא האדום ותומכיו, ובהם גם היהודים שנתפסו כתומכי הקומוניסטים. הורטי ניצח בבחירות שנערכו לאחר המלחמה וביסס את שלטונו כדיקטטור למשך כ־24 שנים.

תקופת שלטונו של הורטי נמשכה גם במהלך רובה של מלחמת העולם השנייה, שבה הצטרף למדינות הציר בהובלתה של גרמניה הנאצית. בתקופתו שררו בהונגריה הלכי רוח לאומנים מתונים. לקראת סוף שנות ה־30 התגברו המגמות האנטישמיות שבאו לידי ביטוי, בין היתר, בחקיקה של חוקי היהודים. התגברות המגמות האנטישמיות הביאה להתפתחות תנועות הנוער הציוניות. זה היה הרקע להזדהות של חנה סנש עם הציונות, ובהמשך להחלטתה לעלות לארץ.

כאן מן הראוי לכתוב כמה מילים על יהדות הונגריה. האמנציפציה שנתן הקיסר פרנץ יוזף ליהודים בסוף המאה ה־19 בכך שהכיר בהם כדת מקובלת, מצאה את המיעוט היהודי מפולג בינו לבין עצמו. היו יהודים שתמכו במודרנה, בהשכלה ובהשתלבות בחברה סביבם, והיו החרדים שסירבו לכל חידוש ביהדות – והקרע בין הפלגים האלה היה בלתי ניתן לאיחוי ולגישור. כך התחלקה יהדות הונגריה לשלוש קבוצות: החרדים־האורתודוקסים; הנאולוגים (יהודי הקונגרס) – כלומר תומכי המודרנה; ואנשי ה״סטטוס קוו אנטה״ ששללו את הפילוג. הוריה של חנה היו קרובים יותר לנאולוגים מאשר לזרמים האחרים.

לקראת סוף מלחמת העולם השנייה, באמצע מארס 1944 כבשו הגרמנים את הונגריה, וכתוצאה מכך שולחו לאושוויץ למעלה מ־400 אלף יהודי הונגריה. בתקופה זאת צנחה משלחת הצנחנים ביוגוסלביה ומשם חנה וחבריה עברו להונגריה ונתפסו.

באוקטובר 1944, כשנראה היה שברית המועצות עומדת לכבוש את הונגריה, והורטי ניסה לצאת מהברית עם היטלר, הדיחה גרמניה את הורטי והעלתה לשלטון את סלשי שעמד בראש מפלגת ״צלב החץ״ שהייתה מפלגה לאומנית ואנטישמית. בהנהגתו של סלשי המשיכה הונגריה במלחמה נגד ברית המועצות וגם האיצה את השמדת יהדות הונגריה. בתקופה זאת נשפטה חנה סנש והוצאה להורג וקתרינה, אימה, יצאה לצעדת המוות אך הצליחה להימלט ממנה.

באפריל 1945 הסתיים הכיבוש הגרמני בהונגריה. היא שוחררה על ידי ברית המועצות והפכה לחלק מהגוש הסובייטי.

ילדותה של חנה סנש

חנה סנש נולדה בבירת הונגריה בודפשט ב־17 ביולי 1921. הוריה, קתרינה לבית זלצברגר, ובלה סנש, השתייכו למעמד היהודי המשכיל וחינוכם היה ברוח האמנציפציה שניתנה ליהודי הונגריה בסוף המאה ה־19.

קתרינה הייתה ביתם של ליאופולד זלצברגר, סוחר תבואות יהודי מצליח ומשכיל ממערב הונגריה, ויוספינה, שהייתה בת למשפחה אמידה בעלת אחוזה על גבול אוסטריה. שניהם שאפו להשתלב בחיי החברה ההונגרית הבורגנית של סוף המאה ה־19, שכללו נופש ליד אגם בולטון ונשפי ריקודים. בנותיהם זכו להשכלה כללית רחבה לצד חינוך יהודי, הן במערכת החינוך של המדינה והן בעזרת מורים פרטיים בבית. בית המשפחה היה מרכז למשכילים היהודיים בסביבתו. בעקבות מלחמת העולם הראשונה ירדה המשפחה מנכסיה וכשנגמרה המלחמה, ובעקבות מות האב, עברו האם ובנותיה לבודפשט.

אביה של חנה, בלה סנש, היה נצר לסוחרים יהודים מצד אביו ורבנים מצד אימו, ומשפחתו היא משפחת אומנים המוכרת עד היום בהונגריה שכללה אנשי ספרות לצד מוזיקאים ידועים. משפחתה האריסטוקרטית של קתרינה הסתייגה תחילה מ״הבוהמיין״, הסופר והעיתונאי שבִתם בחרה לחתן, אבל בהמשך השלימה עם זה והם נישאו בשנת 1919 בבודפשט, שהייתה בעת ההיא בתקופת ״הטרור הלבן״. עם נישואיהם עבר הזוג לגור בביתה של הסבתא פיני, שחנה מציינת אותה ביומניה כדמות אצילית, אהובה וחמה שנפשה נקשרה בנפשה. לאחר שנה נולד ג’ורי (גיורא) ואחרי שנה נוספת נולדה חנה, או כפי שכונתה בשם חיבה, ״אניקו״. היחסים בין האח ואחותו, כפי שהם משתקפים במכתבי חנה וביומנה, היו חבריים וחמים מאוד. אביה של חנה, בלה סנש, נחשב לאחד המחזאים האהודים ביותר בהונגריה של זמנו, וזאת על אף האווירה האנטישמית ששררה בה בסוף שנות העשרים. הוא היה גם בעל טור הומוריסטי מצליח באחד היומונים הפופולריים הגדולים בהונגריה. למרות הפופולריות שלו, כיהודי נמנע ממנו להעלות את יצירותיו בתיאטרון הלאומי.

אחד מקרובי משפחתו תיאר אותו כך:

כאיש בעל רעיונות הומניים, ליבו הלם עם מאות־אלפים הלבבות של האנשים הקטנים. הוא נטל על עצמו להחדיר שמחה, אמונה ותקווה בלבבות שכה דוכאו על־ידי הסבל של המלחמה הקודמת.

ספרו צ’יבי, המספר את סיפורו של בן עניים הלומד בבית ספר של עשירים ועומד בכבוד בתחרות בינו לבינם, תורגם לעברית על ידי ידידו אביגדור המאירי, והיה אחד הספרים האהובים על בני הארץ בשנות ה־50 וה־60.

המודעות של סנש למחלת הלב שלו כבר מגיל צעיר המריצה אותו להספיק הרבה ולמצות את חייו, הן בתחום האומנותי והן בחיי המשפחה שלו. בלילות כתב בקדחתנות ובימים הקדיש זמן רב לבילוי עם ילדיו במשחקי דמיון, סיפורי מעשיות וביקורים בתיאטרון הילדים ובגן החיות. באחד המחזות שלו, ״הדיבר האחד עשר״, הוא מתאר את חיי המשפחה והזוגיות שלו, וגם את בתו אניקו:

חיי המשפחה השלווים והמאושרים, המיוסדים על אהבה והערכה הדדית, זאת היתה האטמוספרה בה נולדה אניקו... כל אותן התכונות היפות שהאב־סופר תיאר אותן במחזה, שמציינות את אשתו, דמות היהודייה האידיאלית, היו גם תכונותיה של אניקו. מי שרוצה לתאר אותה באמצעות אמזון, בעלת נשמה גברתנית, אינו אלא טועה. חדווה ילדותית שררה בקרבה. יצור ענוותן, מצניע לכת, מטיב לבריות, אישיות שלווה ושקטה.

הניסיון הזה לתאר את דמותה של חנה כנראה מתאים לתקופת ילדותה ונעוריה בהונגריה אבל בהמשך נראה שבחלקו התיאור הזה הולך ומשתנה.

קתרינה סיפרה מאוחר יותר שבלה אמר לה ערב מותו את הדברים הבאים:

יודעת את? – סבורני, שבעצם כבר יכול אני לסיים את חיי. לאמיתו של דבר, כבר השגתי כל מה שסופר יהודי יכול להשיג אצלנו, בהונגריה. ...אמנם, שערי ‘התיאטרון הלאומי’ אינם נפתחים לרווחה לפני סופרים מזרע היהודים, אך גם אילו נפתחו לפניי, הייתי מעדיף את התיאטרון שלי... באמת, יכולני כבר להסתלק.

קתרינה ויתרה על עיסוקה כמורה לפסנתר והקדישה את עצמה להדפסת יצירות בעלה ולסיוע לו בעבודתו. לעיתים ההורים נעדרו מהבית לתקופה ארוכה לרגל העלאת אחת מהקומדיות הפופולריות שלו ברחבי הונגריה והילדים טופלו על ידי סבתא פיני.

בלה נפטר מהתקף לב ב־1927 כשהיה בן 33 בלבד, בשעה שחנה הייתה כמעט בת שש. טראומת היתמות הפתאומית בגיל כה צעיר ליוותה אותה לאורך כל חייה והיא משתקפת היטב בשירים שהכתיבה לסבתהּ בטרם שלטה בכתיבה.

תּוּגָה

מַעֲצִיב הַדָּבָר, מַעֲצִיב מְאֹד

אִם חַיִּים מְאֻשָּׁרִים יַקְדִירוּ יְגוֹנוֹת.

אָבִי יַקִּירִי נֶחְטַף בְּלֹא־זְמַן,

עָלָה הַשָּׁמַיְמָה, לֹא נִרְאֵהוּ לְעוֹלָם.

מֵאָז אֵינֶנּוּ חַי, מֵאָז הִסְתַּלֵּק,

לֹא יְסַפֵּר לָנוּ וְלֹא יְשַֹחֵק,

שָׁמֵינוּ הִתְקַדְּרוּ בְּעַב־עֲרָפֶל

וְלִבֵּנוּ הִתְעַטֵּף בְּמַעֲטֵה מַאֲפֵל.

רַק קֶרֶן אַחַת מַזְהִירָה: הַתִּקְוָה,

שֶׁנֵּרָאֶה שֵׁנִית בָּעוֹלָם הַבָּא.

מַעֲצִיב, שֶׁאֵינְךָ מְסַפֵּר עוֹד בֵּינֵינוּ,

אוּלָם ואַתָּה חַי וְתִחְיֶה בְּלִבֵּנוּ.

השיר נכתב בהונגרית בבודפשט במאי 1930, בהיותה של חנה כבת תשע, ואי אפשר שלא להתפעל מעולמה הלשוני והרוחני של ילדה בגיל הזה.

עוד כתבה אחרי מות האב:

הוי אתם ילדים מאושרים, אתם שיש לכם הורים

יכולים להיות יחדיו לבטח, ולחיות באושר לנצח...

השיר פורסם בעיתון המשפחתי שהוציאו הילדים לאור בגיל 9-8. שמו של העיתון היה ״עיתון בני סנש הקטנים״ ובו הביעו השניים את כישוריהם. חנה הכותבת וג’ורי המדפיס והמאייר. העיתון עבר מיד ליד בקרב חבריהם הצעירים ששילמו דמי חתימה במטבעות שוקולד. בעיתון התפרסמו מודעות פרסומת משעשעות ולעיתים התארחו בו ידידיו הידועים של האב.

במאי 1937, בהיותה בת 16, נזכרת חנה בהלוויה של אביה, ואת זיכרונותיה היא כותבת בשיר בשם ״שיחת ערב״:

אֶתָּחֵב בַּמִּטָּה אֶעֳצֹם עֵינַיִם.

הָעֶרֶב מְחַיֵּךְ לִי זִיו־שִֹיחַ טָמִיר;

אֶת הַשְׂמִיכָה אֶמְשֹךְ עַד הַסַּנְטֵר

מוּכָנָה. מְחַכָּה לְךָ, אַבָּא יַקִּיר.

[...]

כַּאֲשֶר הָלַכְתִּי [הלכת] תִּינֹקֶת הָיִיתִי,

גַּם לְבֵית־סֵפֶר לֹא הָלַכְתִּי אֲזַי.

יוֹם־מַאי הָיָה, יוֹם קָרִיר, יוֹם גֶּשֶׁם

כַּאֲשֶׁר אֱלֹהֶיךָ לְקָחֲךָ מֵעַל פָּנַי.

אוֹתִי וְאֶת אָחִי הוֹבִילוּ מִן הַבַּיִת,

אִמָּא לָבְשָׁה שְׁחוֹרִים רַכִּים.

וּבָעֶרֶב לָחֲשָׁה חִוֶּרֶת בְּאָזְנֵינוּ:

אַבָּא, הָלָךְ, הָלַךְ לְמֶרְחַקִּים.

בַּלְּוָיָה הִצְטוֹפְפוּ הֲמוֹנִים סְבִיבֶיךָ,

וַאֲנִי בֵּין קְרוֹבִים נִלְחֶצֶת, בִּמְצוּקִים.

אֲזַי עוֹד לֹא יָדַעְתִי מַה פֵּרוּשׁ דִּבְרֵי אִמָּא,

אַבָּא הָלַךְ לְמֶרְחַקִּים.

[...]

ב־12 בספטמבר 1934, בהיות חנה בת 13, אחרי ביקור בקברו של אביה, היא כותבת ביומנה כך:

לפני הצהרים עלינו על קברו של אבא. מה מעציב הדבר שבגיל כה רך שומה עלינו להכיר את בית הקברות. אבל מרגישה אני שאבא חרד לנו ועוזר גם מעבר לגולל, ולו בשמו בלבד. חושבת אני שזוהי הירושה הגדולה ביותר שיכול היה להוריש לנו.

היו למשפחה ידידים נוצרים לא מעטים, אך רוב קשריהם החברתיים היו עם יהודים. בריאיון שערכה רותי גליק עם חווה אייכלר, שהכירה את חנה סנש בתנועת הנוער הציוני שערכה מפגשים עם ״מכביאה״ – התנועה שבה הייתה חברה חנה, היא אמרה את הדברים הבאים:

לאמא של חנה היו חברות נוצריות, היו למשפחה קשרים עם אנשים בעלי השפעה שעזרו למשפחה גם ברגעים הקשים לאחר מות האב. פעם בחודש היו מזמינים חברות לאחר הצהרים. האם ניהלה חיי חברה ברמה תרבותית גבוהה.

על ההווי במשפחה בורגנית בבודפשט סיפרה אווה שפטר בריאיון עם רותי גליק:

במשפחה בורגנית הייתה באה פעם בחודש הכובסת, שעלתה לעליית הגג. זה היה יום כביסה. ...המשרתת הכללית הורידה את הבגדים [שהכובסת כיבסה ותלתה] ואז באה המגהצת. גם הפרויליין ניקתה לפעמים, פעמיים בשנה את חדרי הילדים. המשרתת הכללית ניקתה פעם בשבוע...

הדברים האלה מובאים כאן, בין השאר, כדי להמחיש איזה מהפך עשתה חנה בעלייתה לארץ. מילדה מפונקת בבית בורגני היא הפכה להיות חלוצה קשוחה וספרטנית.

קתרינה לא נישאה בשנית ונותרה אם חד־הורית. מקומה של האם בנפשה של חנה בולט מאוד, ועדות לכך הם המכתבים שכתבה לה אחרי שעזבה את הבית. חנה נושאת אליה עיניה הן כמודל להערצה, ובשנותיה בארץ כשקתרינה נותרה בהונגריה הבוערת, גם כמושא לגעגועים, דאגה, רגשי אשם ונקיפות מצפון קשים. גם דמותו של האב, על אף היעדרו, נשארה דמות משפיעה הן בשאיפה שלה לשלמות ביצירתה והן בדמות הגבר שהיא חיפשה לעצמה לאורך כל תקופת חייה הקצרים – גם בזה אעסוק בהמשך.

ב־1933, כשחנה הייתה בת 12 היא כותבת את שירה ״אימא״:

לוּ נִמְצָא בָּעוֹלָם אוֹת הוֹקָרָה וְכָבוֹד,

זֵר אֱמוּנִים, אַהֲבָה,

אַחַת, רַק אַחַת הָרְאוּיָה לוֹ:

רַק אִמְּכֶם הַטּוֹבָה!

רַחַשׁ־תּוֹדָה בְּלִבְּכֶם נָא יִשְׁכֹּן,

וּתְפִלָּה בְּפִיכֶם תִּתְנַגֵּן,

שִׁמְעוּ נָא הַיָּפָה בְּמִלוֹת הָעוֹלָם:

אֵם!

מגיל צעיר מאוד כבר ניכרו בחנה היכולות שיאפיינו אותה בבגרותה ושהרשימו את כל מכריה. בית משפחת סנש בתקופה ההיא סבב סביב דמותו הבולטת של האב, וקתרינה סנש ייחסה את דמיונה הפורה של חנה, עולמה הרוחני הייחודי ושליטתה בכוחן של מילים, לשעות הרבות של שמיעת מעשיות ושירים, קטעי הומור ואגדות מפיו של אביה. את המודעות של קתרינה לייחודיות של בתה היא מביעה באומרה:

לא אחת שאלתי את נפשי, מדוע זכיתי לכך שבתי תהה יוצאת מן הכלל הידוע שילדים גומלים לא להוריהם אלא לבניהם־הם על הטוב שקיבלו מהוריהם. וזאת נחמתי על כל מה שאבד לי.

בית הספר והגימנסיה

ב־1972, בריאיון שנתנה קתרינה סנש ליורם כהן, תלמיד בית הספר הריאלי בחיפה, היא סיפרה שחנה למדה בבית ספר חדיש, מהפכני וניסיוני. בכיתתה היו 14-12 תלמידים וחנה בלטה ביניהם וקיבלה תעודה מעולה והערכה אישית בצידה. המורה כתבה בהערכתה שחנה נמצאת במרכז הכיתה ומשפיעה עליה. יש לה חוש צדק, חוש אחריות ואינטליגנציה גבוהה. המורה ציינה גם את יכולת ההבעה הגבוהה של חנה בכתב ואת זיכרונה המעולה לצד הבשלות המוסרית שלה להבחין בין טוב לרע. בהיעדרה, המורה הייתה ממנה את חנה למחליפתה, וחנה הייתה מספרת לתלמידים סיפורים מדמיונה הפורה. כתב ידה היה גרוע ומוזנח אך בגלל תוכן הדברים המורים סלחו לה על כך.

ביומנה חנה כותבת:

אסיפת המורים ממשמשת ובאה. לא מן הנמנע שתשלח לי הביתה התראה בגלל ציוני ב״סדר וניקיון״. אך יש לקוות כי הכל יסתדר על הצד הטוב ביותר...

לא התקבלה כל התראה, אף לא בקשר ל״סדר וניקיון״. רק בצרפתית עליי להעלות את הציון.

בית הספר לאנגלית (שכנראה היה חלק מבית הספר הכללי) היה יקר מאוד ולמדו בו בני שגרירים ואנשים עשירים, ולכן הוא היה מעבר ליכולתה הכלכלית של קתרינה. על כן, במקום לימודי האנגלית בבית הספר היא שלחה את חנה ללמוד בבית ספר פרטי לאנגלית של חברה שלה, שהיה מן הסתם זול יותר. חנה למדה גם לטינית תקופה ארוכה אבל הפסיקה בשעה שהחליטה שלא תלמד באוניברסיטה.

בריאיון שנתנה לוצי לינדר־סימון, שהייתה חברתה של חנה לספסל הלימודים מכיתה א’, היא מתארת את דמותה של חנה בפירוט רב. בפתח הריאיון היא מתארת אותה כילדה ״מכשפת״ השולטת היטב בקריאה ובכתיבה, בעלת שתי צמות, הומור ושמחת חיים על אף יתמותה הטרייה. בבית הספר היסודי בכיתות הראשונות השתיים למדו יחד ואחר כך נפרדו למשך שנתיים. חנה עברה לבית ספר אחר (לגימנסיה) ולקראת סיום כיתה ד’ גם לוצי עברה לשם, ומאותו זמן הן היו צמודות לאותו ספסל לימודים. בית הספר הוגדר כליציאום (גימנסיה) ונועד לנוצרים־פרוטסטנטים, שמו היה ״בית הספר הרפורמטורי לנערות באר־מאדאש״. במוסד הזה הן למדו יחד במהלך שמונה השנים הבאות. המוסד היה ידוע ברמת הלימודים הגבוהה שלו, ובאותה תקופה גם מעטים שלא היו נוצרים־פרוטסטנטים הורשו ללמוד בו.

חנה התקבלה לבית הספר הזה הן בשל הישגיה הגבוהים והן משום המוניטין שהיה לאביה, בלה סנש. תנאי התשלום למוסד היו מפלים. תשלום כפול לתלמידים קתולים ומשולש לתלמידים יהודים. בהמשך, לאחר שקתרינה התקוממה על תנאי התשלום המפלים, השווה המוסד את תנאי התשלום שגבה מתלמידים יהודים לאלה שגבה מהקתולים, כלומר פי שניים מהתלמידים הפרוטסטנטים. כלשונה של קתרינה:

הרי מלבד העומס החומרי המיוחד של שכר הלימוד המשולש הרגשתי עוול גדול וגם באפליה המוסרית, שאין לסבול אותה עוד. פניתי אל מדריכת מחלקתה של אניקו והסברתי לה שאין זה מן המידה וההיגיון, שבכל בית ספר אחר הייתה אניקו מקבלת סיוע־כבוד, הרי כאן עלי לשלם שכר משולש. אף כי אני מעריכה מאוד את רמתו הגבוהה של בית ספר זה, איאלץ להכניסה לבית ספר אחר. על כך ענתה לי ‘הדודה אילונה’: ‘לא לא. אנו לא ניתן להוציא את הילדה הזאת מכאן, הלא היא חניכתנו המצוינת ביותר המשפיעה על כל המחלקה שלה... אך הגישי נא בקשה בכתב ...ואנו נביא את בקשתך לפני האסיפה הכללית’.

וכאמור, הלחץ עבד ושכר הלימוד הופחת. מצבה הכלכלי של המשפחה היה איתן רוב הזמן. הודות לשארית נכסי העבר ולתמלוגים מיצירות האב, המשפחה יכלה לרכוש בית קטן עם גינה באזור טוב, אבל בכל זאת ההוצאה על בית הספר העיקה על קתרינה והצוות השתדל לפצותה במתן פרסי הצטיינות לחנה. על כך מעידה קתרינה בריאיון שנתנה לכהן ב־1972: ״היינו משפחה עשירה ואימי הפסידה הון רב במלחמת העולם הראשונה. אבל גם בהמשך מצבנו הכלכלי היה טוב מאד. לא חסר היה לילדים דבר.״

לפי עדותה של לוצי, חברתה של חנה, היא הייתה תלמידה מצטיינת אך לא התבלטה בשאפתנותה. היא הייתה חברותית אבל לא מתנשאת. מנהיגותה התבלטה בכיתה ויחד הן עמדו לצד התלמידים החלשים והמנודים. לפי תיאורה של לוצי ״אניקה לא הייתה יפיפייה אבל מאוד מושכת. היו לה פנים חביבות וגוף בלתי רגיל. היתה לה גזרה טובה ורגלים יפות. בגיל ההתבגרות היא גזרה את צמותיה.״ גם את שעות הפנאי בילו החברות יחד במשחקי פינג־פונג עם ג’ורי (גיורא) וחבריו.

מערכת היחסים בין האח לאחות הייתה קרובה וצמודה, רגע חברים ורגע מתקוטטים. על אף קרבת הגיל והעובדה שחנה הייתה הצעירה ביניהם, היא הייתה פתוחה ובוגרת והוא מסויג, מסוגר וילדותי יותר, וחנה הפגינה כלפיו יחס אימהי. היא גוננה עליו ועל זכותו להסתגר, עמדה לצידו וחילצה אותו מעונשים בבית. היא השלימה את דמי הכיס שלו, שבדרך כלל בוזבזו ללא חשבון, מהכנסותיה מהשיעורים הפרטיים שנתנה לתלמידים בבית הספר.

בגיל 16 לוצי וחנה החלו לצאת עם החברה כמקובל בחוג החברתי שאליו הן השתייכו. במפגשים היו נשפי ריקודים שבהם השתלבה חנה בהתלהבות. לוצי תיארה חבורת מעריצים שסבבה את חנה במפגשים האלה, אך לשווא – ״אף אחת מאיתנו לא התחילה לצאת מוקדם עם בנים״. על נושא חיי המין הבורגניים בתקופה ההיא מעידה גם חווה אייכלר בריאיון שנתנה לרותי גליק: ״בקשר ליחסי מין, גם השלטונות הקתוליים התנגדו. זה היה סימן לכך שאותם צעירים היו קומוניסטיים. באופן כללי, כחוק, אסור לקיים יחסי מין... לפי השיטה הבורגנית אם בן מזמין אותך לשתות קפה זה אומר שהוא מחזר.״

על פרשת אהבה שהייתה לה בגיל 15 כותבת חנה ביומנה:

בעצם אין מיקי מוצא חן במיוחד. אני מצפה מבחור למין עליונות רוחנית, דבר שאינו קיים לדעתי במקרה זה של מיקי... מה צר הדבר שטרם פגשתי במישהו, ששנינו, הדדית, היינו מוצאים חן זה בעיני זה. אפשר שהאשמה היא בי, אך גם אפשר שהכרתי עד כה רק בחורים מעטים, ואף אלה שהכרתים רחוקים מאוד מן ‘האידיאל’ שלי.

נראה שהבררנות הזאת ליוותה את חנה לאורך כל חייה, ויש התולים זאת בתסביך אב בלתי פתור. ביומנה היא כותבת שיר פרי עטה של נערה מתבגרת:

[...]

אֵינֶנִּי יוֹדַעַת, מֵאַיִן רֶגֶשׁ זֶה הֶחָדָשׁ,

אוּלָם עִם הָאָבִיב אֲנִי אוֹתוֹ נוֹשֶמֶת.

לֹא אֶשְׁאַל מֵאֵימָתַי, לֹא אֶשְׁאַל מַדוּעַ,

אֲנִי – בָּאַהֲבָה אֲנִי מְאֹהֶבֶ [מאוהבת].

חנה חיבבה עיסוקים ספורטיביים כמו טניס, החלקה על הקרח וסקי, שיחקה שחמט וניגנה בפסנתר אך, לפי עדותה, לא הצטיינה בכך: ״אם כי יודעת אני ששמיעתי אינה טובה... בכל זאת אוהבת אני לנגן בפסנתר והנגינה גורמת לי עונג רב״. בין השאר, חנה עסקה גם בצילום. היא זכתה לשבח על הישגיה בתחום ואפילו חשבה ללמוד אותו בצורה מקצועית. תחביב זה ליווה אותה גם בארץ והיא הותירה אחריה כ־400 צילומים.

נוסף לכל אלה, חנה ריכזה את הפעילות הדרמטית־תיאטרלית בבית הספר. היא כתבה מחזות קטנים וביימה אותם. אחד ממערכונים אלה נזכר ביומנה בשם ״ארבע הצעות נישואין״ ובו ארבע מערכות המתארות הצעות נישואין בארבע תקופות היסטוריות שונות: 1000 לפני הספירה, ימי הביניים, 1836, ובעתיד, בשנת 2036 (שבתיאורו היא הפגינה יכולת לחזות את ההתפתחויות הטכנולוגיות העתידיות). מסתבר שהמחזה הזה גרם לה ללא מעט אכזבה ותסכול. היא ניסתה להקריא אותו במסיבת חנוכה של החוג לתנ״ך שאותו ריכזה והוא נתקבל בשתיקה צוננת. היא הייתה גם הנואמת הקבועה באירועים כיתתיים וחברתיים, וכתבה נאומים וברכות לאירועים בהזמנת מקורבים. כדוגמה אפשר להביא את נאום העשור שנכתב לבקשת ידידת אימה אשר עבורו הרוויחה 20 פנג שכר סופרים.

הזהות המקצועית של חנה והאפשרות להיות סופרת העסיקו אותה רבות. בקטע מיומנה מן ה־15 ביוני 1936 היא כותבת כך:

שוב מטרידות אותי מחשבות מוזרות. רוצה הייתי להיות סופרת. לפי שעה אף אני צוחקת לעצמי. אינני יודעת אם מחוננת אני בכישרון, אך המחזה שהצגתי (בבית הספר) עורר אותי לכך.

וב־3 באוגוסט 1936 היא מוסיפה:

ושוב לא מרפה ממני השאיפה להיות סופרת. כל ערב אני מתפללת שיעניק לי אלוהים כישרון ספרותי. אינני יודעת אם הדבר נובע מתוך רצון להצטיין, אבל הרגשה כה נהדרת היא לכתוב דבר טוב.

ברקע הדברים עומדת כמובן דמותו של האב, וב־5 בספטמבר, לאחר שחזרה מאזכרה לאביה היא כותבת ביומנה:

...האם יש בי מה שהיה אבא רוצה לראות בי? ...מאוד רוצה הייתי להיות ראויה לו בכתיבה... סבורה אני כי אם אהיה פעם סופרת אוכל לכתוב רומנים. אבל גם בזה אינני בטוחה כל כך. אמנם לבי נוטה לכך, אך מי יודע אם מחוננת אני בכישרון רציני.

פעילותה הרבה של חנה בבית הספר לא הגנה עליה מפני רוחות האנטישמיות ששררו בעת ההיא בהונגריה והגיעו גם למוסד הלימודי שבו למדה. כך היא כותבת ביומנה ב־15 במאי 1937:

באחד הימים דובר בחוג להשתלמות עצמית על בחירה של מזכירה חדשה. המורה בורישקה אמרה שיש להביא בחשבון נימוקים שונים, וביניהם גם שהמועמדת תהיה בת לדת הפרוטסטנטית. נימוק זה מובן לגמרי במוסד פרוטסטנטי. ובכל זאת – כה מדכא הדבר [...] רק עכשיו מתחילה אני להבין מהו להיות יהודי בחברה נוצרית... עובדה זו שעלינו היהודים להילחם על זכותנו לחיות ושאנו משיגים את מטרותנו בקושי עצום, משמשת מניע להתפתחותנו ולהיותנו מעולים וטובים יותר. אילו נולדתי נוצרייה כל הדרכים היו פתוחות לפני. הייתי לומדת להיות מורה, ובזה היו נפתרות כל הבעיות. ...אבל בשום אופן לא הייתי מסוגלת להתנצר, לא רק בגללי אלא גם בגלל ילדי. [...] לדת לדעתי יש ערך רב בחיים, ומגוחכת הדעה המקובלת כיום שהאמונה היא משענת לחלש בלבד...״

נראה שמילים אלה של חנה והעלבון שחוותה מבשרים את בוא המרד העתידי בדרך לציונות.

זיקתה של משפחת סנש ליהדות

את החגים היהודים חגגה המשפחה לרוב עם משפחתו של בלה שקתרינה מתארת כאדוקה, שומרת כשרות ושבת. דרך משפחת האב ספגה חנה חוויות של מסורת יהודית מילדות.

הפן היהודי בחיי משפחת סנש מתואר על ידי האם כך:

על דת ויהדות לא שמעו הילדים דבר בשנות ילדותם, אף כי אביהם ואני ראינו את עצמנו כיהודים בעלי הכרה, שאינם מסתירים את יהדותם בחברה מתבוללת או לא יהודית, כנהוג בימים ההם בהונגריה. ורק צורותיו החיצוניות של פולחן הדת לא היו חשובות בעינינו ...הרי שבית הספר נועד לנטוע בליבם את יסודות האמונה והדת.

דברי קתרינה מתייחסים לחוק הנוגע למערכת החינוך ההונגרית שהחל מהמאה ה־18 חייבה את בתי הספר שלה לכלול שיעורי דת לכל תלמיד בדתו הוא, ועקב כך כבר מכיתה א’ ילדי משפחת סנש נכחו בשיעורים שניתנו על ידי רב או מורה בנושאים כמו הלכה, מנהג ומקורות היהדות.

במשך כל שנותיה בגימנסיה ליוותה את חנה מורתה לדת, גיאורגי, וביוני 1939, בתום לימודיה של חנה ועל סף עלייתה ארצה הודתה לה חנה במילים הבאות:

היום, לאחר שמונה שנים, אנו חשים, שהזמן היה בעל שיעור עצום, לא מבחינת דפי הלוח, אלא מבחינת השינויים שחולל בנפשותינו. ... על התעצבותנו והתפתחותנו חבים אנו יותר מאשר ישוער לאותם שני השיעורים, המופיעים בלוח־השעות שלנו כמיועדים לדת. לאמיתו של דבר היו אלה שעות מוקדשות לנשמה. הם הקנו לנו את התודעה היהודית והורו לנו כי יהודים אנו וכי היהדות ירושה כבירה היא... הואר לנו המוסר במלוא זהרו, ולמדנו לבקש אלוהים.

ברשימת הספד ששלחה גיאורגי לאם לאחר מותה של חנה, היא מתארת כיצד עמדה חנה לצידה בוויכוחים אין־סופיים מול יתר התלמידות היהודיות שצידדו בהמרת דת באופן נחרץ ובפיהן טיעוני הוריהן: ״חברותיה של אניקו לכיתה הביאו איתן אטמוספרה איומה לשיעורי הדת... ואמנם אניקו (בת גילן) היתה לי לעזר באופן מפליא. לא פעם השתוממתי לשמע תשובה מפולפלת, שעל הצעירים עשתה רושם גם כשצדקתה לא היתה בולטת...״ המורה סיפרה עוד על מחזה בשם ״המשקפת המקסימה״ שכתבה חנה לכבוד חנוכה ובו היא מוקיעה את יחס הגויים ליהודים, ועל החוג לתנ״ך שחנה ארגנה לתלמידות והחשיבות שהייתה לו להכרת היהדות.

החינוך היהודי הושלם על ידי הקהילה וכלל טקסים, דרשות, תפילות בציבור ומפגשים בבית הכנסת הנאולוגי הגדול שברחוב דוהני בבודפשט. הטקסים נערכו גם בחגים וגם באורח שבועי ושוטף. בית הכנסת תפקד כמעין מתנ״ס עבור בני הנוער היהודים והפעילות סביבו מוזכרת רבות ביומנה של חנה כחלק אינטגרלי מחייה.

על יחסה לבית הכנסת הקהילתי היא כותבת ביומנה ב־7 באוקטובר 1934:

אתמול, ה־6 לאוקטובר... לפני הצהריים הייתה חגיגה מוצלחת למדי ואחר הצהריים הלכנו לבית הכנסת. כה מוזרות הן התפילות בציבור בשבתות. הכול עסוקים בדא ובהא, ורק לא בתפילה.

וב־18 בספטמבר 1936 היא כותבת:

יום שני לראש השנה. אתמול והיום היינו בבית הכנסת. לי עצמי לא ברור עדיין מה יחסי לבית הכנסת, לדת, לאלוהים. אשר לאלוהים (הדבר החמור ביותר) הינני שקטה ביותר. אני מאמינה בו, אם כי אינני יודעת ביטוי לכך. כן ברור לי כי מכל הדתות הדת היהודית חופפת יותר את מחשבותיי. ואשר לבית הכנסת – הצרה היא בזאת, שאיני מחשיבה אותו, איני מרגישה בו צורך נפשי. כי אם אחוש צורך להתפלל, הרי אוכל לעשות זאת בביתי אני.

קתרינה סיפרה שבחגיגות הנדר (בת המצווה) שנחגגו בבית הכנסת הגדול בבודה, הרב הראשי והמשורר ארנולד קיש, ידיד המשפחה, הילל את חנה במילים חמות ואמר לה ״את דבר הנדר, אניקו, היטבת לשאת...״

גם מקורות היהדות לא היו זרים לה בעיקר משום שאביה התעניין ביהדות ובחסידות, וכאמור, היא גם הפעילה את החוג לתנ״ך בבית הספר. לימים היא הקימה חוג דומה גם בבית הספר החקלאי בנהלל, בעיקר כדי למלא את הצורך שלה עצמה בלימוד התנ״ך. שכן, גם בהיותה בארץ, בתקופה שלמדה בבית הספר החקלאי, העסיקו אותה נושאים כמו דת וההבדלים בין חיי הדת בגולה ובארץ.

במכתבה של חנה לאימה מה־31 במארס 1940 היא כותבת כך:

ג. מתרעם במכתבו על אי־דתיותו של הנוער בארץ ומעמיד את השאלה: מדוע אין האבות לוקחים את בניהם עמהם לבית הכנסת? אכן השאלה מורכבת באמת; ביחוד משום שבראש וראשונה עלי לציין כאן, גם שכבה אדוקה. אך נדבר על הלא־דתיים. האבות אינם יכולים בשום אופן לקחת את הילדים לבית הכנסת, כי זהו דור אשר דתו היחידה ואלוהיו הם העבודה, כוחו העצמי; הוא היה נתון להשפעות תנועות בלתי־דתיות באירופה, ובאופן אינסטינקטיבי דחה כל דבר אשר הזכיר לו את הגלות וכן גם את הדברים החיצוניים שבדת.

[...] האשמה העיקרית בחוסר חינוך דתי היא איפה באבות. אך עלי לומר שכיום מרגישים גם הם במקצת בחיסרון זה. גם הנוער כאילו עורג קצת לדת, וכך יש מקום לתקווה...

לפני שאגש לדון במעבר של חנה סנש לציונות מן הראוי לעסוק ברקע ההיסטורי בהונגריה ובאירופה כולה, וכפי שאראה, הדברים נשקפים היטב גם ביומנה של חנה. בשנים הראשונות לשלטונו לא דגל הורטי באנטישמיות האלימה בנוסח הנאצי, אך בחלוף הזמן הוא התקרב אל המשטרים הפשיסטים והנאצים שקמו באירופה. בשנים 1941-1938 חוקקו ממשלות הונגריה את חוקי היהודים שהגבילו את מספר המועסקים היהודים ל־20 אחוז במקצועות השונים, אסרו על השחיטה הכשרה והגדירו את היהודי כאדם שאחד מהוריו, או שניים מהורי הוריו הם יהודים. לראשונה, הייתה התייחסות אל יהודי הונגריה לא לפי מוצאם אלא בהתאם לחוקי הגזע הנאציים. הורטי כרת ברית עם מדינות הציר והונגריה קיבלה בתמורה שטחים שהיא איבדה אחרי מלחמת העולם הראשונה, והדבר הגדיל את מספר היהודים בה.

האירועים באירופה בטרם פרצה מלחמת העולם השנייה הטרידו מאוד את קהילת יהודי הונגריה ואת חנה בתוכם. ב־13 במארס 1938 היא כותבת ביומנה את הדברים הבאים:

המאורעות [באירופה] עוררו גם אצלנו התרגשות רבה. בבית הספר, ברחוב וגם בערבים מדברים אך ורק על נושא זה. הדברים נוגעים באופן ישיר לאנשים רבים, אבל גם אלה שלא נפגעו עדיין שואלים בחרדה: האם תכריז צ’כיה על גיוס לשם הגנה על הסודטים? ומה תאמרנה אנגליה וצרפת... ולמי תצטרף איטליה? ולבסוף, מה יהיה איתנו בצילו של עם אכזר בן 70 מיליון המתפשט מזרחה? היטלר הגיע כבר לווינה... כן, כרגע השתררה דממה, מחכים לבאות ופוחדים מהעתיד.

כמו כן, ב־29 בספטמבר 1938 נכתב כך:

ההתרגשות הכללית במדיניות העולם הגיעה לשיאה. מחר – המועד האחרון לפינוי הסודטים, רק אם צ’כיה תסכים לכך לא תפרוץ המלחמה. קשה להאמין באפשרות זאת. ברגע האחרון נועדו היטלר, דאלאדיא ומוסליני, והם מנסים ‘להציל’ את השלום. אני מתחילה כבר להאמין באפשרות של מלחמה.

וב־27 בספטמבר 1938 היא כותבת:

המצב הוא ללא שינוי. נושאים ונותנים, היטלר ומוסליני נואמים, וצ’מברלין טס הלוך וחזור. בעיתונות – ידיעות על גיוסים וגם הכחשות. נערכו כבר תרגילי התגוננות נגד התקפות אויר. השאלה המרחפת בחלל היא השאלה הישנה־נושנה: התהיה מלחמה או לאו? – לעת עתה דומה שאנו יושבים על חבית מלאת אבק שרפה.

הפסקאות האחרונות ביומן מתייחסות לדרישתה של גרמניה לספח אליה את חבל הסודטים שהיה תחת ריבונות צ’כוסלובקיה. צ’כוסלובקיה סירבה, אבל כחלק מהמאמצים למנוע את המלחמה כונסה ב־29 בספטמבר 1938 ועידת פסגה במינכן בהשתתפות היטלר, צ’מברלין, מוסליני ודאלדייה וסיכמה שעל צ’כיה להעביר את חבל הסודטים לגרמניה.

החזרת השטחים של חלק מצ’כוסלובקיה לידי הונגריה וכניסת הצבא ההונגרי לשם בנובמבר 1938 כחלק מהתקרבות הונגריה למדינות הציר, עוררו בהונגריה גל של לאומנות. הגל הזה הגיע גם לבית הספר שבו למדה חנה והתעוררו בו ״תרועות שמחה והתלהבות אין קץ״ – בלשונה של חנה.

נראה שההתפתחויות האלה זעזעו והחרידו את יהדות הונגריה. הסרטיפיקטים לישראל הפכו פופולריים יותר, ועם זאת, כלשונה של אווה שפטר, ״בהונגריה של 1938 הייתה אנטישמיות אבל אפשר היה לעצום את העיניים״.

הפנייה לציונות

אווה שפטר מספרת:

בהונגריה הייתה אמירה: מי הוא ציוני? יהודי שאוסף כסף מיהודי שני כדי לשלוח יהודי שלישי לארץ. כדי לעלות לארץ צריך להיות בעל רגשות ציוניים עמוקים. זה התאים לצעירים שרצו לעזוב את הקן.

מן הראוי להוסיף שהתנועה הציונית בבודפשט הייתה קטנה וחלשה ועיקר פעולתה היה במגעיה עם הציבור הלא־יהודי. משנשאלה אם היא חושבת שהיה בעלייה של חנה לארץ מרד, השיבה חווה איכלר: ״כן, מרד נגד הבורגנות. לצעירים כמו סנש היה ברור שכל החברה הקיימת והפשיסטים בהונגריה זה לא בסדר, מצד שני יש את הקומוניסטים אז היה צריך למצוא דרך אחרת וזו הייתה הציונות.״

תודעה ציונית לא הייתה נוכחת במשפחת סנש, ובכך היא דמתה למשפחות יהודיות רבות בסביבתה. כמי שקיוו להשתלבות אזרחית שווה וראו את עצמם פטריוטים הונגרים במלוא מובן המילה, הציונות הייתה זרה להם, מנוגדת להשקפת עולמם ואפילו מאיימת. אולם מהלך הדברים בחברה ההונגרית שינה את השקפתה של חנה בנושא והביא את האנטישמיות לעולמה, ובהמשך היא גם נדבקה בחיידק הציוני.

כפי שתואר בפרק הקודם, הסדק הראשון נבקע בשעה שלא נבחרה למזכירת ״החוג להשתלמות עצמית״. אז היא הגיבה בין השאר במילים הבאות: ״...רק עכשיו מתחילה אני להבין מהו להיות יהודי בחברה נוצרית...״ המקרה השני התרחש ארבעה חודשים אחר כך, ב־16 בספטמבר 1937, והיא כותבת על כך ביומנה:

אירע משהו בלתי נעים: עם הקמת החוג ‘להשכלה עצמית’ בכיתה, הוצעתי אף אני לתפקיד בהנהגתו. בדרך כלל משלים החוג עם נבחרת הכיתה, אבל הנה הוצעה מועמדת אחרת, בכוונה מפורשת למנוע את בחירתי אני כיהודייה. ואכן לבסוף נבחרה הלזו. אילולי העמידו אותי לבחירה, לא הייתי מגיבה כלל, אבל צורה זו הייתה לה משמעות של עלבון.

ניתן לומר ששני המקרים האלה סדקו את עולמה האידיאלי של חנה כהונגרייה שוות זכויות, ועוררו בה את התחושה שאינה נמצאת במקומה הנכון. ביולי 1937 בהיותה אצל דודיה בדומבובאר, היא מציינת ביומנה את הדברים הבאים:

יש פה חברת בנות חביבה. חברת בנים לא תימצא. ...אמנם ישנם כאן בחורים נוצריים, אבל המחיצות כה גבוהות שקשה להעלות על הדעת שבחור נוצרי יתחבר עם בחורה יהודייה. פעמים רבות הנך משתומם לתופעה זאת, אך לאמיתו של דבר זוהי מציאות מעציבה ומדאיגה.

באפריל 1938, מייד לאחר ה״אנשלוס״ באוסטריה, החלו בפרלמנט ההונגרי הדיונים על ״חוק היהודים״ הראשון. חוק זה הגביל את העסקתם של היהודים במקצועות החופשיים ובכלכלה ל־20 אחוז מכלל האוכלוסייה. אחריו נחקק ״חוק היהודים השני’״ שהגביל עוד את היהודים מבחינת עיסוקיהם, וב־1941 נחקק ״חוק היהודים השלישי״, שדמה לחוקי נירנברג הגזעניים שחוקקו בגרמניה. לא ניתן היה להתכחש יותר לעובדה שהונגריה הופכת אנטישמית יותר ויותר. חנה כותבת על כך ביומנה: ״עתה דנים בהצעת ‘חוק היהודים’. הייתה התרגשות עצומה... השאלה המנסרת היא האם תאושר ההצעה? הכול מדברים על כך. ענפי המסחר, התעשיה, התיאטראות, בתי הקפה – הכול קפא. נראה איך יסתיים הכול.״

החוק אושר, ואומנם הוא לא פגע ישירות בפרנסת משפחת סנש שלא הייתה תלויה באף אחד מהמקצועות שנאסרו, אבל חקיקתו, נוסף על יתר האירועים האנטישמיים בהונגריה, כנראה תרמה תרומה מכרעת לתחושותיה של חנה שאין לה עתיד בהונגריה, תחושות שבעקבותיהן היא עלתה על המסלול של תנועות הנוער הציוניות.

חוה אייכלר מספקת עדות אישית להווי תנועות הנוער הציוניות בעת ההיא:

ל’ציונים הכלליים’, תנועת הנוער שבה הייתי, הייתה פעילות משותפת יחד עם ‘מכביאה’ שבה הייתה חנה סנש. אחת הסיבות שבאתי לנוער הציוני הייתה שבנים ובנות יכלו להיות ביחד. בנים ובנות יכלו להיות באותם תפקידים... אחר הצהריים היו מזמינים הביתה, וגם לריקודים ולבתי קפה. בתנועת הנוער עשו גם מושבת קיץ שבוע ושבועים, לפעמים באוהלים.

בסוף 1938 הצטרפה חנה לארגון ״מכביאה״ בבודפשט, והחלה להשתתף בהרצאות שקיים הארגון לנוער היהודי בנושאים ציוניים. ״מכביאה״ הייתה אגודת סטודנטים ציונית שהוקמה בראשית המאה ה־19 חרף ההתנגדות הגורפת של השלטונות וקהילת יהודי הונגריה לכל פעילות ציונית. הארגון עסק בפעילות ציונית־תרבותית נלהבת וראה את תפקידו העיקרי בעידוד הגאווה הלאומית־יהודית. הוא אימץ לעצמו את הציונות ההרצליינית ללא תוספות מימין ומשמאל והכריז שהוא א־פוליטי. השפה העברית הוגדרה כשפה רשמית והוקמו קבוצות ללימוד השפה. החניכים נקראו בשמותיהם העבריים, בטיולים שרו שירים עבריים ובמסדרים ניתנו הפקודות בעברית. לגבי עלייה לארץ נקטה התנועה גישה פשרנית. היא גרסה שתפקידו של הנוער היהודי בגולה הוא לא פחות חשוב מאשר בניין ארץ ישראל ולפיכך העלייה אינה חובה. עיקריה של תנועת ״מכביאה״, ובמיוחד לימוד העברית והגשמת העלייה לארץ ישראל, הובילו את חנה למהפך מוחלט לא רק במישור ההגותי־מחשבתי, אלא בכוונה ובמעשה. ב־27.10.1938 המהפך כבר מופיע ביומנה:

אינני יודעת אם סיפרתי לך שאני ציונית. מילה זאת אומרת הרבה מאוד. אומר בקיצור מה משמעותה בשבילי: אני מרגישה שעכשיו אני יהודייה בעלת הכרה, ובכל מאודי. אני מתגאה ביהדותי ומטרתי לעלות לארץ־ישראל ולהשתתף בבניינה. נקל להבין שהרעיון לא נולד בן־לילה. לפני שלוש שנים כאשר שמעתי פעם ראשונה על הציונות, התנגדתי לה בכל כוחי. אבל המאורעות והתקופה בה אנו חיים קירבו אותי בינתיים לרעיון זה. כמה שמחה אני שהגעתי אליו. עכשיו חשה אני קרקע מתחת לרגליי ורואה לפני מטרה אשר כדאי לעמול למענה. אתחיל ללמוד עברית. אבקר בחוג העוסק בכך – במילה אחת רוצה אני לפעול במרץ. השתנתי לגמרי, וכה טוב לי ככה.

האמונה נחוצה מאוד לאדם, וחשוב שתהיה לו הרגשה שחייו אינם מיותרים, אינם חולפים לריק, שהוא ממלא תפקיד... הכרתי הברורה היא כי זהו הפיתרון היחיד של הבעיה היהודית, וכי המפעל הנהדר בארץ־ישראל הולך ומוקם על יסוד איתן.

אני יודעת שיהיה קשה, אבל הכול כדאי.

ואחרי נאום ציוני נלהב כזה כל מילה מיותרת.

הציונות ולימודי העברית הופכים למרכז חייה, ויומניה מלאים התבטאויות בנושא. ב־20 בנובמבר 1938 היא כותבת ביומנה:

רעיון אחד מעסיק אותי ללא הרף: ארץ ישראל. כל מה שקשור בשאלה זאת מדבר אל ליבי – כל השאר אינו חשוב [...] מובן שבשיטתיות לומדת אני רק דבר אחד – עברית. אני ממשיכה בלימוד זה באינטנסיביות רבה. ...כמו כן אני משתתפת בחוג ללימוד עברית באמצעות הדואר.

כבר ברור לי שאבחר במקצוע חקלאי, יתכן שאלמד לעבוד במשק חלב או בתעשיית הגבינה. [...] הוי ברצון הייתי כבר נוסעת לארץ־ישראל, עוזבת את בחינות הבגרות והכול.

לצד זאת, אנו עדים לביטויי מיאוס מהונגריה ומהחברה הנוכחית שלה: ״לא אבין מה היה לי, קשה לי להמשיך לחיות כאן, ללמוד. איני סובלת את החברה הישנה שלי, וכל דבר שהיה אהוב עלי עד כה – פג טעמו...״ חנה עברה מהפך ציוני. מבת למשפחה שהסתייגה מהציונות לציונית קנאית. הלהט הציוני של חנה התקבל בהתנגדות מצד סביבתה, ובעיקר מצד אימה קתרינה. קתרינה מספרת על הלהט של בִתה: ״הרעיון הציוני ותוכנית העלייה משתלטים עליה בכוח איתנים. עדיין היא במחיצתי, אך לאמיתו של דבר, כבר היא שרויה בעולמה השני. ואף כי שקטה היא למראית־עין כדרכה, הרי כל הנמצא בקרבתה מרגיש באותו להט פנימי הממלא את כל ישותה.״ לא רק אימה התנגדה לעלייתה ארצה. מששמעו על חפצה של תלמידתם המצטיינת לעלות לארץ הקודש גם המורים בבית הספר ניסו להשפיע על קתרינה להניא את חנה מלממש את הרעיון בהבטיחם כי ידאגו לכך שהיא תתקבל לאוניברסיטה למרות הנומרוס קלאוזוס.

בעת ההיא חנה לא רק התמכרה לרעיון העלייה לארץ ישראל, כנראה בהשפעת חבריה בנוער הציוני, היא גם החליטה שהדרך לממש את הרעיון תהיה דרך עבודה יצרנית וחקלאית, וכדרכה, היא החלה לנקוט צעדים ממשיים למימוש העניין. לאחר שבחנה את הנושא היא הגיעה למסקנה שהדרך הנכונה להתקדם תהיה לימודים בבית הספר החקלאי לבנות בנהלל. וכך היא כותבת, בעברית, בבקשתה להתקבל למוסד:

...עוד בטרם הפך גורל עמנו בארץ מולדתנו לרעתנו, חשקה נפשי בחיי ארץ ישראל והחלטתי ללמוד מקצוע אשר יאפשר לי לקחת חלק פעיל בעבודת בניין הארץ. על סמך החלטתי זו למדתי עברית, וכעת אני ממשיכה להשתלם, בתקווה ששאלת השפה לא תגרום לי כל קושי. על כן אני מבקשת לענות לבקשתי בחיוב, כי קבלתי לבית הספר הייתה גורמת לי שמחה גדולה ואושר רב, והייתי רואה בה את הצעד הראשון להגשמת מטרתי בחיים. בברכות ציון לבביות...

העברית אומנם עילגת ומליצית, אבל מן הראוי לזכור שזה מכתבה של נערה שהתחילה ללמוד עברית כשנה קודם לכתיבת המכתב.

חנה מייזל־שוחט, מייסדת ומנהלת ״בית הספר החקלאי בנהלל״, התרשמה עמוקות מתעודותיה של חנה וממכתב הבקשה שלה. היא כתבה בדחיפות להנהלת ״ויצו״ בתל־אביב לפעול למען השגת רישיון עלייה ל״מועמדת מהונגריה סוג 1״, כלומר למועמדת בעלת עדיפות גבוהה לפי שיפוטה של ועדת קבלה אשר הורכבה ממנהלת בית הספר וצוות מורות. חליפת מכתבים ערה התקיימה בעניין זה ובמכתב מה־12 ביולי 1939 נמסר למייזל־שוחט כי הפדרציה של ״ויצו״ בהונגריה קיבלה שני רישיונות עלייה והיא שתחליט למי הם יוענקו. ב־21 ביולי 1939 מציינת חנה ביומנה כי קיבלה את הרישיון, ומכתב מ״ויצו״ מאותו תאריך מאשר לבית הספר כי התקבל סרטיפיקט עבור חנה סנש.

אם יובא בחשבון שבית הספר בנהלל היה מבוקש מאוד, כפי שאראה בהמשך, נראה שחושיה של חנה מייזל לא הטעו אותה, והיא אכן איתרה מועמדת יוצאת דופן שהתאימה מאוד למוסד שאותו ניהלה.

על פרשת הסרטיפיקטים אומרת חווה אייכלר, בתה של יו״ר ״ויצו״ בבודפשט:

בתקופה זאת נסעו לארץ רק מעטים. היו מעט מאוד סרטיפיקטים והם התחלקו לפי תנועות ומפלגות, הייתה שם הרבה פוליטיקה. לתת סרטיפיקט למישהי שלא מזמן הפכה לציונית זה היה יוצא דופן. העדיפו את חנה ודאגו לה כי הייתה הבת של הסופר החשוב בלה סנש. הייתה אינטליגנטית ומושכת ומישהי שנעים לשוחח איתה. לכן היא קיבלה סרטיפיקט, למרות שהם היו מיועדים לחלוצים אמיתיים.

אמי רצתה לתת את הסרטיפיקט לבחורה חזקה וחסונה שיכולה לעבוד [בחקלאות] בנהלל. אמא שלי החליטה את מי לשלוח... אבל באותה תקופה הגיעה לבודפשט שליחה של ויצ״ו מהארץ או מאנגליה שאמרה לאימי: ‘לא, אנחנו רוצים להשביח את הגזע, רוצים מישהו אינטלקטואלי’. היו כמה נשים שרצו לעלות, ביניהן סנש, ואז אמא שלי החליטה לתת אותו לאניקו סנש. בחורה אינטלקטואלית שרצתה לעבוד בחקלאות.

הכיוון שבו חנה בחרה ללמוד הגביר עוד את אי־שביעות הרצון של אימה. וכך היא כותבת:

וכשהעליתי את השאלה השנויה במחלוקת ביותר, שאם גמור עמה לעלות לארץ ישראל, מדוע בחרה דווקא בבית־ספר חקלאי ולא באוניברסיטה העברית, שבזכות כישרונה וכושר עבודתה מקומה יכירנה שם, ושם תוכל בוודאי לעשות פירות־הילולים [יותר] מאשר בעבודה חקלאית, הרחוקה ממנה כל־כך, קיבלתי את התשובה הידועה: ‘מרובים האינטלקטואלים בארץ ישראל. הארץ זקוקה לידיים בונות. ומי יעשה את העבודה הזאת אם לא אנחנו הצעירים?’

שנת הלימודים האחרונה התקרבה לסופה ועימה בחינת הגמר. היא נבחנה בגרמנית, ספרות הונגרית, היסטוריה אלגברה ופיזיקה. כל נושא כלל הן כתיבת תשובות והן בחינה בעל־פה לפני קבוצת בוחנים. חנה, כצפוי, עמדה בהצלחה רבה בבחינותיה ושמרה על ציונה הכמעט־קבוע ״מצוין״. התרגשותה של חנה מן המבחן ניכרת ביומנה: ״אם כי אינני מייחסת לעניין חשיבות רבה, הרי זה בשבילי עניין של פרסטיז’ה. בכל זאת אני נרגשת מעט. אמנם, לפני זמן־מה הייתי סבורה שזה לא יעניין אותי, ובכל זאת רוצה אני מאוד להצליח בבחינה...״

להתרגשות זאת נוספת ההתרגשות שמעוררת ההמתנה לקראת התשובה מבית הספר בנהלל ומ״ויצו״ בעניין הסרטיפיקט, וב־21 ביולי 1939 היא כותבת:

קיבלתי, קיבלתי אותו, את הסרטיפיקט, ואני מלאה שמחה ואושר... אבל אני מבינה שאמי אינה יכולה לראות את הדבר כמוני... אימי באמת גיבורה, לא אשכח לעולם קרבנה.

בין לבין, נערך בגימנסיה טקס ה״בלאגאז״ המסורתי לפרידה מהתלמידות המסיימות את לימודיהן טרם הבחינות.

במהלך שנה זאת, למרות עיסוקיה הרבים, חנה הרבתה לבקר במועדון ״מכביאה״ והוא הפך לבית שני עבורה. כלשונה: ״כמה אני אוהבת להיות שם כי מרגישה אני את עצמי במועדון כמו בבית. לכולנו המבקרים שם, בעיות משותפות ונמצאים שם אנשים מאוד נבונים, מרגיע ומשמח הדבר שאלה פני עמנו.״ ההתלהבות הייתה הדדית, חנה הפכה למוקד בקרב חברי הארגון ושמה הלך לפניה, ולפיכך לא פלא שהיא הייתה נואמת בפני תלמידי הגימנסיה היהודית בשם האגודה:

כשהגיעה לידכם ההזמנה של ה״מכביה״ בוודאי שאלתם את עצמכם: באיזה זכות ולאיזו מטרה קורא לכם הנוער הציוני? ...מה זכותנו לקרוא לכם? – פשוט כי יהודים אתם... ידעים אנו מה רבים הם הנימוקים נגד הציונות... מקום אחד ישנו על כדור הארץ, שלשם איננו מהגרים, אף לא נפלטים – אלא באים הביתה... אולי ביכולתנו לתת לכם דבר: אמונה, הכרה עצמית, מטרת חיים, אידיאל, התרעננות ושלווה נפשית.

בקשתנו: בשמעכם את השם ‘ארץ־ישראל’ אל תעברו עליו בבדיחת־ביטול או בתנועת יד קלה. דעו: גורל הארץ הזאת קשור קשר בל־ינתק בגורל היהדות, ועל ידי־כך בגורל כולכם... על זאת היינו רוצים לשוחח איתכם מעט, לשם כך הזמנו אתכם למסיבה של היום.

בהשפעת עקרונות התנועה החלה חנה לכתוב את יומנה בעברית. תחילה לסירוגין, עברית והונגרית משמשות בערבוביה. בהמשך – עברית בלבד. כדרכה, חנה מסמנת מטרה, מממשת אותה ולא נרתעת משגיאות הכתיב. בדף הראשון שכתבה בעברית היא כותבת: ״אני רוצה לקרוא את התנח בעברית. אני יודעת שיהיה קשה מאוד. אבל זות השפה האמת והכי יפה, ובזה רוח אמינו [עמנו]...״

מועד הנסיעה לארץ קרב ועימו גברו הלחצים הנגדיים. חוץ מאימה, שהתנגדה להחלטתה של חנה לעלות לארץ, גם יהודית קיש, חברה של אימה, ניסתה בשעת ביקור אצלה להניאהּ מהגשמת תוכניתה. היא כותבת על כך ביומנה: ״אתמול אחר הצהרים ניסתה יהודית קיש ...להשפיע עלי שאוותר על ארץ־ישראל. כמובן ללא הצלחה. להיפך, עוד התחזקתי באמונתי. ולבסוף אמרה שייתכן שאני הצודקת.״

בעצם ההכנות, המתח והשמחה על קבלת הסרטיפיקט (מס’ 119035) העיבה חרדה גדולה על שמחתה. היא חשה כאב בליבה והציפו אותה חרדות שירשה זאת מאביה. היא חששה שמחלה כזאת תוריד לטמיון את כל תוכניותיה ותקוותיה והיא לא תוכל לעלות ולעבוד בעבודה פיזית משמעותית. הביקור אצל הרופא הרגיע אותה. הוא קבע שהיא יכולה לעבוד, ״אין התהפכות בלב, אבל יש באמת עצבנות־לב וזה גורם את הכאב״. המתח הנפשי והעצבנות שהיא חשה לקראת עלייתה לארץ הביאו עליה כאב פיזי ממש, ולמרות זאת מבחינה פיזית היא כשרה לעלייה ולעבודה חקלאית. היא כותבת על כך ערב נסיעתה, ב־14 באוגוסט 1939:

...אני פוחדת שאיני בריאה. ...אני עוד מקווה, שאין זאת אמת, שהכול יעבור. העובדה: אני מרגישה בליבי, כאב קטן בליבי, יום אחר יום, גם עכשיו. וגם דמעות כבר בעיני. ...הרעיון הנורא בשבילי, כי אם שאלת העליה! אני אלך לבית ספר חקלאי, זאת אומרת אהיה צריכה לעבוד עבודה גופנית. קיבלתי את המקום אשר היה תשוקתי הכי גדולה וגם תשוקה לעוד הרבה בחורות. ...אין לי יותר אפשרות לעלות לארץ ואז איבדתי את המזל הגדול הזה ואת מטרת חיי. ...אני רוצה לבוא אל הרופא. ...אלי שיהיה הכול הזיה, חלום רע...

חנה בטרם עלייתה לארץ

הסיפור הזה מראה את עוצמת ההתרגשות והמתח הנפשי שבהם עמדה חנה בימים של טרום העלייה. עם התקרבות מועד היציאה לארץ ישראל, התמסרה חנה לפרידה ולהכנות לנסיעה. חוץ מאריזת חפציה האישיים היא ניתקה את כל הקשרים עם מחזריה, הרחיבה את לימודי העברית וקראה ספרים הנוגעים ליהדות, ציונות וארץ ישראל. היא גם בילתה יותר זמן עם חבריה ב״מכביאה״ בשיחות על ארץ ישראל ואיסוף כל פרט אפשרי על החיים בה. היא עלתה לקבר אביה בבודפשט ולקברות בני המשפחה בעיר הולדתה של אימה, יאנושאזה. שם היא פגשה ותחקרה את קרוביה ועל בסיס זה היא כתבה את תולדות המשפחה המוקדשות לפיני, סבתהּ האהובה שנפטרה שנתיים לפני כן. בהקדשה חנה כותבת כך: ״סבתא פיני. מבעד לשם זה ניצבת בפשטות ובענווה, דמות אישה בעלת לב טוב לאין־קץ, נבונה ואמיצה...״ אימה סיפרה שגם כשביקרו אצל קרוביהם בדומבובאר חנה הייתה לומדת עברית מדי בוקר ובשעות הצהריים, בחום הלוהט, היא עבדה בגן כדי להסתגל לאווירה של ארץ ישראל.

במחזה ״הכינור״ שחנה חיברה בהיותה בשדות־ים היא מתארת בהקצנה את התגובות שקיבלה ערב צאתה לארץ. הדמות הנלעגת ביותר שהיא מתארת היא דמותו של הדוד ארתור – איש בגיל 45‏-50; מסורבל, בורגני טיפוסי, סיגריה בפה, על הראש מעט שערות... במחזה הוא לועג לחנה ופונה לאימה: ״שוב וויכוח כמובן וויכוח אידיאולוגי. גיסתי היקרה, עזבי את האידיאליסטית הקטנה שלנו. זאת מחלה שצריך לעבור אותה כמו אדמת ושעלת. זאת מחלת ה״איזמוס״ המופיעה בצורות שונות: סוציאליזמוס, פשיזמוס, קומוניזמוס, ציוניזמוס, וכך בלי סוף.״ ובהמשך הוא אומר: ״...אם את רוצה לדעת הציוניזם שלכם מסוכן לנו מאוד. אתם רוצים בדיוק אותו דבר כמו האנטישמים: ‘עם יהודי’ – לעזוב את הארץ. לכו לכרות ברית עם הנאצים״. התיאור במחזה אומנם מוגזם, אבל נראה שהוא נשען גם על התגובות שחנה קיבלה לרעיון הציוני שלה.

*****

כדי לסכם את הפרק הזה בתקופת חייה של חנה ניתן להבחין בשלוש תקופות:

תקופת הילדות התמימה שבה גדלה חנה בבית בורגני אוהב, רווי חוויות אינטלקטואליות, יהודיות ולאומיות, תחת כנפיהם של אב שהוא סופר ידוע ואם מסורה שהשתדלה לתת לילדיה ככל יכולתה.

תקופת הגימנסיה וההתבגרות. בתקופה זאת, כשמלחמת העולם השנייה כבר נראתה באופק, חנה חוותה כמה חוויות מפלות שהביאו אותה להתפכחות מאשליות. היא הבינה בהדרגה שהיא חיה בעולם אנטישמי שאין בו מוצא ליהודים באופן כללי, וגם לה אישית חסומה הדרך.

תקופת הקנאות לציונות. בתקופה זאת חנה, לשיטתה, גילתה את האור שבציונות כמוצא לבעיותיה ולבעיות העם היהודי כולו. דרך ארגון ״מכביאה״ היא נתפסה לעקרונות התנועה הזאת שקידמו לימוד עברית ועלייה לארץ. היא החלה לארגן את עלייתה ופנתה דווקא למגמה של לימוד חקלאות בבית הספר החקלאי בנהלל. הסביבה שלה התייחסה בשלילה לעניין ומכריה ומשפחתה ניסו להניע אותה מלהגשים את רעיונותיה, אבל היא הוכיחה עקשנות, לא הייתה מוכנה להתפשר והגשימה את שאיפתה להגר לארץ ישראל.