חסרת נשימה 3: חופשייה

אני מגיעה אל משרדו של ליאם תוך כמה דקות. אזור ההמתנה ריק ואני עוברת בדלתות העץ שמובילות אל משרדי ההנהלה. מגי מזנקת מכיסאה ברגע שהיא מבחינה בי ומנסה לבלום אותי ליד הדלת.

"אדיסון, את לא יכולה להיכנס לשם!" היא צועקת, נאבקת להגיע אליי לפני שאגיע אל הדלת. אני מסתובבת ופונה אליה.

"אני שמה זין, מגי," אני יורה אליה, מרגישה את הדם עולה אל פניי. הכעס וההשפלה מתערבבים זה בזה לתערובת קטלנית. "הוא עומד לראות אותי, בין שהוא רוצה בזה ובין שלא." קולי רועד וידיי לפותות זו בזו בכוח עד שציפורניי מתחפרות בבשרי.

היא צועדת לאחור, מופתעת בבירור מההתפרצות שלי. אני לא מחכה שתגיב ובמקום זה מתקרבת אל דלת משרדו וצועדת פנימה. אני רואה את ליאם ברגע שאני חוצה את הסף וחשה מייד באי־הנוחות שלו.

הוא ישוב ליד השולחן, שפופרת הטלפון צמודה לאוזנו. אני רואה שהפתעתי אותו באמצע משפט והוא מגמגם אל האדם שנמצא בצד השני של הקו, "מ־משהו צץ. אני... אצטרך להתקשר אליך בחזרה."

הוא מסיים את השיחה בלי לצפות לתגובה. ברגע שעיניו נחות על עיניי חלק מהאומץ שלי מתנדף. אני שונאת את זה שאפילו ברגע כזה יש לו את היכולת לגרום למילים להיעתק מפי.

הוא קם מהכיסא, אבל לא עושה כל ניסיון לזוז. המתח מזמזם בינינו כמו אלף דבורים זועמות ואני נזקקת לכל כוחותיי כדי לא לרוץ החוצה בזעקות.

זיכרונות משתי הפעמים האחרונות שבהן ראיתי את ליאם חוזרים להציף אותי. עיניו הקרות והאפלות, פניו נטולות ההבעה, הקלות שבה נפטר ממני, אבל אפילו לנוכח כל זה אני עדיין מאמינה שהוא אוהב אותי, שהוא רוצה אותי.

ובכל זאת, הוא עומד להיות אבא, יהיה לו תינוק ממישהי אחרת. איפה זה משאיר אותי?

"אדיסון," הוא מתחיל, אבל אני קוטעת את דבריו במהירות מחשש שאם לא אומר את זה עכשיו, זה כבר לא יקרה לעולם.

"עצור." אני מרימה את ידי כלפיו. "אני לא רוצה לשמוע מילה מהבולשיט שאני בטוחה שאתה עומד לנסות להאכיל אותי בו. אתה מוכן להסביר לי למה מישל הודיעה בעבודה שהיא בהיריון, ולמה ראיתי אותה עוזבת את המשרד שלך לפני פחות מחמש דקות?" המילים זורמות ואני מכינה את עצמי לספוג את התגובה.

"זה לא כזה פשוט, אדיסון." הוא מבריש באצבעותיו את שערו מעל המצח.

"אתה האבא של התינוק של מישל? כן או לא?" השאלה גורמת לנשימתי לעצור ולרגע אני מקווה שהוא לא יענה. אני לא רוצה לדעת את האמת, לא כשבכוחה לנתץ את עצם קיומי.

"אדיסון, אני..."

"תענה על השאלה, ליאם." מבטי קודח בו. אני רוצה שיבין כמה זה רציני עבורי. בכל מערכת יחסים יש רגע, רגע בו עלייך להחליט אם אפשר להתגבר על משהו או שזה הזמן ללכת. בעוד אני יודעת שהלכנו במסלול שברירי כל הזמן הזה, אף פעם לא חשבתי שאראה אותו נשבר. חשבתי שאנחנו חזקים דיינו, שאנחנו אוהבים זה את זה מספיק. עכשיו אני לא בטוחה בשום דבר.

"לא."

המילה הבודדת תופסת אותי לא מוכנה. זו לא המילה שחשבתי שאשמע. לא המילה שהכנתי את עצמי לשמוע. אני מרגישה שפניי מביעות בלבול, אבל לא יכולה לעשות דבר כדי להסתיר אותו. איך זה יכול להיות?

"יום אחרי שחזרנו מפלורידה מישל באה למשרד. בהתחלה סירבתי לראות אותה, אבל היא התעקשה, והסכמתי." הוא מהסס, מתחמק ממבטי כדי לבהות בידיו. "היא אמרה שהיא בהיריון ממני. אפילו הייתה לה תמונת אולטרסאונד. שיט..." הוא מתנשם לפני שהוא מוצא שוב את עיניי. "בהתחלה האמנתי לה, חשבתי שזה נכון. הייתי מבולבל, אדיסון, לא ידעתי מה לעשות," הוא אומר, כאילו זה הסבר לאופן שבו התנהג.

"אתה צוחק עליי?" אני מתיזה, והכעס צף שוב במלוא העוצמה. "היית צריך לדבר איתי, לספר לי. במקום זה הדפת אותי, נסגרת בפניי והתנהגת כאילו אני חסרת חשיבות בעיניך. יש לך מושג איזו הרגשה זו? כשמישהו משנה את היחס שלו כלפייך במהירות כזאת וגורם לך להטיל ספק בכל הרגעים שחלקתם?"

"אני מצטער."

זהו. פשוט. הוא מצטער. אבל מצטער לא מספיק הפעם. לעולם לא אצליח למחוק את מראה העיניים הכהות והמבט חסר ההבעה. הליאם שהוא הראה לי באותם רגעים הוא ליאם שאני לא רוצה להכיר. "אתה מצטער?" אני שואלת בסרקסטיות. אני יודעת שזה ילדותי, אבל בכנות, אני כה פגועה כרגע, שלא אכפת לי. "אבל אמרת שהילד לא שלך!" סיבת השיחה חוזרת שוב לקדמת הבמה.

"היא אמרה שכן. היא הצליחה לשכנע אותי. רק לפני כמה דקות הבנתי את המשחק שבו היא משחקת. היא הראתה לי תצלום אולטרסאונד נוסף מהיום, שהיה כתוב עליו עשרה שבועות. זה מתאים בערך, אבל לא מתאים לתמונה. העובר שבתמונה קטן בהרבה מכפי שהוא אמור היה להיות אם היא באמת בשבוע העשירי. כשהיא הראתה לי את התמונה הראשונה הייתי מזועזע מכדי לשים לב, אבל היום לא חזרתי על הטעות."

"ואיך אתה יודע את זה? אם התאריך מעיד שההיריון בן עשרה שבועות, אז היא בשבוע העשירי." אני מרימה את הגבות בשאלה. האם הוא באמת קובע שהוא לא האב כי העובר נראה קטן מכפי שהוא אמור להיות?

הוא פותח מגירה בשולחנו, מוציא ממנה תיקייה ומושיט לי אותה. אני צועדת שני צעדים לפנים, לוקחת את התיקייה מידו ומתיישבת באחת מכורסאות העור מול השולחן.

אני לא רוצה לשבת. אני חושבת שזה יראה חולשה, אבל רגליי רועדות כל־כך שאני מרגישה שאני עומדת ליפול בעוד רגע.

אני פותחת את התיקייה ומשתנקת. יש שם כתבות ותמונות על כל שלבי ההיריון, וכן את תצלום האולטרסאונד של מישל.

אני מרימה את התצלום מול פניי ומסתכלת על העובר הקטנטן. אני מניחה את התצלום בצד ומדפדפת בתצלומים אחרים שליאם הדפיס מהאינטרנט. בהתבסס על מידותיהם של העוברים כפי שהם מופיעים בתצלומים האחרים, אני מבינה מה ליאם אומר. התינוק של מישל לא קרוב בהתפתחותו לעובר בשלב הזה של ההיריון. אם לדייק, העובר נראה קרוב יותר לגיל ארבעה שבועות.

אני מרימה את המבט מהתצלומים שמונחים בחיקי אל ליאם. הוא מתיישב בכיסאו ופולט נשיפה ארוכה, עיניו לא זזות מפניי. "אמרת לה?" המילים שלי נשמעות רכות, הטון שלהן שונה במאה ושמונים מעלות מטון הקול שליווה את מילותיי רק לפני כמה דקות.

"התעמתִּי איתה." הוא מעביר את ידו בשערו. "היא ניסתה לטעון שהעובר פשוט לא מפותח כראוי לגילו. לפחות זה מה שהיא אמרה לפני שהושטתי לה את הטלפון ודרשתי שהיא תעלה על הקו את רופא הנשים שלה. בנקודה זו הכול השתנה."

"היא אמרה שאתה לא האבא?" השאלה נשמעת כאילו אני לא מאמינה לו, אבל בכנות, אני רק מנסה להבין הכול.

"כן."

אני רואה שהמתח שבכתפיו נרגע כשהוא שוקע נמוך יותר בכיסאו. "אבל למה?" אני שואלת את השאלה אף שאני יודעת את התשובה. מישל רוצה את ליאם. זה עד כדי כך פשוט. היא נואשת, נאחזת בכל מה שהיא יכולה כדי לפלס את דרכה לתוך חייו, אל בין זרועותיו.

"היא אמרה שזה מפני שהיא זקוקה לתמיכה כלכלית ממני." הוא מושך בכתפיו.

"ואותך." המשפט שלי ממשיך מנקודה אחרת. "היא רוצה אותך. היא אמרה לי שהיא תשיג אותך בחזרה," אני אומרת אחרי שאני מצליחה לחבר את כל החלקים. היא עשתה את זה בכוונה, היא ניסתה לממש את האיום שלה. היא הייתה נחושה לקבל את ליאם ולא חשוב באיזה אמצעים.

"חכי, מה היא אמרה לך?" ליאם מביט בי בבלבול. "מתי דיברת איתה עליי?"

הוא מנסה לשמור על רוגע, אבל אני רואה את הכעס שהוא מנסה להחניק. "היא הייתה... קצת לא נעימה בעבודה." אני נעה באי־נוחות במושבי. "ביום שבו שלחת את הוורדים היא הייתה כעוסה במיוחד. ניסיתי לסייע לה, לנחם אותה, אבל זה נגמר בכך שהיא התפרצה עליי. התעלמתי ממנה אחרי זה אף שהיא השתדלה בשבועות האחרונים לשלוח אליי חיוכים נבזיים בכל פעם שהייתה לה הזדמנות. אני רק לא חיברתי את כל החלקים." אני רוכנת לפנים ומשעינה את מרפקיי על ברכיי. אני מניחה את ראשי בין ידיי ומטלטלת אותו קלות. "היא חתיכת טיפוס." אני אומרת את המילים, אבל לא מזהה את הקול שלי.

אף פעם לא הייתי כזאת. אני לא זדונית ואני שונאת עימותים, אף שלאחרונה הם קורים לעיתים קרובות. אני לא יכולה לדמיין אותי עושה משהו כזה למישהו. קשה לי מאוד להבין איך מישהו יכול להיות כל־כך חסר אחריות וחסר התחשבות.

"למה לא אמרת לי?"

מילותיו של ליאם עדינות כשהוא קם ומקיף את השולחן. הוא מתיישב על הכורסה לידי, אבל לא מנסה לגעת בי. אני מסובבת אליו את פניי, קולטת כמה הוא קרוב. עוד כמה סנטימטרים והייתי נוגעת בו, מעבירה את ידי על הזיפים שעל הלסת שלו. אני מזדקפת ומתרחקת ממנו. אני לא יכולה לאבד את עצמי בו כפי שעשיתי הרבה פעמים לפני כן. אי אפשר להמשיך לטאטא את הבעיות בינינו אל מתחת לשטיח. "זה לא נראה חשוב," אני משקרת, אני יודעת שלא רציתי להדאיג אותו, או גרוע יותר, לגרום לו לרצות לנקום במישל.

"אדיסון, איך יכולת לא לחשוב שזה חשוב? אם היית מספרת לי, אם הייתי יודע, לא היה לוקח לי כל־כך הרבה זמן לפענח את זה. ידעתי שמשהו לא מסתדר," הוא אומר וכעס בקולו כשהוא קם לעמידה ומתחיל לצעוד בחדר.

"אני מצטערת. זה לא שהיה לי מושג שמשהו כזה עומד לקרות." גם אני קמה על רגליי. הוא מפסיק לצעוד ופונה אליי. "אולי אם היית אומר לי, אולי אם לא היית נאטם בפניי ומתנהג אליי כמו אל עוד אחת מהבחורות שאיתן שכבת, הייתי מספרת לך את כל זה." הוא פותח את פיו כדי לדבר, אבל אני קוטעת אותו. "אתה לא רואה מה הבעיה האמיתית פה?" אני מטה את ראשי הצידה לפני שאני קולטת שאולי הוא באמת כזה אטום. "נסגרת בפניי, בזה מסתכם העניין. אם היית אומר לי מה קורה, הייתי עוזרת לך. הייתי עומדת לצידך אפילו אם היה מתברר שהילד שלך כי זו אהבה, ליאם. זה להיות שם עבור מישהו שזקוק לך. לעזאזל, זו המשמעות של מערכת יחסים. להיות מישהו שהאדם השני יכול לסמוך עליו בכל מצב. אבל לא רצית בי. נסגרת בפניי והרחקת אותי."

אני נושמת עמוק ועושה כמיטב יכולתי להמשיך. אני חייבת להוציא הכול. אני חייבת לעשות את זה, זו הדרך היחידה שבה אוכל להתרחק, אפילו אם רק חלק קטן מעצמי נותר.

"לא ראיתי דרך אחרת. לא יכולתי להכאיב לך ככה. להגיד לך שאני עומד להיות אבא לתינוק מאישה אחרת. לא יכולתי לסבול לראות את המבט שבעינייך, לדעת שאכזבתי אותך שוב. הרגשתי שאין לי ברירה. אני אוהב אותך, את לא רואה את זה? אני אוהב אותך מאוד." הוא שולח אליי את ידו.

אני מתרחקת ממגעו. "אל תעשה את זה." אני מנידה בראשי. "הייתה לך ברירה, אבל בחרת דרך שהייתה קלה יותר עבורך. נתת לי לצאת מדעתי במשך ימים בלי לדעת מה קרה ולמה הדברים בינינו השתנו במהירות כזאת. שיהיה לך תינוק עם אישה אחרת זה לא העתיד שאני רוצה בשבילנו, אבל זה עתיד שהייתי מקבלת בברכה כל עוד הייתי יודעת שאנחנו בו יחד. אבל זה... האופן שבו התנהגת אליי? אני לא מוכנה לחיות ככה את חיי. אני לא מוכנה לספוג את זה שתיסגר בפניי ותגרום לי להרגיש שאני לא חשובה מספיק כדי לשתף אותי בבעיות שלך. אני לא מוכנה להיענש בגלל השגיאות שלך, ולא אתן לך לשבור שוב את ליבי לעולם."

את המילים האחרונות אני אומרת בהתייפחות ומסתובבת אל היציאה.